תביעה נגד עובד שגנב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד עובד שגנב כספים ממקום העבודה: מבוא ועובדות מוסכמות: 1. התובעת, עמותה ללא כוונת רווח המספקת שירותי רווחה וסיעוד לאוכלוסייה נזקקת, מבקשת לחייב את שני הנתבעים בתשלום סך של 1,530,273 ש"ח ליום 20.6.05 בגין כספים אשר גזלה נתבעת מס' 1 ממנה (להלן: "הנתבעת"). 2. הנתבעים הינם בני זוג ידועים בציבור, הם חיים תחת קורת גג אחת משנת 1991 ולהם שני ילדים משותפים. נתבעת מס' 1 עבדה כמנהלת חשבונות בסניף חיפה אצל התובעת וזאת מחודש דצמבר 1992 ועד לחודש אוגוסט 2004. במסגרת עבודתה הופקדה הנתבעת, בין היתר, על ביצוע תשלום שכרם של עובדי התובעת וכן על ביצוע תשלומים בשיקים לספקים ונותני שירות. נתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע") מוכר כנכה צה"ל ו-ועדה רפואית מטעם משרד הביטחון קבעה כי הוא אינו כשיר לעבוד. הנתבע מקבל גמלת נכות מצה"ל בסך של כ-7,000 ש"ח ברוטו לחודש. 3. במהלך עבודתה אצל התובעת מעלה הנתבעת בכספי התובעת ובמשך כעשר שנים, החל מחודש דצמבר 1994 ועד לחודש יולי 2004, היא גזלה ממנה סכום נומינלי של 2,167,678 ש"ח. המעילה בוצעה בשני ערוצים, ערוץ השכר בו נגנב סך של 1,362,464 ש"ח, וערוץ השיקים בו נגנב סך של 805,214 ש"ח (להלן: "ערוץ השכר" ו-"ערוץ השיקים" בהתאם). 4. המעילה בערוץ השכר החלה בחודש דצמבר 1994 ונמשכה עד לחודש דצמבר 2002, וכך פעלה השיטה: לצורך תשלום שכרם של עובדי המנהלה בסניף חיפה של התובעת, נשלח באמצעות פקסימיליה לבנק בו התנהל חשבונה דף פקודת תשלום ראשי וכן דפי פקודות תשלום פרטני (להלן: "פקודת תשלום ראשית" ו-"פקודת תשלום פרטנית" בהתאם). בפקודת תשלום ראשית צוין גובה שכרם החודשי של כלל העובדים והבנק התבקש למשוך את הסכום מחשבון התובעת ולפזרו בחשבונות העובדים השונים, כל אחד על-פי גובה שכרו ובהתאם לסכום המצוין בפקודות התשלום הפרטני המתייחסת אליו. פקודת התשלום הראשית אמורה להיות בחתימת מנהלת סניף התובעת וכן מורשית חתימה ופקודות התשלום הפרטניות, כולל פקודת התשלום המתייחסת לנתבעת עצמה, היו בחתימתה. הנתבעת זייפה פקודת התשלום הראשי וכן פקודת התשלום הפרטנית המתייחסת אליה בכך שרשמה בהם סכומים גבוהים יותר ממה שנרשם במקור ובעקבות זאת היא שלשלה לכיסה סכומים שאינם מגיעים לה. יצויין כי במהלך החודשים ינואר 1994 - ינואר 1997 חשבון הבנק של הנתבעת היה מוגבל והמשכורת הלגיטימית שהיתה זכאית לקבל מהתובעת הועברה, לבקשתה ובהסכמת התובעת והנתבע, לחשבון אשר התנהל על שם הנתבע בבנק הבינלאומי הראשון ומספרו 160814 (להלן: "חשבון הנתבע"). במקביל לחלק מהתקופה הנ"ל, וליתר דיוק במהלך החודשים דצמבר 1994 - ינואר 1997, דאגה הנתבעת להעביר לחשבון הבנק שלה, שכאמור היה מוגבל, כספים מהתובעת, כביכול בגין שכר המגיע לה ממנה. 5. המעילה בערוץ השיקים החלה ביום 14.6.1998 ונמשכה עד ליום 5.7.2004, וכך פעלה השיטה: התובעת חרגה מהנוהל המקובל והממונים אצלה, מנהלת הסניף ומורשית החתימה, חתמו על שיקים בלנקו וללא פרטים המיועדים לביצוע תשלומים עתידיים לספקים ונותני שירות לתובעת. השיקים נשמרו בכספת אצל התובעת, אולם הנתבעת נטלה חלק מהם ללא רשות, מילאה את הפרטים בהם ופרעה אותם באמצעות הפקדתם לחשבון הבנק שלה או לחשבון הנתבע. יצויין כי לחשבון הנתבע הופקדו 5 שיקים אשר גנבה הנתבעת מהתובעת ופרטיהם להלן: שיק מס' 2668, ז"פ 14.9.1998 על סך של 20,000 ש"ח. שיק מס' 4359, ז"פ 16.8.00 על סך של 20,000 ש"ח. שיק מס' 4844, ז"פ 5.4.01 על סך של 30,000 ש"ח. שיק מס' 6865, ז"פ 6.6.00 על סך של 25,000 ש"ח. שיק מס' 6866, ז"פ 6.8.02 על סך של 20,000 ש"ח. ובסה"כ: 115,000 ש"ח נומינלי. 6. בגין מעשי המעילה לעיל הורשעה הנתבעת על-פי הודאתה בפלילים בעבירות של גניבה בידי עובד, זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. 7. במועדים הרלוונטיים לתביעה היתה התובעת מבוטחת אצל חב' הביטוח כלל בפוליסת נאמנות ומכוחה היא קיבלה בגין מעשי המעילה והגניבה של הנתבעת סך של 1,072,610 ש"ח נומינלית. כמו כן, בעקבות הליכים למימוש נכסי הנתבעת גבתה התובעת סך של 309,963 ש"ח. סכום התביעה מורכב מהכספים אשר גנבה הנתבעת ובקיזוז שני הסכומים הנ"ל. ד י ו ן: 8. בסיכומיהם חזרו בהם הנתבעים משתי טענות סף אשר העלו במסגרת הגנתם מפני התביעה, האחת טענת ההתיישנות והשנייה הטענה כאילו הנתבעת אינה כשירה נפשית לשאת באחריות בגין מעשיה נשוא התביעה. בנסיבות העניין, מתייתר הדיון בשתי הטענות הנ"ל והן נדחות. 