תוכנית חיסכון לנכד מתנה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם תוכנית חיסכון לנכד מהווה מתנה: מר עזרא יהודה ז"ל פתח ביום 29/4/91 חשבון חיסכון בשם "יתרון הפקדה חודשית" בבנק דיסקונט ברחוב יהודה המכבי בתל אביב. הוא פתח את החשבון על שמה של נכדתו, שני יהודה, שהיתה אז כבת שנתיים ימים. באותו מעמד פתח חשבונות חיסכון זהים גם לנכדו, שמעון, ולנכדתו, עדי, אף הם קטינים. ההפקדות לתכנית החיסכון על שם שני בוצעו באמצעות הוראת קבע חודשית מחשבונו של עזרא יהודה. במשך 5 שנים בוצעו הפקדות חודשיות לתכנית החיסכון (סה"כ 60 הפקדות). ביום 31/5/96 הועברו הכספים שבתכנית החיסכון לתכנית המשך "תשורת המשך חדשה". ממועד זה ואילך לא בוצעו הפקדות נוספות. ביום 19/8/01 ביקשו עזרא יהודה ובנו יורם יהודה למשוך את כל הכספים מכל התכניות הנ"ל, ולהעבירם לחשבונו של עזרא יהודה. מאחר שמדובר בתכניות חיסכון ע"ש קטינים, ומאחר שהבקשה היתה בקשתו של הסבא, עזרא יהודה, ולא של הורי הקטינים, מצא לנכון פקיד הבנק לפנות בענין זה אל המחלקה המשפטית של הבנק. התשובה שקיבל מאת עו"ד רפפורט (בכתב) היתה, שאמנם מי שפתח את החשבון (קרי, עזרא יהודה) רשאי להמשיך ולנהלו, אך אין למשוך מהתכניות הנ"ל כספים אלא באישור בית המשפט. עזרא ויורם יהודה פנו אפוא בשנית אל הבנק, ופקיד הבנק פנה בשנית אל עו"ד רפפורט. לטענת הבנק, הפעם אישר עו"ד רפפורט (בע"פ) למשוך כספים, אך רק מאחת מתכניות החיסכון שנפתחו ע"ש הנכדים, ולהעביר הכספים לחשבונו של עזרא יהודה. ביום 29/10/01 חתמו אפוא עזרא ויורם יהודה על בקשה למשיכת מלוא הכספים אשר בתכנית החיסכון ע"ש הקטינה, שני יהודה, ולהעברת הכספים בתאריך 30/11/01 לחשבונו של עזרא יהודה. הוראה זו בוצעה, וביום 30/11/01 הועבר סך של 50,313.97ש"ח לחשבונו של עזרא יהודה. מספר חודשים לאחר מכן, ביום 11/4/02, נפטר עזרא יהודה לבית עולמו. החשבון אשר אליו הועברו כספי תכנית החיסכון ע"ש שני, הוא חשבון שיורם יהודה (בנו של עזרא המנוח) היה מיופה כח בו, ולאחר פטירתו של המנוח, עבר החשבון בירושה ליורם יהודה. ביום 30/7/02 משך יורם יהודה מחשבון זה סך של 543,000ש"ח בשיק בנקאי לפקודתו. סכום זה כלל בין היתר גם את הכספים אשר הועברו כאמור לעיל מתכנית החיסכון ע"ש שני. התובעת 1 היא אמה ואפוטרופסיתה הטבעית של שני, שהיתה (בכל המועדים הרלוונטיים לתובענה זו) קטינה. התובעת 1 היא גם גרושתו של יורם יהודה. התובעת 2 היא שני יהודה (כיום - בגירה). התובעות הגישו התביעה כנגד הבנק בטענה שתכנית החיסכון נפתחה ע"ש שני, והכספים בתכנית החיסכון היו בבעלותה של שני, ושלה בלבד, והבנק לא היה רשאי (לטענתן) למשוך כספים מהחשבון, עפ"י הוראתם של עזרא ויורם יהודה, ללא אישור בית המשפט, ואף מבלי להודיע לתובעות על משיכת הכספים. התביעה היא להשבת הסכום שנמשך ע"י הבנק שלא כדין מחשבונה של שני, וכן לפיצויים. הבנק מעלה טענות שונות בהגנתו, והעיקרית שבהן היא, כי מר עזרא יהודה לא הקנה את