אישור פסק בוררות בבית הדין הרבני

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אישור פסק בוררות בבית הדין הרבני: ב-17.7.07 הוגשה הודעה בדבר אישור פסק בוררות (סעיף 23 לחוק הבוררות תשכ"ח- 1968), שניתן ב-ו' תמוז תשס"ו. אישור הפסק עוכב בהחלטת בית המשפט מה-16.2.07. הבקשה לסילוק ההודעה בדבר אישור פסק בוררות על הסף, היא נושא החלטה זו. הרב פלוני ("המשיב"), עתר ב-17.7.08 לאישור פסק בוררות אשר ניתן בבית הדין הרבני האזורי בירושלים (ו' בתמוז התשס"ו), במחלוקת שנתגלעה בין עזבון פלוני לבין פלוני ("המבקש"). פסק הבוררות, הנושא כותרת "פסק דין" (7526/סה), כולל שני חלקים. החלק האופרטיבי ערוך בצורת פסיקתא (תקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), והחלק הנוסף סוקר את הפרשה של תרגום ועריכת הספר "אישי התנ"ך" שחובר על ידי הרב חסידה בראשית שנות ה-90. על פי פסק הדין חויב המבקש לשלם למשיב 54,963$, תוך 30 יום, בניכוי 2,500$ כנגד הצגת קבלה על תשלום הסכום לרב חסידה ז"ל. עוד חויב המבקש בתאריך ו' בתמוז תשס"ו (2 ביולי 2006), להעביר תוך 30 יום, את חלקו של הרב חסידה בתמלוגים (לפי 6,5% מהברוטו), שהתקבלו החל מה-6/04. בית הדין קבע את גובה הוצאות העריכה (6,500$) ואת גובה התגמול בגין מכירת ספרים בעתיד. ב-3.8.08 עתר המבקש לסלק על הסף את הבקשה לאישור פסק הבוררות (בש"א 3614/08). אליבא דהמבקש, אין בפנינו פסק בוררות סופי שכן עדיין מתנהל דיון בתובענה בבית הדין הרבני האזורי בירושלים. בנסיבות אלה הוחלט לשמוע את הבקשה במעמד הצדדים. רקע עסקינן במחלוקת על התמלוגים המגיעים לעזבונו של הסופר כב' הרב ישי חסידה ז"ל מהכנסות שהתקבלו מספרו אישי התנ"ך. הספר נערך ותורגם לשפה האנגלית על ידי חברת ארטסקרול ארה"ב. המתווך בין הוצאת הספרים לבין המחבר, היה הרב פלוני באמצעות ההוצאה לאור "משאבים" שבראשותו. הרב א' פלוני היה אמור לקבל תמלוגים על פי המוסכם עם ארטסקרול ולהעבירם אל המחבר. דא עקא, שהזמן הרב אשר חלף מאז נכרתה העסקה עם ארטסקרול, עד צאת הספר לאור (בשנת תשנ"ב), הוליד מספר חוזים שעל חיוביהם הייתה נטושה המחלוקת. לימים הסתלק המחבר לבית עולמו ובמקומו בא עזבונו, המיוצג על ידי המשיב. שני הצדדים חתמו על שטר בוררות בי"ז אייר תשס"ה, המסמיך את בית הדין הרבני האזורי בירושלים לפסוק במחלוקת שנתגלעה בין המבקש לבין העזבון. מפאת החשיבות אביא את הקטע החשוב לענייננו, כלשונו: "מוסרים בזה את בירור הסכסוכים שבינינו בעניין: בתביעה שבתיק לבית הדין הרבני האזורי בירושלים אשר יוכל לדון, בהתאם לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל - התשנ"ג ולהוציא פסק דין; בין לדין ובין לפשר, הן חלקי או זמני והן גמור ומוחלט, פה אחד או ברוב דעות ובלי כל הגבלת זמן... עם זכות ערעור". פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי