תביעה נגד צים ותביעה שכנגד להחזר מענק לעובד

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד צים: השופט שמואל צור 1. בבית הדין האזורי בירושלים התבררה תביעה שהגיש מר לוי (להלן - מר לוי) נגד צים חברת השייט הישראלית בע"מ (להלן - חברת צים) לתשלום כספים והפרשי כספים המגיעים לו, לטענתו, בעקבות פיטוריו מחברת צים וסיום עבודתו בה. מנגד הגישה חברת צים תביעה שכנגד להחזר מענק ששולם למר לוי עם פרישתו מן הטעם שהגיש את תביעתו בניגוד להתחייבותו להימנע מהגשת תביעה בכתב קבלה וויתור עליו חתם. בית הדין האזורי בירושלים (השופטת אורנית אגסי ונציגי ציובר מר אלון מרדכי ומר יצחק פינברג; תיק עב' 1849/00) , דחה את תביעתו של מר לוי בעיקרה וחייב את חברת צים בתשלום זעיר ממנה בלבד ברכיב של הפרשי פיצויי פיטורים והפרש מענק מיוחד. בית הדין האזורי דחה את התביעה שכנגד שהגישה חברת צים. על פסק דין זה מערערים שני הצדדים: מר לוי מערער על דחיית עיקר תביעתו (עע 660/07) וחברת צים על חיובה בתשלום הפרשי פיצויי פיטורים, הפרש מענק מיוחד, דחיית התביעה שכנגד ומיעוט פסיקת הוצאות משפט (עע 659/07). הרקע העובדתי 2. תחילת הקשר בין הצדדים ביום 4.9.77, מועד בו התקבל מר לוי בחברת צים כצוער-מתלמד. תקופת הצוערות נמשכה עד יום 5.6.78 ומייד אחריה החל מר לוי לשרת בחברת צים כקצין אלחוט. תקופת שרות זו הסתיימה ביום 18.8.01. ביום 20.1.83 חודש שרותו של מר לוי בצים כקצין אלחוט ונמשך עד 25.7.99, מועד בו פוטר מעבודתו בשל ביטול תפקיד קצין אלחוט. הצדדים היו חלוקים ביניהם, בין השאר, בשאלת מעמדו של מר לוי בתקופת הביניים שמיום 18.8.81 ועד 20.1.83. 3. ביום 13.10.97 נחתם בחברת צים הסכם קיבוצי המסדיר את צמצום תקני הקצינים הישראלים בחברה (להלן - הסכם 97). בהסכם 97 הוסכם על פרישתם של 70 קצינים ו-160 ימאים בתנאי פרישה מיוחדים. מר לוי העדיף לסיים את שרותו לפי תנאי הסכם 97 ולאחר מו"מ שקיים עם הנהלת חברת צים, הוא פרש בתנאי הפרישה המיוחדים של הסכם 97 וחברת צים הכירה בתקופת שרותו הקודמת (1978 - 1981), אף שלא התקיימו לגביו תנאי רציפות בין תקופה זו לתקופת שירותו השניה. עם הסדרת תנאי פרישתו, חתם מר לוי על כתב קבלה ושחרור בו התחייב, בין היתר, שלא לתבוע את חברת צים בקשר לתקופת עבודתו בה. כל הזכויות המגיעות למר לוי לפי הסכם 97 שולמו לו בחודש נובמבר 1999. הדיון בבית הדין האזורי 4. בבית הדין האזורי בירושלים הגיש מר לוי תביעה נגד חברת צים לתשלום רכיבי שכר, תוספות והפרשי פיצויי פיטורים בסכום של 488,227 ש"ח. לאחר הליכים מקדמיים בבית הדין האזורי הגיש מר לוי תביעה מתוקנת בה תבע זכויות נוספות בסכום של 4,215,304 ש"ח. חברת צים הגישה תביעה שכנגד להחזר סך של 222,108 ש"ח ששולמו למר לוי כמענק לפי הסכם 97, זאת בשל כך שמר לוי הפר את כתב הקבלה והסילוק בו התחייב שלא לתבוע את חברת צים עם סיום עבודתו. בית הדין האזורי קיים דיון ממושך וממצה בתביעתו של מר לוי ובתביעה שכנגד, קיבל לידיו מסמכים רבים בכתב וכן נחקרו בפניו שורה של עדים מטעם שני הצדדים. 