הגדרת ידועה בציבור בתקנון קרן פנסיה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגדרת ידועה בציבור בתקנון קרן פנסיה: השאלה השנויה במחלוקת זה היא האם התובעת, הייתה ידועה בציבור של המנוח (להלן - המנוח) וזכאית לפנסיה מנתבעת 1 (להלן - הקרן). רקע: המנוח היה חבר בקרן. נציין, כי המנוח החל חברותו בקרן עת עבד בבנק הפועלים. לאחר פיטוריו מבנק הפועלים, המשיך המנוח את חברותו בקרן, ועל כן היה חבר פעיל במועד פטירתו. למנוח היו שני בנים מגרושתו רינה: שי - יליד שנת 1984; רן - יליד שנת 1986, אשר היה במועד פטירתו של המנוח בן 19 שנים. בעת שהחלה ההיכרות בין המנוח לבין התובעת, בשנת 2000, המנוח התגורר בדירה בחולון ברח' בן גוריון. בשנת 2003, לאחר שנפטרה אמו, עבר המנוח להתגורר בדירתו של אביו, ברח' רבינוביץ בחולון, על מנת לטפל בו. שתי הדירות קרובות מאד אחת לשנייה. התובעת היא עולה חדשה מברה"מ לשעבר. התובעת הייתה בברה"מ רופאת ילדים. התובעת למדה לימודי סיעוד במרכז הרפואי שיבא בשנים 2003 עד 2005. על פי אישור בית הספר האקדמי לסיעוד שיבא התובעת שכרה חדר במעונות בית הספר האקדמי לסיעוד מיום 19.11.2003 עד יום 30.5.2005, ושילמה שכר דירה חודשי בסכום של 1,160 ₪. בחודש פברואר 2005 חתמו המנוח והתובעת על הסכם ממון, אותו ערך עבורם עו"ד בעז קראוס (להוראותיו נתייחס בהמשך). לאחר סיום לימודיה של התובעת עברו התובעת והמנוח להתגורר יחדיו ביחידת דיור במושב פרדסיה. יחידת הדיור הייתה בביתה של ידידה של המנוח, עדנה ארונדה. המנוח הלך לעולמו ביום 4.11.2005. המחלוקת: כאמור, השאלה השנויה במחלוקת היא האם התובעת הייתה בגדר ידועה בציבור של המנוח על פי תקנון הקרן, הוא התקנון האחיד. להכרעה במחלוקת השלכה לא רק על זכויותיה של התובעת מהקרן, אלא גם על זכויותיו של רן, בנו של המנוח. ככל שהתובעת לא תוכר כידועה בציבור רן זכאי למענק מהקרן בסך של 380,569.26 ₪, הסכום שנצבר בחשבונו של המנוח בקרן. לעומת זאת, אם התובעת תוכר כידועה בציבור, יהיה רן זכאי לקצבת יתום עד הגיעו לגיל 21, בשיעור 20% מן השכר הקובע לקצבה של המנוח כמבוטח פעיל, בסכום נמוך משמעותית מסכום המענק (פרק ד' לתצהירה של פנינה ג'אן, המצהירה מטעם הקרן). לגרסת התובעת, היא הכירה את המנוח בשנת 2000, והחל משנת 2002 התגוררה עמו וניהלה עמו משק בית משותף, תחילה בדירתו ברח' בן גוריון, לאחר מכן בדירת הוריו ברח' רבינוביץ, ולבסוף ביחידת הדיור המשותפת בפרדסיה. לגרסת הקרן ורן, התובעת הייתה חברתו של המנוח, הייתה ביניהם "מערכת יחסים מסוימת", אולם התובעת לא הייתה בגדר ידועה בציבור שלו, ובכלל זה לא קיימה את התנאי של מגורים משותפים עם המנוח במשך שנה עובר לפטירתו. המסגרת הנורמטיבית: כאמור, המנוח נפטר ביום 4.11.2005, ולכן חלות על המקרה הנדון הוראות התקנון האחיד. על פי תקנות הקרן: זכאית "אלמנת מבוטח פעיל" לקצבת שאיר מבוטח פעיל. "אלמנת מבוטח" היא "בת זוגו של מבוטח ביום בו נפטר, ובלבד שגרה עמו במשך לפחות שנה אחת רצופה עד לאותו המועד, או שגרה עימו באותו המועד ויש להם ילד משותף". לעניין תקופת המגורים תובא בחשבון גם תקופה שבשלה חויב המבוטח בתשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת". "בת זוג" היא "(1) אשתו של מבוטח או פנסיונר; (2) מי שהוכרה כידועה בציבור כאשתו של מבוטח או פנסיונר בהחלטה של ערכאה שיפוטית מוסמכת לכך". בעניין קסידסיד פסק בית הדין הארצי כמפורט להלן: המבחן להכרה באישה כידועה בציבור כאשתו של פלוני הינו כפול: ראשית - על בני הזוג לקיים חיי משפחה, דהיינו מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחס של חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות המעידה על קשירת גורל. שנית - עליהם לנהל משק בית משותף, אך לא סתם מתוך צורך אישי של נוחות וכדאיות כספית או סיכום ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים. (דב"ע נג/7-6 בטר - קג"מ פד"ע כז' 135 בעמ' 140. דב"ע 97/37-6 פוגל - מבטחים פד"ע לב' 372 עמ' 376). נוסיף לגבי הביטוי ו"גרה עימו" בהגדרת "אלמנה", כי דרישת המגורים יחדיו ראויה להתפרש לא כפשוטה אלא במובנה המושגי, והיא באה להדגיש הצורך בקיום מבחן אובייקטיבי של ניהול משק בית משותף להכרה בידועה בציבור כאשתו של חבר או פנסיונר (עבל 241/05 זאמאמירי - המוסד, ); זאת בנוסף למבחן הכוונה של קשירת גורל ורצון לחיים יחדיו. עם זאת יודגש, שעובדת קיום מגורים יחדיו מקימה חזקה הניתנת לסתירה של קיום משק בית משותף. ע"ע 513/06 קסידסיד - מבטחים מוסד סוציאלי של העובדים בע"מ (לא פורסם, , 3.5.2007). ביחס למונח משק בית משותף נפסק כי - "משק בית משותף" אין פירושו בהכרח שיתוף קנייני בנכסים. השאלה, אם לפנינו בני זוג החיים "חיי משפחה במשק בית משותף" אינה עוסקת בבדיקת מערכת היחסים הקניינית שביניהם. שאלת השיתוף או ההפרדה שנהגו בנכסיהם היא שאלה נפרדת, אשר אינה קשורה לשאלת מעמדם כבני זוג. מהו משק בית משותף? לעניין זה מקובלים עלי הדברים שצוטטו בהסכמה ע"י השופט ברנזון בע"א 621/69 ....בע' 619: 'משק בית משותף' פירושו שיתוף במקום המגורים, אכילה, שתייה, לינה הלבשה ושאר הצרכים שאדם נזקק להם בימינו אנו בחיי יום יום כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם אם מכספו ואם מטרחתו ועמלו את חלקו כפי יכולתו ואפשרויותיו.. היינו הקיום הכלכלי מושתת על שיתוף פעולה במאמצים ובאמצעים לשם קיום הצרכים הנ"ל (אכילה, שתיה, לבוש וכו'), ולעניין זה אין נפקא מינא אם יש לבני הזוג חשבון נפרד". ע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון, פ"ד מג(1) 431. ב"כ הקרן עמד בסיכומי הטענות מטעמו על כך שיש לבחון את השאלה אם התובעת היא ידועה בציבור על רקע תכלית הענקת קצבת שאיר, לאפשר לסמוכים על שולחנו של המנוח, למי שתלוי במנוח לפרנסתו, קיום מינימאלי. גישה זו אין בידינו לקבל. נכון, כי בהקשר ההיסטורי, מטרתה של קצבת השאירים לאלמנה או לידועה בציבור של חבר הקרן היתה דאגה למחסור הכלכלי של מי שהיה סמוך לשולחן הפנסיונר עובר לפטירתו. זאת, בשל העובדה כי בעבר, ברוב משקי הבית, היה הגבר המפרנס העיקרי. אולם, נראה שיש להתאים את הגישה לשינוי העתים. כיום, חיים משותפים אין משמעותם בהכרח הטלת חובת הפרנסה של בן זוג אחד על משנהו, בוודאי לא בהכרח הגבר את האשה. [עב"ל 59/03 גבריאלה סבן - המוסד לביטוח לאומי; לא פורסם, , 29.2.2004]. כפועל יוצא מכך, אין חובה על האלמנה או הידועה בציבור להוכיח כי עיקר פרנסתה היה על חבר הקרן או על הפנסיונר, והיא זכאית לגמלה בכל מקרה. הזכות לפנסית שאירים קיימת לאלמנה ולידועה בציבור ללא מבחן הכנסה. בעניין טלינסקי [ע"ע 1016/00 טלינסקי נ' קרן הגמלאות המרכזית ואח', ] נפסק כי - "גם בהעדר מחסור כלכלי, כגון כאשר הידועה בציבור היא עצמאית מבחינה כלכלית, היא תיחשב ל"אלמנה" אם יוכח קיום החיים המשותפים ביחידה משפחתית". לדעתנו, כיום, אין מקום שבית הדין יצא מהנחה כי בכל משק בית משותף עיקר עול הפרנסה מוטל על הגבר, והוא נושא בעול הכלכלה והמחיה של בת זוגו. המקרים בהם שני בני הזוג נושאים במשותף בעול הפרנסה, בחלקים משתנים, כאשר לעתים חלקה של האשה הוא גבוה יותר מחלקו