תאונת דרכים ללא מגע

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים ללא מגע: 1. עניינה של הכרעה זו בשאלה האם אירוע מיום 13.10.05 - שחל ביום כיפור, בו נפגעה התובעת, ילידת 1997 - מהווה תאונת דרכים, בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1976 (להלן:"חוק הפיצויים"). בהתאם לטענות הצדדים - ככל שימצא כי עסקינן בתאונת דרכים, אזי תוטל על קרנית, היא הנתבעת 2 (להלן:"קרנית") החובה לפצות את התובעת על נזקיה, ברם - ככל שיקבע שאין האירוע עולה לכדי תאונת דרכים, אזי תוטל אותה חובה על כלל חברה לביטוח בע"מ, היא הנתבעת 1 (להלן:"חברת כלל"), וזאת מכוח פוליסת ביטוח תאונות אישיות שהנפיקה. תיאור האירוע - במסמכים הרפואיים, בתביעה, בתשובות לשאלונים, בעדות ובחקירה: 2. במסמכים הרפואיים שנערכו בסמוך לאירוע (מסמך שנערך ע"י רופאת המוקד הרפואי, שככל הנראה הוזעקה למקום, תעודת חדר המיון באסף הרופא וכן סיכום המחלה שם), לא מוזכר כלל רכב אלא רק כי התובעת נפלה מאופניה ונחבלה. (ר' נספחים א', א'1, א'2 לסיכומי קרנית מיום 23.7.08). 3. בכתב התביעה תואר האירוע כדלקמן: "ביום 13.10.05 (יום כיפור), בעת שרכבה התובעת על אופניה בכביש הסמוך לביתה, הבחינה התובעת ברכב ממרחק המגיע מולה וכאשר רצתה להסתובב ולרדת מהכביש איבדה שיווי משקל, נפלה על המדרכה ורגלה השמאלית נשברה." ר' סעיף 5 לכתב התביעה. דהיינו, אף שכאן כבר מוזכר קיום רכב בסמוך, עדיין - אין כל טענה לכך שהייתה הפתעה עקב העובדה שזה הגיח באופן פתאומי. יוער עוד כי בכתב התביעה טענה התובעת שהאחריות לאירוע מוטלת על חב' כלל, בעוד הטענה כי זה מהווה תאונת דרכים, נטענה על ידה רק "לחילופין,ומפאת הזהירות" (ר' סעיף 11 לכתב התביעה). 4. במסגרת שאלון שהפנתה קרנית לתובעת, התבקשה האחרונה "לתאר במדויק את נסיבות התאונה" (ר' שאלה 21, נספח ג'1, לסיכומי קרנית דלעיל) ועל כך ניתנה תשובה באמצעות אביה: "ביום 13.10.05 (יום כיפור), בערך בשעה 08:45 - 08:30סמוך לרחוב שפרינצק 5, רמלה, בעת שרכבה התובעת על אופניה בכביש הסמוך לביתה, הבחינה התובעת ברכב ממרחק מגיע מולה (כ- 50-40 מטרים) וכאשר רצתה להסתובב ולרדת מהכביש איבדה שיווי משקל, נפלה על המדרכה ורגלה השמאלית נשברה." (שם. מסמך ג'2). 5. במסגרת שאלון שהפנתה חברת כלל לתובעת נשאלה זו, במסגרת שאלה 6, כדלקמן: "ג. נא פרטי כיצד התרחשה בדיוק התאונה ? ד. מאיזה כיוון הגיע הרכב ? ה. מתי הבחנת ברכב ? ו. באיזה מרחק היה הרכב ? ז. מתי רצית להסתובב ולרדת מהכביש כשהרכב היה מולך או כשהרכב חלף ? ח. האם נכון שנפלת משום שנבהלת מהרכב שהגיע מולך ? אם תשובתך שלילית - נא פרטי מדוע נפלת ? ט. האם הרכב פגע בך ? י. האם היו עדים לתאונה ? אם כן - נא פרטי מי היו עדי התאונה פרטי שמות מלאים." ועל כך ניתנה תשובה באמצעות אביה - "ג. כמפורט