שיהוי בהשגה על ארנונה ששולמה ביתר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שיהוי בהשגה על ארנונה ששולמה ביתר: מבוא התובעת מס' 1 רשת שיווק לציוד ספורט והתובעת מס' 2 רשת שיווק "סופרפארם" הגישו תביעה כספית להשבת סכומי ארנונה אשר הן שילמו לטענתן ביתר. התובעת מס' 1 מחזיקה בנכס בתחום כרמיאל מחודש 11/00, התובעת מס' 2 מחזיקה בנכס בתחום כרמיאל מחודש 8/98. המחלוקת בין הצדדים הינה בשל שינוי בהגדרת סיווג שעשתה הנתבעת בצו הארנונה בשנת 93 ביחס לשנת 92 וזאת בדרך של תיקון ההגדרות בסיווג 301. על פי סיווג 301 המתוקן חייבה הנתבעת את המחזיקים השונים משנת 93 ואילך בתשלומי הארנונה ומשנוצרה חבות בארנונה גם לתובעות (לתובעת מס' 1 משנת 98 ולתובעת מס' 2 משנת 2000) קבעה הנתבעת כי יש לחייב התובעות בתשלום ארנונה לפי סיווג 301 ובהתאם לכך נשלחו לתובעות דרישות תשלום ששולמו על ידן. ביום 1.12.2002 הגישו התובעות תביעה להשבת תשלומי ארנונה ששולמו לטענתן ביתר בטענה כי שינוי הסיווג שנעשה בשנת 1993 נעשה שלא כדין ובניגוד לחוק. הנתבעת בכתב הגנתה העלתה טענה מקדמית בדבר חוסר סמכות ענינית לדון בתביעה, בית המשפט השלום קיבל הטענה והעביר התיק לבית המשפט המחוזי, בקשת רשות ערעור שהגישו התובעות לבית המשפט המחוזי התקבלה והתיק הוחזר לדיון בבית משפט השלום. בין לבין ניתן ביום 17.2.08 פסק דין בבית המשפט העליון בבר"ם 6966/0 המשביר הישן בע"מ (בפרוק) נ' עירית כרמיאל , אשר דן בשינוי סיווג 301 שנעשה ע"י הנתבעת מכוחו חויב המשביר בתשלומי הארנונה בשל נכס שהוחזק על ידו, בית המשפט העליון קבע כי הרחבת הגדרת הסיווג היתה אסורה ולכן התקבלה תביעת המשביר, בנוסף קבע בית המשפט העליון כי משנת 2001 הוכשר השינוי באשור שרי הפנים והאוצר. בעקבות פסק הדין של בית המשפט העליון בענין המשביר הקטינו התובעים את תביעתם ובקשו השבת כספים רק עד תחילת שנת 2001 כך שסכום התביעה הועמד על 287,682 ש"ח נכון ליום 1.12.02. התובעים מבקשים לראות בפסק הדין בענין המשביר כפסק דין שהכריע גם במחלוקת נשוא תביעתם בשל היותו מעשה בית דין. הנתבעת סבורה כי מדובר בפסק דין שדן בענין ספציפי הקשור למשביר ואין הוא מחייב להגיע לאותה מסקנה גם במקרה זה. במהלך ההליכים המקדמיים הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים: תצהירו של מנהל הכספים של התובעת מס' 1 מר בועז זילברברג, תצהיר מנהלת הרישוי של התובעת מס' 2 הגב' אילנה בוחבוט, תצהיר סגנית גזבר עירית כרמיאל הגב' אבלין קמחי ותצהיר עובדת מחלקת הגבייה גב' ירדנה חוסלקר. לאחר הגשת התצהירים הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו הוסכם כי פסק הדין יינתן על סמך סיכומים בכתב. בהתאם להסדר הדיוני הוגשו סיכומי התובעות, סיכומי הנתבעת, סיכומי תשובה מטעם התובעות, תגובה לסיכומי התשובה מטעם הנתבעת והבהרה מטעם התובעות. השאלות שבמחלוקת אין מחלוקת כי שתי התובעות הן רשתות שיווק, אין מחלוקת כי עד לשנת 93, הסיווגים הרלבנטיים לצורך שומת ארנונה היו חנויות (ובתי עסק) מצד אחד וסופרמרקטים מצד שני. משנת 93 שונו ההגדרות בסיווג 301 ולהגדרת סופרמרקטים התווספו גם "מרכולים, חנויות כל-בו ורשתות שיווק". משנת 97 נקבע