העדפת נושים אסורה בעל מניות בחברה בפירוק

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העדפת נושים אסורה בעל מניות בחברה בפירוק: לפני בקשה לחייב, באופן אישי, את בעל המניות של החברה שבפירוק, וזאת לפי סעיפים 373 ו374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג- 1983 (להלן: "הפקודה"). רקע עובדתי 1. המשיב, אליהו יהושע, הידוע אף בכינויו "פשה", ניהל את א. פשה סיטונאות פירות וירקות (1997) בע"מ (להלן: "החברה שבפירוק", או "א. פשה"). ביום 09.03.05 הוגשה מטעם קיבוץ איילת השחר - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (להלן: "איילת השחר"), היא נושת החברה על פי פסק דין, בקשה למינוי מפרק זמני לחברה. בעקבות אותה בקשה, ניתן ביום 07.07.05 צו פירוק כנגד החברה. לטענת המשיב ועל פי הדוחות הכספיים, הפסיקה החברה את פעילותה בשנת 2001. ביום 20.12.2001 הוקמה חברת ש. פשה - סיטונאות פירות וירקות בע"מ על ידי אשתו של המשיב, שולמית אליהו (להלן: שולמית"). בספטמבר של שנת 2009, רכשה ש. פשה מא. פשה את הרכוש הקבוע של זו, האחרונה (להלן: "עסקת המכר"), והחלה לנהל עסק דומה לזה שניהלה א. פשה. טענות הצדדים 2. המפרק טוען כי המשיב הבריח נכסים, בתכנון ובכוונה. ראשית הוא העביר לאשתו את הנכס בתמורה זעירה ביחס לשוויו, וכי על פי החשד הוא עדיין מנהל את העסק "מאחורי הקלעים". ראייה לכך מוצא המפרק בכך שהעסק מתנהל באותו מקום, בשם דומה, ובאותו מספר טלפון. בנוסף הגיש המפרק דוח מטעם משרד חקירות, שחקר ומצא כי המשיב מפעיל את העסק, על שם אשתו. התזה אותה מעלה המפרק גורסת כי המשיב סגר את חובותיו בבנק הבינלאומי הראשון בע"מ (להלן: "הבינלאומי"), בו המשיב ערב לחוב באופן אישי, ובנוגע לשאר חובותיו, השאיר את נושיו להיפרע מחברה ריקה מנכסים. עוד סובר המפרק כי המשיב סגר את החוב בבינלאומי מתקבולי ש. פשה, לאחר שזו החלה לפעול במקום א. פשה. טענת ההגנה המרכזית של המשיב היא כי המפרק נכשל להוכיח תרמית ביצירת החובות. הוא סובר כי מכירת החברה לש. פשה נעשתה בתום לב ובשל כך אין לייחס את חובותיה האישיים של החברה. מוסכמות עובדתיות 3. אין עוררין כי עסקת המכר לא כללה תשלום בשל מוניטין. כן אין עוררין על כך שהעסק היה בעל מחזור מכירות גדול (היקף מחזור של כ-37 מיליון ₪). בנוסף מסכימים הצדדים כי החברה פרעה חוב של כשני מיליון שקלים לבנק הבינלאומי הראשון בע"מ (להלן: "הבינלאומי"), וכי המשיב ערב באופן אישי לחוב זה. כן הובאו ראיות, והדבר לא הוכחש על ידי המשיב, כי ש. פשה פרעה את חובותיה של א. פשה, לפחות בהיקף של כ690,000 ₪. דיון 4. האם עסקת המכר נעשתה בכדי להתחמק מנושיה של החברה? האם נפל פגם במכירת העסק, המצדיק הטלת חובותיה של החברה על המשיב, וזאת בניגוד לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת? נראה בעיני שכן. אפרט. לעניין השאלה האם מחויב מנהל חברה למקסם את מחיר החברה, בעת המכירה? התשובה הינה ודאי שכן, זהו אינטרס החברה. אין ספק כי מכירת חברה בנזיד עדשים, ובמיוחד לקרוב משפחה מעידה על הכוונה לפגוע בנושי החברה. לחברת א. פשה היה מחזור כספי של 37 מיליון ₪. בעסק נמצא רכוש