של הגבר, הולכים ומתרבים. ביטוי להשקפה זו בא בפסיקתם של בית הדין הארצי לעבודה ובית המשפט העליון בעניין פידלמן אשר קבעו כי יש להשוות את זכויות האלמן לזכויות האלמנה בכל הנוגע לקצבת שאיר [ע"ע 1407/01 פידלמן - מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (לא פורסם, , 17.10.04; בג"צ 2911/05 מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה; לא פורסם, , ניתן ביום 15.6.2008]. כמו כן, עם שינוי העתים, נמצא מגוון רחב של אורח חיים והסדרים כלכליים בין בני זוג, ובמיוחד בין בני זוג שהקשר ביניהם נוצר ב"פרק ב" לחייהם, כאשר לבני הזוג (או לאחד מהם) ילדים מנישואים קודמים ורכוש שצברו קודם תחילת הקשר עם בן הזוג החדש. לא פעם, שומרים בני זוג על הפרדה מסוימת ברכושם, הכנסותיהם וחשבונות הבנק שלהם, גם כאשר הם מקיימים "משק בית משותף". לדעתנו, בפרשנות שבית הדין נותן למונחים "אלמנה" ו"ידועה בציבור", יש להביא בחשבון את התמורות שחלו בחברה הישראלית כמפורט לעיל. כפועל יוצא מכך יש מקום להקטין את המשקל שניתן לבחינת השאלה אם חבר הקרן הגבר תמך כלכלית ופרנס את האישה, ויש להגדיל את המשקל שניתן לבחינת מערכת היחסים הכוללת בין בני הזוג ובחינת השאלה אם ניהלו "משק בית משותף", על מגוון האפשרויות לקיומו של משק בית משותף. במאמר מוסגר נציין כי במקרה הנדון כפי שהוכח בראיות בפנינו המנוח גם תמך כלכלית בתובעת. כן נוסיף כי בבחינת מערכת הזוגיות של התובעת ושל המנוח יש להתחשב גם בתהפוכות החיים הן של התובעת (העלייה לארץ, הגירושים, הסבה מקצועית) והן של המנוח (הגירושים, יציאה מחיי עבודה בגיל צעיר, טיפול בהורים ופטירתם זה אחר זה בתוך זמן קצר). בנסיבות אלה, שיקול משמעותי נוסף הוא גם במבחן "אקסלוסיביות הקשר", כאשר הן עדי התובעת והן עדי רן שנשאלו על כך העידו כי במהלך תקופת הקשר בין המנוח לבין התובעת לא היו לשניים קשרים מזדמנים או קבועים אם בן זוג או בת זוג אחר. העדויות: הן מטעם התובעת והן מטעם רן העידו עדים רבים. מטעם התובעת העידו: התובעת; אלי קזז, חבר של המנוח; גב' חיה אונגר, שכנה בבניין ברח' בן גוריון; צבי גלבלום, חבר של המנוח; מר שלומי כהן, עובד חברת דנאל אוכלוסיות מיוחדות בה עבדה התובעת; מר אברהם זילברמן, שכנו של המנוח ברח' רבינוביץ בחולון; עו"ד בועז קראוס, אשר ערך עבור המנוח והתובעת את הסכם הממון. מטעם רן העידו: רן גלי - הנתבע 2, בנו של המנוח ; שי גלי - אחיו של רן ובנו של המנוח; רינה גלי - אמו של רן וגרושתו של המנוח; עדנה ארונדה - ידידה של המנוח, ובעלת יחידת הדיור בפרדסיה בה התגוררו התובעת והמנוח; ענת שדה - ידידה קרובה של המנוח, וכעולה מעדותה חברה טובה של גרושתו רינה; יעקב אדמון - בן זוגה של ענת שדה; דר' מיקי כץ - חברה של המנוח. מטעם הקרן העידה גב' פנינה ג'אן, מנהלת מדור שאירים בקרן. בטרם נדון במפורט במסכת הראייתית שנפרשה בפנינו, נקדים ונאמר כי למעט עדותו של עו"ד קראוס, שהייתה לטעמנו עדות אובייקטיבית, הן העדויות מטעם התובעת והן העדויות מטעם רן היו עדויות מגמתיות, כאשר כל "קבוצת עדים" פעלה לקדם את עניינו של בעל הדין מטעמו העידה. לתובעת, לרן (וכן בעקיפין לאחיו ולאמו של רן) אינטרס כספי ברור, ומטבע הדברים עדותם נועדה לקדם את עניינם בהליך, והדבר ניכר בתצהיריהם ובעדותם. בהקשר זה יש לציין כי בתצהיר התומך בכתב התביעה לא הזכירה כלל התובעת את העובדה ששכרה חדר במעונות בבית החולים שיבא, וגם בתצהיר המשלים לא התייחסה במפורש לעניין זה, כאשר אין ספק כי מדובר בעובדה משמעותית ביותר לשאלה השנויה במחלוקת בהליך זה. רן, אחיו שי ואמו רינה ניסו להמעיט בקשר בין המנוח לבין התובעת ומפעולותיה ביחד עם המנוח, כגון טיפולה בהורי המנוח, ונאלצו בחקירה נגדית להודות כי הקשר היה משמעותי יותר מהנטען על ידם. אשר לעדים האחרים: העדים האחרים העידו על פי "הצד" שבו תמכו בסכסוך - צד התובעת או צדו של רן ומשפחתו. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שהעדים מטעם התובעת העידו בתצהירים באופן גורף על אורח חיי התובעת והמנוח ועל ביקורים הדדיים תכופים שלהם ושל המנוח והתובעת זה בביתו של זה, ובעדותם בחקירה נגדית גרסתם "נחלשה" ונסוגו מחלק מאמירותיהם הגורפות. העדים מטעם רן בחרו להטיל דופי בתובעת וחלקם אף תיארו את מערכת היחסים בין המנוח לבין התובעת באופן מעוות, כאילו נועדה רק לספק את צרכיו המיניים של המנוח, גרסה שלדעתנו אינה נכונה על יסוד העדויות בפנינו. עוד נציין בהקשר זה את עדותו של קובי אדמון, אשר מעדותו עלה כי לא הבין חלק מהאמור בתצהירו, ומעדותו עלה באופן ברור כי לדעתו יש צורך "לדאוג לבנים" של המנוח. קו זה, דאגה לבנים של המנוח, הנחה את עדותו (ראו ע' 139 ש' 11 - 23; ע' 140 ש' 24; ע' 141 ש' 1 - 2), ולדעתנו גם את עדותם של העדים האחרים מטעם רן. כאמור, מטעם התובעת העיד בפנינו עו"ד קראוס, אשר ערך את הסכם המון עבור המנוח והתובעת. בין היתר אמר עו"ד קראוס כי "באמת ובתמים אין לי שום אינטרס והיחיד שעומד מול עיני זה המנוח, בשלב מסוים אני אפגוש אותו. לכן שאני עושה דברים אני מסתכל עליהם בהיבט המוסרי. אין לי אינטרס שהתובעת או הילדים יקבלו או לא יקבלו. אני אומר את מה שהבנתי מן המנוח מהשיחות הרבות שהיו לי אותו". (ע' 80, ש' 8 - 12). אנו התרשמנו ממהימנותו ואמינותו של עו"ד קראוס, ולטעמנו הוא העד היחיד האובייקטיבי בהליך זה. לפיכך, מצאנו לתת לעדותו משקל גדול יותר מאשר לעדויות האחרות, במיוחד בכל הקשור בנסיבות החתימה על הסכם הממון ופרשנותו [ראו לעניין העדפת העדות האובייקטיבית יותר - עניין קסידיס]. הכרעה: נקדים ונאמר כי על יסוד התרשמותנו מכלל העדויות וחומר הראיות בפנינו, הגענו בסופו של דבר לכלל מסקנה כי התובעת הייתה בגדר "ידועה בציבור" של המנוח, הן על פי תקנות הקרן והן על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה, והיא זכאית לפנסיה מהקרן. להלן, נפרט את הנימוקים העומדים בבסיס קביעותינו. התובעת והמנוח גרו יחדיו בשנה האחרונה עובר לפטירתו של המנוח וניהלו משק בית משותף: סלע המחלוקת העיקרי בין הצדדים הוא האם התקיים התנאי הקבוע בתקנות הקרן לפיו התובעת גרה עם המנוח לפחות שנה אחת ברציפות עובר לפטירתו. כאמור, אין מחלוקת כי החל מתום לימודיה של התובעת, חודש יוני 2005 ועד לפטירתו של המנוח, דהיינו חמישה חודשים, התגוררו התובעת והמנוח יחדיו, רובה או כולה של התקופה ביחידת הדיור בפרדסיה. יש מחלוקת אם המעבר לפרדסיה היה בחודש יוני 2005 או בחודש יולי 2005. אולם, לעובדה זו אין משמעות, שכן אין מחלוקת כי לאחר פינוי החדר בתל השומר התובעת התגוררה עם המנוח בחולון ולשם גם הועברו חפציה (עדות רן, ע' 105, ש' 11 - 14; עדות שי, ע' 112, ש' 3 - 4). גם ב"כ הקרן הצהירה כי אין מחלוקת על המגורים המשותפים בפרדסיה (ע' 122, ש' 23 - 24). לעניין קיום תנאי המגורים שבתקנות הקרן המחלוקת בין הצדדים מצומצמת איפוא לתקופה שעד חודש יוני 2005, ועל פי תקנות הקרן די בכך שבתקופה נובמבר 2004 עד מאי 2005 היו לתובעת ולמנוח מגורים משותפים. התובעת העידה בתצהירה שתמך בכתב התביעה החל משנת 2002 עברה להתגורר עם המנוח בדירתו ברח' בן גוריון בחולון, ומספר חודשים לאחר פטירת