כי מותר להטיל ארנונה לראשונה (ללא מגבלות ההקפאה) על סוג נכס שלא הוגדר לפני כן. השאלות שהן למעשה שאלות חלופיות ודי בקבלת תשובה חיובית לשאלה אחת לשם ההכרעה במחלוקת הן, האם שינוי הסיווג בדרך של תוספת המושג "רשתות שיווק" שנעשה בשנת 93 נעשה כדין. הנתבעת סבורה שהתשובה חיובית, התובעות מפנות לפסק דינו של בית המשפט העליון בענין המשביר בו נקבע כי שינוי ההגדרות בסיווג 301 נעשה שלא כדין וללא אישור השרים והיא מבקשת לראות בקביעה זו מעשה בית דין. האם לא חלה הגדרת סיווג תואמת לעיסוק התובעות והטלת הארנונה לגביהם היתה הטלה לראשונה ומכאן שלא חלות עליה מגבלות ההקפאה. האם עיסוקן של התובעות יכול להכלל תחת הגדרת סופרמרקט כך שגם ללא שינוי הגדרות עליהן לשאת בתשלום הארנונה ששולם על ידן. במידה וייקבע כי חיובי הארנונה הוטלו על התובעות שלא כדין, הסכום להשבה למעשה אינו במחלוקת (למרות האנרגיות שהשקיעו הצדדים בנושא זה בשלב הסיכומים), הסכום הוא 445,427 ש"ח נכון לחודש 11/08 אלא שהשבתו מותנית בבירור שאלת השיהוי וההכבדה על הנתבעת במידה ותדרש להשיבו. דיון האם הטלת הארנונה על התובעות- נעשתה כדין המסגרת הנורמטיבית בשאלת קביעת תעריפי הארנונה ואפשרויות השינוי הינה ברורה וחדה בהתאם לפסקי הדין של בית המשפט העליון אם כי יישום ההלכות לא תמיד קל, ר' למשל כיצד התפתחו ההליכים בתיק המשביר הנ"ל ושינוי פסק דינו של בית המשפט המחוזי במסגרת הדיון בבית המשפט העליון. על מנת להבין התשתית הנורמטיבית לאורה יש לנתח טענות הצדדים אפנה בענין זה לפסק דינה של כב' הש' ארבל בעע"ם 11641/04 ברוך סלע נ' מועצה אזורית גדרות, , "מטרתו של חוק ההסדרים הינה ליצור יציבות במשק ובהטלת הארנונה, לקבוע כללים ברורים ואחידים להטלת ארנונה ולהטיל פיקוח על הרשויות המקומיות בכל הנוגע להטלת ארנונה. חשש העומד מאחורי ההגבלה בדבר שינוי סיווגים הינו כי רשות מקומית תשתמש בכלי של שינוי סיווגים על מנת להשיג תוצאה של תשלומי ארנונה גבוהים יותר. כך למשל, הוספת סיווג של "מרכזי קניות", מקום בו שויכו מרכזי הקניות בשנים הקודמות לסיווג של "עסקים אחרים", נעשה על מנת להעלות את תעריפי הארנונה של מרכזים אלו מעבר לשיעור ההעלאה המותר באותה שנה (ראו עניין שקם)...עם זאת, הוספת ושינוי סיווגים הוא לעיתים צורך אמיתי ומוצדק של הרשות המקומית, הנובע מתמורות כלכליות, הקמת עסקים מסוג חדש, שינויים במדיניות הרשות המקומית באשר לתמרוץ עסקים מסוימים וכדומה". גם מבלי להסתמך על קביעת בית המשפט העליון בנושא המשביר, הנני סבור כי מעיון בתצהירי הצדדים ובסיכומיהם, המסקנה ההכרחית המתחייבת מאופיים של נכסי התובעות היא כי אין לראות בהם סופרמרקט ואין לראות במקרה זה מקרה של הטלת ארנונה לראשונה. נכון לשנת 92, עמדו על הפרק שני סיווגים רלבנטיים, חנות מצד אחד וסופרמרקט מצד שני. איני סבור כי ניתן לראות בסופרפארם או בחנות למכירת ציוד ספורט כמקום שניתן לכנותו סופרמרקט. מאפייניו של סופרמרקט כחנות גדולה למכירת מוצרי מזון אינו מתיישב עם עיסוק מי מהתובעות, גם אם כחלק טפל לעיקר ניתן לרכוש בסופרפארם מוצרי מזון. צרכני רשתות הסופרמרקט לא יחפשו לחם, ביצים או חלב בחנות ציוד ספורט גם אם שמה כולל את המילה "מגאמרט" ומוצרי מזון מסוג זה אלו גם לא יימצאו כדבר שבשגרה בחנות סופרפארם שבה נמכרים מוצרי בריאות, בשמים, תרופות וכדו'. העובדה כי מדובר ברשתות שיווק אינה משנה את אופיין של התובעות. רשת שיווק אינה סוג נכס חדש או חנות יחודית ואם נבחן המצב הקיים נכון לשנת 92 (בטרם שונו ההגדרות בסיווג 301) עמדו אז על הפרק שתי הגדרות, חנות וסופרמרקט לו היו מתחילות התובעות פעילותן באותה שנה, אך טבעי היה להגדיר פעילותן תחת הסיווג חנות, הן משום שלא מדובר בסופרמרקט והן משום שאין זה המצב בו אין הגדרת סיווג מתאים לאותו עיסוק. הנתבעת מנסה לטעון בסעיף 58 לסיכומיה כי בניית מרכז הקניות החדש הקרוי "כרמיאל סנטר" הביא להופעת נכסים מהסוג המוחזק ע"י התובעות "נכסים חדשים ויחודיים בעיר בעלי אופי ושימוש ייחודי וחדש", טענה עובדתית זו לא הוכחה ע"י הנתבעת. אם אנתח את המידע העובדתי שהוצג ע" הצדדים בתצהיריהם (ונושא עיסוק התובעות אינו בידיעתו השיפוטית של בית משפט), הרי שלא הוצג כל מידע המצביע על יחודיות או חידוש. חנות בה נמכרים מוצרי ספורט גם אם היא עושה זאת במערך ארצי, עדיין חנות היא וכך גם לגבי בית מרקחת המוכר בנוסף לתרופות מוצרי בריאות תמרוקים ובשמים. המסקנה-נכון לשנת 92, עסקים מסוג העסקים של התובעות נכנסו לסיווג של חנויות ובתי עסק, עיסוק זה אינו יכול להקרא סופרמרקט ולכן לא ניתן היה להטיל ארנונה "לראשונה" בתעריף אחר. גם אם לא היה עומד בפניי פסק דינו של בית המשפט העליון בענין המשביר, הייתי קובע כי כל שינוי בהגדרות הסיווג כגון הוספת המונח "רשת שיווק" לצד המונח סופרמרקט הינו שינוי הטעון אישור שרי הפנים והאוצר שכן לפני השינוי חל כאמור חיוב מתאים גם על רשת שיווק מסוג סופרפארם או מגאמארט-חיוב תחת קטגוריה של "חנויות". הרחבת תחולת תעריף סופרמרקט גם על רשתות שיווק-גם אם יש לו הגיון כלכלי ועיסקי (ר' בענין זה עע"מ 9530/05 ריבוע כחול ישראל בע"מ נ' עירית עפולה) , מחייב ביצוע השינוי כחוק בהתאם למנגנון השינוי הקבוע בחוק והוא אישור השרים. זה השלב להתייחס לטענות הצדדים באשר לקיום מעשה בית דין בעקבות קביעותיו של בית המשפט העליון בפסק דין המשביר. גם אם מבקשת הנתבעת להתנער מקביעותיו של בית המשפט העליון ובעיקר מהאנלוגיה שעושות התובעות מהקביעות בענין המשביר אל עובדות התביעה שבפניי, קביעותיו של בית המשפט העליון בפסק דין המשביר באשר לאי מסירת המידע הנדרש לשרים לשם קבלת האישורים החורגים עד שנת 2000 הינה קביעה שנקבעה לגופו של ענין לאחר שניתן לנתבעת "יומה בבית המשפט" והיא קביעה שאינה קשורה בעובדותיו הספציפיות של תיק המשביר. משמע, ניתן לקבוע כי עד לשנת 2001 לא ניתנו לנתבעת אישורים כדין לשנות הגדרת סיווג 301 ולכן אין הנתבעת יכולה להסתמך על הניסוח המתוקן של אותו סיווג. לאור כל האמור לעיל הנני קובע כי התובעות חויבו בתשלום ארנונה בתעריף יתר שלא כדין ולכן הן זכאיות לכאורה להשבת הסכום של 445,427 ש"ח נכון ליום 14.11.08, (ר' תחשיב בנספח ג' לסיכומי התובעות). האם קיימת חובת השבה? אקדים ואבהיר כי אין בחומר העובדתי שהוצג בפניי בסיס לטענת התובעות כי הנתבעת נהגה בחוסר תום לב, אין גם קביעה שכזו או קביעה דומה לה בפסק דינו של בית המשפט העליון