תביעת מעביד נגד חברת ביטוח על הפסדי שכר של עובד

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת מעביד נגד חברת ביטוח על הפסדי שכר של עובד / תביעת מעסיק על הפסדי שכר של עובד שנפגע בתאונת דרכים: 1. התובע הינו "מעביד מורשה" כמשמעו בתקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי [ביטוח פגיעה בעבודה] התשי"ד - 1954 (להלן: "התקנות"). 2. הנתבעות הינן "מבטח" כמשמעותו בפקודת ביטוח רכב מנוע [נוסח חדש] התש"ל - 1970, אשר ביטחה את הרכב נשוא התביעה במועד התאונה נשוא התביעה (להלן: "הנתבעת"). 3. עובדת התובע נפגעה בתאונת דרכים ביום 9.9.01 (להלן: "התאונה"), ברכב המבוטח ע"י הנתבעת בביטוח חובה. 4. זוהי תביעה כספית של התובע בגין הטבה של עלות השכר ששילם לעובדת בגין התאונה. לטענת התובע העובדת נעדרה מעבודתה למשך 14 ימים בגין התאונה (להלן: "תקופת ההיעדרות"). משיקולי תועלת, התובע צמצם את התביעה להחזר עבור תקופת "הזכאות הראשונה" לפי סעיף 94 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 (9 ימים). לטענת התובע הוא שילם לעובדת את שכרה בגין תקופת היעדרה המגיעה ל- 3,230 ₪. גם בעניין זה יש לציין שהתובע צמצם את היקף התביעה במהלך ההתדיינות לעומת כתב התביעה. התובע העמיד את התביעה רק על 75% מהשכר הרבע שנתי בהתחשב ימי היעדרות, בדיוק בגובה "דמי הפגיעה" להם היתה זוכה העובדת ישירות מהמל"ל במקרה שהתובע לא היתה עובד מאושר (ראה הסבר ב"כ התובעת בדיון של יום 1.12.08). התובע נקט בדיון זה על מנת לצמצם את המחלוקת עם הנתבעת. לטענת התובע, כמיטיב, הוא זכאי לתבוע מהנתבעת את כל ערך ההטבה שניתנה לעובדת בתקופת ההיעדרות והוא מלוא עלויות השכר. אלא שבמקרה זה, לאור סירוב הנתבעת לשלם לתובע מעבר לערך דמי הפגיעה (לעומת מלוא עלות השכר למעביד), הוא בחר לצמצם את התביעה. לאור זאת התובע, כאמור, גם צמצם את תקופת ההיעדרות באמצעות ויתור על יום התאונה עצמה, שכן יום זה אינו מוכר ע"י המל"ל לצורך דמי הפגיעה. 5. לאור צמצום התביעה, כפי שהוסבר לעיל, חלק גדול מהמחלוקת בין הצדדים התייתרו. הנתבעת העלתה מספר טענות כנגד התביעה המצומצמת כלהלן. 6. אין מקום לשיפוי התובע בגין מלוא השכר הרבע שנתי, שכן הוא כולל תשלומים שאינם בגדר יסודות קבע בשכר, כגון תשלומים בעבור "ביגוד", "הבראה" והחזר שיחות טלפון. לפיכך יש לעשות הפחתה מסוימת על-פי הערכת בית המשפט על מנת לקבוע את גובה התשלום (ערך יום היעדרות). 7. התובע לא הוכיח את עובדת היותה מיטיב של העובדת הזכאית לתבוע שיפוי מהנתבעת. זאת מאחר ולא הוכח שהעובדת כלל נעדרה מעבודתה בתקופת ההיעדרות ולחילופין לא הוכח שהיעדרות זו היא בשל התאונה. לפיכך לא הוכח שהתובע היטיב את נזקי העובדת בשל התאונה ועל כך אין זה זכות כלפי הנתבעת. יתרה מזו, מתלוש השכר לחודש 8/2001 לא עולה היעדרות כלשהי או הטבה כלשהי שעניינה התאונה נשוא התביעה. ניתן ללמוד מהתלושים שצורפו, כי בחודש התאונה העובדת עבדה בדיוק אותו היקף כמו בחודשים הקודמים והיא אף זכתה לשכר גבוה יותר. דיון 8. תקנה 22 לתקנות קובעת כלהלן: "(א) המוסד רשאי להרשות למעביד פלוני, בתנאים