הענקת זכויות חייב לגרושתו במסגרת הסכם גירושין בפשיטת רגל

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הענקת זכויות חייב לגרושתו: עסקינן בבקשת עו"ד עדי בראונשטיין, הנאמן על נכסי החייב (להלן: "הנאמן" ו-"החייב" בהתאמה) להורות כי ההתחייבויות שנטל על עצמו החייב במסגרת הסכם גירושין עם גרושתו, המשיבה שכטר אליז (להלן: "המשיבה"), בטלות על פי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, ולחילופין להורות כי מדובר במעשי מרמה הבטלים כלפי הנאמן על פי סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל. עיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים בפניי, במהלכו גם נחקרה המשיבה, וניתנת החלטתי להלן; 1. בין המשיבה לחייב נחתם הסכם גירושין ביום 11/7/05. בסמוך לאחר חתימתו ניתן להסכם תוקף של פסק דין בהסכמה בבית המשפט לענייני משפחה. הגט עצמו ניתן ביום 6/9/05, כחודש לפני שניתן צו הכינוס בעניינו של החייב (צו הכינוס ניתן ביום 10/10/05). על פי הסכם הגירושין נטל על עצמו החייב לשאת בתשלומים גבוהים ביותר למשיבה בגין מזונותיה ומזונות ילדיהם, כמו גם דמי שכירות וחובות נוספים של בני הזוג, כפי שיפורט להלן. להשלמת התמונה יצויין כי המשיבה הגישה לנאמן שתי תביעות חוב, המבוססות על הסכם הגירושין, כאשר תביעת החוב השנייה הינה גבוהה יותר מהראשונה, והיוותה למעשה תיקון של התביעה הראשונה. כמו כן, המשיבה טוענת במסגרת תביעות החוב שהגישה לנאמן לסכומים נוספים שאינם נובעים מהסכם הגירושין. פרטי ההסכם; 2. במסגרת ההסכם נקבע כי החייב ישלם למשיבה סכומים נכבדים, אשר לטענת הנאמן הינם חריגים במיוחד כאשר מדובר בחייב חדל פרעון: א. בהסכם נקבע כי החייב ישלם למשיבה תשלומי איזון אישיים וחודשיים בסך 7,000$ (!) החל מיום 1/10/05. הנאמן טוען כי סכום זה הינו גבוה וחריג, כאשר מדובר בחייב בפשיטת רגל. ב. בהסכם נקבע כי החייב ישלם למשיבה סך 13,500 ₪ (!) לחודש בגין תשלומי מזונות לילדיהם המשותפים. גם בעניין זה טוען הנאמן כי מדובר בסכום גבוה וחריג, כאשר מדובר בחייב בפשיטת רגל - לטענת הנאמן, סכום המזונות הממוצע הנפסק במסגרת הסכמי גירושין עומד על 1500 ₪ לילד ולכן, לכל היותר, יש לאשר למשיבה סכום זה. לטענת הנאמן, כל הסכומים ששולמו מעבר לסכום זה נכנסים בגדר הסעיפים 96 ו-98 לפקודה. ג. בהסכם נקבע כי החייב ישלם למשיבה ולילדיהם המשותפים דמי שכירות במשך 3 שנים עבור בית ששכרו בהרצליה פיתוח בסך השווה ל-9,000$ (!) בחודש. כמו כן התחייב החייב לשלם למשיבה סך שלא יפחת מ-3000$ בגין דמי שכירות עבור מדור ככל שייאלצו לעזוב את הבית בהרצליה. יצויין כי מההסכם עולה כי בניסיון להגיע לשלום בית, יגורו החייב והמשיבה יחד בבית השכור בהרצליה, אולם גם אם החייב יעזוב את הבית, עליו לשאת בתשלומים שצוינו לעיל בגין דמי שכירות. ד. בהסכם נקבע כי במועד סידור הגט יעביר החייב את זכויותיו בבית המגורים (דהיינו, מחצית מהזכויות בבית) על שם המשיבה בלא תמורה ("במתנה" בלשון ההסכם). ה. בהסכם נקבע כי חשבונות הבנק המשותפים שהתנהלו על שמם של שני בני הזוג (החייב והמשיבה) יועברו על שמו של החייב, כאשר היתרה המצויה בהם (לחובה או לזכות) תעבור לידי החייב. ו. בהסכם נקבע כי המשיבה מוותרת על כל טענותיה ותביעותיה בקשר לעסקי היהלומים שבבעלות החייב. טענות הנאמן; 3. הנאמן טוען כי דין ההסכם, ומניה וביה הזכויות שקיבלה המשיבה במסגרת ההסכם, להתבטל, הן על פי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל והן על פי סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל. לעניין ביטול ההענקה על פי סעיף 96 טוען הנאמן כי: החייב לא היה סולבנטי בזמן חתימת ההסכם, וכראיה