בסעיף 5 לכתב התביעה. ד. מכיוון רחוב מוצקין. ה. כשהוא היה באופק, ברחוב מוצקין. ו. כ- 50-40 מטרים. ז. כשהיה מולה, רחוק. ח. כן. ט. לא. י. הגיעה אישה שמתגוררת בשכונה (אילנה; איננו יודעים שם משפחתה) ואשר ידעה היכן אנו גרים וקראה לנו למטה. אישה נוספת שמתגוררת בשכונה (גב' ביצון רגינה) בינתיים שמרה על הילדה." כאן לראשונה הועלתה אפוא הטענה לנפילה עקב בהלה וזאת בתשובה לשאלה מנחה. (ר' נספחים א'1 ו- א'2 לסיכומי כלל, מיום 26.5.08). 6. ביום 10.11.08 נשמעה עדות התובעת, בעת עדותה הייתה התובעת בת 11 ויוזכר כי בעת האירוע הייתה כבת 8. 7. התובעת העידה כי ביום הכיפורים יצאה לרכב על אופניה ותוך כדי שמעה וראתה מכונית, ש"לא הייתה לי מול העיניים...ראיתי אותה מהצד". התובעת העידה כי הסתובבה בבהלה וכתוצאה מכך נפלה על המדרכה ולא הצליחה לקום. רגלה של התובעת "נתקעה בעמוד ונמעכה בעץ" (ר' עמ' 5, ש' 1-3). אף שהתובעת טענה כי נפלה לאחר שנבהלה מהרכב ואף שהתובעת נשאלה שאלה מנחה האם נכון שנפלה בגלל שראתה או שמעה את הרכב היא הוסיפה ביוזמתה שהתאונה ארעה גם בשל העובדה שלא ידעה לרכוב כל כך טוב, שכן רק באותו יום למדה כיצד לרכוב (שם, ש' 7). 8. בחקירתה הנגדית העידה התובעת כי לא היו עדים לתאונה ורק לאחר שהיא כבר נפלה החלה לצעוק לאמה. בשל צעקותיה, הגיעה אישה שעברה ברחוב. התובעת עמדה על כך כי היא רכבה לבדה וכי אותה עוברת אורח היא שקראה לאמה שתבוא לעזרתה. מעדותה עלה כי יום קודם לתאונה למדה לרכב על אופניים (ר' עמ' 6, ש' 23), אם כי אמרה שגם קודם רכבה על אופניים, אך הפסיקה לתקופה מסוימת ויום לפני התאונה חזרה לתרגל הרכיבה. 9. באשר לבהלה הנטענת מהמכונית - עמדה בתחילה נחרצות על כך שנהג המכונית לא צפר אלא שהיא הבחינה במכונית ונבהלה מכך. בהתאם לעדותה, המכונית הייתה רחוקה ממנה מספר מטרים ולא נסעה מולה ממש באותו הכביש, אלא באה מצד ימין בקו המהווה את הקו העליון ב- T, ביחס לכביש בו נסעה. ממילא הבהירה שהרכב לא הגיע ממולה ועמדה על גרסתה שהוא בא מהצד. לטענתה היא חששה שהרכב ימשיך ישר (בקו ה- T העליון) או יפנה שמאלה, וסברה שבכל אחת מחלופות אלה הוא עשוי לפגוע בה (ר' עמ' 8, ש' 1-3). לדבריה היא לא סיפרה להוריה את כל אותם פרטים מיידית, אלא רק ששמעה רכב ונפלה. התובעת הסכימה כי ההורים שלה ידעו מיידית שהיא שמעה רכב. (עמ' 8 ש' 8). 10. בכל הנוגע לסוג המכונית, העידה כי "זו היה מכונית רגילה", אך היא אינה יודעת מה סוגה או מה צבעה (ר' שם, ש' 10). כמו כן אשרה שאין המדובר ברכב גדול במיוחד או בניידת משטרה או אמבולנס אלא במכונית פרטית. התובעת הסבירה כי אינה זוכרת את צבע הרכב שכן הספיקה לראותו לשנייה אחת לפני שנפלה. (ר' שם, ש' 15-17). 