תשלום ארנונה פינוי אשפה בעסק

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום ארנונה פינוי אשפה בעסק: כללי ארבעת התובעים הם בעלי אטליזים בתחומי העיר חולון. בתביעתם עתרו לחייב את עירית חולון לפצותם בגין נזקיהם (הוצאות, אובדן הכנסות ועוגמת נפש), אשר לפי הנטען נגרמו להם מחמת מחדל נמשך המיוחס לעירית חולון בפינוי אשפה מבתי עסקיהם. התובעים טענו כי העיריה מחויבת לספק להם שירות של פינוי אשפה כחלק מן השירותים העירוניים, וכנגד תשלום הארנונה. לטענתם, העיריה הפרה חובה זו, בכך שהטילה עליהם את נטל פינוי האשפה (כחלק מדרישות רישוי העסק). לשיטתם, "פינוי עצמי של האשפה מהווה הכבדה בניהול העסק והוא פוגע בזכות הקנין של התובעים ובחופש העיסוק שלהם" (ס' 6 לכתב התביעה המתוקן). התובעים השתיתו את תביעתם על החובה הסטטוטורית המוטלת על העיריה לפנות אשפה (סעיף 242 לפקודת העיריות [נוסח חדש]), וטענו כי הנתבעת התרשלה בתפקידה ואף השתמשה לרעה בכח שלטוני, בכך שגלגלה עליהם את חובת הפינוי. 2. הנתבעת טענה כי הסדירה את פינוי האשפה מן האטליזים דנא, כחובתה לפי סעיף 42 לפקודת העיריות, וזאת על דרך של מתן הוראה לפינוי עצמי, נוכח "הנסיבות הייחודיות לאטליזים אלו (קוטנם, מיקומם במרכזי מגורים והעדר יכולת להציב מיכלי אצירה מיוחדים חיצוניים לאטליז) ובמטרה למנוע את סגירתם משיקולים תברואתיים" (ס' 2 לסיכומיה). לשיטתה, אין היא חייבת בהענקת שירותי פינוי בעין, אלא שעומד לה שיקול הדעת כיצד להסדיר את פינוי האשפה, ורשאית היא להטיל על בעל עסק חובת פינוי עצמי. העיריה הדגישה את טיבה המיוחד של אשפת העסקים נשוא התביעה - אשפה המורכבת משיירי בשר, עופות ודגים - המחייבת סילוק תכוף מדי כמה שעות (ס' 78-80 לסיכומיה). לשיטתה, אין לחייב את העיריה "להקצות רכב וצוות לפינוי אשפה רטובה - מסביב לשעון - רק עבור ארבעה אטליזים. זו דרישה שהעיריה (וקופת הציבור) אינה יכולה לעמוד בה" (ס' 81 לסיכומיה). 3. במישור הדיוני: מטעם התובעים הצהיר מר שלמה אקא (התובע 2). מטעם הנתבעת הצהיר מר ארנון שאול, מנהל אגף התברואה בעיריה. המצהירים נחקרו בפני. ב"כ הצדדים סיכמו בכתב. דיון 4. סעיף 242(2) לפקודת העיריות מטילה על העיריה את החובה להסדיר את פינוי האשפה בתחומי העיר. הוראת הסעיף, שכותרת השוליים שלה היא "תברואה, בריאות הציבור ונוחותו", קובעת כי העיריה "תורה בדבר פינוי סחי ואשפה מכל בית ותקבע את האגרות בעד פינוי כאמור". הוראת חוק זו מחייבת את העיריה לטפל באופן אקטיבי בסילוק אשפה מבתים, ובתי עסק בתוך כך, וזאת למניעת מטרד ומפגעים. 5. העיריה רשאית לפנות את האשפה באמצעות עובדיה (או באמצעות קבלני משנה מטעמה), תוך גבית אגרה עבור השירות. ואולם, הפקודה אינה מחייבת את העיריה לבצע תמיד את הפינוי בעין. העיריה רשאית, במקרים מתאימים, להורות לבתי העסק לדאוג לפינוי עצמי של אשפתם. דרכי הפינוי מסורות לשיקול דעתה. קיומו של שיקול הדעת עולה מתוך לשון הפקודה, הנוקטת בביטוי "תורה בדבר פינוי סחי ואשפה" (ההדגשה הוספה). אף כי ברגיל העיריה מצופה להעניק לבתי העסק שירות עירוני של פינוי אשפה, הרי שאין לשלול קיומם של מצבים מיוחדים, אשר יצדיקו את הטלת נטל הפינוי על בתי העסק עצמם. אין לראות בכך התנערות מחובה שלטונית, אלא אך את אחת הדרכים ליישם את החובה בהסדרת פינוי האשפה. 