הכספים בתכנית החיסכון במתנה לשני, אלא הוא היה ונותר הבעלים היחיד של הכספים בתכנית, ועל כן היתה זו זכותו המלאה למשוך הכספים כל אימת שיחפוץ ללא כל צורך באישור ביהמ"ש, שכן, מדובר בקניינו שלו, ולא של הקטינה. הבנק גם הגיש הודעת צד שלישי נגד מר יורם יהודה בטענה שהלה הפעיל לחץ כבד על הבנק במטרה לאפשר לאביו, עזרא, למשוך את הכספים מתכנית החיסכון, ועקב כך ניאות הבנק לאפשר לעזרא יהודה למשוך את הכספים. כן נטען כלפיו כי הוא יצר מצג לפיו זכאי עזרא יהודה לקבל הכספים הללו, ועל סמך מצג זה שוחררו הכספים לחשבונו. כן נטען כלפיו כי הכספים הגיעו בסופו של דבר לכיסו שלו, והוא הנהנה היחיד מכספים אלה. הצד השלישי, יורם יהודה, מעלה שלל טענות כרימון, ותמציתן - שאביו, עזרא יהודה המנוח, היה הבעלים היחיד של הכספים בתכנית החיסכון, ולא הקנה ומעולם לא התכוון להקנות את הכספים במתנה לשני. האם הוכח כי היתה למנוח כוונה להקנות את הכספים לשני במתנה השאלה הראשונה והעיקרית המתעוררת במקרה זה היא האם מר עזרא יהודה המנוח הקנה לקטינה, שני יהודה, את הכספים המופקדים מעת לעת בתכנית החיסכון במתנה. מתנה הינה חוזה בין נותן למקבל, שבאמצעותו צד אחד מעביר לצד אחר בעלות על נכס מסוים. היסודות הנדרשים לצורך כריתתו של החוזה הם: כוונתו של הנותן להקנות; והסכמתו של הצד האחר לקבל, כשלענין אחרון זה קיימת בסעיף 3 לחוק המתנה חזקת הסכמה. יסוד נוסף הוא זה הקבוע בסעיף 6 לחוק המתנה, היינו, כי הבעלות בדבר המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו. הספק העיקרי במקרה דנן מתעורר ביחס ליסוד הראשון: האם היתה למנוח כוונה להקנות לשני את הכספים במתנה. ככלל, כאשר מוגשת תביעה להשבת כספים שניתנו לנתבע, והנתבע טוען כי הכספים ניתנו לו במתנה, קיימת חזקה נגד טענת המתנה, ועל הנתבע הנטל לסתור את החזקה ולהוכיח כי במתנה מדובר. זאת למעט במקרים שבהם הנותן הוא קרוב משפחה מדרגה ראשונה, כגון אביו של המקבל, או כשמתקיימים ביניהם יחסי קירבה מיוחדים, כגון שהנותן הינו אדם שעליו הדאגה למחסורו ולצרכיו/לרווחתו הכלכלית של המקבל, או "מעמיד עצמו במצב של הורה", שאז מתקיימת "חזקה הפוכה" היינו כי אכן מדובר במתנה, ועל התובע הנטל לסתור (ע"א 4396/90 רוזנמן נ' קריגר פד"י מו (3) 254, ע"א 34/88 רייס נ' אברמן פד"י מד (1) 278, ע"א 3829/91 וואלס נ' גת פד"י מח (1) 801, בעמ' 811). כך למשל בתיק תמ"ש (חדרה) 3540/05 ר.א. נ' ר.פ. (אתר נבו) נקבע, עפ"י עובדות המקרה, כי הסבתא אכן היתה מחויבת לרווחתה הכלכלית של הנכדה. אלא שהעובדות באותו מקרה שונות תכלית השינוי מן העובדות במקרה שבפניי, ואף לא אחד מן המאפיינים שם, אינו מתקיים כאן: אין כל טענה, ובוודאי לא הוכחה, כי נתקיימו "יחסי תמיכה" בין הסבא עזרא יהודה ז"ל לבין שני; או שהיה קשר הדוק ביניהם; או שהוא "העמיד עצמו במצב של הורה"; או שהוא היה מחויב מאיזו בחינה שהיא לדאוג למחסורה ולצרכיה או לרווחתה הכלכלית של שני. במצב דברים זה, אין מתקיימת "החזקה ההפוכה", כי אם החזקה "הרגילה", כי מתן כספים - בהעדר קירבת משפחה מדרגה ראשונה, ובהעדר יחסי קירבה מיוחדים - אינו מהווה מתנה, ועל הטוען למתנה מוטל הנטל להוכיח. במקרה שבפניי, בוודאי ובוודאי שהנטל על התובעות, לא רק בשל החזקה האמורה, אלא בראש ובראשונה בהיותן התובעות, ומוטל עליהן, כבכל תביעה, הנטל להוכיח תביעתן. בענין מידת ההוכחה הדרושה כדי להוכיח כוונה ליתן מתנה נאמר בפסיקה ובספרות כי יש להחמיר במידת ההוכחה הדרושה לשם כך. "יש חשיבות מכרעת לעובדה שרצון הנותן יובע בצורה הברורה ביותר" (מ' א' ראבילו, "חוק המתנה תשכ"ח-1968", מהד' 2, פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, תשנ"ז-1996 (להלן - ראבילו), בעמ' 269). "דרושה ראיה חד משמעית לכוונת המנוחה" (להעניק מתנה) (ע"א 268/81 ברעם נ' גרטי פד"י לח (2) 45, בעמ' 49, 51). "יהיה זה מוצדק להגן על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה רק כאשר המצג האובייקטיבי של כוונת המעניק הוא ברור וחד משמעי". וכן: בחוזה מתנה "מתחייבת רמה גבוהה יותר של הוכחת גמירת דעת, משום שגובר האינטרס להגן על מעניק המתנה" (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי פד"י נב (2) 582, בעמ' 598, 602). בפרשת ע"א (י-ם) 83/94 אוירבך נ' בנק איגוד תק מח 94 (2) 1, התעוררה שאלה דומה ביחס לתכניות חיסכון שאב פתח על שם בנו הקטין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי "ספציפית לגבי חוזי המתנה, נקבע שבהיותם חוזים חד צדדיים, הרי שיש לתת דגש מיוחד בכל הנוגע לבדיקת רצונו וגמירות דעתו של הנותן. כך גם נאמר בספרו של מ' א' ראבילו "חוק המתנה - פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג. טדסקי", י-ם, תשל"ט, עמ' 21: "בהיות המתנה חוזה חד צדדי יש משנה חשיבות לגמירת דעתו של נותן המתנה, הוא המציע למקבל המתנה להתקשר בחוזה. יש לוודא מעל ומעבר לכל ספק כי נותן המתנה אכן התכוון לתת מתנה, וכי אין ליקוי רצון הפוגע בגמירת הדעת של הנותן.... .... בשל היותו חוזה חד צדדי יש, אם כן, לשים דגש מיוחד על רצונו וגמירת דעתו של הנותן בזמן יצירת החוזה". במקרה דנן, אם כן, על התובעות להוכיח, ברמת הוכחה "מוגברת", ומבלי שחזקה כלשהי מסייעת בידן, כי הסבא, עזרא יהודה ז"ל, אכן התכוון לתת את הכספים במתנה לשני. דעתי היא, כי לא עלה בידי התובעות להוכיח כוונה לתת מתנה. התובעת 2, שני, לא מסרה עדות בבית המשפט, ואינני סבור כי היה עליה לתת עדות, שכן, תכנית החיסכון על שמה נפתחה ע"י הסבא בהיותה כבת שנתיים, והכספים הופקדו לתכנית משך חמש שנים, קרי, עד היותה בת שבע. ברור אפוא כי לא עדותה של שני היתה יכולה לשפוך אור בשאלה העומדת על הפרק. מי שנתנה עדות בענין היא התובעת 1, אמה של שני. כל שאומרת התובעת 1 בתצהירה הוא, כי החשבון נפתח על שמה של שני כבעלת החשבון, וכי עזרא יהודה הודיע לה, מיד עם פתיחת כל חשבון חיסכון ע"ש הילדים, כי פתח חשבונות אלה על שמם, כדי "שיהיה להם". וכך גם בחקירתה: ".....