5. בית הדין האזורי הוציא תחת ידיו פסק דין מפורט ומנומק בו נדחתה תביעתו של מר לוי כמעט לחלוטין. בית הדין האזורי מצא לחייב את חברת צים בתשלום חלק קטן ביותר מתביעתו של מר לוי ברכיב של הפרש פיצויי פיטורים והפרש מענק מיוחד. בית הדין האזורי דחה את התביעה שכנגד שהגישה חברת צים. 6. ואלה עיקרי פסיקת בית הדין האזורי: (1) בית הדין האזורי התייחס לעדויות שהיו בפניו. בית הדין מצא כי עדותו של מר לוי לא היתה מגובה במסמכים והיתה נגועה בהתחמקויות רבות ובסתירות. עדותו של מר זיו מטעמו של מר לוי היתה בלתי אמינה ורו"ח דיל אשר הגיש חוות דעת מטעמו של מר לוי לא שלט בנתוני השכר שהופיעו בחוות דעתו ולא ידע לציין מהם המקורות ההסכמיים והחוקיים עליהם ביסס את חוות דעתו. מנגד, העדים מטעם חברת צים - מר חזן, מר שחור, מר ברק ומר אלנקווה- היו מהימנים ועדותם תאמה בעיקרה את האמור בתצהיריהם. (2) בית הדין האזורי דחה את טענתו של מר לוי כי על העסקתו בחברת צים חלים תנאי ההעסקה של ימאים לפי ההסכם הבינלאומי של ITE. בית הדין קבע כי על העסקתו של מר לוי בחברת צים חלים חוקי המגן הישראליים, חוקי השיט הישראלים, מערכות ההסכמים הקיבוציים הנוהגים בצים וחוזה השייט עליו חותם כל ימאי עם עלייתו להפלגה על אוניה. (3) בית הדין קבע כי תקופת הכשרתו של מר לוי כצוער (4.9.77 - 5.7.78) אינה נחשבת כתקופת שרות בצים, זאת לאור האמור בהסכם הצוערים לפיו תקופה זו אינה נחשבת לעניין יחסי עובד-מעביד ואף אינה נחשבת לעניין פיצויי פיטורים וותק מקצועי. בקשר לכך קבע בית הדין האזורי כי מר לוי לא היה בבחינת "צוער בודד", לגביו קיימות הוראות מיוחדות שונות. (4) בית הדין האזורי קיבל את טענת חברת צים כי בתקופת הביניים (18.8.81 - 20.1.83) לא הועסק מר לוי בחברת צים. קביעה זו ביסס בית הדין האזורי על יומן השרות עליו הסתמך מר לוי עצמו. בסופו של דבר קבע בית הדין האזורי כי תקופת שרותו של מר לוי בחברת צים היא: 6.6.78 - 18.8.81 ו-20.1.83 - 25.7.99, כאשר בתקופה 10.4.89 - 10.10.89 שהה מר לוי בחל"ת. (5) לעניין מניין ימי העבודה של מר לוי, קבע בית הדין האזורי - בניגוד לטענות חברת צים - כי חישוב התקופה צריך להיעשות לפי 365 ימים בשנה ולא לפי 360 ימים, כפי שחישבה צים. על בסיס זה קבע בית הדין האזורי כי מר לוי שירת בצים 7043 ימים ולא 6648 ימים, כפי שחישבה חברת צים. הפרש זה במניין הימים הביא את בית הדין האזורי לפסוק למר לוי הפרש פיצויי פיטורים בסכום של 7,047 ש"ח והפרש מענק פרישה בסכום של 20,878 ש"ח. (6) בית הדין האזורי התייחס אחד לאחד לכל רכיבי השכר אותם תבע מר לוי ודחה אותם לגופם. במסגרת זו דחה בית הדין במיוחד את טענתו של מר לוי כי יש לחשב זכויותיו עם פרישתו על בסיס רכיבי "שכר ים" שקיבל במהלך ההפלגות. בית הדין קבע כי יש לחשב את זכויותיו של מר לוי לפי "משכורת חוף", כפי שעשתה חברת צים. (7) בית הדין האזורי קבע כי הסכם 97 חל על הצדדים ועל סיום שירותו של מר לוי בצים. (8) בית הדין קבע כי הרקע להסכם 97 היה שינויים טכנולוגים אשר הביאו לביטול הצורך בקציני אלחוט, דוגמת מר לוי. לאור זאת קבע בית הדין כי, לפי הסכם 97, קציני האלחוט יהיו בין הפורשים