שיפוי צד לחוזה עקב סיכול חוזה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שיפוי צד לחוזה עקב סיכול חוזה: כתבי הטענות 1. על פי כתב התביעה סיפקה התובעת לנתבעת מוצרים שונים לחנותה וחייבה אותה בסך 66,731₪ כאשר מועד פירעון התשלום עבור המוצרים היה 30.11.03. ביום 19.11.03 ולאחר שסופקו המוצרים נשרף מפעלה של התובעת במהלך פעולות איבה כנגד ישראל. על פי כתב התביעה הנתבעת מסרבת לפרוע את חובה בטענה כי עקב שריפת המפעל לא תוכל התובעת לספק הזמנות עתידיות. על פי כתב ההגנה הסכום המגיע לתובעת עבור המוצרים שסיפקה עומד על סך 56,465₪ והמועד לתשלום אינו כנטען בכתב התביעה. לנתבעת נגרם נזק גדול כתוצאה מהשריפה בגין התחייבויות של הנתבעת ללקוחות ולנתבעת נגרם נזק נוסף מאחר ובסמוך לאחר השריפה הודיע לה מנהל התובעת כי היצור יתחדש בתוך מספר ימים וכך לא ניסתה להקטין את נזקיה בדרך אחרת. נזקי הנתבעת בשל פריטים של הנתבעת שנשרפו אצל התובעת, אובדן רווח כתוצאה מביטול הזמנות, פיצוי לקוחות ואובדן שעות עבודה, הוצאות דואר רשום ופגיעה במוניטין עומדות על סך 206,050₪ אותם זכאית הנתבעת לקזז מכל סכום המגיע לתובעת. 2. בכתב התביעה שכנגד נתבעים הנזקים שנגרמו לתובעת שכנגד כתוצאה מהשריפה, ואשר לגביהם הועלתה טענת קיזוז במסגרת כתב ההגנה. על פי כתב התביעה שכנגד הציגה הנתבעת שכנגד מצג שוא ולפיו תחזור לייצר תוך מספר ימים, מצג אשר גרם להסתמכות ובעקבות זאת נמנעה התובעת שכנגד מלהקטין מיידית את נזקיה. בכתב ההגנה שכנגד מוכחש הנטען בכתב התביעה שכנגד. 3. מטעם התובעת הוגשו תצהיריהם של שמואל ומשה משיח, מנהלי התובעת. מטעם הנתבעת והתובעת שכנגד הוגשו תצהיריהם של אריאל תובל - מנהל הנתבעת, דוד וחניש - מנהל בנתבעת, ורד אלפיה - מנהלת שירות לקוחות בנתבעת, דגנית נחמיה גייסט - אחראית רכש בנתבעת, ושל מאיר פרי - חשב ומנהל חשבונות בנתבעת. מטעם הנתבעת שכנגד הוגשו תצהיריהם של שמואל ומשה משיח, של תמיר כהן שניהל בתקופה הרלוונטית מפעל ליצור מוצרי עץ, ושל ניצה אילוז - פקידת לוגיסטיקה בנתבעת שכנגד. כל המצהירים נחקרו על תצהיריהם וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. הטענות בסיכומים 3. לטענת ב"כ התובעת בסיכומיה סכום החוב הוכח כעולה מסיכום החשבוניות שצורפו לתצהירי התובעת, כאשר הנתבעת לא חלקה על אספקת המוצרים המפורטים בחשבוניות ואילו טענתה בדבר זכותה להנחה מעולם לא הוכחה. אפילו תתקבל טענת הנתבעת בדבר זכותה להנחות סכום החוב אינו כנטען על ידה, ומכל מקום משלא עמדה הנתבעת במועדי התשלום, זכאית היתה התובעת לבטל את הנחת המזומן. אשר לטענת הקיזוז טוענת ב"כ התובעת כי אין המדובר בחיובים ברי קיזוז כאמור בסעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. לטענת ב"כ התובעת מכלול טענות הקיזוז בגין חיובים הנובעים מאותה עיסקה מסתכם בסך כולל של 5,719 ₪ ויש לדחות