תביעה להפרת הבטחת נישואין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה להפרת הבטחת נישואין: תביעה כספית לפיצוי בסך 150,000 ₪ בגין הפרת הבטחת נישואין, ולפיצוי בסך 300,000 ₪ בגין פיצויים ו/או החזר הלוואות שלווה הנתבע מהתובעת. כללי: אין מחלוקת בין הצדדים באשר לעובדות הבאות: ההיכרות בין התובעת לנתבע הייתה במהלך שנת 1998, כ- 5 חודשים לאחר פטירת רעייתו של הנתבע. היכרות זו התפתחה במשך הזמן לקשר אינטימי. לאחר תקופת מה, עברו הצדדים לגור יחדיו בבית הנתבע. לחשבון הבנק של הנתבע הייתה מועברת כל חודש הכנסתה של התובעת, לרבות קצבה מהמוסד לביטוח לאומי לה הייתה זכאית. מחשבון זה אף שולמה המשכנתא בגין הדירה שרכשה התובעת מעמיגור. במהלך החיים המשותפים הרתה התובעת לנתבע, אך ביצעה הפלה מלאכותית. לאחר שגילתה התובעת כי הנתבע מתרועע עם אשה אחרת, עזבה התובעת את ביתו של הנתבע, הנתבע סגר את חשבון הבנק לעיל, ותם הקשר בין הצדדים. טענות התובעת: החל משנת 1998 החלו הצדדים לחיות כידועים בציבור, כשהם חיים חיי שיתוף בכל תחומי החיים. הצדדים ניהלו משק בית משותף, כאשר התובעת מסייעת לנתבע הן כלכלית והן בביצוע מלאכות הבית ובטיפול בילדיו. בנוסף, ניהלו הצדדים חשבון בנק משותף וקיימו יחסי אישות. בני הזוג תמכו וייעצו זו לזה. לטענת התובעת, הנתבע נהג לומר לה כי היא אהבת חייו וכן "אשת השנה". התובעת עובדת מזה 14 שנה בטיפול בקשישים במשרה חלקית ומשתכרת כ- 2,000 ₪ לחודש, ואילו הנתבע משתכר כ- 40,000 ₪ לחודש. במהלך החיים המשותפים פיתח הנתבע את עסקיו וצבר רכוש, לרבות דירה, מכונית פרטית ומשאית, וכן חסכונות בסכומים נכבדים. בעקבות הבטחת הנתבע להינשא לה, וכשנתיים וחצי לפני הגשת התביעה, הרתה התובעת באופן מתוכנן לאחר שחדלה, בהסכמת הנתבע, ליטול גלולות למניעת הריון עקב רצון הצדדים להביא לעולם ילד משותף. לאור התקדמות והתחזקות הקשר בין הצדדים, הבטחת הנתבע לתובעת כי לאחר שיישא אותה לאשה, היא תהרה שוב, והואיל ולא רצתה לפגוע בכבוד משפחתה המסורתית, ביצעה התובעת הפלה מלאכותית. לאחר ההפלה קיימו הצדדים יחסי מין ללא שימוש באמצעי מניעה, וזאת בידיעת הנתבע, על מנת שהתובעת תהרה בשנית. הנתבע אמר לתובעת כי לא יינשאו עד שיוסדרו ענייניו, והבטיח לתובעת שיפעל להעברת מחצית מהבעלות על המשאית על שמה. התובעת טוענת כי אף על פי שהמשאית נרשמה פורמאלית ע"ש הנתבע, ראו בה הצדדים רכוש משותף. לטענת התובעת, הנתבע חזר והדגיש פעמים רבות בפניה כי הוא רואה בה שותפתו המלאה לחיים, והביע אהבתו ורצונו לחלוק עימה את כל אשר לו. הנתבע התחייב בפני התובעת כי יפרנסה כל החיים, ואמר לה כי מחויבותו לה גדולה ממחויבות קשר נישואין, אך גם קשר נישואין כדת וכדין יקויים ביניהם. הנתבע אמר לתובעת כי מילותיו חזקות מכל הסכם, וכי אין לה כל סיבה לדאגה. כחודש וחצי לפני מועד הגשת כתב התביעה הכיר הנתבע אשה אחרת, וביקש מהתובעת לפנות את דירתו. הנתבע חדל לתמוך בתובעת והודיע לה על ביטול הנישואין. התובעת טוענת כי הסתמכה על הבטחת הנתבע ועל תמיכתו הכלכלית. לטענתה, קלושים סיכוייה להכיר בעתיד בן זוג, והיא חסרת גב כלכלי. בנוסף על כך, ההפלה שעברה תקשה עליה כניסה להריון בעתיד. התובעת טוענת כי נפגעה פגיעה נפשית קשה. היא שרויה בדיכאון, וסובלת ממצבי רוח משתנים ומקשיים בריכוז ובתפקוד. התובעת מתקשה להירדם בשעות הלילה וחווה סיוטים. חלו ירידות במשקלה ובבטחונה העצמי, והיא איבדה אמונתה בגברים. התובעת מסופקת