מחברת צים. (9) בית הדין האזורי קבע כי הוצע למר לוי לפרוש בפנסיית נכות בשל מצבו הבריאותי אך הובהר לו שבמקרה שכזה הוא לא יהיה זכאי להטבות לפי הסכם 97'. עוד קבע בית הדין כי, עם סיום שירותו, הוצע למר לוי לעבור הסבה מקצועית לא על כלי שיט אך הוא דחה את ההצעה. (10) בית הדין האזורי בחן את הליך הפיטורים וקבע כי הוא נעשה כדין ובתום לב. בקשר לכך דחה בית הדין האזורי את טענתו של מר לוי כי היה צורך לערוך לו שימוע ערב פיטוריו, זאת הן בשל כך ששירותו הסתיים לפי הסכם 97 והן בשל כך שצים הינה חברה פרטית ולא גוף ציבורי או דו-מהותי. (11) בית הדין האזורי קבע כי מר לוי חתם על כתב קבלה ושחרור מרצונו, לאחר שקיבל ייעוץ מקצועי והוא תקף ומחייב. בית הדין קבע כי לא התקיימו בעניינו של מר לוי נסיבות המצדיקות את ביטולו של כתב הויתור. בקשר לכך ציין בית הדין האזורי כי מר לוי ידע במדוייק את זכויותיו ואת הסכומים המשוערכים להם הוא זכאי וכי חתימתו על כתב הויתור אינה נגועה באילוץ או כפיה מצד חברת צים. (12) בית הדין האזורי דחה את התביעה הנגדית שהגישה חברת צים להחזר המענק בסך של 222,108 ש"ח ששולם למר לוי כנגד החתימה על כתב הויתור. בית הדין סבר שעל אף הקביעה שכתב הויתור נחתם מרצון, בלא אילוץ והוא תקף ומחייב - אין הצדקה להורות על החזרתו והדרך הנכונה היא לפצות את חברת צים בהוצאות משפט. (13) למרות שמר לוי זכה בחלק קטן מתביעתו, מצא בית הדין האזורי לחייב אותו לשלם לחברת צים הוצאות משפט בקשר להתדיינות בפניו בסכום של 7,500 ש"ח. בקשר לכך קבע בית הדין כי מר לוי ניהל את הליך התביעה באופן מסורבל תוך הפרה בוטה של החלטות בית הדין, העמסת מסמכים וטענות שלא לצורך וכל אלה גרמו להתנהלות רבת שנים של התביעה. הערעורים 7. בערעור שהגיש (עע 660/07) חוזר מר לוי על עיקר טענותיו בבית הדין האזורי. לטענתו, עם סיום שירותו יש לכלול בבסיס החישוב של הכספים גם את תוספות הים שקיבל. בקשר לכך טען מר לוי כי לא הוכח שהסכם משנת 1992 העוסק בכך הינו הסכם קיבוצי. לטענתו, חל בעניינו הסכם בינלאומי (הסכם ITE) ולפיו יש לחשב את זכויותיו. לטענתו, חתימה על חוזה השירות בכל הפלגה אינו מהווה תנאי לתשלום השכר אלא תנאי להצטרפות להפלגה. לטענתו, לא נקבע בהסכמים קודמים כי בחישוב פיצויי פיטורים לא יובאו בחשבון רכיבי שכר המשולמים במטבע חוץ במסגרת "שכר ים". לטענתו, לא היה נתק בין תקופת עבודתו הקודמת לזו השניה ולעניין זה לא ניתן להסתמך על פנקס הימאי. לטענתו, עדותו שלו היתה מהימנה ואילו עדויותיהם של נציגי חברת צים היו מגמתיות. לטענתו, אין בהסכם 97 כל סימוכין שקציני האלחוט יהיו בין הפורשים. לטענתו, הוא ביקש לעבור הסבה מקצועית לקצין ימי או לתפקיד במשרדי צים, דבר שלא הוצע לו. לטענתו, חברת צים היא גוף ציבורי החייב לבצע שימוע בטרם פיטורים. 