טענות אלו לגופן. יתרת הטענות הינן נזיקיות, לא קצובות, ואינן נובעות מאותה עסקה ועל כן לא קמה בגינן זכות קיזוז. גם לגופו יש לדחות טענות קיזוז אלו. לטענת ב"כ הנתבעת והתובעת שכנגד בסיכומיו הוכחה גירסת הנתבעת בדבר סכום החוב, כאשר "הנחת המזומן" שניתנה לנתבעת לא הייתה בשל תשלום במזומן אלא הנחה קבועה שניתנה כחלק מתנאי ההתקשרות בין הצדדים. גם זכותה של הנתבעת להנחות נוספות הוכחה. לטענת ב"כ הנתבעת יש לראות את היחסים בין הצדדים כעיסקה אחת מתמשכת ועל כן זכאית הנתבעת לקיזוז הסכומים הנטענים על ידה ללא קשר לשאלה האם הם קצובים אם לאו. עוד טוען ב"כ הנתבעת כי גם אם אין המדובר בעיסקה אחת, ניתן לקזז את הסכומים שכן הנזק שנגרם לנתבעת הוא נזק קצוב הניתן לחישוב אריתמטי פשוט. אשר לתביעה שכנגד טוען ב"כ הנתבעת כי כעולה מחומר הראיות מסרה התובעת שכנגד לנתבעת שכנגד עובר לשריפה הזמנות לביצוע רהיטים, כך שהנזק כתוצאה מאי קיום ההזמנות הוא נזק ממשי. כעולה מחומר הראיות היתה התובעת שכנגד מוכנה לשלם לנתבעת שכנגד למעלה משני שליש מהסכום נשוא המחלוקת על מנת לקדם את יצור ההזמנות החדשות אך המשא ומתן עלה על שרטון עקב אי נכונות הנתבעת שכנגד להתחייב ללוח זמנים כלשהוא. לטענת התובעת שכנגד הפרה הנתבעת שכנגד את התחייבותה כלפיה ולא סיפקה את המוצרים שהוזמנו ממנה. בגין הפרה זו חייבת הנתבעת שכנגד לפצות את התובעת שכנגד בגין כל נזקיה, שהוכחו. גם אם אין התובעת שכנגד זכאית לפיצוי בגין ההפרה זכאית היא לשפוי בגין ההוצאות שהוציאה במסגרת ניסיונה להקטנת הנזק. אשר לטענה אפשרית בדבר סיכול, אם תועלה, מעבר להיותה שנוי חזית, יש לדחותה לגופה שכן לא התקיימו בנסיבות העניין התנאים הנדרשים בפסיקה לשם העלאת טענה זו. לטענת ב"כ הנתבעת שכנגד בסיכומיה התובעת שכנגד היא שהפרה את ההסכמים בהתנהלותה שלאחר השריפה, וביקשה לשנותם מהותית מעל הנדרש בנסיבות העניין ובניגוד גמור לחובת תום הלב. עוד נטען בסיכומים כי התשתית העובדתית להעלאת טענת הסיכול מצויה בכתבי הטענות ובתצהירים מטעם הנתבעת שכנגד ולא היה עליה להעלות את הטענה המשפטית בעניין זה קודם לכן. לגופו התקיימו דרישות הסיכול בענייננו שכן לא היה על הנתבעת שכנגד לצפות את הצתת מפעלה. אין גם לקבל את הטענה כי הנתבעת שכנגד יכלה לקיים את החיובים המוטלים עליה וזאת לנוכח התנהלותה של התובעת שכנגד שסירבה לקיים את התחייבותה הקודמת לתשלום חובה, התחייבות שהייתה מאפשרת לנתבעת שכנגד לקיים את התחייבותה. אשר לנזקים הנטענים טוענת ב"כ הנתבעת שכנגד כי ראש הנזק שעניינו ביטול ההזמנות לא הוכח, ואילו את ראש הנזק שעניינו פיצוי לקוחות אין לקבל באופן בו הוצג ועל פי הראיות עליהן הוא נסמך. אשר לאובדן שעות עבודה, הערכת הזמן אותו השקיעו עובדי הנתבעת שכנגד בתוצאות השריפה הינה מוגזמת. אשר לפגיעה הנטענת במוניטין, מהראיות עולה כי הגורם המרכזי לחוסר שביעות הרצון