11. מאחר והתובעת נסעה בנתיב הימני של קו האנכי ב- T, היא נשאלה מדוע עשתה בתוך אותו הכביש פניית פרסה, בעטייה עברה לנתיב השמאלי, שכן ככל שהמכונית הנוסעת בכביש העליון מימין תפנה שמאלה, התובעת עוברת בדיוק לאותו נתיב, אשר הרכב צפוי להגיע אליו. על כך השיבה התובעת: "באותו הרגע זה מה שחשבתי לעשות כדי להימנע מהמכונית" (ע' 8, ש' 19-21). 12. לאחר התנגדות ב"כ חב' כלל, לחקירה הנגדית, שלטענתו היו בה רכיבים של הפחדת הקטינה, שבה התובעת לאולם והשלימה את עדותה. התובעת עומתה עם כך שבניגוד לעדותה בבית המשפט, לחוקר מטעם קרנית, היא אמרה ששמעה צפירה וכן אמרה שבתחילה נעצרה ולא ראתה רכב ולאחר מכן, עת המשיכה ברכיבה, שמעה שוב צפירה, נבהלה שהרכב קרוב ואז סטתה למסלול הנגדי ונפלה. בתחילה עמדה התובעת נחרצות על גרסתה בעדותה כי לא שמעה כלל צפירה, אך בהמשך עת החלה לפרוץ בבכי אמרה - "אני בתוך הסיפור הזה 3 שנים שאני מספרת את הסיפור, יכול להיות שאני מבולבלת". (ר' עמ' 10 ש' 23-24). 13. ב"כ התובעת ותר על זכותו לחקירה חוזרת וב"כ קרנית סיכם בכך שלטעמו לא התרחשה אף אחת מהגרסאות שנמסרו לחוקר או לבית המשפט ולכן הוא מבקש לזמן את החוקר ולו בכדי להעיד על חוסר העקביות. בהמשך לאמור הוגש תמליל החקירה, בצירוף תצהיר החוקר ומחומר זה עלתה אכן גרסה שונה. 14. בתמליל החקירה מיום 14.8.07 - בניגוד לדבריה בבית המשפט, אמרה התובעת לחוקר שלא ראתה את הרכב אלא רק שמעה אותו. כך בעמ' 5 לתמליל נרשם: "יובל: לא לא ראיתי אותו, רק שמעתי אותו ואז נפלתי. סימה: היא הייתה רוכבת טרייה סליחה... היא הייתה רק שבוע לפני למדה רכיבה כנראה הצפצוף מהרחוב. ... חוקר: אז בעצם לא ראית את הרכב או? יובל: לא, לא ראיתי, רק שמעתי אותו. חוקר: שמעת צפצוף. יובל: כן? חוקר: וזה הבהיל אותך? יובל: א-הא." ובעמ' 24-25 לתמליל נרשם: "יובל: רציתי לנסוע ישר ושעשיתי את העיקוף הזה. חוקר: שמה בסוף? יובל: כן זה, ואז שמעתי את הצפצוף...ואז יש לי...ואז פחדתי והסתובבתי. חוקר: ואז כאילו בגלל זה הסתובבת פה שמאלה? יובל: כן. חוקר: אז שהיית איפה שהעץ, שמעת צפצוף והסתכלת אחורה, לא ראית א..אף אחד. יובל: לא ראיתי מכונית, ואז הסתובבתי והסתכלתי ונפלתי על הרצפה... והרגל שלי קיבלה מכה מהעמוד ואז כשקמתי וקידמתי את האופניים התגלגלתי והרגל שלי נכנסה... חוקר: ששמעת שם את הצפצוף והסתכלת אחורה ולא ראית אוטו. יובל: לא ראיתי אוטו. חוקר: ואז מה חשבת? יובל: עצרתי את האופניים? חוקר: עצרת את האופניים? יובל: עצרתי את האופניים ועכשיו לא א... חוקר: הסתכלת מסביב. יובל: הסתכלתי מאחורה, לא ראיתי שום דבר והמשכתי לנסוע ואז עוד פעם שמעתי את הצפצוף ואז הסתובבתי ולא הייתי מוכנה להסתובב, נבהלתי כאילו והסתובבתי ונפלתי." 