6. ואמנם, כבר נפסק בכגון דא כי "סעיף 242(2) לפקודת העיריות... מקנ[ה] לעיריה סמכות להורות על דרכי פינוי האשפה ועל הסדרת פינויה באמצעות שקיות אשפה או מיכלים. בשום מקום לא מוטלת על העיריה חובה להגיע עד פתח בית העסק ממש וליטול את האשפה דווקא משם. לעניננו די בכך שהוכח כי הנתבעות [בעלות העסקים] לא היו מחויבות על פי המציאות בשטח להסיע את האשפה עד לגבעת שאול דווקא. מכולות האשפה הוצבו במרחק של מאות מטרים לכל היותר מהמלונות. לאחר מכן נמצא פתרון אחר בדרך של איסוף האשפה בשקיות ואיסוף השקיות, מספר פעמים ביום, ע"י העיריה..." (ההדגשה במקור; כב' הש' צ' זילברטל, ת.א. (י-ם) 18956/92 עירית ירושלים נ' מלון אייל ונורית בע"מ (מיום 24.11.1997, בס' 15 לפסה"ד). 7. במקרה דנא, העיריה הורתה לתובעים לפנות בעצמם את אשפת האטליזים, וזאת עד לתחנת המעבר העירונית ברחוב למרחב (ר' עדותו של מר אקא, פ' ע' 13 ש' 16-17, וכן עדותו של מר ארנון, פ' ע' 19 ש' 28-29, וע' 25 ש' 29-30). בתחנת המעבר העירונית, האשפה נקלטת ע"י העיריה ומועברת לאתר האשפה "דודאים" שבנגב (עדותו של מר ארנון, פ' ע' 20 ש' 1-3, וע' 28 ש' 6-7). דרישת הפינוי העצמי עד לתחנת המעבר בחולון מהווה חלק מן הדרישות למתן רשיון עסק, כהסברו של מר ארנון: "יש בעיה במיקום של האטליזים האלה. העיריה לא באה למר אקא ובגלל שמו החליטה שהוא צריך לפנות את אשפתו מהאטליז שלו לתחנת המעבר. אם הוא לא היה עושה את זה הוא לא היה יכול להיות שם" (פ' ע' 25 ש' 1-3). ובהמשך: "... האשפה של בעלי האטליזים מצריכה טיפול מיוחד... הם נמצאים במרכזי מגורים ואם הם היו שופכים את זה בדרך כזו או אחרת במרכז מגורים, זה היה גורם למפגע תברואתי חמור בבנין" (פ' ע' 26 ש' 26-28). 8. מר ארנון הסביר, כי השילוב בין אופי האשפה ומיקום בתי העסק מצדיק פינוי עצמי על ידי האטליזים: "האשפה אותה מייצרים התובעים, מלבד אשפה ביתית רגילה, הנה אשפה רטובה המכילה שיירי בשר ועצמות. אטליזי התובעים מצויים, כולם, בבניני מגורים ונמצאים שם על בסיס היתר חורג ולא כדבר טבעי. אטליזים כדבר שבשגרה, משיקולי תברואה ובריאות, ממוקמים באזורי מסחר המיועדים לכך ולא בשכונות מגורים" (ס' 22-23 לתצהירו). על כן, "השלכת האשפה הרטובה בביתני האשפה המשותפים המיועדים לאשפה רגילה והשארתה עד לפינויה מביתני האשפה במסגרת הסדרי הפינוי הרגילים, עלולה לגרום למפגע תברואתי ולנזק רב, לחדירת זבובים, חרקים, מכרסמים ובעלי חיים אחרים וכן למחלות ומטרד לסביבה" (ס' 24 לתצהירו). 9. העיריה הפנתה להוראה שנחקקה מכח סעיף 43 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, לפיה "יש לסלק את הפסולת והאשפה מן החנות לפחות פעם אחת ביום ואולם אסור להחזיק פחי אשפה מלאים בתוך החנות אפילו שעה אחת" (סעיף 24(ג) בפרק 22.1 - "תנאים מיוחדים למכירת בשר, עופות ודגים"). מר אקא הודה, כי פחי האשפה בחנותו מתמלאים "כל שעתיים-שלוש", ואז הוא דואג לפינוי שקיות האשפה מהחנות אל רכבו, ובאמצעותו אל תחנת המעבר (ר' עדותו בפ' ע' 13 ש' 19-21). לדבריו, אין הוא יכול להציב בחנות