של הלקוחות היה איכות השירות ואיכות המוצרים ובעניין זה אין לתובעת שכנגד להלין אלא על עצמה. בכל מקרה לא נגרם לתובעת שכנגד כל נזק שכן הכנסותיה רק צמחו בשנים הרלוונטיות. דיון היקף החוב 4. על פי כתב התביעה סכום החוב בגין מוצרים שסופקו על ידי התובעת ולא שולם בגינם עומד על סך 66,731 ₪. הנתבעת אינה חולקת על עצם אספקת המוצרים (סעיף 4 לכתב ההגנה) ואולם לטענתה סך כל התמורה שהיתה מגיעה לתובעת בגין הסחורה שסופקה עומדת על סך 56,465₪ (סעיף 3 לכתב ההגנה). הפערים בגין גירסאות הצדדים נובעים ממספר פריטים שלטענת הנתבעת הוחזרו על ידה לתובעת, וכן מטענת הנתבעת בדבר זכותה להנחות מסוימות שלטענת התובעת אין היא זכאית להן. 5. אשר להחזרת הפריטים. על פי האמור בתצהירו של אריאל תובל, סכום הפריטים שהוחזרו, ללא מע"מ וללא הנחת מזומן עומד על סך 1995₪ המורכבים מ"מיטת עמית", "שלושה מעקים" ו"ארגז ג'ניפר" (סעיף 9 לתצהיר). כנטען בסיכומי הנתבעת על גבי תעודות המשלוח עצמן שצורפו על ידי התובעת צויינו פריטים אשר הוחזרו לתובעת ומנהלה, מר שמואל משיח, לא חלק על כך (ר' סעיף 9 לסיכומים; עמ' 5, שורות 13-17). מעדותו של מנהל התובעת לא עולה הסבר מספק מדוע תחוייב הנתבעת בפריטים שהוחזרו והוא אף מציין כי אם שני הצדדים היו עוברים על הרשימה לא היה נדרש תשלום עבור פריטים שהוחזרו (ר' עמ' 10, שורות 5-17). עם זאת, ככל הנוגע ל"מיטת עמית", מהחשבוניות שעל בסיסן חושב סכום התביעה עולה כי פריט זה כלל אינו כלול בסכום החיוב (ר' חשבונית 2145, נספח ב' לתצהיר התובע; ר' גם עדותו של מנהל התובעת בעמ' 10, שורות 12-13). לנוכח האמור יש מקום להפחית מסכום החוב את מחיריהם של שני הפריטים הנוספים אשר סכומם המצטבר (ללא מע"מ) עומד על סך 875₪ (210+665). 6. אשר להנחות הנטענות. על פי תצהירו של אריאל תובל לא נלקחה במסגרת החשבוניות שהוצאו "הנחת סוכות והנחה מתצוגה" (ר' סעיף 8 לתצהיר). לטענת ב"כ התובעת בסיכומים בהיעדרו של הסכם לא הוכיחה הנתבעת את זכותה להנחות, מה גם שאין זה צודק כי הנתבעת תיהנה מהנחה כלשהיא לאחר שסירבה לשלם את סכום החוב. אין בידי לקבל טענה זו. אמנם בתצהירו של מנהל הנתבעת לא מפורט מה טיבן של "הנחת סוכות" ו"הנחה מתצוגה" אך על פי התצהיר מדובר על הסכמות שהיו בין הצדדים בעניין זה. גירסא זו לא נסתרה בחקירתו של העד (ר' עמ' 13, שורות 1-5), ולא הועלתה כל גירסא נגדית בעניין זה. די בכך כדי להוכיח את ההסכמה ושעורה כגירסת הנתבעת. ככל שהוכחה ההסכמה ושיעורה יש לראותה כחלק מהמחיר, והעובדה שהמחיר לא שולם לא די בה כדי לשלול את הזכות להנחה כאמור. כעולה מנספחים א'1 ו-א' 2 לתצהירו של מנהל הנתבעת הסכום הכולל של "הנחת סוכות והנחה מתצוגה" עומד על סך 1623₪. גם סכום זה יש להפחית מסכום החוב. 7. אשר להנחת המזומן. טענתה העיקרית של התובעת היא כי הנחת מזומן כשמה כן היא, ניתנת כנגד תשלום