15. העולה מן המקובץ; דבר קיום רכב בסמוך לא צוין כלל בדיווח הסמוך לתאונה. עצם קיום רכב ולאחר מכן ייחוס הנפילה לבהלה מהופעתו, הועלו רק בשלב מאוחר יותר. בנוסף, גרסת התובעת לא הייתה ברורה ואף שבפני החוקר טענה כי שמעה צפירה ולא ראתה את הרכב על אף שהסתכלה לאחור, בעת הדיון בבית המשפט - הכחישה כי המכונית צפרה וטענה שראתה את הרכב, בה מצד ימין של קצה הרחוב, כלומר מקדימה. בהתאם לגרסה האחרונה, שנמסרה בבית המשפט - הנפילה יסודה בשילוב של חוסר ניסיון התובעת ברכיבה, עם בהלה מרכב מרוחק, עם פגיעה במדרכה ועם פעולה לא מובנת עת ביצעה פניית פרסה בתוך הכביש, על אף שדווקא פעולה זו ,גרמה לה לעבור לנתיב אשר חששה שהרכב יגיע אליו. 16. אף ביחס לגרסה המאוחרת, ברור הוא כי התובעת ראתה את הרכב עת הייתה מרוחקת ממנו כ 40-50 מטר, כי נפלה עקב איבוד משקל, כאשר רצתה לרדת מהכביש ובעוד הרכב מרוחק. (או בלשון התשובות לשאלון כאשר הרכב היה "באופק" או "כשהיה רחוק מולה", ר' לעיל סעיף 5). כללי - תאונת דרכים ללא מגע עם הרכב: 17. חוק הפיצויים מגדיר בסעיף 1 תאונת דרכים כ - "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". החוק אינו דורש מגע פיזי בין הרכב המנועי ובין הניזוק. ר' ע"א (מחוזי-ת"א) 1268/96 אליהו חברה לבטוח בע"מ נ' מדינת ישראל (1998)(לא פורסם); ת"א (שלום-ת"א) 21724/96 עזבון המנוח דוד ניסים ז"ל נ' שניצר (1999) ; רע"א 5738/97 תעבורה, מיכלי מלט בע"מ נ' הסנה, חברה לביטוח בע"מ (1999) פ"ד נג(4) 145, בעמ' 166-164; א' ריבלין תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (1999), בעמ' 224. 18. אף שלא נדרש מגע פיזי, נדרש כי יתקיים קשר סיבתי בין השימוש והפגיעה ("עקב"). כדי לקבוע שנזק הגוף נגרם "עקב" השימוש ברכב המנועי, יש צורך להוכיח הן קשר סיבתי עובדתי והן קשר סיבתי משפטי. ר' ע"א 6000/93 עזבון המנוח פואז קואסמה נ' רג'בי (1996) פ"ד נ(3) 661. הקשר הסיבתי העובדתי - נבחן על-פי הזיקה הפיסיקלית שבין הגורם המסוים לבין התוצאה המזיקה בבחינת "תנאי שבלעדיו אין". ר' א. ריבלין, תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב פיצויים (1999) בעמ' 208. הקשר הסיבתי המשפטי - מערב גם שיקולי מדיניות משפטית, תוך בחינת תכלית החוק ומטרתו. בע"א 358/83 רחל שולמן נ. ציון חברה לביטוח בע"מ (1988) פ"ד מב(2) 844, העדיף בית המשפט בהקשר זה את "מבחן הסיכון", על פיו נדרש - "כי שימוש בכלי רכב הוא גורם ממשי לנזק הגוף, אם הנזק הוא בתחום הסיכון, שהשימוש (העיקרי והמשני) ברכב יוצר ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי." (ר' שם, בעמ' 867). עוד נקבע כי מבחן זה יופעל תוך שילוב שיקולי מדיניות משפטית ושכל ישר. מבחן השכל הישר, בוחן את הקרבה (הרעיונית) של ה"שימוש" לנזק, את מידת תרומתו של ה"שימוש" ברכב, להתהוות התוצאה המזיקה (שם, בעמ' 878). 19. א. ריבלין בספרו תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (1999) אומר, בעמ' 209 כי: "הסיבתיות המשפטית מבצעת מיון נוסף - בבוחרה מתוך הגורמים שהסבו עובדתית, את הנזק, את אלה שהמשפט רואה בהם גורמים רלוונטיים." 