שתיקה כהסכמה להצמדת רכוש משותף לדירה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שתיקה כהסכמה להצמדת רכוש משותף לדירה: כללי זוהי תביעה בין שכנים בבית משותף, בגדרה טוענים התובעים כי הנתבעים עשו מספר שינויים ברכוש המשותף ללא נטילת רשות מיתר בעלי הדירות בבניין. התובעים עותרים להשבת המצב לקדמותו ולפיצוי כספי. העובדות התובעים והנתבעים הינם שכנים בבית משותף המצוי ברחוב גולי קניה 3 בירושלים (גוש 30652 חלקה 5). התובעים מתגוררים בדירה המצויה בקומה השלישית של הבניין, ואילו הנתבעים מתגוררים בקומת הקרקע של הבניין. שתי הדירות מצויות זו מעל זו באותו אגף של הבניין. בשנת 1992 הרחיבו הנתבעים את חלון דירתם, שפנה לגינה המשותפת של הבניין, והפכו אותו לדלת יציאה לגינה. כמו כן, יצקו הנתבעים משטח בטון על חלק משטח הגינה, ואף התקינו בגינה מערכת תאורה ומערכת השקייה. בשנת 1995 בנו הנתבעים, ללא היתר בניה כדין, תוספת לדירתם בשטח של 7-8 מ"ר (ראו - התמונות שסומנו ת/2. להלן - "התוספת"). מדובר בסגירה של חלל אשר היה מצוי מתחת לגשר חיצוני המוביל לקומה הראשונה של הבניין. כפי שניתן לראות בת/2, במקור היה החלל תחום מצד ימין בקיר דירת הנתבעים, ומצד שמאל בקיר המקלט של הבניין. כמו כן, ניתן לראות שהתוספת נבנתה מעל לפתח יציאת החרום של המקלט, באופן שאמנם נותרה אפשרות לצאת מהמקלט, אך אפשרות היציאה פחות נוחה מאשר זו שהיתה לפני בניית התוספת. בשלב מסויים נקטה העירייה בהליכים נגד הנתבעים, כיוון שבניית התוספת נעשתה ללא היתר. או אז, ניגשו הנתבעים להכשיר את התוספת. הנתבעים הכינו תכניות כמקובל, ואף טרחו לקבל את הסכמת כל דיירי הבניין לבניית התוספת, לרבות את הסכמת התובע (ראו - נספח ג' לתצהיר הנתבע). בעקבות מאמצי הנתבעים ניתן להם ביום 02/11/99 היתר בניה המכשיר את התוספת בדיוק כפי שהיא נבנתה בפועל (נספח ד' לתצהיר הנתבע). אחר הדברים האלה שקט הבניין למשך שנים ארוכות, עד אשר מקץ כשבע שנים הגישו התובעים את התביעה שלפניי. התביעה בכתב התביעה מודים התובעים כי הם הסכימו לבניית התוספת, ברם לטענתם הטעו אותם הנתבעים בכך שהצהירו כי תוספת הבניה נועדה לשמש כמחסן, בעוד שבפועל היא משמשת כחדר מגורים. ועוד טוענים התובעים, כי תוספת הבניה חוסמת את יציאת החרום מהמקלט, וזאת בניגוד לדין. התובעים מוסיפים וטוענים, כי פריצת הפתח לגינה ויציקת משטח הבטון מהווים גזילה של הרכוש המשותף, ומאחר ולא ניתנה לפעולות אלו הסכמת דיירי הבניין כנדרש לפי החוק, מבקשים התובעים כי בית המשפט יורה על השבת המצב לקדמותו, וכן שבית המשפט יפסוק כי על הנתבעים לשלם דמי שימוש ראויים בגין תוספת הבניה בסך של 12,348 דולר, ובגין השימוש בגינה בסך של 4,710 דולר. עם זאת, התובעים דורשים לעצמם רק 1/13 מהסכומים האמורים, כמתחייב, לטענתם, מחלקם