אם תצליח להשתקם לאור סברתה כי זכרונותיה מחייה לצידו של הנתבע יעיבו על המשך חייה. טענות הנתבע: הצדדים אינם ידועים בציבור ולא ניהלו חיי שיתוף. התובעת מעולם לא סייעה לנתבע כלכלית או טיפלה במי מילדיו. אדרבא, יחסה של התובעת היה יחס של זלזול וחוסר כבוד, דבר אשר גרם לשניים מילדיו של הנתבע לעזוב את ביתו והוביל להידרדרות היחסים ביניהם. התובעת הסכימה להתגורר עם הנתבע בביתו בחודש אוקטובר 1999, כאשר היה ברור לה כי אין לנתבע כל כוונה להינשא לה ו/או להביא יחדיו ילדים לעולם. הנתבע צבר את הונו בטרם הכיר את התובעת, ודירתו ותכולתה, המשאית ורכבו הפרטי נרכשו על ידו טרם הכיר את התובעת. כלל לא הייתה לצדדים כוונת שיתוף בנכסים. הנתבע מעולם לא הבטיח לתובעת כי יינשא לה, יתמוך בה כלכלית או יביא עימה ילד לעולם. לטענתו, מעולם לא דיברו על הקמת בית משותף, שכן לא היו להם תכניות כאלו. ההיריון לא היה מתוכנן כלל ועיקר, והתובעת שיקרה לנתבע כאשר אמרה לו כי היא משתמשת בגלולות למניעת הריון באופן קבוע. הנתבע טוען כי ההפלה בוצעה בהסכמה מאחר שלא היה בכוונת מי מהצדדים להביא ילד לעולם, ולא מפאת השתייכות התובעת למשפחה מסורתית. גדר המחלוקת: השאלות המרכזיות השנויות במחלוקת בין הצדדים הן כדלקמן: האם בשלב כלשהו של הקשר הזוגי ניתנה לתובעת ע"י הנתבע הבטחת נישואין? האם הלוותה התובעת לנתבע כספים שעליו להשיב לה? ראיות הצדדים: מטעם התובעת העידה התובעת ביחס לתצהירה מיום 30.11.05 (ת/1) ולתצהירה המשלים מיום 7.12.06 (ת/2). תצהירי העדים מטעם התובעת הוצאו מהתיק בהסכמת ב"כ התובעת לאחר שאלו נמנעו מלהגיע למתן עדות (פרו', עמ' 11, ש' 22-21). מטעם הנתבע העיד הנתבע עצמו ביחס לתצהירו מיום 19.2.06 (נ/1) ולתצהירו המשלים מיום 8.2.07 (נ/2). כמו כן, צורף לתיק תצהירה של בתו של הנתבע, אליס זוהר, מיום 8.2.07 (נ/3) אשר התובעת ויתרה על חקירתה על תצהירה. דיון: לאחר שעיינתי בקפידה בכתבי הטענות ובראיות שהוגשו לתיק מטעם הצדדים (למעט תצהירי העדים שאינם מהווים ראיה בתיק), התרשמתי מעדויות התובעת והנתבע, בחנתי את סיכומי ב"כ הצדדים, מסקנתי הינה כי דין התביעה שעניינה הפרת הבטחת נישואין להידחות, וכי דין התביעה להחזר הלוואות להתקבל במקצתה. טענת התובעת לענין הפרת הבטחת הנישואין: לפי ההלכה הנהוגה במשפטנו, "ההבטחה לנישואין היא... בשיטתנו המשפטית חוזה מחייב" (כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן בע"א 5587/93 נחמני נ' נחמני, פ"ד מט(1) 485, 508 (1995). "מדובר בחוזה מיוחד המבקש ליצור איזון בין חירות הפרט לנישואין, והמכיר באוטונומיה של הפרט להתקשרות, בין היתר, על פי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אל מול הבטחות שניתנו לנישואין והזכות לפיצוי של צד הנפגע בעטיין. "חירות הנישואין אינה מקנה חירות לגרימת נזק לאנשים אחרים"... "בניגוד להסכם ידידות גרידא, כרוכה הבטחת נישואין בהיבטים רכושיים, והיא מהווה הכנה לקשר משפטי מובהק, הוא קשר הנישואין" (ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך א), עמוד 370, ע"א 5258/98 פלונית נגד פלוני, פ"ד נח (6) 209, 224)." (ת"א (שלום ב"ש) 2743/04 חיות נ' סירי, פס' 8 לפסק דינו של כב' השופט י' שפסר (לא פורסם, , 26.6.2007). יחד עם זאת, "במערכת סבוכה ומורכבת של יחסי בני זוג המקיימים מערכת קשרים אינטימית, לא כל אמירה או הבעת תקווה או כוונה הצופות פני עתיד שקולות כהבטחת נישואין, ולא כל התנהגות המצביעה