שייקבעו על ידי המוסד, לשלם בשם המוסד דמי פגיעה לעובדיו. (ב) השתמש המוסד בסמכותו לפי תקנה משנה (א), ישולמו דמי הפגיעה על ידי המעביד, במועדים בהם הוא נוהג לשלם שכר לעובדיו והמוסך יחזיר למעביד את הסכומים שהוא שילם, לאחר שהמציא הוכחות על התשלום. (ג) מעביד כאמור בתקנה משנה (א) יהיה זכאי לעמלה בשיעור של 2.5% מדמי הפגיעה ששולמו על ידיו בשם המוסד." סעיף 3287 (א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק") קובע כלהלן: "היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה. החזיר מעביד למוסד את הסכום ששילם המוסד לפי הוראות סעיף 94, או שילם מעביד לעובד דמי פגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה לפי הוראות אותו סעיף, רשאי המוסד או המעביד, לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי בעד הסכום שהוחזר למוסד או ששולם לעובד בידי המעביד כאמור." סעיף 94 (ב) (1) לחוק קובע כלהלן: "על אף האמור בסעיף 92 (א) יחולו לגבי תקופת הזכאות הראשונה הוראות אלה: (1) היה הנפגע עובד - (א) המעביד יחזיר למוסד את סכום דמי הפגיעה שהמוסד שילם לנפגע בעד תקופת הזכאות הראשונה וכן כל סכום המוסד ניכה מדמי הפגיעה האמורים לפי כל דין (בסעיף זה - הסכום ששילם המוסד); הרשה המוסד למעביד לשלם בשמו דמי פגיעה לעובדיו - יהיה אותו מעביד חייב לשלם לעובד גם את דמי הפגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה, ולא יהיה זכאי להחזר הסכומים ששילם בעד תקופת הזכאות הראשונה." 9. בת.א חיפה 9753 (שלום חיפה) בנק לאומי נ. כלל, , פס"ד מיום 7.5.06 מפי כב' השופטת שרון נתנאל נקבע כלהלן: "ניסוחו של סעיף 328 מבהיר, כי זכותו של המעביד המאושר לחזור אל המזיק שווה, בעניין זה, לזכותו של המל"ל. סעיף 328 כולל את שניהם "בסל אחד", ומחיל אותן הוראות על שניהם, בהתאם לשאלה מי מהם נשא בפועל בתשלום דמי הפגיעה. ראוי להביא כאן, שוב, את סעיף 328, כלשונו, בהדגשות הרלבנטיות... השוואת זכותם של המעביד והמוסד לביטוח לאומי לחזור אל הצד השלישי (המזיק), כך ששניהם זכאים לחזור אל המזיק בגין דמי הפגיעה / הגמלה בהם נשאו בפועל, כריכת זכותם של המוסד לביטוח לאומי והמעביד, יחדיו, וכן השימוש במנוח "דמי פגיעה", המוגדר בסעיף 97 לחוק, הם הנותנים כי מדובר, גם לגבי המזיק, בדמי פגיעה כמשמעותם בחוק, ולא בכל עלות השכר. התוצאה היא, שאני קובעת, כי זכותו של מעביד מאושר לחזור אל המזיק נקבעת על פי הדיון המיוחד - הוא חוק הביטוח הלאומי, ולא על פי הדין הכללי של חוק ההטבה, ועל הצדדים לנהוג לפי הוראות חוק הביטוח הלאומי. זכות החזרה לפי חוק הביטוח הלאומי הינה לגבי דמי פגיעה / גמלה, כפי שהם מחושבים על פי חוק הביטוח הלאומי, ואיננה כוללת את כל עלות השכר למעביד." 