ירושלים, ניתן ב-ו' תמוז תשס"ו. על פסק הדין הוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול. ב-2.4.08 החליט בית הדין הגדול "לדחות את הערעור על כל חלקיו". יחד עם זאת, נאמר בסיפא לפסק הדין: "ביה"ד מחליט להמליץ בפני ביה"ד האזורי שיחליט בנדון". פסק הבוררות הוגש לבית המשפט לאישור (ה"פ 7286/08) ב-17.7.08. המבקש עתר למחיקת הליך האישור על הסף, מהטעם שלא הונח בפני בית המשפט פסק בוררות סופי. המבקש טוען כי בית המשפט אינו רשאי לאשר את פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי שאינו מסיים את ההליך התלוי ועומד בבית הדין. המבקש מפנה אל הסיפא של פסק הדין אשר ניתן בבית הדין הרבני הגדול ואל הבקשה הנוספת שהוגשה מטעמו לבית הדין, לסתירת דיון מחמת טעות ודיון מחדש, בפסק הדין שניתן על ידי בית הדין הרבני הגדול בירושלים. בקשה זו הוגשה על ידי המבקש לבית הדין הגדול ב-25.5.08, אך טרם ניתנה בה החלטה. לטענת המבקש עומדת לו הזכות לעתור לבית הדין בדבר סתירת הדיון, ולבקש בירור נוסף, מכוח פרק יד לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל שהוחלו על הצדדים בשטר הבוררות. השטר כולל הסכמה לבירור התביעה על פי תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל - התשנ"ג. כמו כן נוספו בכתב יד בסיפא לשטר הבוררות המילים: "עם זכות ערעור". המבקש מסתמך על האמור בספרה של המלומדת סמדר אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, כרך א בעמ' 383-382. באותו הקשר סוברת המחברת כי כאשר מתמנה בורר במסגרת שבה מכהנת ערכאת ערעור "רואים את שתי הערכאות יחד כמוסד הבוררות". ההסכמה לבוררות כוללת איפה אף את ערכאת הערעור ופסק הבוררות שעליו מערערים לבית המשפט הוא פסק הבוררות שניתן בערכאה האחרונה. מכאן, גוזר המבקש גזרה שווה לגבי המקרה שבפנינו. דהיינו, כל עוד לא קם בית הדין הרבני הגדול מכסאו, כשהכוונה לערכאת הערעור, אין בפנינו פסק בוררות סופי, בר אישור. המשיב עומד על אישור פסק הבוררות של הערכאה הראשונה (בית הדין האזורי). לטענתו, אישר בית הדין הרבני הגדול את פסק הבוררות בדחותו את הערעור על פסק הדין של בית הדין האזורי בירושלים, מכל וכל. עוד טוען המשיב כי ההליך של "עיון מחדש" הוא זכות בלעדית של בית הדין והפעלתו תבוא ביוזמת בית הדין בלבד. דא עקא, שבית הדין הגדול לא ביקש כלל לדון מחדש בפרשה ולא מצא לראוי לעכב את הביצוע של פסק הדין קמא, לאחר קבלת פנייתו של המבקש לעיון מחדש בפסק הדין החלוט. יתירה מכך, מצדו של בית הדין הגדול לא באה כל התייחסות לבקשה לסתירת הדין ודיון מחדש, אשר הוגשה ב-25.5.08. דיון המחלוקת שניטשה בין המבקש והמשיב נסבה סביב השאלה האם בפנינו פסק בוררות המסיים את הדיון סופית ואישורו יעניק לו מעמד של "פסק דין של בית המשפט" (סע' 23(א) לחוק