על רצון להמשכיות הקשר ועל ציפייה להתמיד בו לטווח עתידי שקולה כמחויבות לנישואין... התערבות המשפט מתרחשת רק מקום שהנסיבות מצביעות בבירור על קיומה של מחויבות ממשית לקשר זוגי קבוע החורגת מגדר ציפייה או הבעת רצון או כוונה לכך גרידא. הקושי האמיתי המאפיין את הסוגיה בה אנו עוסקים, הוא באיתורו של קו הגבול בין הבעת כוונה, רצון, או ציפיה, לבין הבטחה מחייבת במשפט." (ראו דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בפרשת ע"א 5258/98 פלונית נגד פלוני, פ"ד נח (6) 209, 236 (2004) (להלן: "עניין פלונית"). "תביעה בגין הפרת הבטחת נישואין היא תביעה חוזית, להבדיל מתביעת נזיקין בעילת תרמית או מצג שווא. תנאי ראשוני לביסוס עילה זאת, כמו לגבי כל הפרת חוזה, הוא הוכחה כי היו הצעה או הבטחה מסוימות 'כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה...', כפי שנדרש ליצירת יחסים חוזיים על-פי סעיף 2 של חוק החוזים." (ע"א 647/89 שיפברג נ' אבטליון, פ"ד מו(2) 169, 173 (1992) (להלן: "עניין שיפברג"). נטל השכנוע להוכחה לעיל מוטל על כתפי הצד הטוען להפרת הבטחת נישואין, והינו "נטל שכנוע כבד" (עניין פלונית, בעמ' 238). מצאנו בפסיקת בית המשפט העליון, ולא פעם אחת, רתיעה מתביעות מסוג זה. כפי שצויין בע"א 461/64 טמסיט נ' פחימה, פ"ד יט(4) 129, 131 (1965) (להלן: "עניין טמסיט"), תביעה בגין הפרת הבטחת נישואין היא: "ממין התביעות שאינן אהודות ביותר... תביעה כזאת יש בה, כמעט תמיד, משהו מן הדוחה, כי היא יוצאת מתוך ההנחה, כי הארוס או הארוסה חייבים היו להתחתן עם בן הזוג האחר, אך ורק בשל ההבטחה שניתנה, למרות מה שאין רגשות אהבה ביניהם. כבר הרומאים העתיקים ראו תביעה כזאת כנוגדת את המוסר הציבורי... אבל מה נעשה, והמשפט המקובל רואה תביעות אלו כתביעות חוזיות שוות ערך, ואחריו החרו החזיקו גם בתי המשפט שלנו." וראו גם: ע"א 609/68 נתן נ' עבדאללה, פ"ד כד(1) 455, 464 (1970) (להלן: "עניין נתן"); ע"א 4/66 פרץ נ' הלמוט, פ"ד כ(4) 337, 359 (1966). יש שהציעו לבחון מחדש את העילה (ראו, למשל: פנחס שיפמן "הבטחת נישואין - חוזה מחייב?" משפטים יג 104 (1983); דב פרימר "השבת מתנות אירוסין בגין הפרת הבטחת נישואין לאור החקיקה האזרחית החדשה" משפטים י 329 (1980), ואולם כבר נקבע להלכה בפסיקת בית המשפט העליון כי "עילה זאת מקובלת במשפט המקומי, ו"עקירתה מן השורש איננה עניין ל'חקיקה שיפוטית' אלא למחוקק בכבודו ובעצמו" (ראו: עניין שיפברג, בעמ' 176). משהוכיח תובע את יסודות העילה, זכאי הוא לפיצוי הן בגין נזק כספי "מיוחד" שנגרם לו עקב ההבטחה שהופרה, והן בגין נזק "כללי" ממנו סבל. הנזק הכללי מורכב מהנזקים הנפשיים אשר נגרמו לתובע בעקבות הפרת ההבטחה. הנפגע אינו זכאי לפיצוי המשקף את אינטרס הקיום הנמדד על בסיס ההנחה כי בני הזוג הגשימו את נישואיהם. עם זאת, הוא יזכה בפיצוי בשל פגיעה באינטרס ההסתמכות, קרי: הוצאות שהוציא, ובשל נזק כלכלי אחר שנגרם לו עקב ההבטחה בגין נזק ממוני (עניין שיפברג, בעמ' 176), וכן בפיצוי בגין נזק לא ממוני שנגרם לו (ע"א 473/75 רון נ' חזן, פ"ד לא(1) 40 (1976). (וראו גם: עניין פלונית, בעמ' 220). ומן הכלל אל הפרט: בענייננו, לא עמדה התובעת בנטל המונח על שכמה להוכיח הבטחת נישואין. גם אם "נזרקו" על ידי הנתבע לחלל האוויר מדי פעם במהלך חייהם המשותפים של בני הזוג אמירות שיש בהן לבטא כוונה או רצון למסד את הקשר או שהולידו ציפייה כזו מצד התובעת, לא שוכנעתי כי מדובר בהתחייבות בעלת אופי משפטי המבטאת גמירת דעת ומסויימות להתקשר עם התובעת בקשר של נישואין. ראשית, יש להניח כי אם אכן ניתנה הבטחת נישואין, הצדדים היו משתפים בדבר את קרוביהם ומכריהם למען ישמחו בשמחתם. וכבר נקבע כי "...