וכל הזמן קיבלתי דיווח מהסבא שלא אדאג, שהילדים מסודרים" (פרו', עמ' 15, ש' 26 - 27). מנגד, העיד מר יורם יהודה (שהוא, כזכור, בנו של עזרא יהודה ז"ל, והגרוש של התובעת 1) כי הוא התלווה אל אביו לבנק. כי פקיד הבנק הבהיר לאביו, שניתן לפתוח תכניות חיסכון ע"ש ילדיה של התובעת 1, מבלי שהבעלות בכסף תוצא מידיו. כי פקיד הבנק הציג בפני אביו מצג שאמנם הכספים יהיו רשומים ע"ש מי מילדיה של התובעת 1, אך לא יצאו מבעלותו. כי פקיד הבנק התחייב בפני אביו ובפניו מפורשות, כי הבעלות בכספים לא תצא מידי אביו, כל עוד הוא בחיים, ולאחר פטירתו, תעבור הבעלות בכספים ליורשיו (תצהירו, סע' 2, 3). ובחקירתו: "הייתי יחד איתו בבנק. אמרתי לו שהוא לא חותם ...... לבסוף אבא שלי קיבל את דעתי שלא חותמים, הוא קיבל את התיזה של הבנק, שאם הוא לא חותם, הכסף לא יוצא מבעלותו" (פרו', עמ' 33, ש' 8 - 13). יצוין כי עדותו של מר יורם יהודה לא נסתרה בכל דרך, לא בתצהיר נגדי, ולא בחקירה הנגדית. אני סבור כי יש להעדיף את עדותו של יורם יהודה על אשר התרחש ועל אשר נאמר בבנק, הואיל והוא היה שם, ומעיד על דברים שבידיעתו האישית. התובעת 1 לא היתה בבנק בעת פתיחת תכנית החיסכון או עובר לפתיחתה, ואין לה כל ידיעה מה נאמר ומה התרחש בבנק, בין עזרא יהודה ובנו לבין הפקיד. לכך אוסיף, כי עדותה של התובעת 1 היא עדות יחידה של בעל דין, ללא כל סיוע. לאמור לעיל יש להוסיף את העולה ממסמך תנאי פתיחת החשבון. אמנם, תנאי פתיחת החשבון קובעים ומעידים על היחסים בין בעל החשבון לבין הבנק. לא בין הסבא לבין שני. אך ניתן להיעזר בהם כראיה לכאורה להוכחת כוונותיו של הסבא כלפי שני (ע"א 679/76 אילה סלי נ' עזבון שפר פד"י לב (2) 785, בעמ' 789, ה-ו, ע"א (י-ם) 83/94 אוירבך נ' בנק איגוד תק-מח 94 (2) 1, בפיסקה 8 לפסה"ד). ובכן, במסמך פתיחת החשבון מצוין כי "חשבון החיוב" הוא חשבון עו"ש מס' 225487. חשבון זה הוא חשבונו של עזרא יהודה. מר עזרא יהודה נתן הוראה לחייב את "חשבון החיוב" בתשלומים חודשיים כאמור שם, וזאת לזכות חשבון חיסכון "יתרון הפקדה חודשית", שנפתח כאמור על שם שני. אולם מצוין בטופס הפתיחה גם "חשבון זיכוי". גם חשבון הזיכוי הוא חשבון מס' 225487, היינו, חשבונו של עזרא יהודה. והנה, בטופס הפתיחה מצויה בין היתר הוראה זו: "ידוע לי כי לאחר שאודיע לבנק, תוך תקופת החיסכון, על בקשתי למשוך את סכום ההפקדה, או לאחר שיגיע תום תקופת החיסכון של ההפקדה, תועמד אז לזכותי, ב"חשבון הזיכוי" הנ"ל, סכום ההפקדה והרווחים בגינה". וגם זאת: "במקרה שחשבון הזיכוי ו/או החיוב לחשבון זה אינם בבעלותי: א. ...... ב. חשבון הזיכוי יזוכה בכספים שיימשכו מחשבוני זה, אלא אם אתן לבנק הוראה מיוחדת אחרת במעמד משיכת הכספים". כאמור, חשבון הזיכוי (כמו גם חשבון החיוב) היה חשבונו של המנוח, עזרא יהודה, ושלו בלבד. מן ההוראות הנ"ל עולה בבירור כי הכספים בתום תקופת החיסכון או בעת משיכתם מועברים אל חשבון הזיכוי, משמע, לחשבונו