9. לטענת הנתבעת יש להטיל על התובעת אשם תורם למעשי הגזילה והגניבה אשר ביצעה בשיעור של 15%. בצדק נאמר בסיכומי הנתבעים כי טענת האשם התורם ביחס לנתבעת בנסיבות מקרה דנן היא קשה, שכן הנתבעת היא היא זו אשר תכננה את הגזילה תוך ניצול לרעה של מעמדה, תפקידה והאמון אשר נתנה בה התובעת ושלחה את ידה לכספים לא לה המיועדים לנזקקים בחברה. דומה הדבר לאדם הפורץ לדירה וגונב ממנה דברי ערך אך משנדרש הוא להשיב את הגזילה, הוא מתגונן בטענה כי הנגזל איפשר או הקל עליו את המלאכה משלא התקין סורגים לפתחי הבית. היעלה על הדעת כי במצבה זה לא יידרש הגזלן להשיב לנגזל את מלוא הגזילה?! ב-ע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ ואח', פ"ד נו(2) 344, הביע בית המשפט ספק רב באם טענת אשם תורם מפי הגזלן תישמע כנגד הנגזל, וזאת באומרו: "ושוב בשולי הדברים אעיר כי ספק רב בעיניי אם בנסיבות המקרה הנדון תישמע בכלל מפי הגזלן טענה של אשם עצמי, המכוונת כלפי הנגזל. משל למה הדבר דומה: לטענתו של גנב כי הנגנב לא שמר כראוי על נכסיו ובכך איפשר לו את הגניבה ולכן יש להפחית מחובת תשלום הפיצויים. טענה מעין זאת יש לשלול מכוח הוראת סעיף 64.2 לפקודת הנזיקין, ולחילופין, מכוח המבחן להפחתת פיצויים במסגרת הוראת סעיף 68 לפקודת הנזיקין". 10. מטעם נוסף יש לשלול טענת האשם התורם אשר מעלה הנתבעת. תביעת התובעת מבוססת, בין היתר, על עילה של עשיית עושר ולא במשפט. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, קובע כדלקמן: "א. מי שקיבל שלא על-פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן: הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן: המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - ישלם לו את שוויה. ב. אחת היא אם באה הזכייה מפעולות הזוכה, מפעולות המזכה או בדרך אחרת". הוראת סעיף 1 (ב) לחוק עשיית עושר ולא במשפט מלמדת אותנו כי חובת ההשבה המוטלת על צד שהתעשר שלא כדין, מנותקת משאלת אחריותו ואחריות המזכה לאותה התעשרות, שכן יש לחייבו בהשבה גם אם הזכייה באה מפעולות המזכה עצמו. ויודגש, נקודת המוצא בדיני עשיית עושר ולא במשפט לא מתמקדת בנזק שנגרם למזכה אלא בהתעשרות של הזוכה. בספרו דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך א' מהדורה שנייה, התייחס פרופ' פרידמן למשותף ולשונה בין דיני הנזיקין לבין עשיית עושר ולא במשפט באומרו: "המשותף לשני ענפי משפט אלה הוא כי החיוב מוטל מכוח הדין ולא מכוח רצונם של הצדדים, אך נקודות המוצא הן שונות. האחריות בנזיקין נובעת מהפרת חובה שבדין. חובה זו מוטלת במגמה להגן על אינטרס של הזולת. איסור גרימת נזק לזולת הוא המונח ביסודם של דיני הנזיקין. כאשר נפגע אינטרס הראוי בעיני הדין להגנה, הרי השאלה מבחינת דיני נזיקין היא אם יש מקום להעברת הנזק מן הנפגע, הוא בעל האינטרס שניזוק, לאדם אחר שבעיני הדין הוא האחראי לנזק שנגרם. נקודת המוצא של דיני עשיית עושר ולא במשפט שונה. במרכזה עומדת התעשרותו של הנתבע, ולא הנזק של התובע. הנתבע חייב בהשבה, אם התעשרותו מקורה באינטרס השייך לתובע, שהתגלגל לידי הנתבע באופן ששמירתה בידיו היא בלתי צודקת. אף כאן מוטלת על הנתבע חובה. אך בעוד שהחובה בנזיקין היא שלא לפגוע בזולת, שלא לגרום לו נזק, הרי שהחובה בדיני עשיית עושר היא שלא להתעשר על חשבונו. דיני נזיקין עוסקים, אפוא, בפיצויים בגין נזק ודיני עשיית עושר בהשבת רווח" (שם, עמ' 125-126). בנסיבות העניין ובהעדר מחלוקת כי גזילת כספי התובעת על-ידי הנתבעת מהווים עשיית עושר ולא במשפט, אזי מוטלת על הנתבעת חובת ההשבה של מלוא סכום הגזילה ולעניין זה אין נפקא מינא באם התובעת התרשלה בשמירת כספיה, אם לאו. 11. לא נעלמה מעיניי הוראת סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט לפיו רשאי בית המשפט לפטור את הזוכה מחובת ההשבה, כולה או מקצתה, כדלקמן: "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכייה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". אולם, במקרה דנן אין מקום להפעלת סעיף 2 לעיל, שכן, הנתבעת לא טענה לתחולתו ואף לגוף העניין אין מקום להפחית את סכום ההשבה בו תחוייב הנתבעת. בהתאם לסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה, כולה או בחלקה, אם הזכייה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה, ולמותר לציין כי תנאי זה לא מתקיים במקרה דנן, או בהתקיים נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת. במקרה דנן הנתבעת ניצלה לרעה את האמון המלא אשר נתנה בה התובעת וגנבה ממנה כספים בצורה מחושבת ושיטתית לאורך כעשר שנים. בכספים אשר גנבה הנתבעת היא הבטיחה לעצמה רמת חיים גבוהה ופזרנות יתר אשר ידה לא היתה משגת לולא מעשי הגניבה. וחשוב מכל, הכספים אשר גנבה הנתבעת היו מיועדים לאנשי נזקקים אשר ידם אינה משגת. בנסיבות העניין, אין לפטור את הנתבעת מהשבת מלוא הכספים אשר גזלה מהתובעת. 12. הנתבעים טענו כי מאחר והתביעה הוגשה בעילה נזיקית, הדבר שולל את העילה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט. דעתי אינה כדעתם של הנתבעים ואבהיר זאת להלן: בספרו של פרופ' פרידמן לעיל הביע המחבר את העמדה כי קיום עילה בענף משפטי אחד אינו שולל, עקרונית, קיום עילה בענף אחר. עמדה זו מצאה לה ביטוי מובהק במספר פסקי דין. כך לדוגמא ב-ע"א 290/80 ש.ג.