יש לבחון יפה ראיות נסיבתיות על מתן הבטחה, כי כרגיל אינו נשאר שינוי הסטטוס הבא עם הבטחת נישואין בגדר סוד בינו לבינה, אלא הוא מתבטא גם כלפי חוץ בסימנים שעליהם אפשר להביא ראיות אחרות..." (תמ"ש (משפ' חד') פ.ג. נ' ד.מ., פס' 20 לפסק דינה של כב' השופטת שפרה גליק (לא פורסם, 20.9.2006). בענייננו, התובעת העידה בפניי כי במשך כל תקופת הקשר עם הנתבע, אף אדם לא ידע אודות הבטחת הנישואין. התובעת אפילו לא שיתפה בדבר את הוריה ואת בתה אשר גרה עימה באותו הבית (פרו', עמ' 9, ש' 25-23). בחירתה של התובעת שלא לשתף את משפחתה הקרובה ב"סוד" הנישואין, מעידה על כך שהיא עצמה הבינה שמדובר בסיסמאות ריקות מתוכן ולא בהתחייבות ממשית למסד את הקשר הזוגי, שאם לא כן מדוע הקפידה לשמור על כך בסוד?! לא כך נוהגת מי שבחיר ליבה התחייב התחייבות ממשית להינשא לה. שנית, התובעת לא ידעה לומר ברורות ובמדוייק מתי ובאילו נסיבות הציע לה הנתבע נישואין. לשאלת ב"כ הנתבע מתי ידעה על הכוונה למסד את הקשר לנישואין, השיבה התובעת בחקירתה "שאחרי שנתיים וחצי מתחילת הקשר הוא דיבר איתי על כך. אני לא זוכרת תאריכים." (פרו', עמ' 8, ש' 15-14). ושוב, יש להניח כי אילו היה הנתבע מתחייב להינשא לתובעת או מציע לה נישואין, היה זה בוודאי מסוג הרגעים שהיו נחרתים בזכרונה. התובעת בוודאי הייתה נוצרת בזכרונה את העיתוי, את הנסיבות, את תגובתה להצעה, את המילים שהוחלפו ביניהם; ואם רגע כה חשוב בחייה בו התחייב כלפיה הנתבע למסד את הקשר, אינו זכור לה, כנראה שגם התובעת הבינה שאין מדובר בהתחייבות "רצינית" בבחינת "שטר ושוברו בצידו", אלא באמירה סתמית שאין בה גמירת דעת להתקשר בקשר בעל אופי משפטי. שלישית, לא הוכח שהצדדים פעלו באופן כלשהו למימוש הבטחת הנישואין: רישום לנישואין במועצה הדתית ו/או בחירת מקום החתונה ושכירתו ו/או עריכת הזמנות לכיבוד ולאורחים ו/או קניית שמלת כלה וכיו"ב) (ראו, לדוגמא: ע"א 416/91 ממן נ' טריקי, פ"ד מז(2) 652 (1993). אומנם, כאמור, התובעת טענה בעדותה כי טרם ההפלה שעברה, היא הזמינה אולם שמחות לחתונה בגני גנים בנהריה לאחר שהנתבע אמר לה "ללכת לסגור" אולם, אך האולם נסגר עוד לפני שהגיעה אליו (פרו', עמ' 10, ש' 32-30; עמ' 11, ש' 1). ובהמשך העידה התובעת כי "לא סגרנו אולם אחר. אז הבן שלו בא ונכנס והיה בלאגן עם הבן שלו והקפאנו את הכל. לא נרשמנו ברבנות." (פרו', עמ' 11, ש' 2-1). גרסתה זו של התובעת תמוהה היא. כפי שציין הנתבע, בעדותו: "...בחיים לא חשבתי לכיוון הזה ולא הלכתי איתה לאולם ולא נרשמנו ברבנות. יש רק אולם אחד בנהריה??? מי שרוצה להתחתן הולך גם לרבנות להתחתן." (פרו', עמ' 14, ש' 29-27). יתר על כן, מדברי התובעת עולה כי הייתה זו החלטה זוגית של שניהם "להקפיא" את הכל, ואם כך, מה לה כי תלין?! רביעית, מעדות התובעת כלל לא ברור מתי בדיוק התכוון הנתבע, אם בכלל, לממש את "התחייבותו" להינשא לה. בתצהיריה של התובעת לא מצויין תאריך קונקרטי. בעדותה טענה במקום אחד כאמור כי כבר הוזמן אולם שמחות לחתונה, אך מימוש החתונה הוקפא בשל הבן של הנתבע, ובמקום אחר טענה כי הנתבע "כל הזמן דחה אותי בגלל הילדים שלו" (פרו', עמ' 10, ש' 15), והוסיפה כי הכוונה הייתה להינשא