10. בע"א 4521/07, 4540/07, 4608/0, 4621/07, 4999/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח' נ' סר חברה לביטוח בע"מ ואח' (מחוזי חיפה) , מפי כב' הנשיאה השופטת ב. גילאור והשופטים א. רזי וא. שיף (פס"ד מיום 21.7.08) (להלן: "פס"ד בנק דיסקונט") נקבע כלהלן: "כשאנו באים לבחון את החישוב שנעשה ע"י כל אחד מהמערערים גבי הכספים ששולמו לעובד בתקופת הזכאות הראשונה וביתרת תקופת אי הכושר עד ל-91 הימים, מקובלת עלינו טענת המשיבה שהחישוב צריך להיות מבוסס על רבעון ממנו יגזר הפיצוי עבור ימי ההיעדרות. שווי שכר העבודה יקבע בהתאם לכללים המחייבים בתביעת ניזוק את המזיק גבי 25 ימי עבודה בחודש, הפרשות ותוספות למיניהם הנכללים בשכר (לרבות תנאים סוציאליים), ובלבד שיש להם יסוד של קבע." (עמ' 3 לפסק הדין) "על אף טענותיו המלומדות של ב"כ המערערים ושינוי התפיסה שביקש לערוך בעקרונות יסוד של זכות התחלוף של מיטיבים - מעבידים, מצאנו כי בסופו של דיון גם אם המעביד נכנס לנעלי המל"ל לפי סעיף 94 לחוק הביטוח הלאומי, הוא מגיע לנעלי הניזוק כשהוא תובע השבה לפי סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי או על פי הוראות החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) תשכ"ד - 1964 (להלן: "חוק ההטבה"). גובה הפיצוי בתביעת תחלוף נגדרת בתביעת הניזוק לפי המגיע לו על פי חוק המוסד לביטוח לאומי, כמו גם המעביד שבא בנעליו, לא יוכל להיפרע מן המזיק מעבר לחבותו של המזיק כלפי הניזוק. לשון אחרת, מעמדו של המיטיב זהה לזה של הנפגע כלפי הגורם החב בפיצויים. המשמעות היא, שהמיטיב כפוף לתקרות הקבועות בחוק הפיצויים, לרבות התקרה של שילוש השכר הממוצע במשק וניכוי מס בגבולות של עד 25% (ראו: א' ריבלין תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (1999), סעיפים 449, 453; ע"א 5557/95 סהר חב' לביטוח בע"מ נ' אלחדד ואח' פד"י נ"א(2) 724 בעמ' 752,753 (1997)); י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (2005), 397). היקף תביעת המיטיב - המעביד אינו משתנה, גם אם תשלום המעביד לפי סעיף 94 בין ישירות לעובד ובין למל"ל הוא תשלום חובה לפי חוק, כמו מס המוטל עליו, בעוד שזכות התחלוף לפי סעיף 328(א) היא זכות ולא חובה ואפשר והמל"ל מחליט לעיתים לוותר למזיק ולהתפשר עמו, כפי שנרשם גם בע"א 3097/02 שביט מלמד נ' קופת החולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י פד"י נ"ח (5), 511 (2004). אמנם בהוראות שנקבעו בחוק הביטוח הלאומי בדבר היחסים בין המעביד והמוסד לביטוח לאומי, חייב המעביד להחזיר למוסד לביטוח לאומי את דמי הפגיעה שהמוסד שילם לנפגע בעד תקופת הזכאות הראשונה וכן כל סכום שהמוסד ניכה מדמי הפגיעה לפי דין, אלא שמישור החובה ביחסים בין שני אלה, בינם לבין עצמם, עובר להיות שווה למוסד ולמעביד כאשר באים להגדרות סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי..." (עמ' 2 לפסק הדין) 11.  אני מקבל את טענת התובע, כי זכותו לחזור בתביעה אל הנתבעת, בגין שכר ששילמה לעובדת בימי ההיעדרות של התאונה, בגובה דמי הפגיעה שהמל"ל היה משלם. דבר זה עולה במפורש מהחוק. 12.  לאור העקרונות שנקבעו בפס"ד בנק דיסקונט, המקובלים עלי, יש לכלול את כל רכיבי הקבע של שכר העובדת, בכפוף לתקרות הקבועות בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975. 13.  