בענין המשביר, למרות שבית המשפט ביטל את אותו שינוי סיווג ששינתה הנתבעת. למעשה מעצם המחלוקת המשפטית שנתגלעה בין הערכאות באותו נושא, ר' קביעת בית המשפט המחוזי ושינויה בבית המשפט העליון ניתן לראות כי דרך פעולתה של הנתבעת היתה סבירה ומעוגנת בבסיס משפטי אפשרי. העובדה כי שינוי הסיווג מגדיל את גובהם של מיסי הארנונה אינה מעידה לכשעצמה על חוסר תוך לב, להיפך אין בכך כל פגם. זה השלב לבחון את מהותו של השיהוי בהתנהגות התובעות. התובעות ביום 1.12.02 הגישו תביעה בה הן תקפו שינוי בסיווג שנעשה בשנת 93 ואשר הנתבעת והנשומים פעלו על פיו ללא טענה ומחאה, גם התובעות אשר רכשו הנכסים-התובעת מס' 1 בשנת 2000 והתובעת מס' 2 בשנת 98, לא מיהרו להעמיד טענותיהם במבחן בית המשפט. התובעת מס' 1 הגישה השגה, השגתה נדחתה, היא לא הגישה ערר, שילמה את תשלומי הארנונה כפי שנדרש ממנה לפי הסיווג השגוי ורק בחלוף כשנתיים הגישה תביעתה. התובעת מס' 2 שמחזיקה בנכס משנת 98, לא חלקה עד להגשת התביעה-4 שנים לאחר מכן על קביעה מקביעותיה של הנתבעת ולמעשה שילמה מידי חודש בחודשו במשך 4 שנים את תשלומי הארנונה הנדרשים ממנה. שאלת סמכותו של בית המשפט השלום לדון בתביעה ירדה מהפרק, אך עיתוי הגשת התביעה נותר רלבנטי ובענין זה מקובלת עליי עמדת הנתבעת. תשלומי הארנונה מוטלים על מנת לאפשר בין השאר פעילותה השוטפת של הרשות המקומית. על סמך הסכומים העומדים לגבייה מכלכלת הרשות המקומית את צעדיה ובהתאם לכך גם נקבעים היקף ורמת השרותים הניתנים לתושבים. "התעוררות" משלם המיסים שנים לאחר קבלת החיוב בטענה כי הוא זכאי להשבה בגין פגם שנפל 9 שנים לפני הגשת התביעה, יש בה כדי לפגוע בצורה משמעותית בדרך ניהול עניני תושבי הרשות המקומית. כב' הש' עמית ניתח נושא זה לעומקו בפסק דינו מיום 28.4.08 תיק אזרחי (מחוזי חיפה) 813/04 מילגד בע"מ נ' מועצה אזורית מטה , אשר ומסקנתו לאור ההלכות השונות היא "סיכומו של דבר, ומטעמים של מדיניות משפטית: ככל שאי החוקיות מקורה בפעולה שנעשתה שנים רבות לפני תקיפתה, אף הרבה קודם לתקופת ההתיישנות, ככל שתביעת ההשבה הוגשה במועדים רחוקים מהפעולה הבלתי חוקית של הרשות, ככל שאי החוקיות אינה בולטת או קשה - כך תגבר הנטייה להכיר באינטרס ההסתמכות של הרשות, יינתן משקל נכבד לשיקולים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות והשיהוי, ויינתן משקל לשיקולים למתן פטור מהשבה תוך הקטנת הנטל הרובץ על הרשות להוכיח פגיעה קשה בתקציבה". כשנדרשה עירית ירושלים להשיב כספים במסגרת ע"א 3255/01 התבקש היועץ המשפטי לממשלה להביע עמדתו בפני בית המשפט העליון (הנתבעת מפנה בסעיף 126 ואילך סיכומיה לאותה עמדה שפורסמה כחלק מאותו הליך) ואפנה לחלק הרלבנטי בהמלצותיו "עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא כי הקביעה כי נפל פגם בעיגון החוקי לגביית כספים על ידי רשות ציבורית אינה מביאה לתוצאה אוטומטית לחיוב בהשבת הכספים. על בית המשפט הדן בתביעה להשבת כספים שנגבו כאמור להידרש לשאלה מה ראוי שתהיינה תוצאות הפגם (בטלות טוטלית, בטלות יחסית), והאם ראוי לחייב את הרשות בהשבת הכספים. במיוחד כך הדבר כשמדובר בגביית כספים בהיקפים גדולים ובדרישת השבה הבאה במועדים רחוקים ממועד הגביה. דרישת השבה כזו עלולה לשבש קשות את תקציבה של הרשות ואת יכולת תפקודה....