מ. חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 633 נפסק כי: "כשעומדת לתובע האפשרות לתבוע על-פי עילה עשיית עושר ולא במשפט, ועומדת לו בצידה תביעה בנזיקין, אין מניעה שיתבע על-פי שתי העילות אלטרנטיבית באותה תביעה, ובלבד שלא יגבה פעמיים בגין אותו מעשה..." (שם, עמ' 641 ה-ו). גם ב-ע"א 19/83 חברת שלמה כרמל בע"מ נ' בריח חברה לייצור בע"מ, פ"ד לט(4) 522 נפסק כי קיום עילה אשר מקורה בענף משפטי אחד לא שולל, עקרונית, קיום עילה בענף משפטי אחר (ר' גם כן ע"א 588/87 כהן ואח' נ' שמש, פ"ד מה(5) 297, 315 ב-ג וכן ד"נ 20/82 אדרס חומרי בניין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה., פ"ד מב(1) 221, 244). לאור ההלכה הפסוקה לעיל, התובעת אינה מנועה מהגשת תביעתה הן בעילה הנזיקית והן בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. 13. בנסיבות העניין, יש לקבל את התביעה נגד הנתבעת ולחייבה במלוא סכום התביעה. 14. התובעת מבקשת לחייב את הנתבע בהשבת הכספים אשר נגנבו על ידי הנתבעת מכוח חזקת השיתוף בנכסים והחובות בינו לבין הנתבעת. מנגד, הנתבע טען כי החל משנת 1997 הונהג בינו לבין הנתבעת משטר הפרדה רכושי לפיו הוא נשא בתשלום דמי שכירות, פרעון משכנתא, ביטוחים, כולל ביטוחים רפואיים, הוצאות רכב וארנונה, בסכום של כ- 7,000 ש''ח בעוד כי הנתבעת נשאה בחשבונות השוטפים של משק הבית בסך של עד 10,000 ש"ח ועל-כן לא היה ביניהם שיתוף בנכסים, ומקל וחומר שיתוף בחובות. לחילופין, גם באם ייקבע כי בין הנתבעים היה שיתוף נכסים מלא, אין לחייב את הנתבע בתביעה, שכן עסקינן בחוב בעל אופי אישי של הנתבעת המוחרג מהחובות המשותפים של בני הזוג. 15. ב-ע"א 5774/91 יהלום ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה, פ"ד מח(3) 372 נפסק לעניין הלכת שיתוף הנכסים בין בני זוג כדלקמן: "במוקד הלכת השיתוף בנכסים מונחת החזקה, המבוססת על אורח חיי הנישואין של בני הזוג והתנהגותם הכללית בענייניהם הכספיים והחומריים, שעל פיה הם מתכוונים ליצור שיתוף מלא בכל נכסיהם, וזאת בהיעדר כוונה אחרת המתגלה מן הנסיבות.... ודוק: החזקה אינה קמה באופן אוטומטי מכוחו של קשר נישואין בין בני הזוג, קיימים זוגות נשואים רבים אשר חזקת השיתוף אינה מופעלת בעניינם, ותחת זאת ניתן תוקף מלא לבעלותו הנפרדת של כל אחד מבני הזוג בנכסיו הוא..." (שם, עמ' 337 ד-ה). על ההלכה לעיל חזר בית המשפט ב-ע"א 4373/98 עצמון נ' עו"ד רפ ואח' פ"ד נז(3) 433, 445 ד-ה. העובדה כי הנתבעים ידועים בציבור ולא נישאו בנישואין פורמלים אינה מונעת, כשלעצמה, תחולת הלכת השיתוף בנכסים (ובחובות) עליהם. לעניין זה נפסק ב-ע"א 52/80 שחר נ' מנדל פ"ד לח(1) 443 כדלקמן: "הלכת שיתוף הנכסים הוחלה, בעיקרו של דבר, על זוגות הנשואין זה לזה. היש מקום להחילה על בני זוג שלא נשאו, והחיים כידועים בציבור? כפי שראינו, בסיסה המשפטי של הלכת השיתוף הוא בהסכם משתמע בין הצדדים ולא בעצם אקט הנישואין. כשם שהנישואין אינם תנאי מספיק, כך גם אין הם תנאי הכרחי, שכן גמירת דעתם של בני זוג לשיתוף יכול שתשתכלל מאורח חייהם המשותף כידועים בציבור" (שם, עמ' 448). על אותה הלכה חזר בית המשפט בפסק דין יהלומי לעיל (שם, עמ' 377 ו'). מן הכלל אל הפרט. 16. טרם תדון טענת הנתבע לעניין משטר ההפרדה הרכושי אשר הונהג, כביכול, בינו לבין הנתבעת, יודגש תחילה כי על פי גרסת הנתבע ההפרדה הנטענת הונהגה רק משנת 1997, והרי בני הזוג החלו לחיות יחד משנת 1991 ומעשי הגניבה של הנתבעת החלו בחודש דצמבר 1994. בנסיבות העניין, ובהעדר טענה אחרת, מתחייבת המסקנה כי עד לשנת 1997 חלה על הנתבעים חזקת השיתוף בנכסים ובחובות. 17. בכדי לבחון טענת הנתבע לעניין משטר ההפרדה הרכושי אדרש למספר עניינים אשר עלו במשפט, ואלה הם: א. סבירות הסכם חלוקת הוצאות משק הבית וקיומו בפועל. ב. העברת שכרה הלגיטימי של הנתבעת לחשבון הנתבע במהלך חודשים ינואר 94' - ינואר 97'. ג. העברת כספים על ידי התובעת לחשבון הנתבע. סבירות הסכם חלוקת הוצאות משק הבית המשותף וקיומו בפועל: 18. בסעיפים 2-3 לתצהיר עדותו הראשית, מוצג נ/7, פירט הנתבע את מקורות הכנסותיו וטען כי הוא עבד בחברת דעפי עד לשנת 2003 וכן הוא מקבל תגמול חודשי מטעם משרד הביטחון-אגף השיקום בסך של 7,300 ש"ח ברוטו. הנתבע לא הגיש כל אסמכתא להוכחת הכנסתו הנטענת ואין לדעת איך יכול היה לממן הוצאה חודשית בסך של 7,000 ₪ עבור משק הבית המשותף כאשר הכנסתו המוכחת היחידה היתה בגין גמלת נכות בסך של כ- 7,000 ₪ ברוטו לחודש. הנתבע צירף כנספח ה' לתצהיר עדותו הראשית דפי התחשבנות לשנים 2000-2003 כולל, שלא נערכו בזמן אמת (שם, עמ' 37 שורות 1-5), ובהן פירוט הכנסותיו הנטענות מעבודה. דא עקא, לא רק שאותן הכנסות אינן מגובות, כאמור, בהוכחה כלשהי, אלא, וחמור מכך, בחקירתו הנגדית סתר הנתבע את טענותיו, כמפורט להלן: - בנספח ה' לתצהיר הנתבע נרשם כאילו היתה לו הכנסה מעבודה בחודש יולי 2000 בסך של 9,000.82 ש"ח, אולם, מדפי חשבון הבנק, מוצג ת/4, עולה כי ביום 19.7.00 נפרעה לאותו חשבון תוכנית חיסכון בסכום זהה ואין כל זיכוי בגין הכנסה מעבודה. הנתבע נשאל לעניין זה ומסר תשובה מיתממת באומרו: "זאת הכנסה, זאת לא הכנסה מעבודה, אבל זאת הכנסה שהיתה לי באותו חודש" (שם, עמ' 36 שורה 23 לפרוטוקול