של עזרא יהודה. "חשבון הזיכוי" הוא שיזוכה, ולא חשבון החיסכון. במלים אחרות, המנוח עזרא יהודה השאיר לעצמו (לפי תנאי התכנית) את הבעלות בכספים שבתכנית החיסכון, באופן שבסיום התקופה הכספים מועברים לחשבונו שלו. בנוסף, יש לציין כי בטופס פתיחת תכנית החיסכון, ישנו סעיף המורה כי "הנני מצהיר כי אני מקנה לקטין את הכספים המופקדים או שיופקדו בחשבון הנ"ל". סעיף זה לא מולא ולא סומן במקרה דנן, וגם מכאן ניתן ללמוד על אומד דעתו של המנוח שלא להקנות לשני את הבעלות בכספים. לסיכום עד כאן, מן העדויות ומתנאי פתיחת החשבון, כמפורט לעיל, עולה כי התובעות לא הצליחו להוכיח טענתן כי המנוח התכוון ליתן לשני מתנה. הדבר לא הוכח, לא ברמה של "מעל ומעבר לכל ספק" (כאמור בציטטה לעיל מספרו של ד"ר ראבילו), או ב"ראיה חד משמעית" (ברעם נ' גרטי), או ב"רמה גבוהה יותר של הוכחת גמירת דעת" (פס"ד בראשי), ואפילו לא ברמת ההוכחה הרגילה הנדרשת בתובענה אזרחית (הטיית מאזן ההסתברויות). אדרבה, אני סבור כי מהעדויות ומתנאי פתיחת החשבון עולה המסקנה ההפוכה, כי המנוח השאיר את הבעלות בכספים הללו בידיו. ואם כך, הרי שאין כל קושי בכך שהמנוח משך את הכספים לעצמו, ביום 30/11/01. מדובר כאמור בכספים שלו, שהוא היה רשאי, בתום תקופת החיסכון או בתוך תקופת החיסכון, להודיע לבנק על בקשתו למשוך אותם מהחשבון, ולהעבירם לחשבונו שלו. הוא לא היה חייב להודיע על כך לתובעות. הפעולה גם לא היתה טעונה אישור בית המשפט, הואיל ואין המדובר בכספי הקטינה, כי אם בכספו שלו. גם יסוד ההקניה לא נתקיים גם לו סברתי שהתובעות הוכיחו כי המנוח התכוון ליתן מתנה, הרי יסוד נוסף - יסוד ההקניה של דבר המתנה - לא נתקיים כאן. כאמור בסעיף 6 לחוק המתנה, "הבעלות בדבר המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו, המזכה אותו לקבלו....". אין חולק כי במקרה דנן לא היה כל אקט של מסירה. המנוח לא מסר, לא לשני, ולא לאמה, התובעת 1, את "דבר המתנה", קרי, הכספים, וגם לא מסמך כלשהו אשר מזכה אותה למשוך או לקבל את הכספים. גם מטעם זה המסקנה היא כי הבעלות בכספים לא עברה מעולם לשני, שכן, "מתנה נגמרת בהקניית דבר המתנה על ידי הנותן למקבל...", ודרכי ההקניה הן כאמור לעיל, והן לא נתקיימו במקרה דנן. התחייבות לתת מתנה? ואם תמצי לומר כי לא היתה כאן מתנה, אלא רק התחייבות לתת מתנה, הרי מהתחייבות שכזו רשאי היה המנוח לחזור בו בכל עת, "כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות" (סעיף 5(ב) לחוק המתנה). במקרה דנן אין טענה, בוודאי לא הוכחה, כי שני שינתה מצבה בהסתמך על ההתחייבות. ניתן אפוא לראות במשיכת הכסף ע"י המנוח, משום חזרה בו מהתחייבותו לתת מתנה. הוראתו של עו"ד רפפורט התובעות מסתמכות במידה רבה מאד על העובדה שעו"ד רפפורט, מהמחלקה המשפטית של הבנק, נתן הוראה מפורשת ובכתב שלא לשחרר הכספים למנוח, ללא אישור בית המשפט. אכן, ניתנה הוראה כאמור ע"י עו"ד רפפורט, אולם אותו פקיד, יוסי משולם, אשר לו ניתנה