8. חברת צים טוענת בערעורה (עע 659/07) כי מר לוי קיבל פיצויי פיטורים ביתר ולכן גם אם חלה טעות בחישוב מכסת ימי העבודה, לא היה מקום לחייבה לשלם למר לוי הפרש פיצויי פיטורים. לטענתה, לא היה מקום לחייבה בהפרש המענק המיוחד הן משום שמדובר בתשלום שמעבר לקבוע בדין והן בשל טעותו של בית הדין האזורי בחישוב מכסת הימים, אותה יש לחשב על בסיס 360 ימים בשנה ולא על בסיס 365 ימים בשנה. מוסיפה חברת צים וטוענת כי טעה בית הדין האזורי בכך שדחה את התביעה שכנגד שהגישה. לטענתה, היה על בית הדין לתת תוקף לכתב הויתור ומכוחו להורות על החזרת המענק שקיבל מר לוי בסכום של 222,108 ש"ח. לבסוף טוענת חברת צים על מיעוט ההוצאות שנפסקו לה בקשר להתדיינות הממושכת בבית הדין האזורי. 9. במהלך הדיון בפנינו הצענו לצדדים הסדר של פשרה, לה הסכימה חברת צים. נתנו למר לוי הזדמנות לשקול את הצעתנו והוא הודיענו - שלא באמצעות עורך דינו - שהוא מוכן לקבל את הצעת בית הדין או כל הצעה אחרת ובלבד שיוסדר "עתידו הסוציאלי" על ידי שיקום מקצועי והחזרתו לעבודה כקצין ימי בצי הסוחר והסדרת קיצבה לו ולמשפחתו (הודעה מיום 27.1.09). איננו מקבלים גישה זו של מר לוי המערים תנאים על הצעת בית הדין החורגים ממסגרת הדיון וההצעה. התוצאה היא שתשובתו של מר לוי אינה אלא דחיית הצעת בית הדין. אכן, כך יש לראות את תשובתו של מר לוי ומכאן הצורך לדון ולהכריע בערעורים לגופם. דיון והכרעה 10. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, מוצאים אנו כי צדק בית הדין האזורי בדחותו את מירב רכיבי תביעתו של מר לוי ולכן דין ערעורו להידחות. אשר לערעורה של חברת צים סבורים אנו כי טעה בית הדין בחייבו את חברת צים לשלם למר לוי הפרש פיצויי פיטורים והפרש מענק מיוחד. עם זאת אנו מוצאים כי יש לדחות את ערעורה של חברת צים בכל בנוגע להחזר המענק ויש לתקן את פסיקת בית הדין האזורי בכל הנוגע להוצאות משפט. נפרט להלן את עיקר טעמינו לפסיקה זו. תשתית עובדתית 11. בבית הדין האזורי נפרשה יריעה עובדתית רחבה בנוגע לתביעתו של מר לוי. לבית הדין הוגשו מסמכים רבים, אף יתר על המידה. הוגשו תצהירים מפורטים והמצהירים נחקרו בפרוטרוט על תצהיריהם. על יסוד כל אלה ועל יסוד התרשמותו של בית הדין האזורי מן העדים, קבע בית הדין האזורי את התשתית העובדתית המבוססת, בין היתר, על התרשמותו מן העדים ומרמת מהימנותם. כידוע, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב במימצאים של עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית - במיוחד לא במימצאי מהימנות - ובמקרה שבפנינו אין לנו כל עילה או הצדקה להתערב במימצאים שהיוו בסיס לפסיקת בית הדין האזורי. הסכמים בינלאומיים 12. צדק בית הדין האזורי בדחותו את טענתו של מר לוי על זכותו לרכיבי שכר כאלה ואחרים מכח הסכמים בינלאומיים. מר לוי הועסק בחברת צים לפי החוק הישראלי, לפי מערכת הסכמים והסדרים קיבוציים החלים בחברת צים ומכח חוזה השרות עליו חתם מידי הפלגה. מר לוי קיבל בפועל את שכרו ואת זכויותיו הכספיות האחרות מכח מערכות נורמטיביות אלה ולא טען במהלך שירותו כי קיימות לו זכויות מכח הסכמים או הסדרים בינלאומיים אחרים. כידוע, לפי כללי המשפט הבינלאומי, אין תחולה להסכמים בינלאומיים במשפט הפנים - מדינתי, אלא אם אומצו הנורמות הבינלאומיות בחקיקה או בהסדרים מקומיים. עניין זה טעון הוכחה. לא זו בלבד שעל פי קביעת בית הדין האזורי מר לוי לא פירט