ברכוש המשותף. לחילופין, דורשים התובעים פיצוי בגין ירידת ערך דירתם בסך של 8,950 דולר. להשלמת התמונה יצויין כי בכתב התביעה נכללו טענות נוספות נגד הנתבעים, אשר נזנחו במהלך הדרך. כך, למשל, נזנחה הטענה שהתוספת נבנתה בחריגה מן ההיתר שנתנה העירייה, וכן נזנחה הטענה שהנתבעים תפסו חזקה בחלק מהמקלט, כאשר התברר שאין לטענה זו שום שחר, ושמי שמאחסן ספות במקלט הוא דווקא התובע (עמ' 20 ש' 20-21). טענות הנתבעים הנתבעים טוענים לחוסר יריבות עם התובעת, מפני שהיא לא רשומה כבעלת זכויות בדירת התובע. הנתבעים טוענים להתיישנות ושיהוי משום שהפעולות המיוחסות להם בוצעו למעלה משבע שנים לפני הגשת התביעה, ומשום שהתובעים שהיו מודעים לפעולות הנתבעים במשך השנים לא מיחו בידם. הנתבעים מציינים כי איש מלבד התובעים לא התלונן או מתלונן על כך שהם פרצו פתח לגינה, או על כך שהם הוסיפו את החדר לדירתם. הנתבעים מציינים כי שכנים נוספים בקומת הקרקע של הבניין פתחו פתח מדירתם לכיוון הגינה, וחלקם אף גידרו חלק מהגינה, זאת בניגוד לנתבעים שלא גידרו שום חלק בגינה. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי הם קיבלו את הסכמת כל השכנים להוספת תוספת הבניה. על רקע זה טוענים הנתבעים כי התובעים פשוט מתנקמים בהם, משום שהם רואים בהם אחראים או שותפים להכשלת יוזמה של התובעים לבנות ללא היתר חדר על גג הבניין. דיון והכרעה כאמור, הנתבעים טוענים להיעדר יריבות עם התובעת, מפני שלפי נסח הרישום היא איננה בעלת זכויות בדירה. טענה זו בדין יסודה, כיוון שבנסח הרישום שצירף הנתבע 1 לכתב התביעה רשומה אשתו הקודמת של התובע כבעלת מחצית מן הזכויות בדירה. במצב דברים זה תביעת התובעת 2 נדחית, ואילו התובע יהיה זכאי, אם בכלל, רק למחצית מן הסעדים הכספיים המבוקשים על ידו. התיישנות הנתבעים טוענים כי הסעדים הכספיים הנכללים בתביעה התיישנו, מאחר ואין חולק שעבודות הבניה, הן של התוספת והן של פריצת הדלת לחצר ויציקת משטח הבטון, נעשו יותר משבע שנים לפני הגשת התביעה. לפני שאדון בטענה זו לגופה אציין כי התובעים טוענים שיציקת הבטון בגינה בוצעה רק בשנת 2000, ברם הם לא הביאו ראיה לטענה זו, כגון: צילום אוויר מהתקופה הרלבנטית או עדות של שכן. על כן הטענה נדחית. 7. סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958, קובע כי: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - "תקופת ההתיישנות") היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים; (2) במקרקעין - חמש עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קניין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות קניין) - עשרים וחמש שנה." ואולם, סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969 קובע כי: "חוק ההתיישנות תשי"ח - 1958, לא