לכך - תוך 3 חודשים מרגע חתימת ההסכם וחודש לאחר מתן הגט, ניתן צו כינוס בעניינו של החייב. המשיבה והחייב אינם תמי לב, לאור סמיכות הזמנים בין חתימת ההסכם ומתן הגט לבין צו הכינוס, וכי מטרת ההסכם הייתה הברחת נכסי החייב מידי הנושים. זאת, לאור תוכנו של ההסכם ואופן חלוקת הנכסים בו. המשיבה אינה עומדת בחריגי סעיף 96(ג) בכל הנוגע לקונה בתום לב ובתמורה. לעניין ביטול בגין העדפת מרמה על פי סעיף 98 מרמה טוען הנאמן כי: ההסכם בוצע במסגרת שלושת החודשים שקדמו למתן צו הכינוס וכי מטרת ההסכם הייתה העדפת המשיבה כנושה על פני נושים אחרים - ולראיה (לטענת הנאמן), הסכומים הגבוהים והחריגים אשר התחייב החייב לשלם למשיבה. בזמן עריכת ההסכם וחתימתו, לא היה החייב סולבנטי, דהיינו לא הייתה לו באותו שלב יכולת לפרוע את חובותיו שהגיע זמן פרעונם, ודי בכך כדי לבטל את ההסכם. טענות המשיבה; 4. החייב לא הגיב לבקשה. המשיבה הגישה תגובתה באיחור ניכר. המשיבה טוענת שמערכת היחסים בין בני הזוג, אשר נישאו בשנת 1993, ידעה עליות ומורדות לאורך השנים, וכי המשבר אשר הוביל לגירושין החל זמן רב בטרם ניתן צו הכינוס, ולראיה - החייב פתח תיק גירושין בבית הדין הרבני כבר בדצמבר 2004. לטענת המשיבה מדובר בגירושין כנים, ולא בגירושין "פתאומיים" החשודים בחוסר תום לב מצד המשיבה. המשיבה טוענת כי הייתה תמת לב במסגרת הסכם הגירושין וכי מדובר בגירושין כנים; כי לא ידעה דבר על מצבו הכלכלי של החייב; וכי במסגרת ההסכם נתנה המשיבה תמורה משמעותית כנגד התחייבויות החייב על ידי ויתורה על חלקה בכל חלק או רווח מעסקי היהלומים של החייב. המשיבה טוענת כי ההתחייבויות אשר החייב נטל על עצמו במסגרת הסכם הגירושין תאמו את מצבו הכלכלי של החייב כפי שהיה לאורך שנות חייהם המשותפים ובמועד עריכת ההסכם, וכי לא הייתה לה יכולת כלשהי לדעת כי הלכה למעשה במועד חתימת ההסכם היה החייב שרוי במצב כלכלי רעוע. 5. המשיבה מתמקדת בתגובתה בסעיף 96, כאשר טוענת המשיבה כי בנסיבות העניין לא מתקיימים תנאי הסעיף וכי לא מדובר ב"נכסים של החייב". ראשית, לעניין החיוב בתשלומי מזונות (לו הוקדש חלק ניכר מתגובת המשיבה), המשיבה טוענת כי מדובר בתשלומים הנכללים בחריג הקבוע בסעיף 96(ג)(1) וכי במידה ותתקבלנה טענות הנאמן במלואן, החייב לא ישא בחובת תשלום כלשהי במזונות ילדיהם המשותפים, וכתוצאה מכך ייוותרו המשיבה וילדיהם המשותפים בחוסר כל, בניגוד לדין ולצדק. שנית, לעניין יתר ההתחייבויות שנטל על עצמו החייב במסגרת הסכם הגירושין, טוענת המשיבה כי בנסיבות העניין מתקיים החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) דהיינו כי היא תמת לב וכי ניתנה תמורה בת ערך מצידה כנגד התחייבויות החייב כלפיה: א. תום לב - המשיבה טוענת כי בעת החתימה על ההסכם לא ידעה על מצבו הכלכלי של החייב, וכי ההסכם נחתם במסגרת ניסיון לשלום בית (המשיבה מפנה להוראה בהסכם לפיה רק אם לא יצליחו הצדדים להגיע לשלום בית, יהפוך ההסכם להסדר גירושין). המשיבה טוענת כי ראיה לתום ליבה הינה חתימתה על הסכם שכירות בו התחייבה יחד עם החייב בתשלום דמי שכירות חודשיים בסך 9,000$. לטענת המשיבה, אילו ידעה על מצבו הכלכלי של החייב (כפי שטוען הנאמן), ולאור הליכי הגירושין ולאור העובדה כי המשיבה אינה עובדת, ספק אם הייתה נוטלת על עצמה חוב כבד כל כך. זאת ועוד, המשיבה טוענת כי תום ליבה נלמד גם מהסכמתה למכור את הבית המשותף ולעבור לבית אחר בשכירות. לטענתה, לו הייתה עושה המשיבה יד אחת עם החייב על מנת להבריח נכסים מנושיו, לא הייתה לה סיבה לעזוב את בית המגורים המשותף, בו קיימת לה זכות לדיירות מוגנת. המשיבה מסתמכת על פסק הדין בפש"ר 1127/01 בש"א 7048/01 נידקו