מיכלי אשפה גדולים מאלה הקיימים, שכן "זה תופס מקום וזה לא הגייני ולא אסטטי" (פ' ע' 18 ש' 1-2). על כן, "יש לי במשך היום מס' שקיות שאני ממלא ואני יכול למלא 2-3 מיכלים. אני מפנה אותם מידי כמה שעות לרכב..." (פ' ע' 18 ש' 5-6). העיריה טענה - במידה רבה של הגיון - כי אין לחייבה להעסיק צוות פינוי אשפה שוטף עבור האטליזים. דרישה כזו תטיל עליה נטל מכביד ובלתי סביר, הן במישור המעשי והן במשור התקציבי (ס' 28-29 לתצהירו של מר ארנון). מר ארנון הסביר, כי באטליזים הממוקמים באזורי המסחר קיימים חדרי אשפה גדולים, לרבות דחסנים וכלי אצירה מתאימים, המאפשרים אחסון אשפה ופינויה פעם אחת ביום (ס' 26 לתצהירו). לעומת זאת, חנויות התובעים הן קטנות יחסית וממוקמות בבתי מגורים, באופן שאינו מאפשר הצבת מכלי אצירה לאגירה ממושכת (ס' 26-27 לתצהירו). מכאן נובע הצורך בפינוי תכוף של אשפת התובעים, מספר פעמים ביום. זוהי הסיבה להטלת הנטל לפינוי האשפה על בעלי האטליזים (עדותו של מר ארנון, פ' ע' 20 ש' 7-10; ע' 21 ש' 18-21). לא מצאתי טעם טוב להתערב בשיקול דעתה של הנתבעת בכל הקשור לדרכי פינוי האשפה מעסקי התובעים. דומה כי הטלת החובה על בעלי האטליזים לפינוי עצמי של אשפתם, עד לתחנת המעבר, מהווה בנסיבות הענין דרך המאזנת בצורה סבירה וראויה בין השיקולים השונים העומדים על הפרק: חופש העיסוק של התובעים; האינטרס הציבורי שבשמירה על הגיינה ומניעת מפגעים תברואתיים; כמו גם התחשבות בשיקולים מעשיים ותקציביים המתעוררים ביחס לפינוי האשפה מעסקי התובעים. אין פסול, כמובן, בהתחשבות באילוצים תקציביים במסגרת הפעלת שיקול הדעת המנהלי (ר', למשל בג"צ 3472/92 ברנד ואח' נ' שר התקשורת ואח', מיום 27.6.1993, בס' 4 לפסק דינה של כב' הש' נתניהו). יש לזכור כי העסקים דנא הם בעלי נתונים מיוחדים בכל הקשור לפינוי האשפה - האשפה היא רטובה וצפויה ליצור מפגע תברואתי; גודל החנויות הוא קטן ואינו מאפשר אגירה של אשפה במיכלים מיוחדים; מיקום החנויות הוא בבניני מגורים, באופן המחייב פינוי אשפה שוטף ותכוף. מר אקא טען כי "התעסוקה עם הזבל וכל היום סביב הזבל ולפנות אותו זו התעסקות. זה דבר לא מבוטל" (פ' ע' 14 ש' 18). ואולם, בה במידה אין מקום להטיל "התעסקות" זו על העיריה. בעל העסק בוחר את אופי העסק ומיקומו, ועליו לשאת בעלויות הנובעות מכך. התובעים טענו כי חובת העיריה לפנות עבורם את האשפה נובעת מתשלום הארנונה (ס' 23 לסיכומיהם; עדותו של מר אקא בפ' ע' 16 ש' 8-9). יש לקבל כי הארנונה כוללת רכיב תשלום בגין פינוי אשפה (ר', למשל, עע"מ 11646/05 מרכז השלטון המקומי בישראל נ' צרפתי, , מיום 5.9.2007, בע' 12; ר' גם ס' 9 בפסק-דינו של כב' הש' צ' זילברטל בת.א. (י-ם) עירית ירושלים נ' מלון אייל ונורית בע"מ, , מיום 24.11.1997). יחד עם זאת, אין לאמר כי מכח גבית הארנונה, העיריה מחויבת בביצוע הפינוי בעצמה. ראשית, בכל הקשור לפינוי אשפה מבתים, עומדת לעיריה הסמכות לגבות בנפרד אגרת פינוי אשפה, וזאת בנוסף לארנונה וללא תלות בה (ס' 242(2) לפקודת העיריות). על כן, הארנונה משמשת בעיקר לפינוי אשפה משטחים ציבוריים, כגון מדרכות, כבישים וגנים ציבוריים, ולא מבתים או עסקים פרטיים. שנית, הארנונה מהווה