הדיון). - בנספח ה' לתצהיר הנתבע נרשם כי בחודש פברואר 2000 היתה לו הכנסה מעבודה בסך של 9,500 ש"ח ובחודש מאי לאותה שנה הכנסתו מעבודה היתה בסך של 5,500 ש"ח. בחקירתו הנגדית הופנה הנתבע לעובדה כי על-פי אישורי הפקדת שיקים על ידי הנתבעת בחשבון הנתבע, נספחים י"א 1 ו- 3 לתצהיר התובעת, מוצג ת/1 - עולה כי מתוך הסכום הראשון הנטען, סך של 8,000 ש"ח הם בגין הפקדת שיק על ידי הנתבעת ומתוך הסכום השני, סך של 5,000 ש"ח, מקורו גם כן בשיק כאמור. למשמע נתונים אלה לא מסר הנתבע כל הסבר אלא תחילה השיב תשובה לא משכנעת באומרו: "אתה אומר שזה החשבון שלה, אז בסדר", אך מיד בהמשך נאלץ להודות כי מתוך סכום ההכנסה הנטען לחודש מאי 2000, סך של 5,000 ש"ח מקורו בשיק שהופקד על ידי הנתבעת ולא הכנסה מעבודה (שם, עמ' 36 שורות 9-20 לפרוטוקול הדיון). 19. בהעדר כל הוכחה כי הנתבע עבד והשתכר בשנים הרלוונטיות, כמו גם לעניין גובה השתכרותו הנטען, ומשנסתרו טענותיו כאילו הפקדת הכספים בחשבונו היתה בגין הכנסה מעבודה, מתחייבת המסקנה כי הכנסתו היחידה היתה מגמלת נכות של משרד הביטחון - אגף השיקום. מעיון בדפי החשבון של הנתבע, מוצג ת/4, עולה כי בחודש ינואר 2000 הגמלה הגיעה לסך של 3,873 ש"ח, בחודש פברואר 2000 לסך של 1,945 ש"ח, בחודש אפריל 2000 לסך של 2,643 ש"ח, וכך הלאה, ובכלל, ברוב רובם של החודשים הנתבע קיבל ממשרד הביטחון גמלה הנמוכה משמעותית מסכום ההוצאות לו התחייב, כטענתו, עבור משק הבית המשותף בסך של 7,000 ש"ח לחודש. תמוה איפוא כי הנתבע התחייב להוציא סך של 7,000 ש"ח לחודש כאשר הכנסותיו אינן מגיעות לסכום זה. 20. אף שכרה הלגיטימי של הנתבעת מעבודתה אצל התובעת אינו מכסה את הסכום אשר התחייבה, כביכול, לשאת בו עבור משק הבית, סך של כ-10,000 ש"ח לחודש. כעולה מנספח ח' לתצהיר התובעת, מוצג ת/1, שכרה הלגיטימי של הנתבעת הגיע בחודש דצמבר 96' לסך של 4,797 ש"ח, פחות ממחצית הסכום לו התחייבה. ויודגש שכרה הנ"ל של הנתבעת הועבר לחשבון הנתבע, ולטענתו, כמפורט בהמשך, הוא השיב לה אותם סכומים. משמע, הנתבע ידע מהו גובה שכרה של הנתבעת ולפיכך הוא ידע כי אין ביכולתה לממן הוצאה חודשית של 10,000 ש"ח. בסעיף 16.2 לתצהיר עדותו הראשית טען הנתבע כי הנתבעת סיפרה לו כי היא משתכרת מעבודתה אצל התובעת סך של 15,000 ש"ח לחודש וכן בונוסים. הנתבע נשאל לעלייה בשכרה של הנתבעת בין השנים 97-96, והוא השיב באומרו: "ש. עד 97 המשכורות של נילי הופקדו לחשבונך? ת. נכון. והרוויחה בסביבות 4 אלף ש"ח לחודש. ש. תסביר לי איך ייתכן שבשנת 98, שנה אחת בלבד, אחרי שאתה יודע שנילי מרוויחה 4 אלף ש"ח, היא מפקידה בחשבונך שיק של 20 אלף ש"ח? ת. במחצית 97 נילי לדעתי עברה למשרה מלאה. ואז העבירו כנראה את מנהלת החשבונות שהיתה לפניה לסניף אחר ונילי קיבלה את האחריות. ש. ואז המשכורת שלה עלתה פי 4? ת. לא, כי זה לא היה מיידי. היא עלתה בשכר והתחילה לעשות שעות נוספות מטורפות והתחילה להביא עבודות הביתה ועבדה שעות על גבי שעות, וההסבר שלה לעלייה בשכר היה כי מפצים אותה על העבודה הזאת. בתקופה ההיא כן נפגשתי יותר מפעם עם מנהלת הסניף, ועם עובדות סוציאליות שהיו באות אליה הביתה לדיונים אחרי שעות העבודה. הן היללו ושבחו אותה באיזה צורה פראית היא מצליחה לעבוד. ש. מ-4 אלף ש"ח עלתה המשכורת שלה פי 4? ת. מ-4 אלף ש"ח לחצי משרה עד למשרה מלאה ושעות נוספות לא נראה לי צועק עד לב השמים. כשבן אדם משלש את היקף השכר שלו" (שם, עמ' 32 שורה 15 לפרוטוקול הדיון). טענות הנתבע לעיל אינן משכנעות בעיניי ולא מצאתי בהן כל היגיון. גם באם תאמר כי היקף משרתה של הנתבעת עלה מחצי משרה למשרה מלאה והיא עבדה שעות נוספות ובצורה מטורפת, לא יעלה על הדעת, ורק פתי יאמין לכך, ולא התרשמתי כי הנתבע הוא כזה, כי הוא סבר באמת ובתמים כי שכרה של הנתבעת הכפיל את עצמו 4 פעמים והיא משתכרת סך של 15,000 ש"ח לחודש בתוספת בונוסים. 21. חשוב מכך, הנתבע נשאל בחקירתו הנגדית לעניין תוכנית הבראה של התובעת ואשר הוכנה על ידי שני הנתבעים, והוא השיב באומרו: "ש. במסגרת גילוי מסמכים מסרתם לנו תכנית הבראה שהכנתם אתה ונילי לסניף. ת. היתה תכנית כזאת. אני עזרתי לנילי להכין אותה. הוגש וסומן ת/6. חקירה חוזרת: ש. מי הכין את המסמך ת/6? ת. נילי הכינה. אני עזרתי לה בייעוץ או עזרתי לה" (שם, עמ' 39 שורשה 14 לפרוטוקול הדיון) (ההדגשות במקור - ר.