מכשירים אלקטרו מכניים בע"מ נ' ניר יוסף , בו נקבע שתום הלב של בני זוג במסגרת בקשה לביטול הסכם גירושין או הסכם שלום בית (במסגרת סעיף 96 לפקודה) ייבחן לפי נסיבות המקרה, וכי המבחנים המנחים שנקבעו שם (ובהם, הפרש הזמנים בין עריכת ההסכם לבין הפירוד בפועל; מארג ההסכם ובו שקילת ההתחייבויות בין בני הזוג) מצביעה על כך שבמקרה דנן לא מדובר בהענקה בטלה. ב. תמורה - המשיבה טוענת כי בפסיקה נקבע שיש להצביע על תמורה סבירה בנסיבות העניין ולא על תמורה שוות ערך. לטענת המשיבה, במסגרת הסכם הגירושין ויתרה על כל חלק ורווח מעסקי היהלומים של החייב, אשר היו עסקים משגשגים לאורך שנות נישואיהם, וכי יש לראות בויתור זה תמורה סבירה במסגרת ההסכם. 6. במסגרת תביעות החוב תובעת המשיבה כספים בגין הזכויות בבית המשותף, שנמכר זה מכבר ואשר מחצית הכספים בגין מכירתו כבר הועברה למשיבה. המשיבה טוענת כי נרשמה הערת אזהרה על שם ילדיהם המשותפים ועל כן היא זכאית לשווי המלא של הבית שנמכר (כמו כן, כאמור לעיל, גם במסגרת ההסכם נקבע כי זכויותיו של החייב בבית יועברו על שם המשיבה). בעניין זה טוען הנאמן כי הערת האזהרה נרשמה רק ביום 4/9/05 ועל כן גם כאן מדובר בהענקה בטלה. כמו כן, המשיבה טוענת כי החוב בחשבונם המשותף של בני הזוג בבנק דיסקונט שייך לחייב בלבד, לאור הסכם פשרה שהמשיבה חתמה עם הבנק, לפיו תעביר סך 50,000 ₪ לבנק ובתמורה החייב יעביר את כל חשבונות הבנק המשותפים על שמו בלבד. הנאמן טוען כי גם כאן מדובר בהענקה בטלה שאינה תקפה כלפי הנאמן. לבסוף, במסגרת תביעת החוב, טוענת המשיבה כי נשאה בחוב דמי השכירות למשכירי הבית בהרצליה, והיא תובעת את הסכומים אותם שילמה מקופת פשיטת הרגל. הנאמן מתנגד גם לדרישה זו. תשובת הנאמן; 7. הנאמן מתנגד לטענותיה של החייבת בנוגע לתום ליבה בעת עריכת ההסכם, וטוען כי החייב והמשיבה עשו יד אחת להברחת נכסים ולהעדפת המשיבה כנושה על פני נושיו האחרים של החייב. לעניין התמורה הנטענת על ידי המשיבה, טוען הנאמן כי ויתורה של המשיבה על טענותיה לגבי עסקי היהלומים אינו מהווה תמורה בת ערך, כיוון שפירושו של ויתור זה הינו אך ורק ויתור על חלקה בחובותיו של החייב בגין עסקי היהלומים, אשר היו מצויים באותה עת בקשיים. לטענת הנאמן, אם המשיבה טוענת כי היו לה זכויות בעסקי היהלומים של החייב, הרי שמכוח הפסיקה העניפה בדיני המשפחה, עליה לשאת גם בחובות העסקים. לאור העובדה כי בעת חתימת ההסכם או בסמוך לאחריו, קרסו עסקי היהלומים של החייב, לטענת הנאמן לא ניתן לראות בויתורה של המשיבה תמורה בת ערך. לפיכך, טוען הנאמן כי המשיבה לא שילמה כל תמורה בגין הזכויות החריגות שניתנו לה במסגרת ההסכם, ולמעלה מכך - למעשה "הויתור" הנטען על ידי המשיבה הינו הסתלקות מחובות בלבד. הנאמן מתייחס אף הוא לפסק הדין בעניין נידקו - לטענת הנאמן, יישום נכון של פסק הדין על הנסיבות דנן יוביל לקבלת הבקשה, כאשר לא ניתן לראות בהסכם דנן מארג של "תן וקח" כפי שנקבע בעניין נידקו. הנאמן טוען כי בנסיבות העניין יש לראות בהסכם דנן הסכם בלתי מאוזן החורג מגדרי הסביר. עמדת הכנ"ר; 8. הכנ"ר מצטרף לעמדת הנאמן ותומך בבקשה. הכנ"ר סבור כי החריגים שבסעיף 96(ג) אינם מתקיימים בנסיבות המקרה דנן, וכי חובת ההוכחה בנוגע לחריגים מוטלת על המשיבה, אשר לא עמדה בחובה זו. הכנ"ר מדגיש כי בחלק נכבד מטענותיה מבלבלת המשיבה בין עצם חבותו של החייב במזונות (אשר לגביה אין חולק) ובין גובה הסכום שמוטל על החייב בגין חוב המזונות. כמו כן, הכנ"ר סבור כי אין לראות את המשיבה כמי שנתנה תמורה בעלת ערך לפי 96(ג)(2) כאשר ויתורה על עסקי היהלומים הינו ויתור על חובות העסקים בלבד. הכנ"ר מוסיף ומציין כי במידה ותתקבל בקשת