הבוררות). על מנת להשיב על שאלה זו יש צורך לברר שתי שאלות מִשנה: א. האם נתקבל הערעור על פסק הדין של בית הדין האזורי. ב. כיצד משפיעה הגשת הבקשה לסתירת הדיון, על תוצאות ההליך שהתקיים בבית הדין הגדול. על מנת ליתן מענה לשאלה הראשונה, יש צורך בניתוח האמור בפסק הדין של בית הדין הגדול. נביא את הטקסט הנוגע לענייננו: "לאור המבואר לעיל ובצירוף נימוקי ביה"ד האזורי בדעת הרוב (א-ב) ביה"ד מחליט לדחות את הערעור על כל חלקיו" (הרב חגי איזירר, עמ' 4-5 לפסק) מיד לאחר מכן באים דבריו של הרב אברהם שרמן: "מצטרף ומסכים להחלטת עמיתי הגר"ח איזירר שליט"א לדחות את הערעור על כל חלקיו". כלומר, עד כה ישנו רוב (שני דיינים מתוך שלשה), להחלטה חד-משמעית לדחיית הערעור באופן מוחלט. כפועל יוצא מהאמור מאשר בית הדין הגדול את פסיקתו של בית הדין האזורי. בהמשך מובאים דבריו של הרב ציון בוארון (דעת המיעוט), המצטרף לדחיית הערעור, תוך שהוא מעיר שתי הערות. האחת לגבי חישוב שער הדולר (לדעתו השער הרלוונטי הינו השער היציג במועד מתן פסק הדין של ביה"ד האזורי), והשנייה לעניין העברת התמלוגים מחברת ארטסקרול ישירות ליורשים, בהתאם למפורט בהסכם עם חברת משאבים. כמו כן, מוסיף הרב בוארון נימוקים על פסק דינו של הרב איזירר (אליו הצטרף הרב שרמן, כאמור). מאידך, סובר הרב איזירר בכל הנוגע לסוגיית שער הדולר, כי אין מקום לחשב את השער כפי שהציע הרב בוארון, כיוון שמדובר במטבע ולא בסחורה: "עפ"י הלכה לרוב הפוסקים אין מקום להצמיד..." ומשום ש"המערער והמבקש לא הזכירו תביעה זו של הצמדה לערכים שמחוץ לדולר". באשר לסוגיית העברת התמלוגים ישירות ליורשים, מציין הרב איזירר כי אין מקום לנהוג כך ואולם יש לשקול קבלת הצעת הרב בוארון לגבי התקופה המתחילה ב-6/04: "לגבי התקופה מ - 6.04 ואילך נשקול את הצעתו של הגר"צ בוארון, אולי נעביר זאת לביה"ד האזורי". וממשיך הכתוב כך: "לאור הנ"ל ביה"ד פוסק כפי שנקבע לעיל לדחות את הערעור על כל חלקיו. לגבי הצמדת התשלום דעת הגר"צ בוארון שהתשלומים ישולמו לפי ערך הדולר בתקופת החיובים בפועל אולם אין כן דעת הרוב. לגבי אופן התשלום דעת הגר"צ בוארון שהתשלומים שעדיין לא שולמו ע"י חברת ארטסקרול...יעברו ישירות מחברת ארטסקרול לידי המבקש 'עזבון הרב י. חסידה'. ביה"ד מחליט להמליץ בפני ביה"ד האזורי שיחליט בנדון". כאן מסתיים פסק הדין של ערכאת הערעור. לאור האמור, נבחן את תוצאת פסק הדין של בית הדין הגדול, על רקע הקטעים שצוטטו. נדמה כי פרשנות לשונית וקונטקסטואלית של פסק הדין בערעור, מעידה על כך שלכל אורך הדרך הייתה מגמת דעת הרוב "לדחות את הערעור על כל חלקיו". האמירה חוזרת על עצמה שלוש פעמים בפסק הדין, פעמיים אצל הרבנים איזירר ושרמן ופעם נוספת בסיפא של פסק הדין. על רקע זה, יש להבין את המשפט האחרון בפסק הדין: "ביה"ד מחליט להמליץ בפני ביה"ד האזורי שיחליט בנדון". כזכור, עניין ההעברה לבית הדין האזורי הופיע כבר בדברי הרב איזירר, בתגובה להערותיו של הרב בוארון בגוף הפסק, בהקשר של ההעברה הישירה של הכספים מחברת ארטסקרול ליורשים וגם אז, הדברים נאמרו בצורה זהירה: "לגבי התקופה...