במזומן. ואולם משנמנעה הנתבעת לשלם את סכום החוב במועד ובכלל, אין היא גם זכאית להנחה זו. טענתה העיקרית של הנתבעת היא כי הנחת המזומן היתה חלק ממכלול ההתקשרות בין הצדדים וכי בנסיבות שבהן סכום ניזקה של הנתבעת היה גבוה מסכום החשבוניות לא היתה זכאית התובעת באופון חד-צדדי לבטל את ההנחות. הגם שמנהל התובעת העיד כי בשל היקף ההתקשרות עימה קיבלה הנתבעת הנחת מזומן אף גבוהה מזו שניתנה למתקשרים אחרים, מעדותו שהיתה נאמנה עלי עולה כי הנחת המזומן ניתנה כנגד התשלום במזומן. (ר' עמ' 3, שורה 21 - עמ' 4, שורה 5). נכון אמנם כי על פי הנוהג בין הצדדים תשלום זה לא התבצע במלואו במועד קבלת הסחורה, אלא רק בחלקו אז, ויתרתו בתוך כ-10 ימים לאחר בדיקת החשבוניות על ידי הנתבעת. עם זאת, כעולה מעדותו של מנהל התובעת, יש להבדיל תנאי תשלום אלו מתשלום שאינו במזומן ואשר עתיד להשתלם בתוך 90 יום ממועד האספקה (ר' עמ' 6, שורה 21 - עמ' 7, שורה 1). למעשה אין מחלקות כי הנוהג בין הצדדים בדבר תנאי התשלום נבע מהצורך לבצע את בדיקת החשבוניות ולא מעבר לכך (ר' עמ' 6, שורות 17 -20; סעיף 21 לסכומי הנתבעת). גם משמה, הנחת מזומן, עולה כי הנחה זו ניתנה כנגד תשלום במזומן ואין כל טענה כי גם במקרה בו היתה משלמת הנתבעת כעבור 90 יום ממועד האספקה היתה זכאית להנחה כאמור. לנוכח האמור ככל שלא עמדה לנתבעת טענת קיזוז במועד בו היה עתיד להתבצע התשלום בהתאם למוסכם, לא היתה גם זכאית להנחת המזומן, והעובדה כי ההודעה בדבר ביטול ההנחה נשלחה במועד מאוחר יותר אינה רלוונטית לעניין זה, כי יש בה אך כדי להצהיר על הסכמה הקיימת ממילא. קרי, כי הנחת מזומן ניתנת כנגד תשלום במזומן. עם זאת, ככל שהיתה הנתבעת זכאית לקזז כנגד החוב סכומים בשיעור החוב במועד בו התגבש חיוב התשלום, נראה כי כן הייתה זכאית להנחת המזומן בהתאם למוסכם. הטעם לכך הוא כי יש לראות בקיזוז משום דרך לפירעון החוב, ומשהשתכלל הקיזוז גם נפרע החוב. לנוכח האמור יש מקום לברר תחילה האם עומדת לנתבעת טענת קיזוז. הזכות לקיזוז 8. לטענת הנתבעת עומדת לה זכות קיזוז בגין פריטים שנמסרו על ידה לתובעת לשם צביעתם ואשר נשרפו בשריפה שפרצה במפעל התובעת וכן בגין נזקים שנגרמו לה כתוצאה מכך שהתובעת לא קיימה את התחייבותה לספק הזמנות שניתנו לה על ידי הנתבעת. סעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע כי "חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים". טענתה העיקרית של התובעת היא כי אין המדובר בחובות הנובעים מעסקה אחת כפי פרשנותו של מונח זה בפסיקה, ועל כן הקיזוז אפשרי רק אם מדובר בחיובים קצובים, מה שאין כן בענייננו. טענתה של הנתבעת היא כי יש להשקיף על מערכת היחסים בין הצדדים כעל עסקה אחת מתמשכת, שכן תנאי המסגרת של ההסכם לרבות מחירי הפריטים, ההנחות, מועדי התשלום והאספקה, כל אלו היו מוסכמים וקבועים מראש ועל כן החיובים ניתנים לקיזוז גם אם אינם קצובים. 