הנאמן, יש להכיר בשני מרכיבים של תביעת החוב שהגישה המשיבה: א. חוב מזונות בדין קדימה - בסך שימצא בית המשפט כסביר במסגרת פשיטת רגל למזונות שלושה ילדים קטינים (הכנ"ר מציין כי מקובל בעניין זה לפסוק 1,000 ₪ לכל ילד) למשך שלושת החודשים שבין ההסכם לבין מתן צו הכינוס, דהיינו חובות המזונות שנצטברו עד יום מתן הצו. הכנ"ר מציין כי בגין חובות שנצטברו לאחר יום הכינוס, חל סעיף 128 לפקודה, כאשר בקשה שהגישה המשיבה על פיו (לאחר שהנאמן דחה תביעה בעניין זה) הוכרעה ונדחתה זה מכבר על ידי בית משפט זה. ב. מחצית החוב ששולם למשכיר הבית בהרצליה בדין רגיל - הכנ"ר סבור כי חוב זה הוכח במידה מספקת על ידי המשיבה וכי דין תביעת החוב שהגישה בעניין זה להתקבל. 9. להשלמת התמונה אציין כי במסגרת תגובת המשיבה ותשובת הנאמן, כמו גם במסגרת הדיון, התמקדו הצדדים בטענות על פי סעיף 96 לפקודה, וזנחו במידה רבה את טענותיהם לעניין סעיף 98. עד כאן טענות הצדדים ולהלן החלטתי; 10. המסגרת הנורמטיבית לדיון מצויה בסעיף 96(א) ו-96 (ג) לפקודת פשיטת הרגל הקובע: "96. (א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן. (ב) ... (ג) "הענקה", לענין סעיף זה - לרבות כל העברה, אך למעט הענקה - (1) ... (2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך; (3) ..." כפי שצוין פעמים רבות בעבר, תכלית סעיף 96(א) הינה ביטול הענקות נכסים שביצע החייב ללא תמורה ריאלית ונאותה בשנתיים שקדמו לפשיטת הרגל, אשר תוצאתן הינה הקטנת מאסת הנכסים של החייב ואת יכולתם של נושיו להיפרע ממנו. הרציונאל העומד בבסיס הוראה זו הינו שעל אדם להיות הוגן כלפי נושיו בטרם יהיה נדיב כלפי קרוביו, וכי בטרם מחלקים מתנות, יש לפרוע חובות (ראה, בין היתר, ע"א 5709/99 לוין נ' שילר). בסעיף 96(ג) נקבעו מספר חריגים לכלל האמור, כאשר לענייננו רלוונטי החריג השני, הנוגע לקונה בתום לב ובתמורה. 11. ההענקה הנטענת, דנן, בוצעה על ידי החייב בצורת הסכם גירושין, במסגרתו ויתרה המשיבה על כל טענותיה לגבי עסקי החייב, ומנגד החייב התחייב להעביר את זכויותיו בבית המגורים על שם המשיבה ובנוסף לשלם לה סכומים נכבדים בגין מזונות, "תשלומי איזון" ודמי שכירות. אין חולק כי ההסכם נערך ונחתם במסגרת השנתיים שקדמו להליכי פשיטת הרגל (כאמור, ההסכם נחתם שלושה חודשים בלבד טרם ניתן צו הכינוס על נכסי החייב), ולכאורה די בכך כדי לבטל את ההסכם על פי סעיף 96(א) לפקודה, אלא אם תתקבל טענתה של המשיבה בדבר תחולתו של החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה לעניין קונה בתמורה ובתום לב. יוער כי הסיטואציה דנן, בה מצויים משני צידי המתרס הנאמן על נכסי החייב מחד גיסא, ואשתו לשעבר של החייב מאידך גיסא, איננה נדירה. טענות הנוגעות להסכמים שכורת החייב בסמוך לקריסתו הכלכלית, במסגרתם מוענקות זכויות נכבדות לאשתו (או גרושתו), כמו גם קרובי משפחה נוספים, הינן מראה שכיח יחסית בהליכי פשיטת רגל. במרבית המקרים הטענה הינה כי ניתנה תמורה סבירה בגין הזכויות וכי ההסכם נכרת בתום לב. התוצאה במחלוקות מסוג זה, כבכל מחלוקת עובדתית או משפטית, תלויה ביישום הדין על נסיבות המקרה הספציפי, ומשקל רב ניתן לתצהירים ולחקירות שנערכות במסגרת הדיון. אלא שמן הראוי להדגיש בנקודה זו כי בבואו של בית המשפט לבחון, במסגרת בקשות לביטול הענקה, את תוקף ההסכמים שנעשו בין החייב לבין אשתו (או כל קרוב משפחה), בהם הוענקו לאישה זכויות מסוימות בנכסי החייב, קיים הבדל ניכר בין מקרים בהם ההסכם הנטען נעשה בעל פה, לבין מקרים בהם נעשה ההסכם בכתב - נטל ההוכחה המוטל על מוטב ההענקה, להוכיח כי ניתנה על ידו תמורה שקולה וסבירה, כאשר מדובר בהסכם בעל פה, גדול לאין