נשקול את הצעתו של הגר"צ בוארון, אולי נעביר זאת לבית הדין האזורי" (ההדגשות הוספו - ר' ש' א'). דברי בית הדין מתייחסים אפוא אך ורק לסוגיית ההעברה הישירה ליורשים, כפי שהוסבר. הם אינם מתייחסים כלל לעניין שער הדולר. ואכן, בחתימת פסק הדין, כאשר נזכרות הערותיו של הרב בוארון, צוין במפורש בהקשר של סוגיית ההצמדה שהעלתה דעת המיעוט כי "אין כן דעת הרוב". דהיינו, אף בסיפא לפסק הדין בערעור דעת הרוב הברורה הינה שאין להתערב בסוגיית חישוב שער הדולר. משמע, ההמלצה לבית הדין "שיחליט בנדון" יכולה להתייחס אך ורק לסוגיית העברת הכספים ישירות מארטסקרול ליורשים. עם זאת, קשה ליישב בין אמירה יחידאית זו לבין האמירות החוזרות ונשנות בפסק הדין שבערעור, לפיהן הערעור נדחה "על כל חלקיו". פרשנות סבירה והגיונית של פסק הדין כמכלול, הייתה גורסת כי תוצאת פסק הדין הינה דחיית הערעור מכול וכול. ואולם, גם אם מייחסים משקל לאמירה העמומה שהוּספה בסופו של הפסק, עדיין אין בכך כדי לסייע למבקש בטענותיו, כפי שיבואר. מדבריו של בית הדין הגדול עולה כי לכאורה שאלת ההעברה הישירה לא נדונה. על כן יש להחזיר את הדיון לבית הדין האזורי על מנת שיחליט בה. עם זאת, עיון בפסק הדין של בית הדין האזורי מעלה כי עניין זה אכן זכה להתייחסות מפורשת. די להפנות בהקשר זה לסעיף ו' לפסק הדין של בית הדין האזורי בו נקבע: "אם יהיו עיכובים בהעברת הכספים או בדיווח, יורה ביה"ד לארטסקרול להעביר את חלקו של הרב חסידה ישירות לתובע יחד עם הדוחות". הנה כי כן, ביה"ד כבר "החליט בנדון". חיזוק לכך ניתן לראות בעובדה שפנייתו של המבקש לבית הדין האזורי שהוגשה לפני למעלה משנה (ב-30.4.08), לא נענתה (נספח ב' לבקשה למחיקה על הסף). ניתן להסביר זאת בכך שגם בית הדין האזורי הבין כי ההמלצה הינה אכן בגדר המלצה הנתונה לשיקול דעתו, או כי אין מקום להוסיף ולהכריע בעניין, כיוון שהסוגייה כבר הוכרעה. ודוק, לבית הדין הגדול לא הייתה הסתייגות לגופו של עניין מההכרעה בנושא ההעברה הישירה, אשר הופיעה כאמור כבר בפסק של הערכאה הדיונית. יתירה מכך, אם סבר המבקש כי היה על בית הדין האזורי להחליט שוב בעניין זה, הרי שהיה יכול לפנות לבית הדין הגדול שנתן את ההחלטה בערעור, בכדי שיורה לבית הדין האזורי להכריע בנדון. אלא שהדבר לא נעשה. על כן נראה כי גם בהתנהלות המבקש הייתה הסכמה שבשתיקה למצב הקיים. למעלה מן הצורך יוער כי סוגיית ההעברה הישירה מחברת ארטסקרול ליורשים, מעלה שאלה של סמכות בית הדין. ודוק, חברת ארטסקרול לא הייתה צד לבוררות וממילא תוקף ההמלצה לבית