יחול על תביעה לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפי תחולת חוק זה". כעולה מן האמור בשתי ההוראות, שאלת התיישנות הסעדים הכספיים שנכללים בתביעה שלפניי תוכרע בהתאם לפרשנות שיש לתת למונחים "במקרקעין" שבחוק ההתיישנות, ו-"תביעות לקיום זכות במקרקעין" שבחוק המקרקעין. בנוגע להוראת סעיף 159(ב) נפסק כי: "מטרתו של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין היתה לחסן זכות במקרקעין מוסדרים מפני טענת התיישנות העומדת בסתירה לרישומים שבפנקסי המקרקעין. ... הוראת הסעיף אינה חלה אלא על תביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים... גישה זו אינה אלא חלק מן התפיסה המושרשת שעל פיה נתפרש המונח "זכויות במקרקעין" שבחוק המקרקעין כחובק זכויות קנייניות בלבד." (ע"א 520/06 חוסין נ' מור פ"ד נד(3) 487, 494). משמע מדברים אלו, שסעיף 159(ב) אינו חל על תביעה כספית שעניינה דמי שימוש ראויים או ירידת ערך. משעה שהוראת סעיף 159(ב) אינה חלה על ענייננו הרי שיש לפנות להוראת סעיף 5 לחוק ההתיישנות, ולגביה נפסק כי: "תביעה במקרקעין לצורך מניין תקופת ההתיישנות עניינה הליך שמטרתו לדון ולהכריע בזכויות במקרקעין... "תובענה במקרקעין" לצורך חוק ההתיישנות אינה מתפרשת על פני זכויות אובליגטוריות הנתונות לאדם, גם אם הן נוגעות לשימוש במקרקעין... כך הוכרו כתביעות רגילות שאינן במקרקעין תביעות מסוג ... ותביעת חוב בעבור דמי שכירות שהוגדרה תביעה כספית גרידא". (ע"א 9382/02 בולוס נ' בנק דיסקונט, (מיום 10/06/08) פסקאות 25 ו-31 לפסק הדין - פורסם באתר נבו; וכן - ע"א 847/75 פרידקו נ' וילוז'ני פ"ד ל(3) 744). הוא הדין במקרה שלפניי; הסעדים הכספיים שדורשים התובעים בגין דמי שימוש ראויים ובגין ירידת ערך דירתם הינם "תביעה כספית" ולא תביעה "במקרקעין", ולפיכך סעדים אלו התיישנו לאחר שחלפו יותר משבע שנים מיום שנולדה עילת התביעה ועד שהוגשה התובענה. נותר אם כן לדון בתביעת התובעים להשבת המצב לקדמותו. 8. תוספת הבניה כאמור, בפי התובעים יש שתי טענות עיקריות לגבי החדר הנוסף שבנו הנתבעים בחלל שבין דירתם לבין המקלט. ראשית, התובעים טוענים כי הנתבעים הציגו בפניהם את תוספת הבניה כתוספת מחסן, בעוד שבפועל הם הוסיפו לדירתם חדר מגורים. ושנית, התובעים טוענים שיש להורות על הריסת התוספת משום שהיא מפריעה לשימוש ביציאת החירום של המקלט. 