אמו, בשנת 2003, עברו התובעת והמנוח להתגורר עם אביו של המנוח, על מנת לסעוד אותו (סעיפים 3, 6, ו- 8 לתצהירה של התובעת). התובעת העידה כי הדירה המשותפת לה ולגרוש שלה ברח' דנין 4 בבת ים נמכרה בשנת 2003, ולאחר מועד זה גרו שני ילדיה עם הוריו של הגרוש שלה ברח' הגבול בבת ים, ולדירה זו הועברו הרהיטים מדירתה בבת ים, בעוד שמקרר ומכונת כביסה היו בדירתו של המנוח ברח' בן גוריון בבת ים. בדירה בתל השומר היה ציוד של בית החולים והיה לה מקרר שלה (ע' 10, ש' 23 - 24; ע' 11, ש' 1 - 7; ע' 20, ש' 6 - 13). בגדיה היו בדירות ברח' בן גוריון וברח' רבינוביץ בחולון (ע' 20, ש' 16). כאמור, בתצהירה וכן בתצהיר המשלים לא התייחסה התובעת כלל לחדר ששכרה במעונות המרכז הרפואי שיבא. בעדותה בחקירתה נגדית העידה כי היה לה בתל השומר "חדר קטן", וזה היה כדי להתכונן למבחנים ולפעמים נשארה שם בחדר לישון כי היה לה נוח, פעם פעמיים בשבוע, וכי שילמה בעד החדר סך של 1,200 ₪ (ע' 7, ש' 16 - 22; ע' 18, ש' 3 - 4; ע' 21, ש' 16). כפי העולה מהעדויות, המנוח לעתים לן בחדרה של התובעת במרכז הרפואי שיבא (עדות אלי קזז, ע' 69, ש' 4; עדות צבי גלבלום, ע' 55, ש' 18 - 19; עדות שי גלי, ע' 110, ש' 18 - 19; עדות עדנה ארונדה, ע' 158, ש' 12). מר זילברמן, שגר ברח' רבינוביץ (הבניין בו הייתה דירתם של הורי המנוח) העיד בתצהירו כי ראה בפועל כי המנוח והתובעת חיים יחדיו (היה לוקח אותה בבוקר ללימודים או בערב להחזיר אותה מלימודים או עבודה, היה נפגש עם שניהם במעלית, לעתים היה בא אליו הבייתה והתובעת הייתה שם). בעדותו בחקירה נגדית העיד תחילה כי ידע שהם גרים יחד בדירה ממול (ברח' בן גוריון) מכך שראה אותה מבקרת ביחד עם המנוח את הוריו ומשיחות בחנייה (ע' 29 ש' 8 - 11), אולם גם העיד כי "לא אמרתי שהגב' גרה איתו, יש לו איתה מע' יחסים, לא נכנסתי לחדר שינה או למטבח" (ע' 29 , ש' 17 - 18). יש לציין, כי העד העיד שהמנוח עבור להתגורר בדירת הוריו ברח' רבינוביץ לאחר פטירת אביו, בעוד שעל פי מכלול העדויות המנוח עבר להתגורר בדירת אביו עוד בחיי אביו על מנת לסעוד אותו (ע' 33, ש' 7 - 14). גב' אונגר חיה, שכנה ברח' בן גוריון, העידה בתצהירה כי "המנוח וגב' גוסיס ניהלו משק בית משותף והתנהלו ונראו כזוג נשוי לכל דבר ועניין". בעדותה בבית הדין העידה כי אכן לא ראתה את התובעת והמנוח יוצאים יחד לקניות במו עיניה, אולם העידה כי "המקום שהיא הייתה יוצאת ממנו ואליו חוזרת - היה הדירה של המנוח וזה ביחד" (ע' 47, ש' 4 - 5). צבי גלבלום חברו של המנוח העיד על מגורים משותפים של המנוח והתובעת, ועל כך שראה אותה בחלק מביקוריו אצל המנוח (ע' 55, ש' 1 - 11). אמנם, מעדותם בחקירה נגדית עלה כי בתצהירי העדות הצהירו הצהרות גורפות וכי בפועל ידיעתם על חיי המנוח והתובעת היו פחותות ממה שהצהירו, אולם בעיקרו של דבר מקובלת עלינו עדותם כי לעתים תכופות ראו את התובעת גרה או נכנסת או יוצאת מדירותיו של המנוח ברח' בן גוריון וברח' רבינוביץ ובעניין זה ניתן לבסס ממצא על עדותם. רן גלי ושי גלי הצהירו בתצהיריהם כי התובעת "מעולם לא התגוררה בדירת אבי או בדירת סבי אלא רק התארחה שם, והם מעולם לא ניהלו משק בית משותף". כן הצהירו כי בדירת אביהם היו לתובעת דברים מינימליים כגון מברשת שיניים ומעט בגדים בסיסיים. גם העדים האחרים מטעם רן הצהירו כי התובעת "התארחה" בדירותיו של המנוח ומדי פעם ישנה עמו. אולם, מהחקירות הנגדיות הצטיירה תמונה שונה: רן טען בתצהירו כי התובעת התגוררה בבת ים ביחד עם שני ילדיה ומאוחר יותר הצטרפה חמותה לגור עמה בדירה (סעיף 