20. פרופ' י. אנגלרד, בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (2005), עמ' 154-156, מציין, בהתייחסו למקרים של העדר מגע בין הרכב לבין גופו של הניזוק, כדלקמן: "אין להטיל ספק בכך, כי תאונות כתוצאה מהתזת אבנים מגלגלי המכונית, או מיצירת ענני אבק או עשן, הן תאונות דרכים במובן החוק. ההשפעה האמצעית של מכונית בהליך גרימת התאונה יכולה להיות פיסית (הדף אוויר), אופטית (סינוור), אקוסטית (רעש המבהיל, למשל, בעל חיים, או המונע שמיעת סכנה אחרת), או פסיכית גרידא. החלופה האחרונה כוללת בהלתו של אדם מעצם הופעתו הפתאומית של רכב או מנסיעתו הפרועה. אולם, בהעדר דרישה למגע פיסי, עלינו לתחום את גבולות המושג "גורם ממשי" שמתפקידו לכונן את הסיבתיות המשפטית, בהבדל מן העובדתית".ובהמשך נאמר - "לדעתנו, אין לייחס לכל מכונית המצויה בזירת התאונה אחריות למאורע, בגלל עצם העובדה שהיא הייתה גורם הכרחי (שבלעדיו אין) להתרחשות. כך, אם רוכב אופניים בשעת עקיפת מכונית, מתנגש בהולך רגל, אין לייחס אחריות למכונית הנעקפת בגלל עצם היותה אחד הגורמים לאירוע התאונה". 21. כדי שחרף העדר מגע פיזי עם רכב, ייחשב אירוע כתאונה, יש אפוא צורך להוכיח עובדתית כי רק עקב הופעת הרכב נגרמה התאונה, כי הרכב היה גורם הכרחי לה, משמע קיים קשר ישיר ומיידי בין הופעת הרכב ובין האירוע וכי יש מקום להכיר בקשר סיבתי משפטי. כלומר יש להוסיף ולקבוע שמבחינת מדיניות משפטית, ראוי לקבוע כי המחוקק ביקש ליתן באמצעות חוק הפיצויים - פיצוי על נזק שנולד באירוע ממין זה. 22. קרנית הפנתה בסיכומיה מיום 23.7.08, לת"א (שלום-כפר סבא) 6881/03 מור חיים צביה ואח' נ. כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' (2004), אשר אושר ע"י ערכאת הערעור בע"א (מחוזי -ת"א- יפו) 4049/04 מיטב מור חיים נ. קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים בע"מ (2005). באותו מקרה חצתה התובעת כביש כשהיא מחזיקה אופניים בצידה וכשראתה רכב מסחרי מתקרב במהירות וחששה להיפגע ממנו נסוגה אחורנית לכיוון המדרכה ותוך כדי כך נתקלה רגלה בדוושת האופניים והיא נפלה על הכביש, כשהאופניים עליה. בית המשפט, לא הכיר באירוע כתאונת דרכים ואגב ניתוחו הפנה לכך שהפסיקה אינה מסתפקת בכך שהשימוש ברכב מהווה המניע לתזוזה כלשהי, שגרמה לבסוף בהמשך שרשרת האירועים לנפילה. בית המשפט (כבוד השופטת ניצה מימון-שעשוע), הפנה שם למקרים דומים, בהם נדחתה טענה לקיום תאונת דרכים וזאת כדלקמן: "ואכן, לאותה תוצאה הגיעו בתי המשפט במקרים בהם השימוש ברכב היווה, אמנם, מניע לתזוזת/נסיגת הניזוק ממנו והלאה, אך הנזק נגרם עקב גורם חיצוני ומרוחק משרשרת סיבתית זו. לדוגמא, נפילה עקב היתקלות בערימת אבנים