9. ההלכה היא כי אין לזהות את המונח עיסקה עם המונח חוזה וכי עסקה היא "מצב עובדתי-מסחרי היכול לשמש יסוד לצמיחת עילות וטענות משפטיות" (ר' רע"א 377/82 התעשייה האוירית נ. צור גת פ"ד מב(2) 725). אשר לבטוי "עסקה אחת", הגם שבהקשרים חקיקתיים שונים עשוי מונח זה להתפרש אחרת (השווה לעניין עיכבון ע"א 5789/04 המשביר הישן בע"מ נ. לוגיסטיקר בע"מ ואח', ), לעניין הקיזוז פורש בטוי זה בפסיקה כ"עסקה מסחרית העומדת בפני עצמה, הניתנת לניתוק מסחרי מעיסקה אחרת שבין אותם צדדים, גם אם קיימת מסגרת עיסקית רחבה יותר ביניהם" (ר' ע"א 725/87 ביר-טל נ. אוליבקס פ"ד מד(1) 177, בעמ' 180). פרשנות מצמצמת יחסית זו מתיישבת עם ההצדקות לקיומו של עקרון הקיזוז - יעילות וצדק. יעילות - משום שעקרון הקיזוז מאפשר קיצורם של הליכים בעולם המשפט, וצדק - משום שחיובו של צד לפרוע את חובו בהתעלם מחיובו הנגדי של בעל חובו עשויה לפגום בתחושות אינטואיטיביות של צדק. בענייננו, ההתקשרות בין הצדדים הייתה ליצור רהיטים על ידי התובעת עבור הנתבעת. על אף שתנאי המסגרת של ההתקשרות בין הצדדים היו קבועים וכללו את מחירי הפריטים, מועדי האספקה והתשלום, המוצרים הוזמנו על ידי הנתבעת בהתאם לצרכיה. לא היה מחיר כולל להתקשרות בין הצדדים ולא נטען כי מי מהצדדים היה מחוייב כלפי משנהו להמשך התקשרות לאחר שהוזמנה וסופקה הזמנה קונקרטית. בנסיבות אלו יש להשקיף על כל הזמנה כעסקה נפרדת. 10. טענת הנתבעת היא כאמור כי עומדת לה זכות קיזוז הן בגין פריטים שלה אשר נשרפו במפעל התובעת והן בגין נזקים שנגרמו לה כתוצאה מכך שהתובעת הפרה את התחייבותה לספק לה הזמנות. לאור המסקנה אליה הגעתי ולפיה ההזמנות השונות של המוצרים על ידי הנתבעת היוו עיסקאות נפרדות ולא עיסקה אחת, עומדת לנתבעת פוטנציאלית הזכות לקיזוז רק אם החובות האמורים הם חיובים קצובים. אשר לפריטים של הנתבעת אשר נשרפו במפעל התובעת. בסעיף 12 לתצהירו מפרט מנהל הנתבעת את הפריטים שנשלחו על ידי הנתבעת לתובעת לצביעה ואת עלותם. מנהל התובעת בחקירתו אישר כי היו פריטים של הנתבעת שנשרפו במפעל התובעת, ציין כי אינו מטיל ספק לגבי יושרו של מנהל הנתבעת ככל הנוגע לרשימה שהכין ולמעשה לא חלק על זכותה של הנתבעת לקיזוז בגין פריטים אלו (ר' עמ' 4, שורות 10-28). עם זאת, מעדותו של מנהל הנתבעת עולה כי ברשימת פריטי הנתבעת אשר נשרפו במפעל התובעת כלל גם את אותם פריטים שהוחזרו לתובעת ואשר אותם טענה הנתבעת כי יש להפחית מסכום החוב הנתבע על ידי התובעת כיוון שהוחזרו לתובעת (ר' עמ' 13, שורות 15-20). מאחר ומחירם של פריטים אלו לא שולם על ידי הנתבעת, יש להפחית את ערכם הנטען של מוצרים אלו מסכומם הכולל של הפריטים על פי האמור בתצהירו של מנהל הנתבעת. יתרת החוב עומדת על סך 8216₪ (875-9091). מדובר בחיוב קצוב. קרי, שעורו אינו מחייב שומה או הערכה, אלא ניתן לקציבה