קבוע בסך 280 אלף ₪. פשה מכר, לטענתו, את העסק במחיר עלות הציוד, בעוד כל עין רואה כי העסק נמכר בתת שווי. עסקה שכזו, גם אם נעשתה שלא בניסיון להתחמק מחובות, מהווה לכאורה, הפרה של חובת הזהירות שחייב מנהל לחברה בה הוא עובד. מנהל מחויב לפעול לטובת האינטרסים של החברה, ובפרט, בעלי המניות שלה, נושיה, ועובדיה. מקסום הנכס בעת המכירה, הינו אינטרס מובהק של החברה כולה. מנהל החברה לא ניסה למכור את החברה בשוק החופשי, לא פרסם מודעה ולא ניסה לעניין קונים פוטנציאלים. אם כך, על פניו, התרשל המשיב במכירת החברה. אך האם יש בכך בכדי לחייב את מר פשה בחובות החברה באופן גורף (כסעד סעיף 373 לפקודה), או שמא יש לחייבו בהפרש בין שווי השוק הרעיוני של החברה לבין השווי ששולם בעסקת המכר? האם קיימות נסיבות השופכות אור על העסקה? הראיות שלפני מראות כי פשה סגר את חובותיו לבנק הבינלאומי, לרוב בהפקדות במזומן, ובכללן אחת בהיקף של כמיליון ₪, שאת מקורותיה לא ידע המשיב להסביר. סכום נכבד הופקד על ידי חברת ש. פשה, שהעבירה, במועדים שונים, סכומים בסך כולל של 690,000 ₪. בגין מה הועברו סכומים אלו, אם הצהיר המשיב כי החברה מכרה את ציודה הקבוע בלבד, ותמורת העסקה לפי חשבונית מס שהציג המשיב היא כ-280,000 ₪? אשתו של המשיב, בעלת המניות והמנהלת של ש. פשה, הצהירה כי היא קנתה את החברה אך בשווי רכושה הקבוע. בעבור מה העבירה ש. פשה לא. פשה כספים בהיקפים שכאלה? הסברו של המשיב אינו שופך אור על העסקה, בלשון המעטה. המשיב מתאמץ לצייר עצמו כאדם תמים שאינו יודע קרוא וכתוב, ולמרבית השאלות אין הוא יודע כיצד להשיב. כך למשל, אין הוא יודע להשיב לשאלה, מדוע לא מכר את מפעל חייו במחיר ריאלי. מדוע, אם אין הוא יודע לתמחר את עסקו, לא התייעץ הוא עם אנשי מקצוע טרם המכירה. מהיכן הגיעו הכספים הרבים בהם השתמש בכדי לסגור את חובותיו. לשאלות אלו לא נתן המשיב מענה. עדותו זו אינה מתיישבת עם היותו אדם בעל עבר עסקי מכובד, כאשר היו ברשותו בעבר כמה חברות בעלות פעילות רחבת היקף עליהם ניצח ביד רמה. לכל אלה יש להוסיף כי בגרסאות המשיב נמצאו סתירות, כך למשל, כפי שצוין לעיל, לגרסת המשיב נמכר העסק בתמורה של 280,000 ₪ בלבד, כאשר ידוע כי ש. פשה העבירה 670,000 ₪ לחשבון הבנק של א. פשה. אינני מקבל את גרסת המשיב למאורעות. העובדות מדברות בעד עצמן, ולפיכך אני קובע כי המשיב הבריח את נכסי העסק לטובת אשתו, במודע, ועל מנת להתחמק מנושיו. בהיעדר ראיות אחרות אף נראה כי חברת ש. פשה מימנה את חיסול חובותיה של א. פשה, וכי הפקדות המזומן הגיעו, ככל הנראה, גם הם, מהכנסות חברת ש. פשה. המתווה הנורמטיבי 5. מהו הסעד שיוענק לחברה שבפירוק אשר מנהליה חילקו נכסיה בעבור נזיד עדשים? מפרק החברה מבקש כי המשיב ישא בחובות החברה בשל פעולות אלה של הברחת הנכסים. אני סבור שהצדק עמו. אפרט. ראשית אתייחס לטענותיו המשפטיות של המשיב. המשיב סבור כי על מנת לקבל סעד לפי סעיפים 373 ו374 לפקודת החברות יש להוכיח את עוולת התרמית על יסודותיה, כפי שהיא מצויה בסעיף 52 לפקודת הנזיקין . בנוסף טוען המשיב כי את כוונת הרמייה יש לבדוק בעת יצירת החוב ולא במעשים מאוחרים יותר. לא אוכל