9. אין חולק כי הוספת החדר לדירת הנתבעים היתה טעונה הסכמה של התובעים. הנתבעים אמנם החלו בבניית התוספת ללא נטילת הסכמה של השכנים, אולם לאחר שמפקחי העירייה גילו את התוספת פעלו הנתבעים להכשרתה, והיא אכן הוכשרה בסופו של דבר. במסגרת "הליכי ההכשרה" קיבלו הנתבעים את הסכמת השכנים לבניה, לרבות את הסכמתו הכתובה של התובע. התובע אמנם טוען שהוא הוטעה לחשוב שמדובר בבניית מחסן ולכן הסכמתו בטלה, אולם לטענה זו אין יסוד, בראש ובראשונה משום שהסכמת התובע לבניה ניתנה לאחר שהבניה הסתיימה, כך שהוא ידע, או לפחות יכול היה לדעת היטב, למה הוא מסכים. על כן, כל טענותיו של התובע לגבי התכניות שהוצגו לו ולגבי מה שנאמר בהן אינן רלבנטיות, שכן מה טוב מאשר מראה עיניים. ויודגש, בחדר שהוסיפו הנתבעים לדירתם נבנה גם חלון, כך שאני מתקשה להאמין שהתובע לא ידע כי מדובר בחדר ולא במחסן. גרסתו של התובע לפיה הוא הוטעה אינה משכנעת גם לנוכח העובדה שהתובע כבש את טענותיו במשך מספר שנים, החל משנת 1999, שאז ניתן ההיתר לנתבעים, ועד שהוא עורר את טענותיו בסמיכות למועד שבו נכשלה תכניתו שלו לבנות על הגג. להשלמת התמונה יצויין, כי גם אם הסכמתו של התובע בטלה, אין בכך בהכרח כדי להצדיק את השבת המצב לקדמותו, שכן יתר בעלי הדירות בבניין הסכימו ומסכימים, ככל הנראה, לבניה, ודי בהסכמתם זו, כאמור בסעיף 71ב(א) לחוק המקרקעין, אשר קובע שלצורך הרחבת דירה לא נדרשת הסכמת כל בעלי הדירות בבניין. 10. טענתו של התובע לגבי ההפרעה לשימוש בפתח יציאת החירום של המקלט, נראית במבט ראשון משכנעת יותר, אבל כפי שיוסבר להלן גם דינה להידחות. אין ספק שמבחינה עובדתית תוספת הבניה מפריעה ליציאה מהמקלט. בעוד שבעבר זחל אדם דרך יציאת החירום, ובצאתו הוא היה יכול להתרומם מיד ולצעוד לדרכו, הרי שעתה מי שיוצא מן המקלט נאלץ לזחול עוד כחצי מטר במתווה של האות ר', ורק אז הוא יכול להזדקף ולהמשיך לדרכו (ראו - התמונות שסומנו ת/2). עמדתי לעיל על כך, שהתובע ראה את התוספת בנויה לפני שהוא חתם על הסכמתו לבנייתה, ולכן במישור ההסכמה לא יכולה להיות לו טענה כלשהי. ואולם, להגבלת היציאה מן המקלט יש גם היבט ציבורי, שעניינו דיני ההתגוננות האזרחית, והתובע טוען שמן הטעם הזה יש להורות על הריסת תוספת הבניה, בין אם הוא נתן את הסכמתו לה ובין אם לאו. לנוכח טענה זו נשמעה בפני עדותו של מהנדס יעקב וייסמן, אשר משמש בתפקיד מהנדס מיגון מחוז ירושלים בפיקוד העורף. המהנדס העיד כי הוא ראה את תוספת הבניה סמוך לאחר בנייתה, ואז הטרידו אותו שתי בעיות; האחת - שתוספת הבניה מקשה על היציאה מן המקלט (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 23/06/08 ש' 9-10), והשניה - שהתוספת נבנתה מעל לפתח היציאה, באופן שבמקרה של פיצוץ עלולה התוספת להתמוטט ולחסום את פתח היציאה (עמ' 8 ש' 16-18). בהמשך עדותו הבהיר המהנדס כי בכל הנוגע לסכנת ההתמוטטות הוא קיבל מהנתבעים מכתב לפיו התוספת נבנתה מ"בטון 300", והדבר הניח את דעתו (עמ' 5 ש' 16-18 ועמ' 8 ש' 19-23). אשר לקושי ביציאה מן המקלט, המהנדס הבהיר כי "זה לא עבירה על התגוננות אזרחית", אך למרות זאת הוא הפנה בשעתו את השכנים לעירייה (עמ' 8 ש' 4). המהנדס הבהיר כי תפקידו לבדוק