מהן האמנות הספציפיות עליהן הוא מסתמך, אלא שלא הוכח בבית הדין האזורי כי כלל זה או אחר שמקורו בנורמות בינלאומיות היכול להוות מקור לתביעות כספיות של מר לוי, אומץ במשפט העבודה הפנימי בישראל או בהסכם או בהסדר פנימי רלבנטי אחר. תקופות השרות 13. תקופות שרותו של מר לוי בחברת צים כפי שנקבעו על ידי בית הדין האזורי הן מדוייקות ומעוגנות בתשתית העובדתית שהיתה בפניו. צדק בית הדין בקביעתו כי אין להביא בחשבון את תקופת הצוערות מן הטעם שמר לוי לא היה בגדר "צוער בודד" אלא קיבל הכשרה במסגרת ממוסדת. קביעה זו מבוססת על מסמכים שהציג מר לוי עצמו. בית הדין האזורי קיבל את טענת חברת צים כי חל נתק בהעסקתו של מר לוי בתקופה 18.8.01 - 20.1.83. קביעה זו ביסס בית הדין על יומן השרות אותו הגיש מר לוי עצמו המשקף הפסקת שרות בפועל בתקופה האמורה. קביעה זו מבוססת ואין יסוד להתערב בה. מניין ימי עבודה 14. חישוב זכויות כספיות של עובדי צים נערך על בסיס מניין ימי העבודה. חברת צים חישבה את הזכויות הכספיות של מר לוי על בסיס 30 ימי עבודה בחודש, שהם 360 ימי עבודה בשנה. על בסיס זה נקבע כי מר לוי הועסק בסך הכל 6,648 ימים (כולל תקופת העסקתו הראשונה שלפני הנתק של השנים 81 - 83). 15. בית הדין האזורי לא קיבל את שיטת החישוב האמורה וקבע כי יש לבסס את מניין ימי העבודה על 365 ימים לשנה. על בסיס זה קבע בית הדין כי מניין ימי העבודה של מר לוי הוא 7,043 ימים. קביעה זו של בית הדין האזורי מבוססת, בין השאר, על קביעתו ששיטת החישוב שנקטה חברת צים אינה מעוגנת בהסכם קיבוצי. בנקודה זו נתפס בית הדין האזורי לכלל טעות שכן בהסכם הקיבוצי המיוחד לקצינים משנת 1992 (מוצג מ' למוצגי חברת צים), נקבע במפורש שחישוב השכר היומי המגיע לקצין ייעשה לפי אחד חלקי שלושים (1/30) מהמשכורת החודשית (סעיף 4.15 לאותו הסכם). ככל הנראה הוראה זו נעלמה מעיני בית הדין האזורי ועל כל פנים, אם סבר בית הדין האזורי שיש לסטות ממנה, היה עליו לנמק את החלטתו במיוחד, דבר שלא נעשה. יותר מכך, הוכח שהחישוב שערכה חברת צים לגבי מר לוי היה זהה לדרך החישוב שנערכה לכלל העובדים, כך שגם מטעם זה לא היתה הצדקה לסטות מדרך החישוב של החברה. לפיכך יש לקבל את חישוב מניין ימי עבודתו של מר לוי כפי שעשתה חברת צים, על פיו הוא קיבל את כל המגיע לו. לפיכך, הפרש פיצויי הפיטורים והפרש המענק המיוחד אותם פסק בית הדין האזורי על פי החישוב של 7,043 ימי שרות דינם להתבטל. משכורת ים ומשכורת חוף 16. צדק בית הדין האזורי בפסיקתו כי יש לכלול בבסיס השכר של מר לוי לצורך חישוב המשכורת הקובעת את רכיבי משכורת החוף שקיבל ולא את רכיבי משכורת ים. קביעה זו מעוגנת היטב בהוראות סעיף 7.5.3 להסכם 1992 (מוצג מ/2 למוצגי חברת צים) הקובע מהם רכיבי השכר שישמשו בסיס לתשלום פיצויי פיטורים תוך הפניה להוראות סעיף 4.2 לאותו הסכם המפרט את רכיבי משכורת חוף בלבד. משעה שקיימת בהסכם קיבוצי הוראה מפורשת בדבר רכיבי השכר שיובאו בחשבון לצורך חישוב זכויות אלה ואחרות, יש לתת לכך משקל ותוקף. זאת ועוד, משכורת הים משולמת רק עבור שרות בהפלגה והיא כוללת גם רכיבי תשלום