לקבל טיעון זה. ראשית, פירושו של המשיב אינו מתיישב עם כללי ברירת הדין המבכרים חוק מאוחר על חוק מוקדם, וחוק ספציפי על חוק כללי. סעיפים 373 ו374, הם מאוחרים יותר, וכן ספציפיים יותר מעוולת התרמית, הכללית. סעיפים 373 ו374 לפקודה דנים בהפרת חובות מסוימות שביצעו מנהלי חברה בפירוק. נראה כי יקשה על המשיב להצביע על הוראת חוק אחרת, המתאימה יותר לעניינינו. שנית, פרשנותו של המשיב אינה מתקבלת על הדעת גם מבחינה מהותית. הרי לדידו, חברה שלוותה כספים מבנק בתום לב, ולאחר מכן השתמשה בכספים שלא בתום לב (למשל, העניקה לכל מנהליה בונוס בגובה סך ההלוואה, ולאחר מכן הודיעה על חדלות פירעון) לא ביצעה שום עוולה שכן ההלוואה נלקחה בתום לב. 6. בהליך לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודה, יש להוכיח יסודות אחרים. לעניין זה יפים לנו דברי חברתי כב' השופטת ו' אלשייך בפש"ר (תל-אביב-יפו) 261/97 עו"ד אשכולי נ' ברקוביץ, , אליו מפנים שני הצדדים כאסמכתא כאשר כל אחד מפרש את פסק הדין בצורה שונה. כב' השופטת אלשייך חילקה את סוג הבקשות והמקרים שעמדו לפניה לדיון, לשני קבוצות וכך ציינה: "בקצירת האומר יוער, כי את הבקשות והמקרים המגיעים לדיון במסגרת סעיף 373 (לא פעם, תוך הוספת סעיף 374 כסעד חלופי), ניתן לחלק בתיחום גס לשתי קבוצות מקרים אפשריות; קבוצה אחת, קובלת כי החלטותיהם העסקיות של המנהלים ערב הקריסה (כגון נטילת התחייבויות אלו ואחרות - לא פעם בנסיון להציל את החברה מפירוק), היו בבחינת לקיחת סיכון עסקי לא סביר על חשבון הנושים, תוך ניצול העובדה כי מסך התאגדות "מחסן" את המנהלים בנשיאה בסיכון הלא סביר שיצרו, כחלק מ"סחרור הקריסה" של החברה. קבוצה שניה, המגיעה לא פעם לשעריו של בית משפט זה, הינה מעשים אשר אינם מהווים נסיונות להצלת החברה, אלא נסיונות לשפר את מצבם האישי של בעלי המניות ערב הקריסה, וזאת על חשבון הנושים ובניגוד לכל דין; על קבוצה זו נמנים, בין היתר, בזיזה, ריקון והברחה של נכסי החברה, אל כיסם האישי של המנהלים או חברות אחרות בבעלותם, בלא לשלם על כך תמורה בת-ערך; נסיונות להונאה או לסיכול פסקי-דין שניתנו כנגד החברה;המנעות מניהול ספרי חשבונות, בכדי למנוע מהנושים וממפרק עתידי להתחקות אחר רכוש החברה, וכיוצא באלו. ההבדל בין שתי הקבוצות דנן הינו ברור וגלוי לעין; הקבוצה הראשונה הינה למעשה הרעה דה-פקטו של מצב הנושים אגב לקיחת סיכונים לא סבירה, שמטרתה הדומיננטית נסיון לחלץ את החברה מקשייה. כאן, קיים שיקול נגד רב-עוצמה שיש להתחשב בו, והוא העובדה כי הדין רואה את עצם התופעה של נסיון מאומץ להציל חברות מקריסה כתופעה רצויה, ואינו מעודד התערבות במעין "חוכמה בדיעבד" בשיקוליהם העסקיים של המנהלים. אי לכך, נדרש בית המשפט לזהירות רבה בכל הנוגע לקבוצת מקרים זו, מתוך מודעות לכך כי פסיקה "נדיבה" מדי של סעדים לפי סעיפים 373 ו-374 עשויה ליצור הרתעת יתר, אשר עשויה להביא בתורה להמנעות מנסיונות להציל חברות, במקום בו יתכן והדבר ניתן וראוי עדיין. אי לכך, תדרש במקרים כאלו רמה גבוהה וחריגה של אי-סבירות ונטילת סיכון שלציוד סיכוי מועט מאד להטיב את מצב החברה, בכדי להביא להטלת אחריות