ההוראה הכתובה, העיד - ועדותו לא נסתרה - כי בשלב מאוחר יותר הוא פנה פעם נוספת אל עו"ד רפפורט, והפעם אישר לו עו"ד רפפורט למשוך את הכספים מהתכנית ולהעבירם לחשבונו של עזרא יהודה. נראה כי ההוראה הראשונה, זו שבכתב, ניתנה ע"י עו"ד רפפורט מטעמי זהירות גרידא, ולאחר מכן הוא שינה דעתו, ונתן הוראה חדשה בהתאם, והבנק פעל על פיה. מכל מקום, ברור שלא ההוראות הפנימיות שנותן היועץ המשפטי של הבנק, במקרה זה או אחר, הן הקובעות את המצב המשפטי לאשורו. הטענה כי המנוח היה לא-כשיר ולא-צלול טענת התובעת 1 כי כאשר נתן המנוח את ההוראה בשנת 2001 למשוך את הכספים הוא היה בלתי כשיר ולא צלול בדעתו היא טענה חסרת יסוד: הוגשה חוות דעת של מומחה, הפסיכיאטר ד"ר אליק יופה, אשר בדק את המנוח בספטמבר 2001 וקבע כי אין הוא סובל ממחלה פסיכיאטרית, ולא מירידה קוגניטיבית בחומרה המונעת ממנו כשירות לחתום על מסמך משפטי, צוואה, וכן כי אין צורך בשלב זה למנות לו אפוטרופוס לגוף או לרכוש. ד"ר יופה לא נחקר על חוות דעתו, וגם לא הוגשה כל חוו"ד נגדית. הערה לענין הראיות הקבילות שהוגשו בתיק זה לבסוף אזכיר ענין חשוב, שהועלה בסיכומיו של מר יורם יהודה, בעוד שהתובעות והנתבע התעלמו ממנו כליל. מר יורם יהודה הגיש ביום 18/8/08 "התנגדויות להגשת ראיות פסולות" ובו שטח שלל טענות לפסילת סעיפים בתצהירי העדות, ומסמכים הנספחים אליהם. ביום 7/9/08 נתתי החלטה כי "אני מקבל את טענת הצד השלישי כמפורט בבקשתו מיום 18/8/08 שכותרתה התנגדויות להגשת ראיות פסולות, ובתצהיר התומך באותה בקשה, ככל שהבקשה מתייחסת לתצהיר הגב' תקוה זכאי". משמעות החלטה זו היא למעשה מחיקה כמעט של כל סעיפי תצהיר העדות הראשית של התובעת 1, לרבות נספח א' לו (טופס פתיחת תכנית החיסכון). (פירוט הסעיפים שנמחקו ראה בסיכומי הצד השלישי, יורם יהודה, בפיסקאות 2, 3). טופס פתיחת תכנית החיסכון גם לא נתקבל כראיה קבילה באמצעות הבנק (נספח ב' לתצהיר יוסי משולם), הואיל והבנק לא הוכיח כי נתקיימו התנאים לקבילותו של מסמך זה כרשומה מוסדית לפי סעיף 36(א)(1) וסעיף 36(א)(2) לפק' הראיות, וגם לא הגיש את המסמך בדרך הרגילה, באמצעות עורכו (וראה החלטתי מיום 7/9/08 פרו', עמ' 13, ש' 21 - 29). לאור מחיקת תצהיר העדות הראשית של התובעת 1, כמעט כולו, ואי קבילותו של טופס פתיחת תכנית החיסכון, ברור שאין בידי התובעות להוכיח תביעתן, וזאת אף אם נתעלם מכל האמור בפיסקאות הקודמות של פסק דין זה. האמת ניתנת להיאמר שיכולתי לפתוח בכך ולסיים בכך, אולם ביכרתי להכריע בסכסוך לגופו של ענין, ולא על בסיס "טכני" כביכול זה. סיכום לסיכום, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובעות בהוצאות ושכ"ט עו"ד של הבנק (הנתבע) בסך 10,000ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. ההודעה נגד הצד השלישי נדחית. הבנק יישא בהוצאות ושכ"ט עו"ד של הצד השלישי (יורם יהודה) בסך 5,000ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.מתנהתוכנית חיסכון