רק לאחר שכל ילדיו של התובע מנישואיו הראשונים יינשאו, כאשר אחת מהן, למעשה, לא נישאה עד היום (פרו', עמ' 10, ש' 18-17). העובדה שהתובעת לא יכולה הייתה להצביע על מועד מסויים בו היתה כוונה לממש את הנישואין, והסתירות בעדותה בנקודה זו מוליכות אף הן למסקנה כי גם אם דובר בין התובעת לנתבע על נישואין, אין מדובר בהתחייבות בעלת אופי משפטי המבטאת גמירת דעת ומסויימות. חמישית, במהלך החיים המשותפים נכנסה התובעת להיריון וביצעה הפלה מלאכותית. בסעיפים 8 ו- 22 לתצהירה ת/1 טענה התובעת כי ביצעה את ההפלה מחשש לפגיעה בכבודם של משפחתה המסורתית ושל אביה הדתי במיוחד (וזאת, מלבד הבטחתו של הנתבע כי לאחר שיינשאו, תהרה התובעת שוב). אולם, בעדותה בפניי טענה התובעת כי הנתבע הכריח אותה בכוח ובניגוד לרצונה לבצע הפלה. שתי הגרסאות אינן מתיישבות עם מתן הבטחת נישואין על ידי הנתבע. אם באמת חששה התובעת מפגיעה בכבודם של בני משפחתה, מדוע לא נישאה לנתבע מיד עם כניסתה להיריון; ואם הנתבע הכריח אותה לבצע הפלה, כיצד מתיישבת טענה זו עם הבטחתו להינשא לה ולהקים עימה משפחה?! שישית, הוכח כי חייהם המשותפים של התובעת ושל הנתבע ידעו עליות ומורדות, ובעיקר מורדות. מערכת היחסים הייתה בלתי יציבה וכללה פרידות וקשיים לא מבוטלים, בין היתר, לנוכח התנגדות ילדיהם של בני הזוג לקשר הזוגי. לעומת טענתה של התובעת בתצהירה ת/1 בדבר יחסי אהבה, קשב ועזרה הדדית, תוך טיפול בילדי הנתבע וביצוע מלאכות הבית, תיאר הנתבע בסעיף 6 לתצהירו נ/1 ובעדותו בפניי תמונה שונה לחלוטין המתאפיינת במערכת יחסים לא תקינה, בלשון המעטה, שמטרתה הייתה קיום יחסי מין גרידא ללא התחייבויות לנישואין ולמשפחה. למשל: "בחיים היא לא ידעה מה יש לי ומה אין לי. בחיים לא ראינו טלוויזיה ביחד. כשהיא הייתה בבית אני הייתי יוצא מהבית היו לנו חיים עכורים ביחד. אני לא האמנתי בה. לא הייתה לנו שפה משותפת יחד. לשאלת בית המשפט למה המשכתי 5 שנים קשר כשאין לי שפה משותפת עם התובעת ואני משיב שכל התהליך הזה היה בשנה וחצי לאחר שהכרתי אותה והתחלתי לגלות את פרצופה האמיתי." (פרו', עמ' 12, ש' 22-18; ראו עוד: פרו', עמ' 13, ש' 15-7). הוא הוסיף וטען כי התובעת חיה עימו לשם נוחיותה: "את אומרת לי שאם מההתחלה לא הבטחתי לה דבר, לא נישואין, לא אהבה, ולא ילדים למה היא הייתה צריכה אותי בכלל ואני משיב שהיא רצתה לגור בנוחות בווילה. הווילה היא 200 מ"ר. סה"כ גרו בווילה היא והילדה בלבד והיה לה נוח מאוד. אני אמרתי לה עשרות פעמים שהיא בתקן אורחת." (פרו', עמ' 14, ש' 32-30; עמ' 15, ש' 1). גם מחקירתה הנגדית של התובעת עלתה תמונה שונה לחלוטין מזו שניסתה לצייר בתצהירה: "אני מאשרת שבתקופה שחייתי איתו סבלתי (פרו', עמ' 10, ש' 26), וכן: "כל התקופה כמעט סבלתי" (פרו', עמ' 10, ש' 30). לדבריה, גם היחסים בין הנתבע לבתה היו גרועים: "הקשר בינו לבין ביתי היה רע מאוד" (פרו', עמ' 9, ש' 25), וכן: "הבת שלי היתה חיה תחת האיומים שלו" (פרו', עמ' 10, ש' 1). בחקירתה טענה התובעת כי למרות שהיו בקשר עליות ומורדות, לא נפרדה מן הנתבע במהלך הקשר הזוגי (פרו', עמ' 8, ש' 12-8), ואולם דבריה אלו אינם מתיישבים עם עדותה כי "בשנת 2004 לא הייתי איתו." (פרו', עמ' 6, ש' 18), גרסה התואמת את גרסת הנתבע כי לפחות משנת 2003 עד לחודש אוגוסט 2004 לא גרו יחד (פרו', עמ' 12, ש' 24-22). כאמור, קיומה של מערכת יחסים מעורערת ובלתי תקינה זו, כשהיא מצטרפת ליתר הנימוקים שהובאו לעיל, אינה