שהייתה מונחת לצד הדרך (ת"א (נהריה) 3491/95 עאמר נ' קרנית (); הולך רגל שחלפו לידו רכבים והוא חש הדף, עשה תנועה כלשהי ואיבד את שיווי המשקל בהליכה, וכתוצאה מכך נפל (ת"א (הרצליה) 953/85 אהרוני נ' קרנית); צפירת רכב בצופר מאחורי רוכב אופניים, שסמוך לאחריה איבד הרוכב את שיווי המשקל ונפל (ת"א (חי') 63651/96 עשת נ' קרנית; ת"א (חי') 29238/99 סלוצקי נ' קרנית (שם, עמ' ב-69)". (הדגשה שלי- ע.ז) 23. אף אם נקבע כי הנפגע מבחינה סובייקטיבית אכן נבהל מהרכב שהופיע בזירה, מקובלת עלי הגישה הגורסת כי יש לבדוק בנוסף ובמבחנים אובייקטיבים את הקשר בין הופעת הרכב ובין תגובת הנפגע והשפעה שהייתה להופעת הרכב בזירה על האחרון. וכך קבע כבוד השופט רון שפירא בת.א. (שלום - טבריה) 3509/99 גוטליב חנה נ. קנטור דוד (2000) : לגישתי, ומשיקולים של מדיניות משפטית, יש להבחין בין אירוע שבו אדם נבהל באופן סובייקטיבי מרכב נוסע, עשה מעשה ונפגע, לבין אירועים שבהם ניתן לקבוע לפי מדד אובייקטיבי כי נעשה ברכב מנועי שימוש תחבורתי, באופן שגרם לאדם להיבהל ולנקוט פעולה שהסתיימה בגרימת נזק. היעדר הבחנה בין אירוע סובייקטיבי ואובייקטיבי עלול להוביל לתוצאה בלתי סבירה שבה ייחשבו כתאונת דרכים אירועים שונים שבהם קיים ריחוק רב בין האירוע התחבורתי ובין תגובת אדם אשר גרמה, מסיבות התלויות בהתנהגותו של אותו אדם, לנזק. דוגמה לעניין זה ניתן לראות במקרה של התקף לב שנגרם לאדם בביתו עקב בהלה מרעש שהגיע אליו מהכביש הסמוך וכד'. בעניין זה יש לבחון את המדדים האובייקטיבים של האירוע באותם מדדים שבהם תיבחן הצפיות הנורמטיבית לגרימת הנזק, בהיבט של שיקולי הקביעה בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית, לרבות שיקולי מדיניות משפטית. ור' הפסיקה אליה הפנה שם. ובהמשך אמר - "סבור אני כי את המבחן האובייקטיבי ניתן לבחון על דרך של הצגת השאלה האם הנוהג ברכב היה יכול לנהוג את רכבו בדרך אחרת ובכך למנוע את הסיכון הגורם לתגובת הבהלה. מבחן זה יש בו כדי לקיים גם את תכלית החקיקה והיא חיוב גורם התאונה בפיצוי (גם אם אין בגרימה הליך של אשם) לפי מבחן של קשר סיבתי בין המעשה והנזק." 24. באשר למקרים בהם נדחתה טענה לקיום קשר סיבתי מספק בין הופעת רכב בזירה ובין נפילה בהמשך שרשרת האירועים, ר' עוד ת.א. 3491/95 (שלום- נהריה) ג'והרה עאמר נ. קרנית (1997) ; ת.א. 63651/96 (שלום - חיפה) עשת ויקטור נ. קרנית (1999) (לא פורסם); ת.א. 2097/99 (שלום - בת ים) הילה אטס נ. קיבוץ אייל ואח' (2001)(לא פורסם), אשר צורפו כולם לסיכומי קרנית. ומן הכלל אל הפרט - 25. לטעמי ספק אם התובעת עוברת אף את מבחן הקשר הסיבתי העובדתי; במסמכים שנערכו בסמוך לאירוע לא רק שהתובעת לא ציינה שנפלה עקב רכב שהופיע, אלא לא ציינה אף את עצם קיום הרכב ב"זירה", ממילא - ככל שעבר רכב במקום, התובעת לא קישרה בין הופעתו שם ובין נפילתה. נראה כי יש להעדיף את הגרסה המקורית, שניתנה בטרם פנו הורי התובעת לייעוץ משפטי, בהיותה הגרסה המקורית והטבעית. 