הדין האזורי שיחליט בעניין המטיל חובה ישירה על החברה, מוטל בספק. גם מטעם זה יש לדחות את טענותיו של המבקש כי הסכסוך עדיין לא הוכרע. הווה אומר, הערעור אכן נדחה על כל חלקיו וגם ההמלצה עליה מסתמך המבקש אין בה כדי לשנות במאום את התוצאה של דחייתו הגורפת. מכאן נפנה לדון בשאלה השנייה - הבקשה לסתירת הדיון מחמת טעות. כאמור, הוסכם כי הבוררות תתקיים לפי סדרי הדין הנהוגים בבתי הדין הרבניים. הסמכות של בית דין לדון מחדש מחמת טעות, מעוגנת בתקנה קכח לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג שכותרתה "דיון מחדש ביוזמת בית-הדין": "קכח. חושש בית-הדין שטעה בפסק-דינו, יזמין את הצדדים לבירור נוסף, ובמקרה זה רשאי בית-הדין לעכב את ביצוע פסק-הדין עד לבירור". המבקש לא השלים עם פסק הבוררות והגיש בקשה לבית הדין הגדול, לדיון מחדש על סמך טעות שנפלה כביכול בפסק דינו בערעור, כאשר הוא טוען כי בית הדין לא היה רשאי לחייב אותו אישית, אלא את התאגיד "משאבים" שבאמצעותו פעל: "קביעת כב' ביה"ד כי מדברי הרב פלוני "שהוא ומשאבים הינו אחד", ניתן לקבוע שפלוני אמור להיות חייב בחיובי "משאבים" הינה מוטעית ואינה עומדת במבחן המשפטי". בניגוד לתקנות קכט-קל לתקנות הנ"ל אשר עוסקות בבקשה לסתירת דיון מחמת גילוי טענות או ראיות חדשות שנתגלו, במקרה שבפנינו מדובר על בקשה לסתירת דיון מחמת טעות. על דיון מחדש מחמת טעות - חולשת תקנה קכח. השאלה הניצבת בפנינו הינה, כאמור, האם הבקשה לסתירת דיון מחמת טעות, אשר הוגשה ע"י המבקש, פוגמת בסופיותו של פסק הדין בערעור. ראשית, לעניין הסמכות לדון מחדש מחמת טעות - ספק אם הדבר יכול שייעשה ביוזמת בעל דין. השוואת כותרת תקנה קכח: "דיון מחדש ביוזמת בית-הדין", לעומת כותרת תקנה קכט "דיון מחדש לבקשת בעל הדין", מלמדת כי במקרה שלנו מדובר על דיון ביוזמת בית הדין, ולא ביוזמת בעל דין. אף לשונו של הסעיף אינה משתמעת לשני פנים: "חושש בית-הדין שטעה בפסק דינו, יזמין את הצדדים לבירור נוסף..." (ההדגשה הוספה - ר' ש' א'). כלומר, היוזמה לדיון מחדש מחמת טעות, צריכה לבוא מצדו של בית הדין. רק אם הוא חושש שטעה, יזמין את הצדדים לבירור נוסף. לא זו אף זו, אף אם נניח כי פניית המבקש לבית הדין נעשתה כדין, אין בכך כדי לגרוע מן המנגנון הקבוע בתקנה קכח כאמור. ואולם, ספק אם אומנם נעשתה פנייתו של המבקש כדין. בתקנות קכט-קל, העוסקות בדיון מחמת טענה או ראייה חדשה שנתגלתה, מצוין במפורש: "בעל-דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש...על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם", ואולם, לגבי הדיון מחדש מחמת טעות, פותחת התקנה בלשון: "חושש בית-הדין שטעה בפסק דינו...". יוצא אפוא כי פניה של התקנה קכח, צופות פניו של בית הדין ולא של בעל דין. לא בכדי ייחד מחוקק המשנה שני סעיפים נפרדים ושונים לגבי דיון מחדש בפסק דין, שהוא כשלעצמו עומד בסתירה לעקרון היסוד של סופיות הדיון. תקנה קכח קובעת כי דיון מחדש מחמת טעות, יתקיים רק אם בית הדין חושש שטעה, לאחר שקם מכיסאו. רק אם מתגבשת הכרה זו אצל בית הדין, חובה עליו להזמין את הצדדים לדיון נוסף. יתירה מכך, בניגוד לתקנות הנוגעות למצב של ראיה או טענה עובדתית חדשה, המחייבות החלטה של בית הדין, בין אם לדחות ובין אם לזמן את הצדדים לדיון (תקנה קל(1)), במקרה שלנו - לא מוטלת חובה על בית הדין להוציא החלטת דחייה (תקנה קכח). והדברים מובנים, שהרי היוזמה לדון מחדש במקרה של חשש לטָעות, צריכה לבוא מצידם של הדיינים עצמם ולא כפי שאירע במקרה שבפנינו. ולראיה, בית הדין הגדול לא ראה לנכון לזמן את הצדדים, אף שהבקשה לסתירת דיון הוגשה לפני כשנה (ב-25.5.08). בנסיבות הללו מתבקשת המסקנה כי בית הדין אינו חושש שטעה בפסק דינו, ולכן גם לא ראה לנכון לזמן את הצדדים. למעלה מן הנדרש ייאמר כי התאגיד "משאבים" לא צורף כצד לבוררות משום שמדובר למעשה בפעילות עסקית של המבקש. משטר הבוררות עולה כי המבקש הסכים להתדיין בבוררות באופן אישי. שהרי אם רצה, היה יכול לצרף את החברה כצד לבוררות. אין בפנינו אפוא "טעות", אלא ניסיון נוסף לדחות את אישור פסק הבוררות. זאת ועוד, אף אם נניח כי בית הדין הגדול היה מחליט לקיים דיון מחדש מחמת טעות, הרי שגם אז לא היה בכך לפגוע בתוקפה של החלטתו הקודמת בערעור. בתקנה קכח מצוין מפורשות כי ביה"ד רשאי לעכב את ביצוע פסק הדין אליו מתייחסת הבקשה לדיון מחדש. דהיינו, כל עוד לא ניתנה החלטת עיכוב ביצוע - הפסק הינו סופי. והדברים באים לידי ביטוי גם בתקנה קיח (בס"ק 4) לתקנות בתי הדין הרבניים: "(4) כל פסק-דין, לרבות פסק-דין שניתן שלא בפני הצד, ניתן לביצוע מיד עם הכרזתו". הנה כי כן, פסק הדין שלערעור ניתן לביצוע והבקשה לסתירת דיון שהוגשה ולא זכתה להתייחסות מצד בית הדין ולוּ כדי זימון הצדדים לבירור - אין בה כדי לפגוע בתוקפו הסופי של הפסק, המהווה מעשה בית דין בבתי המשפט האזרחיים [ראו א' שוחטמן סדר הדין 441 (ספריית המשפט העברי, תשמ"ח-1988), והאסמכתאות שם]. כאן המקום לעמוד על המדיניות הדוגלת באכיפתם של פסקי בוררות ובהעדפת האכיפה על הביטול. מדיניות זו המעוגנת בלשון חוק הבוררות, מצאה ביטוי בפסיקה ענפה. המחוקק העניק לבית המשפט סמכות להשלים ולתקן את פסקי הבוררות ורק כברירת מחדל - לבטלם. כך מצינו בסעיף 22(ד) לחוק הבוררות: "ליקויים כאמור בסעיף קטן (א)(1) או (2) רשאי בית המשפט לתקנם תוך כדי דיון בבקשה לאישור הפסק או לביטולו, אף אם לא הייתה פנייה לבורר או שהייתה פנייה והבורר לא החליט בה". סעיף 24 לחוק הבוררות שכותרתו: "ביטול פסק בוררות" פותח במילים: "בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל דין (בחוק זה - בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מחמת