שיעור מהנטל המוטל עליו כאשר מדובר בהסכם מפורט בכתב (ר' בין היתר, פש"ר 2214/06 בש"א 18254/07 עו"ד קובי שקד נ' צביה רוטמן, ; פש"ר 80/97 בש"א 15617/07 עו"ד גדיאל בלושטיין נ' זהבה ריטה ). כמו כן, קיים הבדל ניכר בין הסכם גירושין מפורט, ובו מארג מפורט של "תן וקח" (דהיינו יתרונות וחסרונות המאוזנים בין שני הצדדים), לבין הסכם לאקוני אשר איננו מקיים מארג כזה (ר' עניין נידקו). נטל ההוכחה המוטל על מוטב ההענקה, כאשר מדובר בהסכם גירושין מפורט ומקיף, מצומצם יותר ונוגע רק לשאלת שקילות ואיזון התמורות שחולקו במסגרת ההסכם, ולשאלת תום הלב של הצדדים בעת עריכת ההסכם. דהיינו, נטל ההוכחה המוטל על מוטב ההענקה הוא כי מדובר בהסכם סביר בנסיבות העניין. 12. התייחסות מקיפה להסכמי גירושין הנערכים בסמוך למתן צו כינוס או פשיטת רגל ועל הקושי העומד בפני בית המשפט בבואו לבחון הסכמים אלו בדיעבד ניתנה במסגרת עניין נידקו: "במסגרת הבקשה הנוכחית, עניין לנו בהסכם פירוד, אשר לפי לשונו שם קץ, למעשה, לשיתוף בנכסים בין בני הזוג. אין חולק, כי ההסכם מנוסח ככזה הבא אך ורק כדי להטיב עם האישה, ואין לתמוה על כך כי עורר את חשדו של הנאמן... מחד גיסא, הסכם פירוד עשוי להיות אכן ביטוי כן לרצונם של בני זוג לסיים את שיתוף הנכסים ולעבור למשטר של הפרדה רכושית... אי לכך, כאשר עוסקים אנו בהסכם ממון הנחתם לקראת פירוד בני הזוג, אין לבודד חלק מתניותיו ולהסתכל עליהם תוך התעלמות מהמכלול, כולל הנסיבות הסובבות את כריתת ההסכם. הסכם פירוד עשוי להכיל מארג שלם של "תן וקח", הנעשה בנכסים, זכויות ודרישות אחרות בהן משמשים בערבוביה יחסי ממון ומעמד אישי, בצורה המאפשרת סיום מוצלח ומהיר של הקשר. כך למשל, עשויה אישה לקבל לחזקתה את חציו של הבעל בדירת המגורים המשותפת, ומנגד לוותר על תביעות שהיא זכאית לתבוע ממנו, כגון דמי מזונות גבוהים העשויים להקשות עליו לפתוח דף חדש בחייו. יוצא, כי אל הסכמי ממון מסוג זה יש להתייחס בזהירות ולבודקם לפי נסיבות המקרה ואמת הסבירות, בטרם מזדרזים להגדירם כהענקת מרמה..." ובהמשך: "מאידך גיסא, הנסיון מלמד כי הסכמי ממון ופירוד עשויים להיות כר נוח ושימושי לחייבים כדי להבריח את נכסיהם ולהוציאם אל מחוץ להישג ידם של הנושים; נפוץ מאד הוא המקרה, כי חייב או חייבת החשים כי טבעת חדלות הפרעון הולכת ומתדהקת עליהם, ממהרים לחתום על הסכמי גירושין וממון נדיבים ביותר, בהם מועברים כל נכסיהם אל בת או בן הזוג. במקרים אלו, מן הדין הוא כי בית המשפט יתערב, ויאכוף את הכלל הידוע כי "על אדם לשלם את חובותיו קודם שיהיה נדיב".בית המשפט העליון אימץ גישה זהירה זו כלפי בני זוג בע"א 5709/99 זויה לוין נ' שילר, מפי כב' השופטת פרוקצ'יה. שם נקבע, בין היתר, כי עסקינן בשאלה עובדתית בעיקרה, המבוססת על שאלת תום הלב של בני הזוג". 13. אין חולק כי במסגרת הבקשה דנן מצוי הסכם גירושין מפורט ומקיף (בדומה להסכם שנבחן בעניין נידקו). על מנת לקבוע האם ההסכם דנן הינו הסכם המבטא רצון כן ואמיתי של בני הזוג להיפרד או שמא מדובר בהסכם שנועד להבריח את נכסי החייב (ולחילופין להעדיף את אשתו על פני יתר נושיו) יש לבחון בעיקר את מארג ה"תן וקח" שנקבע בין הצדדים, תוך בחינת האיזון, הסבירות והשקילות של התמורות שניתנו על ידי כל אחד מבני הזוג במסגרת ההסכם. מבחני עזר נוספים הינם פרק הזמן שחלף ממועד עריכת ההסכם למועד קריסת החייב בפועל וסוג הנכסים (ר' עניין נידקו). כמו כן, יש לבחון את תום הלב של החייב ושל המשיבה בעת עריכת ההסכם, כיוון שהתנאים במסגרת סעיף 96(ג)(2) הינם תנאים מצטברים. 