26. נסיבות המקרה דנן דומות, בהקשר זה, לפרשה נשוא ת.א. (שלום-רמלה) 3312/05 ישראל אורה נ. עיריית רמת גן ואח' (2008) (לא פורסם), , שם רק בשלב מאוחר הועלתה הטענה כי החלקה על חצץ, הייתה בעקבות בהלה מצפירת משאית. כמו באותו מקרה, כך גם במקרה דנן, יש להעדיף את הגרסה הראשונית הסמוכה לאירוע, להבדיל מהגרסה הכבושה שהועלתה רק לאחר מכן וכפי שנאמר שם: "ניסיון החיים מלמד כי הגרסה הראשונה בזמן והקרובה ביותר לאירוע הינה הגרסה התואמת ביותר את אופן התרחשות הדברים המאוזכרים בה, וכי כל שינוי בגרסה ראשונית מצריך הסברים למהות השינוי וסיבתו" ( ת.א. (ת"א) 2283/05 שקירוב נ. אריה חברה לביטוח בע"מ... , וכי "הכלל הוא: עדות כבושה, ערכה ומשקלה מועטים ביותר, משום ש"הכובש עדותו" חשוד, מטבע הדברים, על אמיתותה. זאת כל עוד אין בפיו הסבר משכנע: על שום מה נכבשה העדות עת רבה; ומדוע החליט העד לחשפה" (י. קדמי, על הראיות, 2003חלק ראשון, עמ' 441)." 27. כפי שנאמר שם עוד - "הגרסה המקורית ניתנה כאשר התובעת לא הייתה מיוצגת ולא ידעה את ההשלכה של הֶיות האירוע 'תאונת דרכים', גרסה נטולת כל אינטרסים, ו/או מעורבים מייעצים, ורק בהמשך באה הגרסה המתקנת, לפיה מעורב באירוע גם רכב מנועי". בנסיבות אלה נראה כי יש להעדיף את הגרסה הראשונה. 28. מכל מקום, גם בהנחה שהיה רכב כלשהו בזירה, לא הובאו ראיות משכנעות כי הנפילה הייתה מהבחינה העובדתית - סיבתית, קשורה בו. כאמור התובעת העלתה שתי גרסאות סותרות וממילא לא ניתן לדעת מה אכן התרחש ולא ניתן לקבוע כל ממצא עובדתי באשר לאופן ההתרחשות שכן הגרסה האחת מאיינת השנייה. 29. זאת ועוד, גם בהתאם לכל אחת מהגרסאות לא נראה כי הרכב הוא גורם מכריע בנפילה. בהתאם לגרסה שנשמעה בבית משפט - לא רק שהרכב היה מרוחק ("באופק") אלא גם לא היה ברור כלל שהוא עומד לפנות לכיוון התובעת ואף בהנחה שהתכוון לפנות שמאלה, ממילא היה נכנס לנתיב הנגדי לנתיב בו נסעה ולכן לא מובן מדוע יש בהופעתו המרוחקת, להשפיע על הנפילה. ובהתאם לגרסה שהועלתה בפני החוקר - התובעת כלל לא ראתה את הרכב אלא רק שמעה אותו ואז הספיקה להסתובב לא ראתה דבר והמשיכה בנסיעה ובמילותיה: "לא ראיתי מכונית, ואז הסתובבתי והסתכלתי ונפלתי על הרצפה... והרגל שלי קיבלה מכה מהעמוד ואז כשקמתי וקידמתי את האופניים התגלגלתי והרגל שלי נכנסה...". אפילו תאמר כי לאחר מכן שוב נבהלה מצפירת הרכב, אין בהלה מצפירה ראשונה כבהלה מצפירה שנייה והנפילה נראית מרוחקת. 30. יש לזכור עוד כי בין בגרסה זו או אחרת, התובעת בעצמה העידה כי ביסוד נפילתה עמדה העובדה שאין היא מיומנת ברכיבה על אופניים ונראה כי זוהי הסיבה המרכזית לנפילתה. (ר' עמ' 5 ש' 7). 