במקרה זה שוכנעתי ששכר העובדת לא כלל רכיבים שאינם קבועים. רכיבים כגון "ביגוד" ו"הבראה" משולמים לעובדים באופן קבוע, מידי שנה, ועל כן ניתן לראותם כרכיבי שכר קבועים, גם אם אינם משולמים מדי חודש. שאר הרכיבים בגין תשלום עבור טלפון, משולמים מדי חודש ועל כן יש לראותם כקבועים. 14.  אני מקבל את טענת הנתבעת, כי חובה על התובעת להוכיח כי השכר ששולם לעובדת מהווה הטבה בשל התאונה, דהיינו כי תקופת ההיעדרות הינה בשל התאונה, וכי העובדת נעדרה מהעבודה בפועל. אם לא כן, אין למעביד זכות לחזור אל המבטח. 15.  העיקרון, כי המעביד חייב להוכיח את ההטבה לעובד בפועל, כתנאי לשיפוי בגינו, עולה גם מסעיף 22 (ב) לתקנות. זאת מאחר והתקנה קובעת כי המעביד ישלם בשם המל"ל "דמי פגיעה" לעובד והמשמעות היא הטבה, בגין תקופה בה העובדת נעדרה מהעבודה בשל התאונה. כן התקנה קובעת כי על המעביד להמציא "הוכחות על התשלום" דהיינו, כי מדובר בהוכחה על תשלום הטבה, בניגוד לתשלום שכר בעבור עבודה בפועל. מכאן, שעל מנת שהמעביד יהיה זכאי להחזר מהמל"ל בגין דמי פגיעה ששילם לעובדת עקב היעדרותה מהעבודה, עליו להמציא "הוכחות על התשלום". 16.  כלומר במקרה של תביעת הטבה נגד מבטח, תנאי בסיסי הוא, שהמעביד ימציא הוכחות על תשלום ההטבה, דהיינו שנאלץ לשלם לעובד בגין התאונה, בתקופה בה נעדר בפועל. אם לא כן, לא מדובר בהטבה. אם העובד לא נעדר בפועל מהעבודה בגין התאונה, התשלום של המעביד לעובד אינו אלא שכר ממש. 17.  לעניין זה ראה ת.א 2799/07 (שלום חיפה) בית חולים מאיר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ , מפי כב' השופט פרידמן: "תלושי שכר ומסמכים רפואיים הם מסמכים בסיסיים שעל הניזוק לצרף בתביעתו שלו, ואין סיבה שהדין יהיה שונה בתביעת סוברוגציה של המעביד..." 18.  על מנת להוכיח את התביעה, התובע המציא 5 מסמכים כלהלן: א.  אישור משטרת ישראל בדבר התאונה; ב. מכתב המל"ל מיום 24.12.07 הממוען לתובע. ממכתב זה עולים הדברים הבאים:   תביעתה של העובדת עקב התאונה אושרה ע"י המל"ל כפגיעה בעבודה.     התובע שילם לעובדת באופן ישיר את דמי הפגיעה לתקופת הזכאות הראשונה; ג. תעודה רפואית כי העובדת אינה כשירה לעבודה, בשל התאונה, מיום 12.8.01 ועד 26.8.01 שהונפקה רטרואקטיבית ביום 14.9.01; ד.  טופס תביעת העובדת למל"ל בגין הפגיעה בתאונה; ה. תלושי שכר של העובד לחודשים 5/2001 עד 8/2001. 19.  אני מקבל את טענת התובע כי די במכתב המל"ל, בכדי להוות הוכחה מספקת הן לתקופת ההיעדרות עצמה וכן לכך שהיא נובעת מהתאונה. ככלל ביהמ"ש יקבל קביעה של המל"ל בדבר זכותו של נפגע לגמלה או לדמי פגיעה, ואישורו לעניין זה מהווה הוכחה מספקת. הטוען ההיפך, נטל ההוכחה מוטל עליו ובמקרה זה על הנתבעת. הנתבעת לא עמדה בנטל זה. 20.  מתלושי השכר שהתובע הגיש לבית המשפט, לא עולה שהעובדת נעדרה בפועל מהעבודה בגין התאונה. נהפוך הוא. מתלושי השכר לחודש אוגוסט עולה שהעובדת נעדרה מהעבודה, אין כל ביטוי להיעדרות. מהתלוש עולה, שהעובדת עבדה באופן מלא ומכאן שהשכר ששולם לה, גם בעבור תקופת ההיעדרות, הינה בעבור עבודה בפועל ולא כהטבה. 21.  