מס עירוני, ולא אגרה (ר' למשל, בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עירית קרית אתא, פ"ד מו(1)793, בע' 805; ע"א 154/83 שופרסל בע"מ נ' איגוד ערים רמת גן, פ"ד לז(4) 403, בע' 407). מטרתה העיקרית היא לאפשר הענקה של מכלול השירותים העירוניים, "ולאו דווקא שירותים ישירים" (כב' הנשיא שמגר, ע"א 1130/90 חברת מצות ישראל בע"מ נ' עירית פ"ת, פ"ד מו(4) 778, בע' 785). על כן, אין מדובר בתשלום אשר התושב רשאי לדרוש בגינו שירות ספציפי (ר' גם: ע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק, פ"ד נה(1) 156, בע' 164; בר"ע (ת"א) 2377/00 עיריית ת"א נ' אברהם אייל, , מיום 2.7.2000, בע' 4). התובעים טענו, כי העיריה הפכה אותם "עבריינים בעל כורחם", בכך שחייבה אותם לבצע פינוי אשפה ללא היתר. בענין זה הפנו לסעיף 32 בחוק עזר לחולון (מניעת מפגעים ושמירת הסדר והנקיון), התשמ"ב- 1982, הקובע לאמור: "לא יפנה אדם, פרט לעובד עיריה, או מי שמינתה העיריה לעשות כן, לא יעביר ולא יוביל אשפה או זבל מכל נכס, אלא לפי היתר מאת ראש העיריה ובהתאם לתנאי ההיתר". ואולם, בענין זה מקובלת עלי עמדתו של מר ארנון מטעם העיריה, לפיה "אדם שלוקח את רכבו ומוביל את האשפה עם הרכב של עסקו לתחנת המעבר לא צריך היתר. הוא לא קבלן" (פ' ע' 22 ש' 13-15). אכן, לענין הוראת החוק הנ"ל, יש להבחין בין פינוי עצמי לבין פינוי מסחרי. פינוי מסחרי, הנעשה ע"י קבלן עבור אחרים וכנגד תשלום, מחייב רישוי. פינוי עצמי, לעומת זאת, נופל לגדר אותן פעולות טבעיות הננקטות ע"י תושבי העיר כענין שבשגרה, ואשר אינן מצריכות קבלת היתר. בענין דומה, אגב פירוש הוראת חוק דומה בחוק העזר העירוני לירושלים, נפסק כי "בסעיף זה הוטל איסור על פינוי האשפה מהמתקנים אליהם חוייב בעל הנכס להוביל את אשפתו וברור שאין להבינו כאוסר על התושבים לפנות את אשפתם שלהם לאותם מתקנים. הפירוש שהוצע ע"י הנתבעות [בעלות העסקים] יביא לכלל אבסורד לפיו לא ניתן יהיה אף לשאת שקית אשפה מדירה פרטית אל מתקן האשפה הביתי, השכונתי או האזורי" (ר' פרשת עירית ירושלים נ' מלון אייל ונורית בע"מ שאוזכר לעיל, בס' 14 לפסה"ד). מר אקא העיד כי אחד מעובדיו קיבל בעבר דו"ח לתשלום קנס בסך 700 ₪, בגין פינוי זבל מהעסק בטנדר (פ' ע' 15 ש' 3-9). נסיבות רישום הדו"ח לא הובררו. הדו"ח לא הוגש והעובד לא זומן להעיד. כמובן, קיים טעם לפגם ברישום דו"ח כנגד עסק המפנה אשפתו, מקום בו הוא נדרש לעשות כן לצורך רישוי העסק. יחד עם זאת, אם וככל שנפל פגם בהליך הפלילי, אין בכך כדי להשליך על ההליך דנא. שגיאה ברישום דו"ח אינה מקימה זכאות מצד התובעים לחייב את העיריה לבצע את פינוי האשפה בעצמה. אין היא גורעת מסבירות החלטתה, להטיל את נטל הפינוי על בעלי האטליזים עצמם. התובעים טענו כי הם מופלים לרעה כנגד בעלי אטליזים במרכזים מסחריים, וכן כנגד בעלי אטליזים בתחומי עיריות אחרות. בכל הקשור לאטליזים במרכזים מסחריים בעיר חולון, הוברר כי קיימים הבדלים משמעותיים במיקום החנויות ובגודלן. מר ארנון הסביר כי האטליזים באזורי המסחר והתעשיה מצוידים במרחב המאפשר להציב מיכלי אגירה ודחסנים, לצורך אגירת האשפה ופינוי פעם אחת ביום (ס' 26, 30 