תכניות להיתרי בניה מן הפן של ההתגוננות האזרחית, ומעבר לכך תפקידה של העירייה להחליט אם לתת היתר או לא (עמ' 8 ש' 1-2). המהנדס לא מצא לנכון להפנות מיוזמתו בזמן אמת את תשומת לב העירייה לבעיה, והוא ציין כי גם היום אין אין הוא רואה הצדקה ליזום מהלך שתכליתו להביא להריסת התוספת במלואה או בחלקה (עמ' 6 ש' 1-17). מדבריו של המהנדס עולה, אם כן, שגם מן הפן הציבורי אין הצדקה להורות על הריסת התוספת, כיוון שהיא נבנתה בסופו של דבר באישור העירייה, שהיא זו שאחראית לבדוק, בין היתר, את ההיבט של ההתגוננות האזרחית. יתר על כן, מדברי המהנדס וייסמן עולה שהמצב הנוכחי, גם אם אינו רצוי, איננו מנוגד לדיני ההתגוננות האזרחית, והוא עצמו איננו רואה סיבה ליזום מהלך שיביא להריסת התוספת. 11. פתיחת הפתח לגינה והשימוש בה אין חולק כי הקיר החיצוני של הבניין וכן הגינה עצמה הינם רכוש משותף. הכלל הקבוע בחוק המקרקעין הינו, שכל בעל דירה רשאי לעשות שימוש סביר ברכוש המשותף אף ללא הסכמת יתר בעלי הדירות, ובלבד שלא תיפגע זכותם של יתר בעלי הדירות לעשות שימוש דומה ברכוש המשותף (י. ויסמן "דיני קניין - בעלות ושיתוף" (תשנ"ז - 1997) עמ' 488). ההלכה הפסוקה קובעת, כי במקרים בהם מבקש בעל דירה לעשות ברכוש המשותף שימוש כלשהו, אשר מונע לצמיתות מבעלי הדירות האחרים את האפשרות לעשות שימוש ברכוש המשותף, אזי לשם כך זקוק בעל הדירה להסכמת כל הדיירים (ראו - רע"א 698/85 בן צור נ' ששון פ"ד מא(3) 144, 151; ח. דגן "קניין על פרשת דרכים" (תשס"ה - 2005) עמ' 390). אין ספק, שלפי כללים אלו פריצת פתח בקיר הבית המשותף, או יציקת משטח בטון על הגינה המשותפת, טעונים הסכמה של כל בעלי הדירות. אין חולק כי הנתבעים לא קיבלו הסכמה בכתב של כל בעלי הדירות לפריצת הדלת לגינה וליציקת הבטון ולכן, לכאורה, יש להורות על השבת המצב לקדמותו. ואולם, הנתבעים טוענים לקיומם של שיהוי, מניעות והסכמה שבשתיקה, טענות שמבוססות כולן על הזמן הרב שחלף מפריצת הדלת בקיר הבניין בשנת 1992, ועד להגשת התביעה. לכך מוסיפים הנתבעים את הטענה לפיה התובע לא טרח לתבוע שכנים אחרים, שגם פרצו דלתות לגינה וחלקם אף גידרו אותה ממש. 12. טענותיהם של הנתבעים מעוררות את השאלה: "האם ניתן לרכך ולעדן את כללי ההגנה על הקניין באמצעות כללים של הגינות ותום לב, או שמא כללים אלה אינם בני תחולה בהקשר הקנייני?" (מ. דויטש "קניין" כרך א' (התשנ"ז - 1997), עמ' 113). פרופ' דויטש מביע בספרו את הדעה לפיה על אף הצורך בוודאות משפטית ובשמירה על עוצמתו המוגברת של הקניין, יש להחיל גם על דיני הקניין שיקולים של הגינות ותום לב, אך יש לעשות כן בזהירות מיוחדת (שם, בעמ' 119). גם הפסיקה הלכה בדרך זו, הן בעבר הרחוק (ע"א 782/70 רדומילסקי נ' פרידמן פ"ד כה(2) 523), והן בעבר הקרוב יותר בפרשת רוקר