14. עתה יש לבחון מה מלמדות נסיבות המקרה דנן ביחס לכל האמור לעיל. המשיבה הגישה תצהיר ונחקרה בחקירה נגדית במסגרת הדיון. במסגרת תצהירה ציינה המשיבה כי לא הייתה מצויה בעסקי היהלומים של החייב: "21. ויודגש, כנגד כל התחייבויותיו של החייב בהסכם הגירושין אני ויתרתי על כל חלק ו/או רווח בעסקי היהלומים של החייב, אשר לאורך כל שנות החיים המשותפים שלנו התגלו כעסקים רווחיים עד מאד, עד כי לא הייתה לי סיבה לסבור ו/או לחשוד כי קיים קושי כלשהו בעסקיו של החייב. 22. אני מעולם לא לקחתי כל חלק בעסקיו של החייב, החייב לא יידע אותי בדבר עסקיו ומצבם ואני אף פעם לא ביררתי פרטים באשר לעסקים אלה. 23. לא הייתה לי כל גישה לעסקיו של החייב, לא הייתה לי גישה לחשבונות הבנק של העסק, ולא הייתה לי כל יכולת לקבל מידע בדבר מצבו של העסק. החייב מעולם לא שיתף אותי בעסקיו". וכך ציינה המשיבה אף בחקירתה במהלך הדיון: "ש. במסגרת הסכם הגירושין נטען שאת שילמת תמורה בגין העסק של החייב. את יודעת מה היה העסק? ת. בבורסה במגדל היהלום. לא זוכרת את הקומה. ביקרתי שם מידי פעם, לעיתים קרובות. כשהייתי מגיעה הייתי יושבת שם, מבקרת יורדת לקפיטריה. מעבר לזה שום דבר. אני לא זוכרת איזה תוכנה היתה במחשב. אין לי מושג בעסק. לא הייתי מתעסקת בעסק. העסק היה רווחי. 12 שנים חייתי ברמת חיים מאוד גבוהה. עברתי לבית משודרג אפילו. היו לנו רכבים. חייתי ברמת חיים גבוה כל השנים האלה. הנחתי שהעסק מרוויח כסף וזה גם הוכח. אם אתה אומר שהעסק לא הרוויח אז אני לא יודעת את זה". בכל הנוגע לידיעותיה בדבר מצבם הרעוע של עסקי החייב ציינה המשיבה בתצהירה: "26. הידיעה בדבר כשלון עסקיו של החייב והיקלעותו לקשיים כלכליים נפלה עליי כרעם ביום בהיר, והותירה אותי בתדהמה מוחלטת. 28. אני לא ידעתי ולא הייתי יכולה לדעת על מצבו הכלכלי של החייב כל עוד המשיכו חיינו להתנהל באותו אופן בהם התנהלו משך כל חיינו המשותפים..." ובמסגרת חקירתה הנגדית: "התמורה ששילמתי הי(ת)ה ויתור על כל העסק. זו התמורה. ויתרתי על העסק תמורת זה שאשמור על רמת החיים שלי. אני לא הייתי מעורבת בעסק אך הבנתי שהוא עסק מאוד רווחי. כל השנים חייתי מעסק רווחי זה אני עונה בתשובה לשאלתך למה אני לא יודעת כמה העסק הזה הרוויח. אין לי מושג בכמה הערכתי את העסק אבל במיליוני דולרים. זאת על סמך רמת החיים ועל מה שהובהר לי מאייל. (החייב - ו.א.). הויתור שלי היה על כל העסק. אם אתה אומר לי שהיום לא ויתרתי על כלום כי יש רק חובות אני עונה שוויתרתי והעובדה שיש רק חובות, כפי שאתה אומר, נפלה עלי כרעם ביום בהיר. מעבר לזה, אני חושבת שגם אייל לא ידע וגם הנושים לא ידעו. ... ש. קשה לקבל את טענתך שאת לא ידעת שום דבר ומצד שני היית מבקרת לעיתים קרובות בעסק? ת. הייתי באה לעסק ולא ידעתי מה קורה בעסק. הייתי יושבת שם. לא היה לי שום מושג איך מתנהל העסק". 15. הנה כי כן, גרסת המשיבה הינה כי במועד עריכת וחתימת ההסכם חתימתו לא ידעה דבר על עסקיו של החייב ועל מצבם הרעוע. המשיבה טוענת כי באותה עת סברה כי היא מוותרת על זכויות ששוויין רב, אם כי איננה יכולה לכמת את שוויין עתה, ואף לא עשתה זאת במועד עריכת ההסכם, ובמילותיה של המשיבה: "אין לי מושג בכמה הערכתי את העסק אבל במיליוני דולרים". ויודגש; הערכתה הסובייקטיבית של המשיבה בכל הנוגע לשווי עסקי החייב הינה מהותית לצורך קביעת תום ליבה במועד עריכת ההסכם, כמו גם שווי הוויתור או התמורה "ששולמה", כך, אף אם יתברר כי הערכתה הסובייקטיבית של המשיבה סוטה במידה מסוימת מההערכה האובייקטיבית של הזכויות (כפי שאכן התרחש במקרה דנן), אין בכך כדי לשלול את תום ליבה, כל עוד התרשם בית המשפט ממהימנותה. מנגד, על מנת לקבוע האם מתקיימים איזון ושקילות בין התמורות במסגרת ההסכם, דהיינו האם ההסכם סביר בנסיבות העניין, אין חשיבות