במטבע חוץ. משכורת ים, על פי טיבה, אינה אלא תוספת שכר שכן היא מותנית בתנאי של שירות בים והיא משולמת רק לגבי תקופות השרות בים שהן - ועל כך אין חולק - רק חלק מתקופת השרות בכללותה. רכיבי תביעה שנדחו 17. בית הדין האזורי עמד על כל רכיבי התביעה של מר לוי ודחה אותם אחד לאחד (סעיפים 54 - 70 לפסק הדין). לא מצאנו כל יסוד להתערב בפסיקה זו של בית הדין שנעשתה לאחר בדיקה מדוקדקת ויסודית של טענות הצדדים. שימוע 18. בית הדין האזורי דחה את טענתו של מר לוי כי נפל פגם בפיטוריו בשל כך שלא נערך לו שימוע. בית הדין קבע לעניין זה כי חובת השימוע אינה חלה על חברת צים בשל היותה גוף עסקי פרטי ולא גוף ציבורי. אף אנו סבורים כי יש לדחות את טענתו של המערער בעניין השימוע, אך לא מטעמו של בית הדין האזורי. הנימוק בו נקט בית הדין האזורי היה נכון בעבר - ואפשר שהיה תקף במועד סיום שירותו של מר לוי - אך כיום נוטה בית הדין להרחיב את חובת השימוע גם על מעסיק פרטי, במיוחד מעסיק גדול המפעיל שרות ציבורי - בינלאומי, דוגמת חברת צים. במקרה הנדון דין טענת השימוע להידחות מן הטעם שסיום שירותו של מר לוי בחברת צים נעשה מכח הסכם קיבוצי שעניינו צמצומים והזכויות שהוענקו לו היו על דעתו, לאחר מו"מ שהתקיים עימו ולאחר שערך בירורים ובדיקות באשר למגיע לו. כבר פסקנו לא אחת שהשימוע אינו "טקס" שיש לערוך איתו כעניין שבשגרה אלא מדובר בהליך שנועד להשיג מטרה מהותית של בירור אמיתי של הצדקת הפיטורים והצורך לשקול את נסיבותיו האישיות של המפוטר. מכאן שבמקרה של פיטורי צמצום או פיטורי התייעלות, חובת השימוע היא מוגבלת ועל כל פנים, גם אם נפל פגם באי מתן זכות שימוע, הרי מכח עקרון הבטלות היחסית, לא בכל מקרה יבטל בית הדין את הפיטורים שנעשו או יפסוק פיצוי כספי על כך. כתב קבלה ושחרור 19. עם סיום עבודתו של מר לוי בחברת צים ועם סיום המו"מ בקשר לזכויותיו, שולם לו כל המגיע לו, לאחר שחתם על כתב קבלה ושחרור מיום 2.11.99 (מוצג מ/4 למוצגי חברת צים). במסמך זה התחייב מר לוי, בין השאר, שלא להגיש כל תביעה נגד חברת צים (סעיף 6) ושאם יפר התחייבותו זו וייפסקו לו כספים, כי אז הכספים ששולמו לו עם סיום שרותו ובכלל זה המענק המיוחד, ינוכו מכל סכום שייפסק (סעיף 7 רישא). יותר מכך, בסעיף 7 סיפא לאותו מסמך נאמר שעצם הגשת תביעה על ידי מר לוי תעניק זכות לחברת צים, לפי שיקול דעתה, לדרוש החזר כל הכספים ששולמו לו עם סיום עבודתו, לרבות המענק המיוחד. על יסוד הוראה זו טענה חברת צים כי הגשת התביעה על ידי מר לוי מהווה הפרת התחייבותו לפי כתב הויתור ומצדיקה השבת המענק המיוחד ששולם לו בסך 222,108 ש"ח. 20. בית הדין האזורי נתן תוקף לכתב הקבלה והשחרור, תוך שהוא דוחה את טענותיו של מר לוי כי חתם עליו מתוך אילוץ וכפיה. בית הדין גם נתן תוקף לנוסחו של כתב הקבלה והשחרור מן הטעם שהוא מעוגן בהוראות הסכם קיבוצי. קביעות אלה של בית הדין האזורי מקובלות אף עלינו ואין לנו יסוד להתערב בהן. 21. עם זאת, דחה בית הדין האזורי את תביעתה הנגדית של חברת צים להשבת סכום המענק המיוחד וקבע כי הדרך הנכונה לפצות את חברת צים על הגשת התביעה על ידי מר לוי בניגוד לכתב הקבלה והשחרור היא פסיקת הוצאות. גם על כך מערערת חברת צים בפנינו. 