5 לתצהיר). אולם, כעולה מעדותה של ענת שדה, התובעת פונתה מהדירה בבת ים כי לא יכלה לשלם את המשכנתא והילדים שלה לא היו איתה (ע' 148 ש' 20 - 21). עדות ענת שדה מתיישבת עם גרסת התובעת כי ילדיה עברו להתגורר עם הורי בעלה וכי היא עברה להתגורר עם המנוח. מכאן, כי יש לדחות את הגרסה כי התובעת התגוררה בבת ים. רן אישר כי באירועים מיוחדים כגון יום הולדת היו התובעת, המנוח, הוא ואחיו וילדיה של התובעת אוכלים ארוחות משותפות (ע' 90, ש' 19). שי אישר כי אכל ארוחות משותפות עם התובעת ועם המנוח (ע' 125 ש' 6 - 7 ). רן אישר בעדותו כי עת חלה בצהבת C ברוב הפעמים התובעת היא זו שהזריקה לו את הזריקות בדירה של אביו או של סבו (ע' 91 ש' 1 - 6), וכי הזריקות היו בתדירות של פעם בשבוע (שם, ש' 16). רן אישר בעדותו כי אוחסן ציוד של התובעת באחת הדירות של המנוח (ע' 93, ש' 1 - 7). יש לציין, כי בחקירה נגדית של ב"כ הקרן נעשה ניסיון "לשפץ" גרסה זו כך שייאמר כי הארגזים היו שם רק לאחר פינוי הדירה מתל השומר (ע' 105, ש' 14), אולם רן אישר גם כי "בין המעברים" היו חפצים של התובעת מהדירה בבת ים בדירתו של המנוח (שם, ש' 20). בניגוד לאמור בעדותו כי התובעת רק התארחה מפעם לפעם אצל אביו, אישר שי בעדותו כי אינו יודע כמה ערבים בשבוע התובעת והמנוח בילו יחד (ע' 117, ש' 6). על פי עדותה של ענת שדה המנוח התלונן על כך שהתובעת לא בישלה, ובלשונה "יעקב היה מגיע אלי כל יום שישי כי הוא למד מתחת לבית שלי במכללת רמת גן. הוא היה נכנס אלי הביתה והיה שואל למה אצלי בבית אין כאלה ריחות של בישולים וניקיונות. ...זה היה בתקופה שהוא היה עם טניה. הייתה לו אישה ולא בישלה" (ע' 144, ש' 23).דברים אלה מעידים דוקא על מגורים משותפים וחיי משק בית משותף, שכן מחברה שבאה להתארח מעת לעת או מבת זוג לצרכי מין כפי שנטען על ידי העדים מטעם רן (ראו עדות רינה, ע' 132, ש' 1; עדות ענת שדה ע' 146, ש' 23 - 24; ע' 148, ש' 18) אין ציפיות שתנהל את משק בית, תנקה ותבשל. דווקא התלונה והציפייה שנכזבה (לגרסת העדים) מעידות על כך שמדובר בבני זוג שחיו במשק בית משותף ולכן היו למנוח ציפיות מהתובעת, וכשאלה לא התממשו, היו לו תלונות . מהעדויות עלו סממנים נוספים לכך שהתובעת והמנוח ניהלו משק בית משותף, וכי המנוח גם תמך כלכלית בתובעת וחש אחריות כלפיה, כמפורט להלן: לטענת התובעת בתצהירה, בתקופה הראשונה לחייה עם המנוח עבדה במשרה מלאה והשתתפה בהוצאות הבית המשותף. לגרסתה בחקירה הנגדית, לפני פטירתו של אביו של המנוח לא היו לו רכוש וכספים, הוא לא קיבל פנסיה מקרן הפנסיה ואת כספי פיצויי הפיטורים שקיבל מבנק הפועלים הפסיד בבורסה. לאחר שנפטר אביו והתובע קיבל את רכושו, השתפ ר מצבו הכלכלי, וכך התאפשר לה לצאת ללימודים ולעבוד רק שלוש משמרות בשבוע (חמישי לילה, שישי ערב ושבת בוקר) בסוף שבוע ובחגים. (ע' 9, ש' 15 - 24; ע' 11, ש' 10 - 19). נציין, כי גרסה זו נתמכת בעדותו של שי, שכן כעולה מחומר הראיות אין יסוד לטענה כי בחייו של המנוח שולמה לו פנסיה מהקרן, אלא רק כי הוא המשיך לשלם לקרן הפנסיה על מנת המשיך לצבור זכויות, ושי אף הודה בכך במסגרת חקירתו הנגדית (ע' 121 ש' 1 - 7), וטענתם בתצהיריהם כי אביהם היה אמיד מבוססת על הרכוש שירש המנוח מאביו, דהיינו בשנת 2003, לפני צאתה של התובעת ללימודים. על פי העדויות, המנוח רכש לתובעת מקרר עבור יחידת הדיור בתל השומר (עדות גב' אונגר, ע' 50, ש' 18). על פי העדויות, המנוח תמך בתובעת כלכלית (עדות גלבלום, ע' 56, ש' 13 - 16). בכלל זה, מימן התובע את כל הטיולים בחו"ל והחופשות אליהן