נ' סלומון (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון פ"ד נה(1) 199). בפרשת רוקר הסכימו כל שופטי ההרכב כי ראוי עקרונית להחיל על דיני הקניין שיקולים של הגינות ותום לב, והמחלוקת בין חברי ההרכב התמקדה בשאלת היקף שיקול הדעת הנתון לבית המשפט בבואו ליישם עיקרון זה. ויודגש, בפרשת רוקר נדונה השאלה האם בנסיבות אותו עניין היה ראוי להושיט סעד למשיב לאחר שהוא הוכיח כי נפגעה זכותו הקניינית. לעומת זאת, במקרה שלפניי מתעוררת שאלה נוספת; האם ראוי בדיני הקניין להסיק משתיקת בעלי דירות בבניין הסכמה להצמדה דה פקטו של חלק מהרכוש המשותף לבעל דירה מסויים? שאלה זו נדונה בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב אשר פסק כי רק במקרים נדירים ניתן להסיק משתיקת בעלי הדירות הסכמה להצמדה דה פקטו של חלק מהרכוש המשותף לבעל דירה אחר בבניין, וגם אם תוסק הסכמה שכזו, הרי שבדרך כלל היא תקים לבעל אותה דירה רק זכות הדירה של רשיון במקרקעין ללא תמורה (ת.א. (מחוזי ת"א) 2816/03 קונצ'יצקי נ' שפלן (03/04/06) - פורסם באתר נבו). ועוד הוסיף בית המשפט המחוזי, כי רק במקרים מיוחדים בהם הוענקה לבעל הרשיון הזכות לבנות על הרכוש המשותף, והוא הסתמך על הרשיון והשקיע השקעות בקרקע, יכיר בית המשפט ברשיון כבלתי הדיר (שם, בפסקה 27 לפסק הדין). 13. אני סבור שבמקרה דנא ניתן להסיק משתיקת התובע על קיומה של הסכמה לכך שהנתבעים יפרצו פתח לגינה וירצפו חלק ממנה בבטון. הטעם לעמדתי זו נעוץ בעובדה שלאחר שהנתבעים פרצו את הפתח לגינה נתן התובע את הסכמתו לתוספת הבניה שנעשתה בחלל שמתחת לגשר. תוספת הבניה מתחת לגשר משמעותית יותר מאשר פריצת הפתח לגינה, ולכן אילו התנגד התובע לפריצת הפתח לגינה אזי היתה לו הזדמנות פז להביע את מורת רוחו על ידי התנגדות לתוספת הבניה. עצם העובדה שהתובע הסכים לבניית התוספת מלמדת שהוא כנראה לא ראה שום פגם בפריצת הפתח לגינה, שנעשתה מספר שנים קודם לכן. אכן, מקובלת עלי ההנחה שבבית משותף עלולים בעלי דירות לישון על זכויותיהם במשך שנים ארוכות משיקולים שונים, ואין להסיק מכך בהכרח על הסכמה כזו או אחרת. ואולם, במקרה דנא עשה התובע פעולה אקטיבית בכך שהסכים לתוספת הבניה, ובכך נעוץ ההבדל המהותי בין ענייננו לבין פרשת קונצ'יצקי שהוזכרה לעיל. 14. גם אם לא הייתי סבור שיש להסיק משתיקת התובע על קיומה של הסכמה, הרי שיישום הלכת רוקר בענייננו מוביל למסקנה שאין להעניק לתובע את הסעד המבוקש על ידו. כב' השופט טירקל מפרט בהלכת רוקר את השיקולים המדריכים להדריך את בית המשפט בבואו להחליט אם להושיט לתובע את הסעד של השבת המצב לקדמותו, ואלו דבריו: "השיקול הראשון הוא עוצמתה של הזכות הקניינית שנפגעה. האם מדובר בזכות במקרקעין או במטלטלין, והאם מדובר בבעלות או בזכות אחרת חלשה הימנה. השיקול