ח.). והנה במוצג ת/6, שכאמור הוכן על ידי הנתבעת בעזרת הנתבע, פורטו שמותיהם של כל עובדי סניף התובעת בחיפה, והנתבעת בכללם, וגובה שכרם ברוטו לחודש נכון ליום 31.12.03, כשש שנים לאחר הנהגת משטר ההפרדה הרכושי הנטען. לגבי הנתבעת נרשם שם כי שכרה ברוטו הינו 9,228 ש"ח, אף הוא סכום הנמוך מהסכום לו התחייבה, כביכול, עבור ההוצאות השוטפות של משק הבית. מאחר ומסמך זה היה בפני הנתבע, ממילא יש לומר כי הוא ידע על גובה שכרה הלגטימי של הנתבעת וכן ידע כי אין ביכולתה לממן הוצאה חודשית בסך של 10,000 ש"ח. האם למרות כל אלה לא היו לנתבע הרהורים או ספקות באשר לכשירות הכספים אשר הביאה הנתבעת למשק הבית?! 22. כבר בסעיף 5 לתצהיר עדותו הראשית הותיר הנתבע לעצמו פתח מילוט לעניין יישום משטר ההפרדה הרכושי הנטען, באומרו: "אומנם מידי פעם אני נשאתי בתשלום זה או אחר, אך בדרך כלל הקפדנו שנינו לשמור על המסגרת האמורה. מבחינתי כל כסף שנילי הרוויחה מעבר לסכום בו התחייבה לשאת היה שלה". לתצהיר הנתבע צורפו כנספח ב' דפי חיוב כרטיס האשראי של הנתבעת, ומהם עולה מפורשות כי היא שילמה הוצאות שונות עבור משק הבית ואשר על-פי משטר ההפרדה הרכושי הנטען, היה על הנתבע לשאת בהן. כך לדוגמא, על אף הטענה כי היה על הנתבע לשאת בתשלום הארנונה, הרי מאותם דפים עולה כי בחודשים ינואר 01', נובמבר 02', מרץ 03' ו-יולי 03' התשלום בוצע על ידי הנתבעת. זאת ועוד, בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע לעניין מימון הנופשים אשר עשו בני המשפחה בארץ ובחו"ל ולעניין זה הוא השיב באומרו: "ש. נכון שהוצאות הנופשים בארץ ובחו"ל ממומנים על ידי נילי? ת. לא, כל הנופש בישראל מומן וממומן עד עצם היום הזה על ידי משרד הביטחון. אני זכאי במשך 3-4 שבועות בשנה לשהייה במלון 4-5 כוכבים עם מלווה..." (שם, עמ' 26 שורה 28 לפרוטוקול הדיון). אולם, מדפי כרטיס האשראי של הנתבעת עולה כי היא שילמה בחודש נובמבר 2002 עבור נופש במלון הולידיי-אין בישראל, בחודשים אוקטובר-נובמבר 2003 היא שילמה עבור נופש במלון קיסר בטבריה ובחודש ינואר 04' היא שילמה עבור נופש במלון שרתון מוריה ים המלח. 23. לחיזוק טענתו בדבר קיום משטר ההפרדה הרכושי צירף הנתבע לתצהיר עדותו הראשית זכרון דברים מיום 19.11.96 בחתימתו ובחתימת הנתבעת, נספח ב' לתצהיר, לפיו אישרו הצדדים כי דירה אשר בכוונת הנתבע לרכוש ביקנעם עילית הינה בבעלותו הבלעדית ואין לנתבעת כל זכות קניינית בה (להלן: "הדירה"). הנתבע טען כי למימון רכישת הדירה הוא נטל משכנתא לזכאים, משכנתא משלימה, מענק מקום ממשרד השיכון וכן מענק והלוואה ממשרד הביטחון וכי הוא נשא וממשיך לשאת בהחזר המשכנתא. טענות הנתבע לעיל אינן משכנעות בעיניי, אדרבא, הן תומכות במסקנה כי בין הנתבעים קיים שיתוף נכסים מלא ולא הפרדה רכושית כטענת הנתבע. מספר טעמים לדבר: א. כאמור, זכרון הדברים נערך ונחתם בין הנתבעים ביום 19.11.96, משמע, טרם הגיעו להסכם הפרדה רכושי ביניהם בשנת 1997. באם הנתבעים ידעו להעלות את ההסכמות ביניהם לגבי הדירה על הכתב, מדוע לא עשו זאת לגבי חלוקת הוצאות משק הבית המשותף?! ב. טענת הנתבע כאילו מימן את רכישת הדירה מהלוואות אשר נטל ומענקים אשר קיבל, לא נתמכה בראיה כלשהי ולא ניתן לגביה פירוט סכומים ומועדים. ג. כאמור, לתצהיר הנתבע צורפו טבלאות ובהן, בין היתר, פירוט ההוצאות בהן התחייב עבור משק הבית על-פי משטר ההפרדה הרכושי הנטען. בטבלאות הנ"ל נרשם כחלק מהוצאותיו של הנתבע החזר המשכנתא אשר נטל עבור הדירה. אולם, באם אכן עסקינן בדירה שבבעלות הנתבע והוא מימן תשלום מלוא תמורתה, מדוע החזר המשכנתא עבור הדירה נזקף על חשבון הוצאות הנתבע בגין משק הבית המשותף?! למען הסר כל ספק, אין באמור לעיל משום קביעה פוזיטיבית באשר לבעלות הנתבעים או מי מהם בדירה שכן בנדון לא הובאו מספיק ראיות וממילא ההכרעה במחלוקת בין הצדדים אינה מחייבת קביעה לעניין הבעלות בדירה. העברת שכרה הלגיטימי של הנתבעת לחשבון הנתבע: 24. כאמור, הנתבע טען כי העברת שכרה הלגיטימי של הנתבעת לחשבון הבנק שלו במהלך החודשים ינואר 94 - ינואר 97 היתה בשל הגבלת חשבונה. בתצהיר עדותו הראשית לא טען הנתבע כאילו החזיר לנתבעת את שכרה שהועבר לחשבונותיו. בראשונה העלה הנתבע טענה לעניין זה במסגרת חקירתו הנגדית וזאת באומרו: "ש. האם היית מחזיר לה את הכסף שהופקד בחשבונך? ת. ברוב המכריע של המקרים כן. ש. איך היית עושה זאת? ת. בשיקים שהייתי נותן לה או במזומן. ש. את השיקים שהיית נותן לה לאן היא היתה מפקידה? ת. היא לא היתה מפקידה, היא היתה משלמת" (שם, עמ' 25 שורה 23 לפרוטוקול הדיון). טענת הנתבע לעניין החזר שכרה של הנתבעת אשר הופקד בחשבונו הינה טענה כבושה, ובאם היה בה מן האמת, הנתבע היה מעלה אותה לכל המאוחר בתצהיר עדותו הראשית. חשוב מכך, מחקירתו של הנתבע התגלה כי אין הוא דובר אמת באף לא אחת מתשובותיו לעיל. להלן פירוט: א. מדפי החשבון של הנתבעת, מוצג ת/2, עולה כי במהלך כל התקופה בה הופקד שכרה הלגיטימי של הנתבעת בחשבון הנתבע, 37 חודשים, הנתבע משך מחשבונו שיקים להחזר אותו שכר רק בארבעה חודשים (דצמבר 1994 - מרץ 1995). השיק הראשון הופקד ביום 12.12.94 והאחרון הופקד ביום 12.3.95. לא הובאה כל הוכחה לטענה כי ביתר החודשים הנתבע השיב לנתבעת את שכרה, כבכיול, באמצעות תשלום במזומן. ויודגש, הנתבע עצמו לא טען כי תמיד השיב לנתבעת את שכרה שהופקד בחשבונו, אלא, כטענתו לעיל, הוא עשה זאת ''ברוב המכריע של המקרים''. ב. כאמור, הנתבע טען כי העברת שכרה הלגיטימי של הנתבעת לחשבונו היתה בשל הגבלת חשבון הנתבעת. אולם מדפי החשבון של הנתבעת, מוצג ת/2, עולה כי ארבעת השיקים אשר נמשכו מחשבון הנתבע להשבת שכרה של הנתבעת, הופקדו בחשבון הנתבעת וזאת על אף הגבלתו. הנתבע נשאל לעניין זה