יצא עם התובעת (עדות רינה, ע' 131 ש' 10). על פי העדויות, המנוח עודד את התובעת לצאת ללימודים, ובלשונו של שי - "דחף אותה". (ע' 109, ש' 19), ואף סייע לה כלכלית בתקופת הלימודים. עובדה זו מעידה לדעתנו על חיים משותפים כאשר המנוח תרם להתקדמותה המקצועית של התובעת. על פי הסכם הממון, נערך לתובעת ביטוח חיים, כאשר המנוח מימן שלוש חמישיות מעלותו והתובעת מימנה שתי חמישיות מעלותו. עובדה זו מעידה על כך כי המנוח סבר כי הוא אחראי לדאוג לתמיכה כלכלית בתובעת לאחר שחלילה ילך לעולמו. כוונתו של המנוח לדאוג לתובעת לאחר פטירתו עלתה חד משמעית מהעדויות (עדות חיה אונגר, ע' 49, ש' 4 - 5; עדות גלבלום, ע' 56, ש' 3 - 6; ע' 63, ש' 5 - 7; שם, ש' 13; עדות אלי קזז, ע' 70, ש' 6). העובדה שהמנוח חש אחריות לדאוג לתובעת לאחר שילך לעולמו מעידה על טיב הקשר ביניהם. אמנם, לתובעת ולמנוח לא היה חשבון בנק משותף. כעולה מהעדויות, גם למנוח ולרינה גרושתו לא היה חשבון בנק משותף עת היו נשואים (עדות רינה, ע' 126, ש' 22 - 23; עדות ענת שדה, ' 150, ש' 21 ) . איננו סבורים כי עובדה זו מעידה על אי ניהול משק בית משותף. ראשית במקרה של המנוח היעדר חשבון משותף הוא הנורמה, שכן גם עם רינה עת היה נשוי לה לא היה לו חשבון משותף. שנית, זוגות רבים ובמיוחד זוגות הנמצאים בפרק ב' של חייהם שומרים על הפרדה רכושית בחשבונות הבנק שלהם. כאמור, מבין העדויות מעדיפים אנו את עדותו של עו"ד קראוס, אשר העיד כי על פי דברי המנוח בשיחות הרבות שניהל עמו התובעת והמנוח גרו זה אצל זה והיו בני זוג (ע' 75, ש' 22 - 24; ע' 79 ש' 15 - 18; ע' 80, ש' 8 - 12). עדותו זו של מר קראוס מתיישבת עם מכלול העדויות בהליך, כמפורט בהרחבה לעיל. הסכם הממון: ביום 6.2.2005 ערכו התובעת והמנוח הסכם ממון. על פי עדותו של עו"ד בעז קראוס, הסכם הממון הוכן על ידו, לבקשתו של המנוח, כאשר מבחינתו הלקוח שלו היה המנוח. לגרסת התובעת, המנוח אמר לה שהוא מבקש לערוך הסכם ממון לאחר שירש כסף ודירה נוספת מאביו כך שהיו לו שתי דירות, והוא רצה לעשות הפרדת רכוש ולהבטיח לה את זכויותיה הסוציאליות, דהיינו ביטוח חיים ופנסיה (ע' 17, ש' 12 - 16). גרסתה של התובעת לעניין הלך המחשבה של המנוח נתמכת גם בעדויות העדים האחרים. על פי עדותה של גב' אונגר, המנוח סיפר להם כי הוא ערך הסכם ממון כאשר בכוונתו להשאיר את הדירות לילדיו ואת הפנסיה לתובעת (ע' 48, ש' 8 - 12). על פי עדותו של מר גלבלום, המנוח רצה לדאוג לתובעת לאחר מותו, ועל פי עצתו ערך הסכם ממון, בו הובטחו לתובעת ביטוח חיים וקופת הגמל (ע' 56, ש' 1 - 5; שם, ש' 18 - 20). ב"כ הקרן ורן מייחסים משמעות לכך שכתובות הצדדים בהסכם הממון הן: התובעת - מעונות בית החולים שיבא תל השומר; המנוח - שד' בן גוריון 3 חולון. כמו כן, בהסכם הממון נכתב בלשון עתיד כי "הצדדים אמורים להתגורר בעתיד בדירת האיש ברח' רבינוביץ 4 בחולון או כל דירה אחרת של האיש" (סעיף 3 להסכם הממון). לטענת ב"כ הקרן ורן, הן מהכתובות שצוינו בהסכם והן מכך שההסכם מדבר בלשון עתיד ניתן ללמוד כי התובעת והמנוח לא התגוררו יחדיו בעת עריכת ההסכם. עו"ד קראוס לא זכר ממי קיבל את הכתובות הרשומות בהסכם הממון (ע' 78, ש' 15). כן העיד כי ההסכם נוסח בלשון עתיד משתי סיבות: הכוונה של התובעת והמנוח הייתה שימשיכו להתגורר בדירה של המנוח, כי הדירה של התובעת בתל השומר הייתה זמנית; המנוח היה הלקוח שלו וכדי להגן עליו ניסח את הדברים באופן שיקטין ככל שניתן את טיב היחסים הדוק ביניהם (ע' 79, ש' 1 - 5). איננו סבורים כי הסכם הממון תומך במסקנה כי התובעת