22. אנו סבורים כי דין ערעורה של חברת צים בנקודה זו להידחות. בסופה של ההתדיינות בין הצדדים - ובכלל זה מכח פסק דיננו זה - נדחו כל תביעותיו של מר לוי כלפי חברת צים, כך שאין סכום יתר שנפסק לו מעבר למה ששולם לו, ממנו ניתן לנכות את המענק או חלקו. מעבר לכך, קיים קושי לתת תוקף מלא להוראה בכתב הקבלה והשחרור השוללת את זכות התביעה של מר לוי. בכך יש משום פגיעה בזכות בסיסית של העובד לגישה לערכאות, זכות שעלינו לתת לה תוקף ולשמור עליה. מן הצד השני ניתן להבין את עמדת חברת צים אשר הסכימה לשלם לעובדיה הפורשים סכומי יתר מעבר למגיע להם כדין, במטרה ובהנחה שבכך יגיעו יחסי הצדדים לסיומם בלא פתיחת שערים לתביעות נוספות. נראה שהפתרון הנכון למתח שבין שני האינטרסים הנוגדים הללו הוא בשמירה על מידתיות, בנסיבות כל עניין, בין זכות הגישה לערכאות ובין זכות ההנהלה לראות סוף פסוק ליחסים שבין הצדדים. במקרה הנדון, הסנקציה של השבת כל סכום המענק בשל הגשת התביעה על ידי מר לוי נראית על פניה בלתי מידתית ויש קושי לתת לה תוקף. אכן, כתב הקבלה והשחרור מהווה יסוד ראייתי לביסוס עמדת חברת צים כי מר לוי קיבל את כל המגיע לו, אך מכאן ועד שלילת זכות התביעה וסנקציה כספית בלתי מידתית הנלווית לכך - המרחק גדול. מקובלת עלינו אפוא גישת בית הדין האזורי כי המקום הנכון להביא בחשבון את מהלכיו של מר לוי בהגשת התביעה ודרך ניהולה הוא בפסיקת הוצאות משפט. הוצאות משפט 23. בית הדין האזורי חייב את מר לוי בהוצאות משפט בסכום של 7,500 ש"ח, על אף שמיקצת תביעתו התקבלה על ידו. בקשר לכך קבע בית הדין האזורי כי מר לוי הגיש תביעה מנופחת ומיותרת וניהל את תביעתו באופן מסורבל תוך הפרה בוטה של החלטות בית הדין, העמסת מסמכים וטענות שלא לצורך וכן התנהלות ארוכת שנים של התביעה עצמה. אנו סבורים שבנסיבות העניין, על רקע העובדה שמדובר בתביעה כספית בסכום שלמעלה מ-4 מליון ש"ח ועל רקע הערות בית הדין על דרך התנהלותו של מר לוי, היה מקום לחייבו בהוצאות בסכום גבוה מזה שנפסק, אף אם חלק זעיר מתביעתו התקבל. קל וחומר שקיימת הצדקה לכך לאור פסיקתנו בערעור המבטלת את הסכומים שנפסקו. בנסיבות העניין וכדרכנו שלא למצות את מלוא סמכותנו לפסוק הוצאות, אנו מקבלים את ערעורה של חברת צים בחלקו ומחייבים את מר לוי בהוצאות משפט בשתי הערכאות בסכום כולל של 15,000 ש"ח. בכך אנו נותנים ביטוי מתבקש להגשת תביעה מופרכת ומוגזמת ביותר, לדרך ניהול התביעה בבית הדין האזורי ולתוצאות הדיון בערעור. סוף דבר 24. (1) ערעורו של מר לוי - נדחה. (2) ערעורה של חברת צים מתקבל בחלקו וחיובה לשלם למר לוי הפרש פיצויי פיטורים והפרש מענק מיוחד - מתבטלים. כל סכום ששילמה חברת צים למר לוי מכח פסק הדין של בית הדין האזורי יוחזר על ידי מר לוי לחברת צים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום ועד ליום ההחזר. (3) ערעורה של חברת צים בעניין השבת המענק - נדחה. (4) ערעורה של חברת צים בעניין הוצאות משפט מתקבל בחלקו כאמור תביעה שכנגדמענק