בחקירתו ולאחר שטען תחילה כי אינו יכול לדעת באם השיקים שהופקדו בחשבון הנתבעת הם שיקים שנמשכו מחשבונו (שם, עמ' 25-26 החל משורה 29 לפרוטוקול הדיון), הוא הודה בכך בהמשך מבלי לתת כל הסבר המניח את הדעת מדוע שכרה של הנתבעת הופקד בחשבונו (שם, עמ' 26 שורה 3 לפרוטוקול הדיון). ג. מעשי הגניבה של הנתבעת החלו בחודש דצמבר 1994 ובאותו חודש החלה הפקדת שכרה הלגיטימי של הנתבעת לחשבון הנתבע והחזרתו בתנועה סיבובית באמצעות שיקים שמשך הנתבע לפקודתה. באותה תקופה דאגה הנתבעת להעביר לחשבון הבנק שלה ב-17 הזדמנויות שונות, ולעניין זה הגבלת החשבון לא מנעה ממנה זאת, שכר נוסף מהתובעת. סמיכות הזמנים הנ''ל מעוררת חשד, אם לא מעבר לכך, כי הנתבעים שיתפו ביניהם פעולה על מנת לטשטש את העובדה כי הנתבעת מקבלת מהתובעת שני סכומים תחת המעטה של משכורת. 25. לו אכן הונהג משטר הפרדה רכושי בין הנתבעים, לפיו היה על כל צד לממן חלק מהוצאות משק הבית המשותף, מצופה היה כי הם לא ינהגו ערבוביה בהכנסותיהם אלא יקפידו כי הכנסת כל אחד מהם תגיע לכיסו על מנת לממן באמצעותה את חלקו בהוצאות. משלא נעשה הדבר, שוב מתחייבת המסקנה כי יש להחיל חזקת השיתוף בנכסים (ובחובות) על הנתבעים. העברת כספים על ידי התובעת לחשבון הנתבע: 26. כאמור, לחשבון הנתבע הופקדו 5 שיקים אשר גנבה הנתבעת מהתובעת בסכום נומינאלי של 115,000 ש"ח. כמו כן, הנתבעת העבירה לחשבון הבנק של הנתבע סך של 88,000 ש"ח נומינאלית במהלך התקופה מיום 6.2.00 ועד ליום 11.3.02. ועוד, בחקירתו הנגדית הודה הנתבע כי אחותה של הנתבעת , גב' דורית שר, הפקידה בחשבונו סכום נוסף של 15,000 ₪ עבור החזר הלוואה שנטלה מהנתבעת אשר מומנה באמצעות שיק שגנבה הנתבעת מהתובעת וכי הוא לא השיב את סכום ההפקדה לנתבעת. לעניין זה העיד הנתבע באומרו: "ש. מי זאת שר דורית? ת. אחותה של נילי. ש. אני מציג לך שיק על סך 15 אלף ש"ח שהופקד לחשבון שר דורית, שיק של מט"ב בנובמבר 02' ומציג לך הפקדה של 15 אלף ש"ח של שר דורית לחשבון שלך. ת. אני יודע, נילי הלוותה לאחותה 15 אלף ש"ח. אחותה שאלה את נילי לאן להעביר את הכסף ואמרה לה להעביר לחשבון שלי. ש. כלומר, יש גם את הסכום הזה שנילי העבירה באמצעות אחותה? ת. נילי הלוותה את הסכום לאחותה. אחותה שאלה לאן להחזיר את הכסף והיא אמרה לחשבון שלי, זה היה באותו בנק, אם כי לא באותו סניף. ש. אתה לא החזרת לנילי את ה-15 אלף ש"ח? ת. לא" (שם, עמ' 32-33 החל משורה 30 לפרוטוקול הדיון). 27. בסעיף 16.2 לתצהיר עדותו הראשית, מוצג נ/7, טען הנתבע לעניין השיקים של התובעת אשר גנבה הנתבעת והופקדו בחשבונו באומרו: "ראשית, אני לא ידעתי שמדובר בכסף של מט"ב או בכסף שנילי גנבה ממט"ב. שנית, הסיטואציה שהדבר נעשה היתה כאשר חשבון הבנק שלי נקלע ליתרת חובה חריגה (מעבר לזו שהיתה לי כבדרך קבע). למצב זה הגעתי בדרך כלל בעקבות הוצאות שהוצאתי במקום נילי ושהיינו צריכים להתקזז עליהן. כאשר הגעתי למצב זה ביקשתי מנילי שתעביר כסף לחשבוני, ע"ח הכסף שהיא היתה חייבת לי. היו מקרים בהם נילי אמרה שאין לה ושאחכה קצת, והיו מקרים שבהם היא אמרה שתעביר. אחרי כמה ימים הייתי בודק באינטרנט ורואה שהכסף עבר" (ההדגשה אינה במקור - ר.ח.). בטיעוניו לעיל מתעלם הנתבע מהכספים אשר העבירה הנתבעת לחשבונו שלא באמצעות השיקים שגנבה מהתובעת ואין בפיו כל הסבר מדוע בוצעו אותן העברות. זאת ועוד, כאמור, הוכח כי הנתבעת היא זו אשר נשאה בהוצאות משק הבית אשר על פי משטר ההפרדה הרכושי הנטען היו מוטלות על הנתבע אך לא הוכח כי במקרים מסוימים גם הנתבע נשא בהוצאות במקום הנתבעת, מה גם וטענת הנתבע לעניין זה הועלתה בעלמא וללא כל פירוט לעניין גובה הסכום, מועד הוצאתו, האופן בו שולם ועבור איזה מוצר או שירות הוא שולם. 28. אף לגוף העניין, הטענה כאילו הפקדת שיקים שנגנבו מהתובעת והופקדו בחשבון הנתבע היתה במסגרת התחשבנות בין הנתבעים ולצורך החזר הוצאות יתר אשר הוציא עבור משק הבית, אינה משכנעת כלל ועיקר בעיניי, ואנמק זאת להלן: א. התובעת עתרה למתן צו עיכוב יציאה מהארץ נגד שני הנתבעים בתיק בש"א 21629/04 ובמסגרת חקירתו העיד הנתבע באומרו: "לשאלת בית המשפט - מה עשיתי כאשר בדקתי וראיתי שיש בחשבון שלי סכומים בסדר גודל של 20,000 ו- 25,000 שהופקדו בחשבון שלי ואני עונה שהייתי במינוס בחשבון ושאלתי את נילי אם יש לה כספים בחשבון שלה בזכות והיא אמרה לי שכן לבקשתי היא העבירה לי סכומים ואיני יודע כמה בדיוק" (שם, עמ' 5 לפרוטוקול הדיון בבקשה). בהמשך חקירתו שם הוסיף הנתבע באומרו: "... מה שביקשתי מנילי להפקיד כספים אצלי בחשבון מאחר וחשבוני נמצא ביתרת חובה והבנק צועק, והיא הפקידה את הסכומים על-פי הבנתה, והיתה חוזרת ואומרת לי 'הפקדתי לך 20,000 ש"ח'" (שם, עמ' 10לפרוטוקול הדיון בבקשה). הנה אם כן, על-פי גרסתו הקודמת של הנתבע, הנתבעת לא הפקדיה כספים בחשבונו במסגרת התחשבנות ולכיסוי הוצאות יתר אשר הוציא, כביכול, עבור משק הבית המשותף, אלא כעזרה אשר הושיטה לו כל אימת שחשבונו היה ביתרת חובה מעבר למצופה. ב. הנתבע העיד כי לא נקב בסכום מסוים