לתצהירו). לעומת זאת, האטליזים דנא מצויים באזורי מגורים ואינם מכילים די מקום להצבת מיכלי אשפה נאותים. על כן הם מצריכים פינוי תכוף, מספר פעמים ביום (ר' עדותו בפ' ע' 20 ש' 7-10 ובע' 21 ש' 17-21). הבדלים אלה הם רלבנטיים, ומצדיקים התיחסות מנהלית שונה. התובע 2 טען כי ליד בית העסק שלו יש ביתן אשפה ודחסן (פ' ע' 18 ש' 14-19). ואולם הוא הודה כי המקום שייך לבעל החניון בבנין המגורים, וכי "הוא לא מוכן לשים שם פח כי זה עושה לו ריח" (פ' ע' 18 ש' 22). אשר לאפליה בין ישובים עירוניים - לא הונחה תשתית ראיתית להוכחת הטענה. אין די באמירה הכללית שבס' 9 לתצהיר התובע, שאינה אלא עדות שמועה ("בעלי אטליזים בתל-אביב, רמת גן וגבעתיים אמרו לי שהעיריות שבתחומן מתנהל העסק שלהן מפנות את האשפה הרטובה ללא תשלום..."). גם עדותו של מר ארנון לא סייעה לתובעים בנקודה זו, שכן העד לא ידע לתאר את המצב בערים אחרות, והדגיש כי "גם עירית חולון מפנה [אשפה] מבתי עסק בתנאי שיש להם פתרון לבעלי העסקים לאשפה" (פ' ע' 21 ש' 17-18). זאת ועוד: ספק אם נכון לגזור גזירה שווה בין עיריה אחת לשניה. ככלל, כל עיריה רשאית לנהל את תקציבה לפי שיקול דעתה, בהתאם לצרכי תושביה ולפי סדרי העדיפות שקבעה, ובלבד שתפעל על פי אמות מידה מנהליות נאותות. במקרה דנא, משלא נמצא פגם בשיקול הדעת השלטוני של הנתבעת, ספק אם יש מקום להעזר בהשוואות חיצוניות (ור' בענין זה החלטתו של כב' סגן הנשיא הש' י' קינר מיום 10.12.2008). 18. התובעים הוסיפו, כי העיריה כפתה עליהם להוציא הוצאות לפינוי אשפה ובכך חסכה מעצמה הוצאה שהיה עליה להוציא (ס' 32 לסיכומיהם). התשובה לכך היא כפולה: ראשית, וכמפורט לעיל, אין למצוא בנסיבות הענין פגם של חוסר סבירות בהטלת נטל הפינוי על בעלי העסקים עצמם, וזאת עד לתחנת המעבר העירונית. שנית, אין מחלוקת כי העיריה אינה גובה מהתובעים אגרת פינוי אשפה (ר' עדותו של מר אקא, פ' ע' 16 ש' 8-9). על כן, העיריה אמנם לא העניקה שירות, אך גם לא גבתה אגרה. אין לכן בסיס לטעון כי העיריה עשתה שימוש לרעה בכוחה השלטוני. 19. התוצאה היא שאני דוחה את התביעה. לא הוכח כי הנתבעת התרשלה כלפי התובעים או חטאה לחובותיה הסטטוטוריות. חובת הפינוי העצמי שהנטל של התובעים להוביל אשפתם מן האטליזים עד לתחנת המעבר העירונית היא סבירה בנסיבות הענין. 20. אני סבורה כי אין לחייב את התובעים בהוצאות הנתבעת. הטעם לכך נעוץ בכשלונה של העיריה להציג בפני התובעים עמדה כתובה ומסודרת בדבר נוהלי פינוי אשפה מבתי עסק ואטליזים. מר ארנון העיד כי הוא פועל על פי "נוהג" שקיים מזה כעשרים שנה (ר' עדותו בפ' ע' 19 ש' 28-29; ע' 25 ש' 22-31). מר ארנון לא ידע להצביע על כל נוהל כתוב, והודה שמעולם לא ראה את ה"הנחיה" בענין זה. התנהלות מעין זו, יש בה טעם לפגם. העיריה מחויבת בשקיפות שלטונית כלפי תושביה. מקום בו היא פועלת על פי "נוהג", מן הראוי להעלותו על הכתב ולהביאו בפני הציבור הרלבנטי, על מנת שידע לכלכל צעדיו. רישום הנוהל בכתובים מועיל לגיבוש מושכל של המדיניות העירונית. הוא מסייע לתושב להבין את התנהלות הרשות ומונע תחושות מיותרות של חוסר שיוויון ואפליה. על כן, כל צד יישא בהוצאותיו. פינוי אשפהפינויפסולתארנונה