באמצעות פעולה אריתמטית פשוטה (ר' מ. מאוטנר, קיזוז (דיני חיובים - חלק כללי, בעריכת ד. פרידמן), 462, בעמ' 505 והאסמכתאות הנזכרות שם). נכון אמנם כי גרסת הנתבעת בעניין זה נשענת אך על האמור בתצהירו של מנהל הנתבעת, ואולם לא הובאה כל גירסא נגדית, מנהל הנתבעת לא נשאל בחקירתו ככל הנוגע למספרים בהם נקב, ובנסיבות אלו מדובר בחיוב קצוב שהנתבעת זכאית לקיזוז בגינו. אשר לנזקים שנגרמו לנתבעת כתוצאה מאי אספקת הזמנות שהוזמנו על ידה מאת התובעת, מדובר בטענה לפצויים כתוצאה מהפרת חוזה, ואין המדובר בחיוב קצוב (ר' מאוטנר, לעיל, ה"ש 155 והאסמכתאות הנזכרות שם). סכום החוב הכולל העולה מהחשבוניות לפני מע"מ, ללא ההנחות השונות ולפני קיזוז הפריטים שנשרפו עומד על סך 56,552₪. כך עולה גם מנספחים א/1-א/2 לתצהירו של מנהל הנתבעת. מסכום זה יש להפחית סך של 875₪ בגין פריטים שהוחזרו וסך של 1623 ₪ בגין הנחת סוכות ותצוגה. בטרם קיזוז עומד סכום החוב על סך 54,054₪. בקיזוז הפריטים שנשרפו (בסך 8216 ₪) עומד סכום החוב על סך 45,838 ₪. לאחר ביטול הנחת מזומן בסך 10% על סכום זה עומד סכום החוב על סך 50,421₪ בתוספת מע"מ. התביעה שכנגד 11. במסגרת התביעה שכנגד תובעת התובעת שכנגד את הנזקים שבגינם העלתה טענת קיזוז. לנוכח המסקנה אליה הגעתי בדבר זכותה של הנתבעת לקזז חלק מאותם נזקים, דין התביעה שכנגד ככל הנוגע לאותם נזקים להידחות. אשר לנזקים כתוצאה מאי אספקת ההזמנות. טענתה העיקרית של הנתבעת שכנגד היא כי אין היא אחראית לנזקים אלו ככל שהוכחו שכן אי אספקת ההזמנות היתה עקב השריפה שפרצה במפעלה כתוצאה מפעולות איבה. אכן המילה "סיכול" לא הועלתה במסגרת כתב ההגנה לתביעה שכנגד. עם זאת, בתגובה לטענה שבכתב התביעה שכנגד כי הנתבעת שכנגד "גם אם לא היתה אחראית לשריפה במפעלה, היתה אחראית כלפי עצמל'ה לקיום התחייבותה לאספקת הרהיטים במועד...", נטען בכתב ההגנה שכנגד כי "האמור בסעיף 18 לכתב התביעה שכנגד מוכחש. הנתבעת תחזור ותדגיש כי השריפה נושא התיק שבכותרת נגרמה כתוצאה מפעולת מלחמה/איבה כנגד מדינת ישראל" (סעיף 14 לכתב התשובה שכנגד). לנוכח האמור במהות, גם אם המילה סיכול לא נזכרה, הטענה הועלתה. 12. האם נתקיימו תנאי סעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 בנסיבות העניין? פסיקת בית המשפט העליון מאז חקיקתו של סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות) תשל"א-1970 צימצמה עד למאוד את תחולתה של הוראה זו באמצעות קביעת "חובת צפיות" רחבה מאוד. (ר' למשל ע"א 101/74 חירם לנדאו עבודות עפר כבישים ופתוח בע"מ ואח' נ. פיתוח מקורות מים (ארצות חוץ) בע"מ ואח' פ"ד ל(3) 661; ע"א 715/78 אריה כץ נ. נצחוני מזרחי בע"מ ואח' פ"ד לג(3) 639, עמדת השופט לנדוי בעמ' 643). גישה שונה באה לידי ביטוי בדברי כב' השופט אנגלרד בע"א 6328/97 רגב נ. משרד הבטחון פ"ד נד(5) 506, בעמ' 517 