31. מכל מקום, המקרה גם אינו עומד במבחן הקשר הסיבתי המשפטי: במקרה דנן, לא דובר בבלימת פתע סמוכה, או בהופעת רכב בסמיכות בלתי צפויה אלא הרכב שהופיע בזירה (בהתאם לנטען), היה רק גורם ראשוני בתוצאת הנפילה. אף בהתאם לגרסה הכבושה שבבית המשפט, התובעת הבחינה ברכב עת שזה היה עדיין במרחק של כ- 40-50 מטר ממנה. הנפילה אין יסודה אפוא ברכב אלא באיבוד שווי המשקל של התובעת ו/או פגיעת האופניים במדרכה סמוכה, בעת החלטתה לבצע פניית פרסה בתוך הכביש. לטעמי הסיבתיות במקרה דנן היא רחוקה וחלשה ואין מקום מבחינת מדיניות משפטית לקבוע כי - הנזק הוא בתחום הסיכון, שהשימוש (העיקרי והמשני) ברכב יוצר ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי. 32. כשם שלא הייתי מכירה כתאונת דרכים, במקרה בו הייתה התובעת בוחרת לשנות מיקומה בכביש, עקב רכב חונה שהיא נדרשת לעוקפו ואגב המעבר הייתה נופלת, כך גם אין להכיר במקרה דנן, כתאונת דרכים. לא די בעובדה שהתובעת ראתה רכב, שיערה שזה יפנה לכיוונה, החליטה לשנות מיקום ואגב ביצוע החלטתה זו נפלה - כדי לקבוע שעסקינן בתאונת דרכים, אף ללא קיום מגע פיזי עם הרכב וכשזה מרוחק. 33. אף אם תאמר כי סובייקטיבית אכן נבהלה התובעת ולהבדיל מרכב חונה, מדובר ברכב הנוסע מולה - עת שמדובר ברכב מרוחק ואין טענה כי נסע במהירות חריגה, וגם אין טענה שצפר (כך לפי הגרסה האחרונה) - ממילא מבחינה אובייקטיבית לא היה מקום לבהלה זו וזאת אף שהבאתי בגדר שיקולי את העובדה שהאירוע התרחש ביום כיפור - בו לא צפויה הופעת רכב. בהקשר זה אזכיר כי לא ברור האם היה כלל הכרח בירידת התובעת מהכביש שכן אף בהתאם להערכת התובעת כי הרכב יפנה שמאלה, זה לא היה עתיד להיכנס לנתיב בו נסעה. כאמור יש לזכור עוד כי התובעת העידה על עצמה שלמדה לרכוב רק לאחרונה וכאמור לעיל התרשמתי כי גורם זה הוא שהיווה את הגורם העיקרי לנפילתה. 34. בהמשך לכל האמור, אני מוצאת שאין מדובר בתאונת דרכים וממילא לא היה מקום לכלול את קרנית בכלל הנתבעות. כן לא היה מקום כי חברת כלל תעמוד על הותרת קרנית כנתבעת נוספת. בהמשך לאמור התביעה כנגד קרנית נדחית. בנסיבות העניין אני מוצאת להטיל את הוצאות המשפט של קרנית על חברת כלל. כלל תחזיר לקרנית הוצאות משפטה וכן תשלם לה בגין שכ"ט בא כוחה סך של 5,000 ₪, בתוספת מע"מ כדין. 35. משהתברר מי הנתבעת הרלוונטית, ניתנת שהות של 45 יום לתובעת ולחברת כלל לבחון האם ניתן להגיע להסכמות בניהן אשר תייתרה הצורך במיצוי ההליך המשפטי. בין הסכמה כוללת, בין הסכמה באשר למהות הפגיעה או גובה נכות ובין הסכמה לכך שימונה מומחה מוסכם, באופן שיחסוך את הצורך בהגשת חוות דעת משני הצדדים ולאחר מכן אף חוו"ד של מומחה מטעם בית משפט. ב"כ התובעת יעדכן את בית המשפט באשר לתוצאות מגעים אלה וזאת עד ליום 1.7.09. תאונת דרכים