על יסוד כל האמור עמדתנו היא שראוי להכיר בעקרון שפגם שנפל בגביית כספים אינו מביא לתוצאה אוטומטית של חיוב בהשבה. במקרים בהם היקף ההשבה הוא גדול שאלת ההשבה צריכה להיות מוכרעת בהתחשב במספר שיקולים: 1. טיב הפגם שנפל ומידת הפגיעה המהותית במשלם אם יוטל עליו התשלום ולא יושב לו. לעניין זה לא די בכך שהמשלם מצא עילה טכנית פורמלית כלשהי ההופכת את החיוב לבטל. פגיעה מהותית עשויה להיות בחיוב שנקבע שמבחינת תוכנו הוא אינו ראוי וכי אין זה ראוי שהמשלם ישא בו. 2. באיזו מידה המדובר בטעות אשר סביר להניח כי הרשות היתה מביאה לתיקונה אילו היתה ערה לפגם. 3. מידת החומרה של התנהגותה של הרשות בגביית התשלום. 4. מידת ההכבדה של ההחזר על התקציב הרשות. 5. המועד בו הוגשה התביעה והמועד בו הודיע התובע לרשות על הפגם. ככל ששיהויו של התובע גדול יותר תיטה הכף לדחות את תביעתו. 6. השוואת ההצדקה שבהטלת נטל התשלום הרלוונטי (ששולם שלא כדין) על שכם התובע לעומת ההצדקה שבהטלת התשלום על שכם משלמי המיסים העתידיים. 7.הגינות ראויה בלב הציבור. 8. בנוסף אנו מציעים כעקרון כללי, כי ניתן יהיה לקבוע השבה או פטור חלקיים לפי תוצאת השיקלול האמור, גם כדי להרתיע את הרשויות מקבלת החלטות שלא בדרך הנכונה". שקלול כל הנתונים מצדיק השבה חלקית של הכספים. הרשות נהגה בתום לב ומתוך מניעים ענינים, הפגם נפל בשנת 93 והתביעה הוגשה רק בשנת 2002, (לתובעים נוצרה עילת תביעה בשנת 98 ובשנת 2000). חלוף הזמן והתיישנות עילות של תובעים פוטנציאלים אחרים מצביעים על הכבדה על הרשות-אך לא הכבדה שתביא לפגיעה קשה בתקציב הרשות (הסכומים הצפויים להשבה בגין תביעות אחרות עומדים על סכום של 1,309,722 ש"ח נכון ליום 1.6.02 כמתואר בסעיף 130 לסיכומי הנתבעת, התובעות אינן חולקות על סכום זה, לפי שערוך שנעשה על ידם מדובר בכ-2,55 מליון ש"ח). בניגוד לנתבעת שהסתמכה בעת כילכול צעדיה על כספים אלו, התובעות תפסו החזקה בנכס מתוך ידיעת המצב הקיים וגם גובה התעריף שהיה עליהם לשלם ושולם בפועל היה ידוע להם מבלי שמצאו לנכון לחלוק עליו מעבר למה שתואר לעיל. הפתרון הראוי במקרה זה הוא אימוץ העקרון הכללי כפי שהציע היועץ המשפטי לממשלה בסעיף 8 להמלצתו והוא השבה חלקית "גם כדי להרתיע את הרשויות מקבלת החלטות שלא בדרך הנכונה" ואזכיר כי בית המשפט מוסמך לבחור בדרך זו -גם בהליך אזרחי, בנגוד לעמדת התובעות בסעיף 2.1 לסיכומי התשובה-לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט 1979- שזו לשונו "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת." האיזון הראוי לדעתי מביא למסקנה כי השבה צודקת תהא השבה של מחצית מהכספים ששולמו ביתר. לפי תחשיב התובעות שאינו במחלוקת מדובר על סכום של 222,713 ש"ח נכון ליום 14.11.08. סיכום הנני מחייב הנתבעת להשיב לתובעות את הסכום של 222,713 ש"ח בצרוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 14.11.08 לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"ם 1980 ועד ליום ההשבה בפועל. בנסיבות אלו כל צד ישא בהוצאותיו ובשכר טרחת עורך דינו. ארנונהשיהוי