שם הוא מציין כי את מבחן הצפיות יש להחיל לא לגבי האירוע המסכל אלא על השלכותיו על היחסים החוזיים בין הצדדים וכי לנוכח האמור יש לנקוט גישה נוקשה פחות מזו שהיתה נקוטה עד אז (ר' גם עמדתו בע"א 5628/99 מרקין נ. משה פ"ד נז(1) 514. לתמיכה בפרשנות המרחיבה ר' א. זמיר, ות. כץ-קריכלי "השפעת הפקעה מאוחרת על מכר מקרקעין: סיכול פירוש או העברת הסכון? בשולי ע"א 5628/99 מרקין נ. משה" משפטים לה (2005) 331, בעמ' 348 ואילך). המפנה שהותווה בפסק הדין בפרשת רגב ואשר קיבל גם תמיכה בספרות (לביקורת הגישה המצמצמת ר' ג. שלו "לקראת דיני סיכול חדשים" בתוך ספר זכרון לגד טדסקי: מסות במשפט אזרחי 607 (בעריכת י. אנגלרד, א.ברק, מ.א. ראבילו, ג.שלו); ב. מדינה "סכול חוזה" (חוזים ג', בעריכת ד. פרדימן ונ. כהן, תשס"ד)) עולה בקנה אחד גם עם הדין המוצע במסגרת הקודיפיקציה (ר' סעיף 132 לתזכיר חוק דיני ממונות, תשס"ו-1996). על פי גישה זו שאלת הצפיות הנורמטיבית שבסעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) אשר באה לידי בטוי בבטוי "לא היה עליו לראותן מראש" מתמקדת בשאלה האם הארוע שהתרחש הוא בטווח הסיכונים שנטל על עצמו צד לחוזה אם לאו (ר' שלו, דיני חוזים (מהד' שניה, תשנ"ה), בעמ' 500 ואילך; ב. מדינה, "סכול חוזה", לעיל, בעמ' 445 ואילך). בענייננו סבורה אני כי אין לאמר ששריפת מפעלה של הנתבעת שכנגד היה בטווח הסיכונים שנטלה על עצמה עת התקשרה עם התובעת שכנגד בהסכם לייצר עבורה רהיטים שונים. קרי, לא היה על הנתבעת שכנגד לראות מראש כי מפעלה יעלה באש כתוצאה מהצתה ותמנע כל אפשרות לייצר רהיטים בתוכו (השווה ע"א 4473/93 יער זאב בע"מ נ. הסנה - חברה ישראלית לבטוח בע"מ פ"ד נ(1) 866, בעמ' 872) . הגם שהמפעל ממוקם באזור מחסום ארז, שהמצב הביטחוני בו עובר להצתת המפעל לא היה רגוע (ר' עמ' 46, שורות 15-16), מצב זה היה ידוע בה במידה לשני הצדדים. אף על פי כן לא קבעו הסדר מיוחד בעניין זה. אינני סבורה כי יש לראות בשתיקתם כהטלת הסיכון בעניין זה על הנתבעת שכנגד. 13. על פי סעיף 18(א) בנסיבות של סכול "...לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים". על פי סעיף 18(ב) "במקרים האמורים בסעיף-קטן (א) רשאי בית המשפט, בין אם בוטל החוזה ובין אם לאו, לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה או על פי בחירה כאמור בסעיף 9, לשלם לו את שוויו, ולחייב את המפר בשפוי הנפגע על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה, והכל אם נראה לבית המשפט צודק לעשות כן בנסיבות העניין ובמידה שנראה לו". הפיצויים הנזכרים בסעיף 18(א), בדומה לאכיפה, הם פצויים שנועדו להגן על אינטרס הציפיות. קרי, פצויים שנועדו להעמיד את הנפגע באותו מצב בו הוא היה אילו קויים החוזה (ר' א. פורת, "חלוקת אחריות במקרים של סיכול חוזה", עיוני משפט טז 65, בעמ' 85). ההוצאות נשוא סעיף 