אישית. לא כזו היא קבוצת המקרים השניה; מקרים אלו מצויים, מעצם הגדרתם, מחוץ לתחום הלגיטימי והרצוי של ניהול חברה, וכל עניינם אינו הצלת החברה, אלא שיפור מעמדם האישי של בעלי השליטה לעומת הנושים, תוך עשיית מעשים שהינם שלא כדין ונוגדים את דיני החברות מעצם ברייתם - כגון המנעות מניהול ספרי חשבונות, הברחת נכסים לעסק פרטי של בעל השליטה, וכיוצא באלו. מעשים אלו כרוכים אף ביסוד חזק של ניצול לרעה של מעמד בעל השליטה, תוך התעלמות, מפורשת או משתמעת, מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. כאשר הוכח בפני בית המשפט, ברמת הוכחה גבוהה, כי המקרה שלפניו נופל לתחום זה, הרי שהסיכון להרתעת-יתר או פגיעה באינטרסים לגיטימיים יורד מאד. זאת, באשר כאשר עניין לנו במעשה אשר כל-כולו שלא כדין, ואין הוא מערב כל אינטרס אשר המדיניות השיפוטית חפצה להגן עליו או להשמר מפגיעה בו. אם וכאשר מוכח המעשה, לא נותר לבית המשפט אלא להחליט, האם היקפו וחומרתו מצדיקים שימוש בסנקציה הכוללת והחמורה של סעיף 373, או שמא די ב"טיפול נקודתי" והשבת מה שנלקח על-ידי שימוש בסעיף 374." (שם, 6211). אף במקרה שלפני, המשיב התחמק מתשלום חובותיו לנושיו, תוך שהוא משלם את חובותיו לנושים הנוחים לו, בעוד הוא מעביר את זכויותיו לחברה נקייה מהתחייבויות ומשאיר את נושיו צמאים מול שוקת שבורה. לא ניתן לדעת בוודאות מה ניתן היה לקבל בשוק החופשי תמורת העסק, אך ודאי שנסיבות העסקה, העובדה כי המשיב מכר את העסק דווקא לאשתו, וכן העובדה כי עסק זה (ברשות אשתו) שילם לפחות כ700,000 ₪ מחובותיו (וכספים אלה, בחלקם הגדול, שולמו מעבר לתמורה עליה הצהיר המשיב), מעידה כי בעסקה זו רב הנסתר על הגלוי. 7. הייתי מסתפק בפיצוי המשיב לפי ס' 374 לפקודה, והייתי מורה על המשיב לשלם רק את הפרש התמורה ששולמה למחיר שוק רגיל לעסקו, אם סבור הייתי כי המשיב התרשל בלבד. אך אין מקום לספק מן הראיות שלפני, ועל פיהן אני סבור את שעשה המשיב, עשה תוך רמייה כמשמעותה בסעיף 373 לפקודה, מעבר להיות זו פעולה ש"לא כהוגן" כמשמעותה בסעיף 374 לפקודה. למעלה מן הצורך אוסיף, כי אין הבדל, בין התרופה לפי סעיף 374 לתרופה לפי סעיף 373 במקרה דנן, שכן זו הראשונה תכסה את כל חובות החברה, שכן שווי השוק של החברה שבפירוק (בניכוי התמורה ששולמה) גדול מחובות החברה שבפירוק. חובות החברה, נכון ליום פסק הדין, הינם שלושה: חוב לקיבוץ איילת השחר בסך של 843,079 ₪ בו אושר סכום נשייה של 324,946 ₪. חוב לעיריית ירושלים בסך 623,136 ₪, וחוב למס הכנסה בסך 444,864 ₪. הוכחת החוב למס הכנסה, טרם נבדקה. התוצאה 8. המשיב יחוב באופן אישי על חובות החברה שבפירוק, כאמור בסעיף 373 לפקודה. המשיב יחוב בהיקף של 948,082 ₪, המגלם את חובות החברה לעיריית ירושלים ולאיילת השחר. המשיב יחוב על חוב החברה למס הכנסה, לכשיוכח החוב, וכן, במידה והסכום שאושר לנשייה על ידי איילת השחר ישתנה בערעור, יעודכן החוב לאיילת השחר. בנוסף ישא המשיב בהוצאות המפרק ובשכר טרחתו בסך של 20,000 ₪. על הסכומים להשתלם בתוך 30 יום ולא ישולמו אלה בתוספת הצמדה וריבית, כחוק. דיני חברותהעדפת נושיםבעלי מניותמניותפירוק חברהנושה