אותו ביקש מהנתבעת להעביר לחשבונו, והרי באם הכספים הועברו לכיסוי הוצאות יתר אשר הוציא במקום הנתבעת, כטענתו, הדברים היו נשמעים אחרת. לעניין זה העיד הנתבע באומרו: "ש. כשהיית מבקש מנילי להעביר לחשבונך כספים, היית אומר לה את הסכום? ת. לא. הייתי אומר לה בכמה מינוס אני. הייתי אומר לה למשל אני במינוס של 40 אלף ש"ח תראי מה את יכולה לעשות, אם יש לך כסף, ואז היא היתה לוקחת יוזמה, חוזרת ואומרת הפקדתי לך 15 אלף ש"ח, 20 אלף ש"ח. לשאלת בית המשפט איך תשובתי האחרונה לפיה לא נקבתי בסכום אותו ביקשתי מנילי להפקיד בחשבוני אם אמרתי שהיתה מפקידה על מנת לכסות הוצאות שהוצאתי במקומה, אני משיב שהיא ידעה כמוני, כי ניהלנו מעקב כללי אחרי איזה הוצאות אני שילמתי במקומה. לי לא היו, וכנראה זאת הסיבה שהיא לא התרעמה על הדברים האלה, לי לא היו מספרות, בגדים, נעליים, הוצאות ולא היתה לי קבלה (ביהדות)" (שם, עמ' 34-35 החל משורה 26 לפרוטוקול הדיון). ג. בהמשך חקירתו סתר הנתבע את גרסתו עת כינה את הכספים אשר העבירה הנתבעת לחשבונו "מתנה", וזאת באומרו: "ש. אתה אומר כעת שהייתם עורכים ביניכם רישומים ומה שהעבירה זה בהתאם לחישובים? ת. לא, מה שהייתי מבקש היא היתה מעבירה. זה לא נעשה בצורה מדויקת. ש. מדוע לא העלית את הטענות להתחשבנות בעבר? ת. לא נשאלתי. נשאלתי אם אלה היו הלוואות ואמרתי לא, זה לא היה הלוואה, זה היה יותר התחשבנות, מתנה" (שם, עמ' 35-36 החל משורה 27 לפרוטוקול הדיון) (ההדגשה אינה במקור - ר.ח.). ד. כאמור, לא שוכנעתי כי לנתבע היה מקור הכנסה סדיר וקבוע למעט גמלת נכות של משרד הביטחון ואשר אינה מכסה ולו ההוצאות בהם התחייב, כטענתו, עבור משק הבית המשותף בסך של 7,000 ₪ לחודש. בנסיבות העניין תמוה הדבר כי הנתבע מימן הוצאות נוספות על אף כי ממילא לא התחייב לשלמם. הדין המהותי: 29. ממכלול האמור לעיל עולה ומתחייבת המסקנה כי הלכת שיתוף הנכסים חלה על הנתבעים וטענת הנתבע כאילו הם הנהיגו משטר הפרדה רכושי ביניהם נדחית על הסף. נשאלת כעת השאלה האם בנסיבות העניין יש לחייב את הנתבע בסכום התביעה . 30. לחזקת השיתוף בנכסים בין בני זוג פן נוסף שהינו צידו השני של המטבע, והוא חזקת השיתוף בחובות. ב-ע"א 446/69 לוי, הנאמן על נכסי בצלאל גולדברג נ' גולדברג, פ"ד כד(1) 813, נפסק כדלקמן: "...הצדק דורש והדעה נותנת שבן-זוג אחד אינו יכול ואינו צריך להיות רק הנהנה מהשותפות עם בן-הזוג השני בנכסי המשפחה, בלי לשאת גם בעול החובות שנעשו בייצור או ברכישת הנכסים או בהוצאות השוטפות של המשפחה" (שם, עמ' 820 ג). על אותה הלכה חזר בית המשפט ב-ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין ואח', פ"ד מו(5) 661 באומרו: "...כל אימת שנהנה אחד מבני הזוג ממעשה ידיו של בן זוגו, מדוע יהיה שותף לרווחים בלבד, ואילו בהפסדים ובהוצאות יישא בן הזוג האחר לבדו? אם מתחלק בן הזוג האחד עם בן הזוג השני במה שזה הרוויח מעסקיו, כיוון שקרה 'למאמץ המשותף' במישור המשפחתי, מדוע לא יתחלק עימו גם בהתחייבויות בהן התחייב השני למען אותו 'מאמץ משותף'?" (שם, עמ' 665 ד). 31. טוען הנתבע כי חוב הנתבעת כלפי התובעת הינו חוב אישי שלה מאחר והוא נוצר בעקבות פעולה חריגה אשר עשתה ועל כן, בהתאם להלכה הפסוקה, אין מוטל עליו העול לשאת בו. האמנם? אכן נכון, בהלכה הפסוקה נקבע כי חזקת השיתוף בחובות אינה חלה על חוב בעל אופי אישי. ב-ע"א 3002/93 בן צבי נ' סיטין ואח', פ"ד מט(3) 5 נפסק לעניין זה כדלקמן: "חזקת השיתוף בחובות משלימה את חזקת השיתוף בנכסים. בן הזוג הנהנה מפירות השותפות עם בן זוגו, חייב לשאת בעול החובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים. שתי החזקות הללו משקפות את תמציתו של משק הבית המשותף - ההנאה מרווחי השותפות בצד הנשיאה המשותפת בהוצאות ובהפסדים... נטל ההוכחה הוא על הצד הטוען כי חוב מסוים איננו משותף. יש להדגיש כי הלכת השיתוף בחובות קורלאטיבית להילכת השיתוף בנכסים... חריגים לחזקה זו הינם חובות בעלי אופי אישי" (שם, עמ' 16-17) (ההדגשה אינה במקור - ר.ח.). וב-ע"א 5598/94 נניקשווילי נ' נניקשווילי ואח', פ"ד מט(5) 163, 168 ב, הוסיף בית המשפט ופסק באומרו: "רק אם החוב מסווג כחוב שנוצר מפעילות אישית מובהקת, לא תחול עליו הלכת השיתוף. גם בסוגייה זו יש לתת משקל מרבי לנסיבות הקונקרטיות. בעיקרון, מרגע שנוצרה חזקת השיתוף לגבי מכלול הנכסים, נטל ההוכחה בדבר אי הכללת חוב מסוים במסגרת החובות המשותפים הוא על הטוען להוצאת החוב מן המסגרת. מידת הוכחה הדרושה היא של נטיית מאזן הסתברויות" (שם, עמ' 168-169). 