18(ב) הן הוצאות שהוצאו לשם קיום החוזה שבין הצדדים. בענייננו הנזקים אותם תובעת התובעת שכנגד עניינם הפסד הרווח שנגרם לתובעת שכנגד כתוצאה מכך שעקב אי יכולתה לספק במועד את המוצרים אותם התחייבה לספק לה הנתבעת שכנגד בוטלו עימה הזמנות וכן הוצאות שנאלצה להוציא לצורך מזעור הפסד הרווח ומניעת ביטולים נוספים. הגם שהנזקים הם נזקים שנגרמו לתובעת שכנגד עקב הסתמכותה על החוזה שסוכל, אין המדובר בהוצאות שהוצאו לשם קיום החוזה בין הצדדים, אלא מדובר בהסתמכות עקיפה, דומה בטיבה לנזקי הציפיות, שאין דיני הסיכול מגנים עליה. להצדקת ההבחנה בין סוגי הנזקים לעניין חלוקת האחריות ר' א. פורת, "חלוקת האחריות במקרים של סכול חוזה", לעיל, בעמ' 87-90). גם הפרת המוניטין הנטענת על ידי התובעת שכנגד אינה בת פצוי במסגרת סעיף 18(ב) המשקף תפיסה בדבר היעדר אחריות להפרה. זאת, מבלי לחוות דעה בשאלה האם הוכחה פגיעה במוניטין והאם הוכח קשר סיבתי בין ההפרה לבין נזק זה (ר' בעניין זה עדותו של מנהל הנתבעת בעמ' 19, שורות 12-19; עמ' 21, שורות 21-29). התוצאה היא שאין מקום, בשל דיני הסיכול, לפצוי ולשפוי התובעת שכנגד בגין הפסד הרווחים וההוצאות שהוציאה למניעתם. 14. על פי כתב התביעה שכנגד גם הציגה הנתבעת שכנגד מצג שווא ולפיו תחזור לייצר תוך מספר ימים, מצג אשר גרם להסתמכות ובעקבות זאת נמנעה התובעת שכנגד מלהקטין מיידית את נזקיה. אין בידי לקבל את טענת התובעת שכנגד גם בעניין זה. כעולה מעדויותיהם של מנהל התובעת ושל תמיר כהן שניהל בתקופה הרלוונטית מפעל ליצור רהיטי עץ, היה בכוונתו ובאפשרותו של מנהל התובעת לחוזר ולייצר בתוך פרק זמן קצר ביותר, ללא הפקת רווח לעצמו, תוך הסתייעות במפעלו של תמיר כהן (ר' סעיפים 7-8, 10-12 לתצהירו של שמואל משיח; עדותו בעמ' 44, שורה 21- עמ' 45, שורה 23; עמ' 47, שורה 17 - עמ' 48, שורה 27; סעיפים 4-6 לתצהירו של תמיר כהן; עדותו בעמ' 54, שורות 8-13; עמ' 55, שורה 12 - עמ' 56, שורה 15). כעולה מהעדויות, משא ומתן שהתנהל בין הצדדים בעניין זה כשל הן מאחר והתובעת שכנגד סירבה לשלם את מלוא החוב (אף בהתחשב בטענת הקיזוז שעמדה לה) ומנגד הנתבעת שכנגד באמצעות מנהלה בשל נוכחות עורך דין ותחושות סובייקטיביות כתוצאה מכך, סירבה להתחייב למועד כלשהוא (ר' עמ' 47, שורה 17 - עמ' 48, שורה 27). אין המדובר אפוא במצג שווא אלא במשא ומתן שכשל. לנוכח האמור אין מקום להטלת אחריות על הנתבעת שכנגד בגין מצג שווא. סוף דבר 15. על פי סעיף 10 לעיל אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 50,421 ₪ בתוספת מע"מ כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.03. עוד אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בגובה האגרה ששולמה וכן שכ"ט עו"ד בסך של 7000 ₪ בתוספת מע"מ. התביעה שכנגד נדחית. בנסיבות העניין לא ראיתי מקום ליתן צו להוצאת. שיפויסיכול חוזהחוזה