והמנוח לא היו ידועים בציבור מנימוקים שיפורטו להלן. ראשית, עצם עריכתו של הסכם הממון מעידה על מערכת היחסים בין התובעת לבין המנוח, שכן אם באמת מערכת היחסים בין המנוח לבין התובעת הייתה של "חברות" או "לצרכי מין", לא היה המנוח דואג להסדיר את ההיבטים הכלכליים של מערכת היחסים בינו לבין התובעת. ואכן, כפי שעלה מעדותו של שי, למנוח היו חברות בעבר איתן לא ערך הסכם ממון (ע' 125, ע' 9 - 14). שנית, כפי שהוסבר על ידי עו"ד קראוס, ההסכם נוסח על ידו מתוך מגמה לשמור על האינטרס של המנוח, ולכן נוסח באופן המגן על המנוח (ע' 79, ש' 3 - 5; שם, ש' 9 - 10; ע' 80, ש' 18 - 19). על רקע זה אין לייחס גם משמעות לכך שבהואיל השני נאמר כי הצדדים חיים "לעתים" תחת קורת גג אחת במשותף ו"לעיתים" תוך ניהול חיים משותפים. שלישית, בהסכם הממון יש גם סעיפים התומכים בכך שהתובעת והמנוח חיו יחדיו וניהלו משק בית משותף (ההואיל הרביעי; המבוא). רביעית, אין לייחס משמעות מרחיקת לכת לעניין הכתובות, שכן גם המנוח התגורר בעת עריכת ההסכם ברח' רבינוביץ בחולון, ולמרות זאת כתובתו בהסכם נכתבה רח' בן גוריון. כאמור, בהסכם הממון הוסכם על עריכת ביטוח חיים לתובעת, כאשר המנוח נשא ב- 3/5 מהפרמיה. ביטוח החיים נערך לאחר חתימת הסכם הממון. עובדה זו מעידה כי המנוח ראה עצמו אחראי לדאוג לתובעת לאחר מותו. בסעיף 3 להסכם נקבע כי הצדדים יהיו זכאים לזכויות סוציאליות המגיעות לידוע/ה בציבור, ובכלל זה ל"פנסיה או כל קיצבה או גמלה המשתלמת לבן זוג הידוע בציבור לאחר פטירת בן זוגו (קיצבה או גימלה שאם לא יקבלו הידוע/ה בציבור לא יקבלו אף אחד אחר) בכפוף לכך שהצדדים התגורר יחד בני זוג עד למועד הפטירה". עו"ד קראוס הסביר בעדותו כי הוא נוקט בניסוח זה באופן תדיר, וכי "המנוח בוודאות לא ביקש ממני את הסעיף הזה" (ע' 81, ש' 1 - 6), וכי לא התקיימה בינו לבי המנוח שיחה שבה נבחנה העדפה של בנו או של התובעת (שם, ש' 18). לאור האמור, אנו סבורים כי אין לייחס לסעיף זה משמעות לפיה המנוח לא היה מעוניין כי התובעת תקבל פנסיה מקרן הפנסיה אילו ידע שבמועד פטירתו בנו רן יהיה זכאי למענק מהקרן. יתר על כן. בכל מקרה לא ניתן להתנות על תקנות הקרן, והתובעת זכאית לזכויות מהקרן על פי מעמדה, ללא קשר לרצונו של המנוח. כללו של דבר: אנו סבורים כי עצם עריכת הסכם הממון מעידה על כך שהמנוח והתובעת היו בגדר ידועים בציבור, ומכל מקום אין בהסכם הממון או בהוראותיו כדי לשלול את מעמדה של התובעת כידועה בציבור. בהתייחס לטענות הקרן וב"כ רן ככל שלא ניתנה להן התייחסות באמור לעיל: אכן, התובעת הסתירה בשלבים הראשונים של ההליך את העובדה ששכרה חדר במעונות בתל השומר ואת מגוריה שם, ולא נטען למגורים משותפים בשתי יחידות דיור או ל"הצדק סביר" להיעדר מגורים משותפים, טענות שהועלו על ידי התובעת רק בשלב הסיכומים. אולם, אנו סבורים כי עלינו להכריע בהליך על יסוד התשתית העובדתית אשר נפרשה בפנינו בעדויות ובראיות, ואין לדחות את התביעה בשל "שינוי חזית". כאמור, לדעתנו אין צורך להוכיח כי נוצר לתובעת מחסור כלכלי עקב פטירתו של המנוח לצורך זכאותה לפנסיה. מכל מקום, כפי שהוכח לעיל, המנוח תמך כלכלית בתובעת. כללו של דבר: אנו קובעים כי הוכח בפנינו כי התובעת התגוררה עם המנוח ברציפות בשנה האחרונה עובר לפטירתו של המנוח וכי התובעת והמנוח ניהלו משק בית משותף. לפיכך, התובעת זכאי לקצבת שאירים מקרן הפנסיה על פי תקנות הקרן. סוף דבר: תביעתה של התובעת מתקבלת. כל אחד מהנתבעים, הקרן ורן גלי, ישלמו לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.