השני הוא עוצמתה של הפגיעה בזכות, לרבות היקף הפגיעה ומשך הפגיעה. השיקול השלישי, משני בחשיבותו לקודמיו - הוא עוצמת התוצאות של הסרת הפגיעה לגבי הפוגע בזכות. השיקול הרביעי הוא התנהגותם של בעלי הדין". (שם בעמ' 242). במקרה דנא מובילים מספר שיקולים למסקנה שאין להעניק לתובע את הסעד המבוקש על ידו; ראשית, להבדיל מהעובדות של פרשת רוקר, במקרה שלפניי לא התנגד התובע מלכתחילה לבניה (ראו - רוקר בעמ' 216). שנית, הפגיעה ברכוש המשותף במקרה דנא היא פגיעה מצומצמת וחלקית. להבדיל מעניין רוקר שבו הרחיבו המערערים את דירתם על חשבון הרכוש המשותף, הרי שבמקרה שלפניי הנתבעים רק פרצו פתח לגינה ויצקו משטח בטון על חלק מהגינה. היקף ההנאה שנגרע מהתובע עקב מעשה זה הינו מצומצם הרבה יותר מאשר בפרשת רוקר. שלישית, להבדיל מנסיבות פרשת רוקר, שם הבניה שללה לצמיתות את יכולתם של יתר בעלי הדירות לעשות שימוש ברכוש המשותף, הרי שבמקרה שלפניי הגינה לא גודרה, ואין מחלוקת שגם התובע רשאי, אם יחפוץ בכך, לעשות שימוש בגינה. רביעית, במקרה שלפניי פעולות הנתבעים לא גרעו מאחוזי הבניה שקיימים בבניין, אם בכלל קיימים כאלו. וחמישית, יש לתמוה על כך שהתובע בחר לתבוע רק את הנתבעים ולא בעלי דירות אחרים בבניין, אשר פעלו באורח דומה ואף הגדילו לעשות בכך שגידרו חלק מהגינה. עובדה זו, בצירוף עובדת שתיקתו של התובע במשך כל כך הרבה שנים, מלמדת שעמידת התובע על השבת המצב לקדמותו נגועה בחוסר תום לב ובחוסר הגינות. 15. למקרה ששגיתי במסקנותי דלעיל אעיר שתי הערות בנוגע לסעדים הכספיים שהתבקשו בתביעה. ראשית, אציין שלא שוכנעתי כי מעשי הנתבעים גרמו לירידת ערך של דירת התובעים. בהקשר זה מקובלת עלי עמדת השמאי מטעם הנתבעים, אשר ציין כי קשה להניח שפריצת פתח לגינה ויציקת משטח בטון מוגבל בהיקפו ישפיעו על שיקוליו של קונה, שיהיה מעוניין לרכוש את דירת התובעים, אשר מצוייה בקומה שלישית בבניין (ראו - עדות השמאי בעמ' 12 לפרוטוקול מיום 23/06/08 בש' 1-9). ויודגש, כי השמאי גם ציין, ועדותו לא נסתרה, שבהשוואת עסקאות אשר נעשו בפועל באזור הוא לא מצא שיש הבדל בין מחירי הדירות בבניין נשוא דיוננו לבין מחירי הדירות בבניינים דומים באותו אזור (עמ' 12 ש' 16-17). ושנית, בנוגע לדמי השימוש הנתבעים; גם אם הייתי סבור שיש לפסוק דמי שימוש לתובעים הרי שהייתי פוסק לתובע דמי שימוש רק בגין מחצית מחלקה של דירתו ברכוש המשותף, אשר עומד על 23 חלקי 982, כיוון שהדירה רשומה במחציתה על שם אשתו לשעבר שלא צורפה כתובעת. 16. לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית. התובעים ישאו בהוצאות הנתבעים, וכמו כן ישלמו התובעים לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. פסק הדין יבוצע תוך 30 יום מהיום. רכוש משותףמקרקעיןהצמדת רכושבתים משותפים