העילות האלה....". מדובר ברשימה סגורה של עשר עילות ביטול. אם לא די בכך , הרי בא סעיף 26(א) לחוק וקובע סייג מרחיק לכת, לביטול הפסק: "בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין". הפסיקה אימצה את רוח הדברים וחיזקה את מגמת האישור של פסקי הבוררות, המעודדת סיום מחלוקות מחוץ לכותלי בית המשפט. כך כב' השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים - כפר שיתופי פ"ד נז(6) 605, 616: "פיקוח זה מבקש להשיג איזון ראוי בין מתן עצמאות מרבית לבורר ולצדדים לעצב את מסגרת הדיון וההכרעה במחלוקת ביניהם, לבין הצורך לשמור עין שיפוטית בוחנת אשר תבטיח את תקינותם וטוהרם של הליכי הבוררות, את הפעלתם בדרך דיונית יעילה ואת ביסוס פסק הבורר על אמות מידה התואמות מושגי יסוד שבתקנת הציבור". על מדיניות זו חזר בית המשפט העליון באחרונה ברע"א 9060/04 טפת נ' כאשי ( 23.1.08): "במסגרת הליך הבוררות, יכולים הצדדים להחליט אודות הסמכויות שברצונם להקנות לבורר וכן מה יהיה אופי הברור ... עם זאת, על הליך הבוררות קיים פיקוח שיפוטי, המותווה בחוק הבוררות אותו יש לעשות באופן צר ומצומצם בלבד באשר לתקינותו של ההליך". לסיכום, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה למחיקת ההודעה בדבר אישור פסק בוררות שתוצאתה הינה עינוי דין. מדובר בחיובים שנוצרו לכל המאוחר ב-2004 וטרם כובדו. פסק הדין של בית הדין הגדול הינו סופי והוא עונה על ההגדרה של פסק בוררות אשר בסע' 1 לחוק הבוררות. תקנות סדרי הדין בבתי הדין הרבניים אינן גורעות מסופיות זו, אף אם הוגשה בקשה לסתירת דיון שהבסיס הדיוני שלה מוטל בספק, כאמור. בנסיבות שבפנינו, פסק הדין המחייב הינו פסק הדין בערעור, המאמץ את פסק דינו של בית הדין האזורי "על כל חלקיו". התוצאה הינה כי פסק הבוררות על שתי הערכאות, מאושר. כאן המקום לציין כי בבקשה שהוגשה מטעם המבקש לא נדרש בית המשפט להיזקק לעילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, אף כי סדר הדין שנבחר על ידו להגשת בקשתו, תואם את האמור בתקנה 9 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות התשכ"ט-1968: "בקשה לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר תוגש בדרך המרצה...". על אף האמור נשמעו כל טיעוניו של המבקש. עתה משנדחתה בקשתו לגופה, לא נותר אלא לאשר את פסקי הבוררות, כמבוקש בה"פ 7286/08 ובהתאם לס' 28 לחוק הבוררות: "הוגשה בקשת ביטול והיא נדחתה, או נדחה ערעור שהוגש לפי סעיף 29ב, יאשר בית המשפט את פסק הבוררות, אף אם לא הוגשה בקשה לאישורו". אשר על כן, מאושרים פסקי הבוררות הכוללים את פסק הדין של בית הדין האזורי ופסק הדין של בית הדין הגדול: "לדחות את הערעור על כל חלקיו". המבקש ישא בהוצאות המשיב בסך 10,000 ₪ כולל. בוררותיישוב סכסוכיםבית דין רבני