בהקשר זה התובע טען, כי תלוש השכר אינו משקף היעדרויות בגין תאונת עבודה ואינו משקף עבודה בפועל. זאת מאחר והמעביד רואה בתשלום שנעשה על ידו בתקופת ההיעדרות, כשכר בפועל עליו הוא מתחשבן עם המל"ל, ועל כן אינו מוצא לנכון לתת לכך ביטוי בתלוש השכר. אני דוחה טענה זו. תלוש שכר המפרט ימי עבודה, ובאופן מפורט גם ימי היעדרות מהעבודה, מהווה ראיה לכאורה. ראיה זו לא נסתרה. חזקה על מעביד שהרישומים הנעשים על ידו, והמקבלים ביטוי בתלוש השכר, משקפים מצב בפועל ואינם מהווים פיקציה משפטית כזו או אחרת, גם אם יש לכך טעם הגיוני. הסברו של ב"כ התובע לעניין זה, אינו מהווה בסיס סביר לקביעה עובדתית, בניגוד לתלוש השכר שהתובע עצמו הנפיק. אוסיף ואומר שאני מודע לכך, שיש מקומות עבודה בהן ימי ההיעדרות של חודש מסוים מקבלים ביטוי רק בתלוש השכר של החודש שלאחריו, דבר הנובע מאיסוף ועיבוד הנתונים לקראת סוף החודש ועל כן אין אפשרות לכללם בתלוש של אותו חודש. התובע לא טען שזהו המצב אצלה, וגם לא צירפה תלוש שכר של חודש 9/2001, כך שלא ניתן ללכת לקראתו ולהניח, שתקופת ההיעדרות קיבלה ביטוי בתלוש שלאחר חודש התאונה. 22.  יתכן והיה ניתן לקבוע שהעובדת נעדרה בפועל מהעבודה בתקופת ההיעדרות, למרות האמור בתלוש השכר של חודש ספטמבר, אם התובע היה מציג לביהמ"ש מסמכים רפואיים או אחרים (כגון תצהיר מנהל כח אדם של התובע ו/או תצהיר העובדת) המוכיחים זאת. מסמכים כאלה לא הוצגו לביהמ"ש. אישור רפואי המונפק באופן רטרואקטיבי כחודש לאחר התאונה, כפי שהוצג במקרה זה, אינו מהווה הוכחה מספקת. 23.  התובע הגיע להסכמה עם הנתבעת כי פסק הדין ינתן על סמך המסמכים שהוגשו לתיק ביהמ"ש. התובע לא ביקש לצרף מסמכים נוספים, המוכיחים את היעדרות העובד בפועל בתקופת ההיעדרות. כמו כן התובע היה מודע לכך שתקופת ההיעדרות לא קיבלה ביטוי בתלוש השכר. לתובע אין אלא להלין אלא על עצמו, על כך שלא הוכיח כי העובדת אכן נעדרה בפועל מהעבודה. 24.  סיכומו של דבר, התובע לא הוכיח כי העובדת נעדרה מהעבודה בתקופת ההיעדרות, ועל כן לא הוכיח כי שילם לעובדת הטבה בשל התאונה. משכך דין התביעה להידחות. 25.  למרות התוצאה בתיק הספציפי הזה, אני מוצא לנכון להוסיף מספר הערות שיתכן ויסייעו בפיתרון מחלוקות בתביעות דומות, שבין "מעביד מאושר" לבין "מבטח", בעקבות תאונת דרכים של "עובד". 26.  דעתי כדעת כב' השופטת תמר שרון נתנאל, כפי שנפסק על ידה בת.א 9753/04 (שלום חיפה) , פס"ד מיום 7.5.06, כי יש להשוות את זכות המעביד לחזור אל המבטח כאל זו של המל"ל, מהנימוקים שפורטו על ידה בפסק דינה. כן יש לקבל את קביעת כב' ביהמ"ש המחוזי בפסק דין בנק דיסקונט (לעיל), כי יש לכלול רכיבי שכר על בסיס קבע. כמו כן זכות החזרה כפופה לעקרונות ולתקרות הקבועות בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975. כמו כן כתב קבלה ושחרור, עליו חותם העובד ישירות מול חברת הביטוח, לא חוסמת את תביעת ההטבה של המעביד. 27.  