מתיישבת עם טענת התובעת לעניין קיומה של הבטחת נישואין. לסיום נקודה זו, גם אם במהלך תקופת הזוגיות הממושכת החמיא הנתבע לתובעת על ביצוע עבודות מלאכת הבית, הוסיף את הביטוי "אשת השנה", ושב והדגיש כי היא "אהבת חייו", כפי שהיה בענייננו, אין זו ראיה כשלעצמה להבטחה בעלת תוקף משפטי לנישואין. גם אין להסיק מן החיים המשותפים תחת קורת גג אחת, כוונה של הנתבע להינשא לתובעת, ובפרט אמורים הדברים כאשר אצל שני בני הזוג המדובר הוא בפרק "ב" (התובעת גרושה, והנתבע אלמן), ולשניהם ילדים מנישואים קודמים. דבריה של התובעת בתצהירה כי הנתבע אמר לה כי מחויבותו לה גדולה ממחויבות קשר נישואין, מלמדים דווקא שלא התכוון באמת ובתמים להינשא לה, אחרת מדוע טרח להדגיש בפניה כי מחוייבותו כלפיה גדולה מזו של קשר נישואין?! לחלופין, מן הראיות שהוצגו בפניי עולה כי גם אם בשלב כלשהו במהלך הקשר הזוגי ניתנה על ידי הנתבע הבטחת נישואין, וכאמור לא שוכנעתי בכך, הרי שהתובעת מחלה לנתבע על הפרת הבטחה זו עת המשיכה להתגורר עימו למרות שכבר הבינה כי מנוי וגמור עימו שלא להינשא לה. בכתב הטענות, בסעיף 42 לתצהירה ת/1 ובסיכומים מטעמה טענה התובעת כי חיה עם הנתבע כ- 7 שנים. בחקירתה הנגדית - "חייתי אצלו קרוב ל- 6-5 שנים אצלו בבית" (פרו', עמ' 5, ש' 14). כך או אחרת, נשאלת השאלה מדוע הסכימה התובעת לחיות עם הנתבע בקשר זוגי זמן כה רב לאחר שלא מימש את הבטחתו להינשא לה, הבטחה שניתנה לדבריה כשנתיים וחצי לאחר תחילת הקשר הזוגי?! אין זאת אלא שהתובעת הבינה היטב כי הנתבע אינו מתכוון לעמוד בדיבורו ולהינשא לה, ובכל זאת העדיפה משיקולים שונים להמשיך ולחיות עימו תחת קורת גג אחת בבחינת "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו" (כתובות, עה, א). התובעת אף אישרה כי לאחר כניסתה להיריון, ומשראתה כי הנתבע לא נישא לה לאחר ההפלה, הבינה שאינו מתכוון להינשא לה, ואף על פי כן אישרה בעדותה כי גם לאחר ההפלה, ומשנתחוורו כוונותיו האמיתיות של הנתבע, הסכימה לגור עימו ללא נישואין (פרו', עמ' 8, ש' 22-18). אין לך עדות חזקה מזו להוכחת מחילתה של התובעת על הפרת הבטחת הנישואין, ככל שהייתה כזו. סיכומו של דבר, לא הוכח כי ניתנה הבטחה לנישואין מצד הנתבע לתובעת, ולכן לתובעת אין עילת תביעה לגבי הפרתה של הבטחה זו, לא כל שכן זכות לפיצויים בגין הפרתה. גם אם ניתנה הבטחה שכזו, התובעת בהתנהגותה מחלה לנתבע על הפרתה. ההלוואות הנטענות על ידי התובעת: בכתב התביעה ובתצהיריה של התובעת אין כל פירוט, ולו מינימלי, של ההלוואות שנטל הנתבע מן התובעת לטענתה. בכתבי טענותיה, בתצהיריה ובסיכומיה לא הציגה התובעת פירוט מסודר בליווי אסמכתאות של ההלוואות הנטענות, סכומיהן, מועד נתינתן וכיו"ב. עדות התובעת היא עדות בעל דין יחידה שאין לה סיוע בראיות חיצוניות. במהלך ישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 28/09/06 הפנתה כב' השופטת, ס. הנשיא א. בית נר, את תשומת לב התובעת לחולשת ראיותיה, בציינה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי: "הבהרתי לתובעת כי עם התצהיר הבודד שהוגש בלא מסמכים לא תוכל לנצח את התביעה". כב' השופטת א. בית נר התירה לתובעת להגיש תצהירים משלימים, ואולם, אף על פי כן, לא טרחה התובעת להשלים את שהחסירה בתצהירה המקורי, ומלבד טענה כללית בדבר מתן הלוואות בסדר גודל של כ- 300,000 ₪, אין בתצהיר המשלים ולו פירוט מינימלי של ההלוואות הנטענות. רק בחקירתה הנגדית, נזכרה