להערכתה הסובייקטיבית של המשיבה אלא לבחינה אובייקטיבית של סבירות התמורות. כאמור לעיל, בית המשפט ינקוט משנה זהירות בבואו להתערב בהסכם גירושין תקף, וזאת בשים לב לאופיו הייחודי של ההסכם, אשר נועד להביא את נישואי בני הזוג לכדי סיום תוך יצירת מארג של יתרונות וחסרונות לשני הצדדים. זהירות יתרה תינקט במיוחד כאשר התרשם בית המשפט כי הצדדים פעלו בתום לב וכי לא היה ניסיון להבריח נכסים באמצעות ההסכם. אולם ככל שיתרשם בית המשפט כי במסגרת ההסכם לא נעשתה חלוקה מאוזנת וסבירה של הנכסים, לא יהיה מנוס מהתערבות בהסכמות הצדדים, על ידי ביטולן במסגרת סעיף 96. 16. ראשית, בכל הנוגע לאי ידיעתה של המשיבה אודות מצבם האמיתי של עסקי החייב, מצאתי את גרסת המשיבה לא אמינה. המשיבה עשתה כל שביכולתה כדי להציג עצמה, במסגרת תצהירה ובמסגרת חקירתה הנגדית, כאשה תמימה ובלתי ממולחת, כמי שלא ידעה דבר ולא חשדה בדבר. לטענתה, סברה בתום לב כי היא מוותרת על זכויות בעסקים משגשגים, ורק בדיעבד גילתה כי העסקים קרסו. אלא שטענות אלו הן במידה רבה חרב פיפיות: הצגת גרסה של אי ידיעה גורפת עשויה לפעול לרעת המשיבה, ככל שבמהימנות עסקינן. במה דברים אמורים? המשיבה דנן איננה אישה חסרת ניסיון או השכלה, אשר טוענת כי הוטעתה על ידי החייב או כי הופעל עליה לחץ מצידו לוותר על זכויותיה. להיפך, התרשמתי כי מדובר במשיבה שחייתה לאורך שנים ברמת חיים גבוהה, באישה נבונה אשר ידעה להעריך את רמת חייה במהלך נישואיה, ולהנות מהם. יתרה מכך, המשיבה יוצגה לאורך כל הדרך ובעת עריכת ההסכם על ידי עורכי דין, אשר עשו עבודתם נאמנה כאשר פעלו להבטיח למשיבה הטבות מפליגות במסגרת ההסכם (תשלומי מזונות גבוהים מהרגיל, "תשלומי איזון אישיים" ועוד). האם בבואה לשקלל את שווי "הויתור" לא טרחה המשיבה (או באי כוחה) לברר את שווי עסקי המשיב? האם ככל שסברה המשיבה כי מדובר, כהגדרתה, בעסקים ששוויים מיליוני דולרים, לא "ויתרה" יתר על המידה? הדברים נותרו בגדר אמירות בלתי אמינות ובלתי הגיוניות או סבירות בעלמא. זאת ועוד; אין בידי לקבל את גרסת המשיבה כי לאור רמת החיים אליה הורגלה משך 12 שנות נישואין, לא ידעה או לפחות לא ראתה לנכון לברר מה מצב העסקים. אולי ניתן היה לקבל טענה זו אילו היה מדובר בהסכם במהלך חיי הנישואין (כגון הסכם יחסי ממון או כל הסכם אחר להפרדה רכושית) ולא בהסכם לסיום 12 שנות נישואין, במסגרתו חזקה כי המשיבה תעמוד על כל זכויותיה. ספק בעיניי כיצד המשיבה, אשר כאמור לעיל התרשמתי כי הינה אישה נבונה ובוגרת, במסגרת הליכי פירוד וגירושין ארוכים, לא טרחה (לטענתה) לבחון לעומקם את עסקי החייב ואת שוויים, וויתרה עליהם כלאחר יד, כמעט. גרסתה של המשיבה וטענותיה אינן מתיישבות עם מעמדה ועם נסיבות העניין, ומייצרות גרסה "מיתממת" במידה רבה, ועל כן יש לדחותה. 17. שנית, בחינה אובייקטיבית של התמורות במסגרת ההסכם דנן אינה נוטה לכיוונו של הסכם שיוצר מארג של "תן וקח" ונוטה יותר לכיוונו של הסכם "קח וקח" (או בנסיבות העניין, "קחי וקחי"). במה דברים אמורים? כאמור לעיל, בבואו של בית המשפט לבחון הסכם גירושין מפורט ומקיף, יימנע בית המשפט מביטולו על פי סעיף 96 כל עוד נראה כי ההסכם סביר בנסיבות העניין, וזאת מבלי לפרקו לחלקים. כך בא לידי ביטוי "מארג הזכויות" שיצרו הצדדים, אשר בית המשפט יימנע דרך כלל מלצלול לתוכו. אולם, ככל שמדובר בהסכם אשר איננו נראה סביר בנסיבות העניין, דהיינו "מארג הזכויות" שבו נוטה באופן ברור לטובתו של צד מסוים (הצד שאינו מצוי בהליכי פשיטת רגל), הרי שיש מקום להתערבות בית המשפט ולביטול ההסכם. בנסיבות דנן, מדובר בהסכם הנוטה באופן ברור ומובהק לטובת המשיבה, באופן שלא ניתן עוד להגדיר את