ספק אם בכלל יש לראות את התובעת כ"מיטיב", ככל שהיא נושאת בעלות שכר העובד מעבר לדמי הפגיעה. התובעת "כמעביד מאושר" בחרה להיכנס להסדר כולל, בו מצד אחד היא אומנם משלמת לעובד שנפגע "שכר" בתקופת ההיעדרות, אך מהצד השני היא נהנית מתשלום דמי ביטוח לאומי מופחתים לגבי כלל עובדיה. זהו הסדר כלכלי שהתובעת בחרה בו, שכן התובעת אינה מחויבת לפעול כמעביד מאושר. מכאן שהתובעת כלל אינה מיטיב, כי אם פועלת מתוך שיקוליה הכלכליים ו/או שיקולים נוספים, במסגרת יחסי העבודה עם כלל עובדיה, לטובתה היא, בראש ובראשונה. יתרה מזו, התובעת לא הוכיחה כי במאזן הכולל, בהיותה מעביד מאושר, הפסדיה גדולים מרווחיה, דבר שמטיל ספק בעצם זכות התביעה כמיטיב, מעבר לעלות דמי הפגיעה, כפי שהיו משולמים במל"ל. בעניין זה ציינה כב' השופטת תמר שרון נתנאל בת.א 9753/04 את הדברים הבאים, איתם אני מסכים: "תשלום דמי ביטוח מופחתים מהווה הטבה למעביד המאושר, הטבה ממנה הוא נהנה לגבי כל עובדיו אשר לא נפגעו בתאונות. גם בהעדר נתונים מספריים ניתן להבין כי מדובר בהסדר כולל, ב"עסקת חבילה", אשר מוסדרת בחוק הביטוח הלאומי, כמיקשה אחת, בהסדר כולל מיוחד." 28  לפיכך אציע לצדדים פוטנציאליים, בתביעות מסוג דנן, לפעול על פי הכללים הבאים: א.  אישור המל"ל לעניין תקופת דמי הפגיעה, יהיה הוכחה לכאורה לזכות המעביד לחזור אל המבטח; ב.    המעביד לא ידרוש מהמבטח השבה של מלוא עלות העסקת העובד בתקופת ההיעדרות, אלא יגביל את דרישתו לרכיבי שכר קבועים המשולמים לעובד, כגובה דמי הפגיעה שהיו מאושרים ע"י המל"ל, לו העובד היה מגיש תביעה בגין תאונת עבודה ישירות למל"ל; ג.  דרישת המעביד תהא כפופה לתקרות הקבועות בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975; ד.    אם המעביד קיבל מהמל"ל החזר בגין דמי פגיעה, מעבר לתקופת הזכאות הראשונה, עליו להראות שתביעתו לא כוסתה למעשה (דהיינו "נבלעת" ע"י החזר המל"ל). לענין זה ראה הסבר כב' הש' י. פרידמן בת"א 2799/07 שלום (חיפה) בית חולים מאיר נ' אליהו, , סעיף 7, מיום 17.4.08. בדיקה זו תהא רלוונטית רק במקרים בהם העובד זכאי לדמי פגיעה מעבר לתקופת הזכאות הראשונה; ה.    בטח לא יסרב לדרישת מעביד בשל העובדה כי שילם לעובד פיצויים בגין התאונה, ו/או כי העובד חתם על "כתב קבלה ושחרור" או מסמך דומה; ו.   מעביד יצרף לדרישתו ראיה לכאורה, על פיה העובד נעדר מהעבודה בפועל בתקופת ההיעדרות, כפי שאושרה ע"י המל"ל. ראיה זו יכול שתהא תלוש שכר, בו יש ביטוי לתקופת ההיעדרות כרישום "ימי מחלה", או רישום אחר כפי שיקבע ע"י המעביד, ו/או תצהיר מנהל כח אדם (או בעל תפקיד אחר) על פיו העובד נעדר מהעבודה בפועל בצירוף תצהיר העובד כנ"ל, ו/או ראיה סבירה אחרת ממנה עולה שהעובד נעדר בפועל מהעבודה. 29.  נראה שאם הצדדים יפעלו על פי הכללים הנ"ל, הם יוכלו לסלק תביעות של "מעביד מאושר" נגד "מבטח" במהירות וביעילות, תוך כדי חסכון בזמן ובהוצאות, ומבלי צורך להידרש להליכים משפטיים.  סיכום 30.  דין תביעה זו להידחות בהעדר הוכחה (במקרה הספציפי הזה), כי שולמה הטבה ע"י התובע. 31.  לאור השאלות העקרוניות שעלו בתובענה זו (שבחלקן פסקתי כטענת התובעת ובחלקן כטענת הנתבעת), ולאור הסכמת הצדדים למתן פס"ד מבלי צורך לשמוע ראיות (בגין צמצום המחלוקות ביניהם), נראה שאין מקום לעשות צו להוצאות. 32.  התביעה נדחית ללא צו להוצאות.הפסדי השתכרותחברת ביטוחפוליסה