התובעת, לראשונה, לפרט את טענתה לעניין ההלוואות וסכומיהן. התובעת העידה כי מכיוון שהנתבע ביקש לקנות משאית חדשה ומשוכללת, הוא מכר את המשאית שהייתה בבעלותו, וביקש ממנה לקחת הלוואות ממשפחתה (פרו', עמ' 7, ש' 16). התובעת טענה כי הנתבע נטל מאביה הלוואה בסך של 20,000 ₪ במזומן (פרו', עמ' 6, ש' 10 ו- 13), ואף משכה מחשבונה הפרטי סך של 14,600 ₪ עבור הנתבע (פרו', עמ' 5, ש' 15-14). כמו כן, התובעת טענה בעדותה כי הנתבע קיבל גם 20,000 ₪ נוספים מהחיסכון של בתה של התובעת שהיה בחשבון של הנתבע (פרו', עמ' 6, ש' 22-21), וכי נטל ישירות מאחיה סך של 5,000 ₪ (פרו', עמ' 5, ש' 25-24), והחזיר לו רק סך של 1,500 ₪ (פרו', עמ' 7, ש' 9). בנוסף על כך, טענה התובעת כי היא מימנה מחצית מעלות רכב השברולט שנקנה בתקופת חייהם יחד (פרו', עמ' 7, ש' 30-28). בסה"כ, לטענתה, הלוותה התובעת לנתבע כספים בסך הקרוב ל- 100,000 ₪ (פרו', עמ' 6, ש' 12). הנתבע מצידו טען כי שילם כספים מכיסו הפרטי או מהלוואות בנק לצורכי רכישת המשאית ולסגירת חובות בבנק, ומעולם לא לווה כספים מהתובעת וממי ממשפחתה, לא לרכישת משאית ולא בכלל. אדון להלן בכל אחת מן ההלוואות הנטענות בנפרד. מימון רכישת השברולט: טענת התובעת כי מימנה מחצית מרכב השברולט, אינה מתיישבת עם דבריה בחקירתה כי עוד קודם למגוריהם המשותפים הייתה לנתבע "דירה ומכונית" (פרו', עמ' 6, ש' 5). התובעת אף לא ציינה בעדותה את הסכום שהעבירה לנתבע, לטענתה, בגין השברולט, ודי בטעם זה לבדו כדי לדחות את טענותיה לענין זה. ההלוואות מהאב ומהאח למימון רכישת המשאית: מעדות התובעת עולה כי גם אם ניתנו הלוואות על ידי האב ועל ידי האח, הרי שמדובר בהתקשרות ישירה בין הנתבע לבין משפחת התובעת (אחיה, אביה), וכי אין יריבות בין התובעת לנתבע בקשר להלוואות נטענות אלו. יתר על כן, התובעת לא זימנה לא את אחיה ולא את אביה לעדות לשם חיזוק גרסתה בדבר מתן ההלוואות הנטענות. הימנעות זו פועלת לחיזוק הגרסה הנגדית (ראו בעניין זה: ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736 (1980); ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מד(4) 602 (1990); יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1648 (2003); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (לא פורסם, , 5.10.2006). אוסיף כי גם לאחר חקירה נגדית מאומצת לא עלה בידי ב"כ התובעת לחלץ מפיו של הנתבע הודאה בטענת התובעת כי מימן את רכישת המשאית או חלק ממנה מכספה או מכספי משפחתה, ובסיכומיה גם כלל לא הפנתה ב"כ התובעת לחקירתו הנגדית של הנתבע בנקודה זו. ההלוואה לשיפוץ בית התובע: התובעת טענה בעדותה כי הנתבע החתים אותה על הלוואה לטובת שיפוץ ביתו בסך של 50,000 ₪ (פרו', עמ' 1, ש' 29; עמ' 2, ש' 9-8). הנתבע טען כי ההלוואה הנ"ל נועדה לשיפוץ ביתה ולא לשיפוץ ביתו. התובעת צירפה לת/2 העתק אישור הלוואה מובטחת במשכנתא שלטענתה, הנתבע והיא נטלו במשותף בבנק מזרחי טפחות בע"מ לצורכי השיפוץ לעיל. עיינתי עיין היטב במסמך זה, ולא ראיתי כיצד הוא מחזק את גרסתה של התובעת. על פניו נראה כי מדובר במסמך שעניינו פירוט יתרת חוב לסילוק הלוואה. מעיון במסמך זה לא ברור מי נטל את ההלוואה, מאיזה חשבון שולמו התשלומים, ולאיזו מטרה היא נועדה. ממסמך זה לא ניתן להבין האם אכן מדובר בהלוואה מובטחת במשכנתא, וביחס לאיזו דירה נרשמה המשכנתא. בנוסף על כך, הסכום לביצוע המצויין על גבי אישור המשכנתא הינו 45,000 ₪, בעוד שכאמור, התובעת טענה כי הנתבע החתים אותה על הלוואה בסך של 50,000 ₪. התובעת העידה כי ההלוואה נפרעת כיום מחשבונה הפרטי בעוד שקודם לכן שולמה מן החשבון המשותף לה ולנתבע. ואולם, נשאלת השאלה מדוע הסכימה התובעת לאחר הפרידה להעביר את החיוב לחשבונה אם מדובר בהלוואה שנועדה לשיפוץ ביתו של הנתבע דווקא?! התובעת טענה כי קיימים מסמכים בנוגע להלוואות בבית הנתבע, אך מאחר שכבר אינה גרה שם, גישתה אליהם חסומה (פרו', עמ' 2, ש' 3-1). כמו כן, טענה התובעת כי הנתבע סגר את החשבון המשותף, ולכן לא יכולה הייתה להוציא מהבנק את המסמכים הרלוונטיים ללא אישור הנתבע (פרו', עמ' 3, ש' 10-7). ובהמשך - לשאלת ב"כ הנתבע מדוע לא צירפה התובעת את דפי החשבון מבנק מזרחי טפחות בע"מ, היא השיבה: "זה כתוב בתצהירי 'הרבה כספים'. הוא יודע בדיוק מה הוא לקח." (פרו', עמ' 6, 17-16). הסברים אלו אינם מספקים. יכולה היתה התובעת לבקש זימונו של נציג הבנק/ים הרלבנטיים לעדות לשם הצגת מסמכי ההלוואה ו/או דפי חשבון או לבקש צו המופנה לבנק לשם קבלת המסמכים הנ"ל על מנת שניתן יהיה לדעת מי נטל את ההלוואה, מה סכומה, מאיזה חשבון נפרעה, ואולי גם לאיזה מטרות נמשכו כספי ההלוואה הנ"ל. התובעת לא עשתה כן, ולא צירפה לתצהיריה או בכלל את מסמכי ההלוואה, דפי חשבון או מסמכים אחרים התומכים בטענותיה. התובעת לא הציגה הוכחות כלשהן להוכחת טענתה כי ביתו של התובע הוא זה ששופץ ולא ביתה. כל זאת, גם לאחר שהוברר לה, בצורה ברורה וחד משמעית בישיבת קדם המשפט שקויימה בתיק כי התצהיר הלקוני והסתמי שהוגש על ידה, לא די בו בכדי להוכיח את טענותיה. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי התובעת לא הוכיחה את מתן ההלוואה בסך של 50,000 ₪ למטרת שיפוץ בית התובע. הלוואה ע"ס של 20,000 ₪ מכספי חסכון הבת: גם בהנחה שקיימת יריבות בין התובעת לנתבע ביחס לכספי החסכון של בתה, ולא שוכנעתי בכך, גם בזו הפעם לא תמכה התובעת את טענותיה לענין הלוואה זו במסמכי בנק, ואף לא זימנה את בתה לעדות לתמיכה בטענתה זו. לפיכך, דין טענה זו להידחות מחמת העדר הוכחה. הלוואה במזומן ע"ס של 14,600 ₪: התובעת טוענת כי נתנה לנתבע הלוואה במזומן בסך של 14,600 ₪ שמשכה מחשבונה הפרטי בבנק המזרחי, שהנתבע התחייב להחזירה תוך שבועיים. גם הלוואה נטענת זו לא נתמכת בדף חשבון בנק המעיד על משיכת הכספים מחשבונה הפרטי של התובעת. הגם שמדובר בעדות בעל דין יחידה שאין לה סיוע בראיות חיצוניות, אני מאמינה לתובעת כי ההלוואה האמורה אכן ניתנה לנתבע, לאור התרשמותי לאחר שמיעת עדות התובעת כי אכן מדובר באירוע אמיתי, ולאור אותות האמת העולים מעדות התובעת בענין זה: התובעת זכרה את הסכום המדוייק של ההלוואה, אף שמדובר בסכום לא עגול. התובעת ציינה שמו של עד שהיה נוכח בעת משיכת הכספים מחשבונה, שכן של התובע, יעקב אבוחצירא, והסבירה שלא זומן לעדות משום ש- "הנתבע הזהיר אותו לא לבוא" (פרו', עמ' 7, ש' 21). סוף דבר: לאור האמור לעיל, הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 14,600 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 5/7/05, ועד היום. כן הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. (בקביעת סכום זה נתתי דעתי לסכומה המופרז של התביעה ולעובדה שעיקר טענותיה של התובעת בתביעתה נדחו). התשלומים, על פי פסק דין זה, ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה תוך 45 יום. הפרת הבטחת נישואיןנישואין / חתונה