ההסכם כסביר בנסיבות העניין. המשיבה קיבלה במסגרת ההסכם הטבות מפליגות וזה פירוטן: החייב התחייב לשלם למשיבה מזונות חודשיים גבוהים בסך 13,500 ₪ בחודש; החייב התחייב לשלם למשיבה "תשלומי איזון אישיים" בסך 7,000$ בחודש; החייב התחייב לממן את דמי השכירות בבית השכור בו התגוררו תחילה שני הצדדים ולאחר מכן רק המשיבה בסכום של 9,000$ לחודש; החייב התחייב להעביר על שם המשיבה את זכויותיו בבית המגורים; החייב התחייב ליטול על עצמו את כל החובות של בני הזוג בחשבונות הבנקים המשותפים. ועל מה ויתרה, לכאורה, המשיבה? על טענותיה בדבר זכויותיה בעסקי החייב "המשגשגים", אשר התבררו בדיעבד כחובות בלבד. זאת ותו לא. המשיבה הרגישה כנראה בחולשת טענתה זו, ועל כן בחרה להציג עצמה כמי שלא ידעה ואפילו לא התעניינה בשווי העסקים ובמצבם. היא הסתפקה בהפרחת אמירה כי ידעה ששווי העסקים הינו "מיליוני דולרים". אין בידי לראות בויתור זה "תמורה בת ערך" לעניין סעיף 96(ג)(2), וספק אם ניתן לראות בויתור זה תמורה כלשהי, כאשר יחד עם "הזכויות" ויתרה המשיבה גם על השתתפותה בחובות העסקים. בנקודה זו מן הראוי להדגיש כי צו הכינוס על נכסי החייב ניתן זמן קצר ביותר (שלושה חודשים) לאחר חתימת ההסכם. סמיכות הזמנים מעוררת את השאלה, כיצד יכולים החייב והמשיבה לטעון כי לא ידעו דבר על מצב עסקי החייב ולסבור בתום לב כי מדובר בעסקים משגשגים ובתמורה בת ערך?! בכך אף שונות נסיבות המקרה דנן מנסיבות עניין נידקו, בו במועד עריכת ההסכם סברה האישה (וככל הנראה גם החייב) כי מצב עסקי החייב טוב. 20. לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי כי במסגרת הסכם הגירושין דנן נערך איזון סביר של נכסי החייב והמשיבה באותה עת. המשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה כי הסכם הגירושין נערך ונחתם בתום לב וכי במסגרתו ניתנה תמורה סבירה עבור הנכסים והזכויות שהוענקו לה במסגרתו. אשר על כן, ההסכם בטל כלפי הנאמן על פי סעיף 96 לפקודה, וכל הזכויות שהוענקו במסגרתו למשיבה בטלות מניה וביה. לפיכך, מתייתר הצורך לדון בטענותיו החלופיות של הנאמן לעניין סעיף 98 (אשר, כפי שצויין לעיל, נזנחו במידה רבה על ידי כל הצדדים). 21. טרם סיום נותרה סוגיה אחת חשובה שיש להתייחס אליה - סוגיית דמי המזונות. המשיבה הקדישה חלק ניכר מתגובתה לסוגיה זו. החלטתי לעיל, במסגרתה בוטל הסכם הגירושין, אינה פוגעת בזכויות הקוגנטיות המוקנות למשיבה על פי דין, דהיינו זכויותיה לדמי מזונות בדין קדימה על פי פקודת פשיטת הרגל. בכל הנוגע לעניין המזונות, מקובלת עליי עמדת הכנ"ר כי המשיבה זכאית למזונות בגובה דין קדימה מתוך קופת פשיטת הרגל. אלא שלגבי זכויות אלו על המשיבה לפנות בבקשה מתאימה ונפרדת לבית משפט זה, ואין זה המקום או העת לדון בהן לגופן. מנגד, ככל שמדובר בדמי מזונות שהוענקו למשיבה במסגרת ההסכם אשר חורגים מדין הקדימה (וכפי שצויין לעיל, המזונות שנקבעו בהסכם חרגו במידה רבה מהנהוג והסביר בפסיקת בתי המשפט), הרי שזכויות אלו מבוטלות בהתאם להחלטתי דנן. כך גם בכל הנוגע ל"תשלומי איזון אישיים" שהוענקו למשיבה במסגרת ההסכם, ולזכויות החייב בבית המגורים אשר הועברו במסגרת ההסכם למשיבה ללא תמורה. בכל הנוגע לטענותיה של המשיבה כי שילמה סכומים נכבדים כדמי שכירות בגין הבית ששכרו המשיבה והחייב בהרצליה (ואשר לגביהן סבור הכנ"ר כי קיימת הצדקה לקבל את תביעת החוב של המשיבה), מקומן של טענות אלו בבקשה נפרדת במסגרתה יידונו לגופן, ואינני רואה לנכון לקבוע מסמרות בעניין בשלב זה. לאור האמור לעיל, דין הבקשה להתקבל. שקלתי והחלטתי שבנסיבות הענין לא אטיל על המשיבה הוצאות או תשלום שכ"ט עו"ד. פשיטת רגלהסכם גירושיןגירושיןחוזה