32. טענת הנתבע כאילו חוב הנתבעת לתובעת הינו חוב אישי ואין להכלילו במסגרת החובות המשותפים של בני הזוג, מבוססת אך ורק על אופן יצירת החוב ובהתעלם מהשימוש שנעשה בכספים אשר גנבה הנתבעת מהתובעת. אולם, על מנת להחריג את חוב הנתבעת כלפי התובעת ממסכת החובות המשותפים של בני הזוג, יש לקיים מבחן דואלי הלוקח בחשבון הן אופן יצירת החוב והן השימוש אשר נעשה בנכס שנוצר בעקבותיו. לעניין זה נפסק ב-ע"א 7442/97 עמית נ' עמית פ"ד נד(4) 625 בזו הלשון: "אכן, הלכה פסוקה היא כי שיתוף בנכסים בין בני זוג כולל בחובו כרגיל, לצד השיתוף בזכויות , גם שיתוף בחובות, וזאת ביחס לחובות שנצברו בדרך הרגילה על ידי אחד מבני הזוג בתוך תקופת השיתוף ביניהם, כאשר הם מנהלים אורח חיי משפחה תקינים, להוציא חובות שהם בעלי אופי אישי מובהק ואשר מעצם טבעם ייתכן שאין זה מן הצדק לשתף את בן הזוג האחר בעולם. יישומם של עקרונות אלה עשוי להביא בנסיבות המתאימות לכלל מסקנה כי גם אם קמה חזקת השיתוף בחובות בין בני הזוג המנהלים משק בית משותף, עדיין תיטה הכף לעבר אי הכללתו של חוב מסוים במסגרת החובות המשותפים, כאשר הוכח בראיות כי החוב האמור הינו תוצר של פעילות חריגה של אחד מבני הזוג שאיננה משרתת את היחידה המשפחתית, או במקרים מסוימים, אפילו חותרת תחתיה" (שם, עמ' 629 ג-ד) (ההדגשה אינה במקור - ר.ח.). 33. כאמור, הוכח במקרה דנן כי הנתבעת עשתה שימוש בכספים אשר גנבה מהתובעת לצורך משק הבית המשותף כאשר חלק מאותם כספים אף הועברו לחשבונו של הנתבע מבלי שהוא השיב אותם לנתבעת. יתירה מכך, ובניגוד לטענת הנתבע, הנתבעים נהנו מרמת חיים גבוהה ונהגו בפזרנות באמצעות הכספים אשר גנבה הנתבעת מהתובעת. כך לדוגמא, הנתבע נשאל לעניין טיולי בני הזוג וילדיהם לחו"ל והוא אישר בחקירתו כי הם נסעו לוונציה, לאפריקה, לאיטליה, ללונדון, לצרפת, לגרמניה ולהולנד (שם, עמ' 27 לפרוטוקול הדיון). לעניין הנופשים בחו"ל העיד הנתבע באומרו: "לגבי חו"ל, הרוב המכריע מומן על ידי נילי, לפעמים בהשתתפות כזו או אחרת שלי, למעט או שתיים או שלוש פעמים שאחי נתן לי נסיעה לבודפשט במלון שם ליומולדת 50, ופעם אחת לרודוס" (שם, עמ' 26 שורה 30 לפרוטוקול הדיון). כמנהגו, הנתבע לא הגיש כל ראיה על השתתפותו הנטענת במימון הנופשים לחו"ל, כמו כן, טענתו כמפורט בסעיף 22 לעיל לפיה הנופשים בארץ מומנו על ידי משרד הביטחון הופרכה, ומדפי חיוב כרטיס האשראי של הנתבעת עולה כי היא שילמה הן עבור נופשים בחו"ל והן עבור נופשים בארץ. כמו כן, ועל אף הכנסתו המוגבלת של הנתבע, הוא הרשה לעצמו להוציא מהחשבון שלו כספים מעבר להכנסתו, כאשר הוא ידע וסמך על כך כי הנתבעת תכסה עבורו את יתרת החוב כפי שאכן אירע בפועל. בנסיבות העניין, אין לראות בחוב הנתבעת לתובעת כחוב אישי שלה המוחרג מהחובות המשותפים של בני הזוג ובהתאם לכך יש להטיל גם כן על הנתבע לשאת באותו חוב. 34. אינני מאמין לטענות הנתבע כי לא ידע בזמן אמת כי הנתבעת גונבת את כספי התובעת ומבטיחה באמצעותם לה ולכל בני משפחתה רמת חיים גבוהה אשר בדרך הטבע ידם לא היתה משגת. לעניין זה יודגש כי מעשי הגניבה נמשכו 10 שנים תמימות במהלכן חיו הנתבעים תחת אותה קורת גג, הכנסת הנתבעת הלגיטימית היתה ידועה לנתבע וכל מי שעיניו בראשו היה מתעורר בליבו חשד באשר למקור הכספים. 35. התובעת מייחדת בסיכומיה פרק לעניין עוולת עשיית עושר ולא במשפט כלפי שני הנתבעים וקיום התנאים הקבועים בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט. מנגד, הנתבע בחר להתעלם בסיכומיו מטיעונים אלה והתמקד אך ורק בהוראות סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט לעניין מתן פטור מלא או חלקי מחובת ההשבה (הנתבע טען גם כן כי העילה הנזיקית שוללת את העילה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, טענה שנדחתה לעיל). בהתאם לסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה, כולה או במקצתה "אם ראה שהזכייה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה", תנאי אשר בוודאי אינו מתקיים במקרה דנן, או "שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". במקרה דנן חיוב הנתבע בהשבת מלוא הכספים אשר נגנבו על ידי בת זוגתו הנתבעת הינה תוצאה מתחייבת וצודקת, וזאת הן לאור העובדה כי הנתבע בעצמו נהנה באופן אישי מאותם כספים והן מאחר ונדחתה טענתו כאילו לא ידע על מקור הכספים או לפחות לא חשד בכשירותם. גם העובדה כי הכספים אשר גנבה הנתבעת מהתובעת היו מיועדים למתן שירותי סיעוד ועזרה לאוכלוסיה הנזקקת, הוא שיקול נוסף בחיוב הנתבע במלוא סכום התביעה. 36. הנתבעים מבקשים להטיל על התובעת אשם תורם בגין מעשי הגניבה של הנתבעת. טיעון זה רלוונטי הוא אך לעניין העילה הנזיקית. הואיל ובאתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל הן בעילה של עשיית עושר ולא במשפט והן מכוח הלכת השיתוף בנכסים ובחובות, ממילא מתייתר טיעון הנתבע לעניין האשם התורם של התובעת. 37. לסיכום כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה במלואה ובהתאם לכך אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת, ביחד ולחוד, סך של 1,530,273 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.6.05 ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, הנתבעים ישלמו לתובעת, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ש"ח בתוספת מע"מ עליו ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הוצאות המשפט מיום הוצאתן ועל שכ"ט עו"ד מהיום ועד התשלום המלא בפועל. גניבה ממעביד