הפחתת שכר בכירים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפחתת שכר בכירים לעובד: לפניי תביעתו של מר שלום יפת [להלן- התובע] שעיקרה הוא בחינת תוקפה של החלטת הממונה על השכר מיום 17/3/2004 לפיה יופחת שכרו של התובע משכר בכירים לשכר לפי דירוג ודרגה. ראשיתו של ההליך הוא בבקשה למתן סעד זמני, אשר נדחתה בהחלטה מיום 18/8/2004. אלה הן העובדות שאינן שנויות במחלוקת, שחלקן כבר נסקרו בהחלטה מיום 18/8/2004 - התובע מועסק אצל נתבעת 1 [להלן- הנתבעת או המועצה] מאז שנת 1983. בתחילה הועסק התובע כמנהל מתנ"ס ושכרו היה על בסיס דירוג דרגה בדירוג עובדי הוראה. בשנת 1990 נחתם הסכם בין הנתבעת לבין התובע, הסכם לפיו שכרו של התובע יעמוד על 94% משכרו של ראש הרשות [להלן- חוזה נבחרים]. בינואר 1994 ובינואר 1996 נעשו ניסיונות על ידי הנתבעת להביא לסיום העסקתו של התובע אשר לא צלחו. כמו כן, הוגשו תביעות הדדיות: מטעם התובע להפרשי שכר בגין תשלום תוספות, גמולים ושעות נוספות, ומטעם הנתבעת להשבת כספים מכוח חוק יסודות התקציב התשמ"ה - 1985 [להלן- חוק יסודות התקציב]. בפועל התובע לא מילא כל תפקיד בשנים 1998 - 1994, אך שכרו המשיך להשתלם לו. ביום 31/12/1998 נתן הממונה על השכר הוראה כי החל מינואר 99' יוחזר התובע למסלול העסקה לפי דירוג ודרגה של עובדי הוראה וכן קבע הממונה על השכר כי תנאי הפרישה של התובע יהיו לפי חוק שירות המדינה (גימלאות), התשט"ו-1955. פנייתו של התובע למניעת ההפחתה בסעד זמני נדחתה. בחודש 9/00 מונה התובע לתפקיד מנהל אגף שפ"ע, תפקיד בו הוא מכהן עד היום. באותה תקופה חוּדש המשא ומתן בין התובע לבין נתבעת 2 להסדרת תנאי העסקתו ומחלוקות כספיות שנותרו בקשר להשבת כספים. על פי סיכום פגישה מיום 23/5/01, הסכימו הצדדים כי הם מוותרים על התביעות ההדדיות. כמו כן לתובע ניתנה אפשרות בחירה בין שני מסלולי שכר חלופיים - האחד, שכר לפי דירוג ודרגה; והשני, חוזה בכירים לפי 60% משכר מנכ"ל שיעלה באופן מדורג עד לתקרה של 70% [להלן- סיכום 5/01]. הצדדים אינם חלוקים כי חוזה הבכירים לפי המסלול השני הנו חוזה לפי החוזר המשותף למנכ"ל משרד הפנים והממונה על השכר מיום 23/9/1993 [להלן- חוזר 93']. ביום 22/7/2001 התכנסה בעניינו של התובע ועדה פריטטית אשר החליטה על העסקת התובע בחוזה אישי על פי 70% משכר בכירים החל מחדש ינואר 2001. בפגישה נוספת מיום 5/12/2001 בהשתתפות התובע מר נחמני מר מורוזובסקי ומר אגמון הוחלט כי החל ממשכורת 9/2001 ישולם שכרו של התובע לפי 65% משכר בכירים והחל מ-1/2004 ישולם שכרו לפי 70% משכר בכירים, כל זאת בכפוף לחתימה על חוזה אישי [להלן- סיכום 12/01]. על פי סיכום זה על המועצה להעביר לממונה על השכר חוזה אישי חתום על ידי התובע והמועצה וזאת על פי הכללים הקבועים בחוזר 93'. בפועל, התובע לא חתם על חוזה כנדרש אך שכרו שולם לו בהתאם למוסכם לעיל (בכפוף לטעויות לגבי חלק מהחודשים אשר אין להן רלבנטיות לעניין החלטה זו). התובע לא חתם על החוזה מאחר שלא הסכים לעניין המשכורת הקובעת לגמלה בגין תקופת השירות שקדמה לחוזה הבכירים. ב בחודש 12/2002 התקיימה פגישה נוספת בעניינו של התובע במשרדו של מר נחמני בהשתתפות התובע, מר מורוזובסקי ומר אגמון בה סוכם כי יועבר לאלתר חוזה אישי חתום על פי חוזר 93'. כמו כן הוסכם לכלול בתקופת העסקה בחוזה בכירים תקופה של שנה רטרואקטיבית כך שחוזה הבכירים יחול החל מיום 1/9/2000 במקום 1/9/2001. כמו כן סוכם כי תיערך בדיקה לגבי רכיבי השכר להם זכאי התובע על תקופת העסקתו עד ליום 31/8/2000. ביום 17/9/2003 העביר מר נחמני מִפרט המפרט את רכיבי המשכורת הקובעת לגמלה של התובע בגין העסקתו מתחילת עבודתו ועד 31/8/2000. חישוב זה נעשה בהתאם להחלטת הממונה על השכר מ-12/98. הממונה חזר ודרש לקבל לידיו חוזה בכירים חתום כדין תוך 14 יום (מכתב זה הינו חזרה על מכתב דומה מיום 3/7/2003) [נספח מש/20 לתגובת המדינה לבקשה לסעד זמני]. ביום 8/10/2003 הודיע הממונה על השכר כי אין הוא רואה מקום להמשיך ולהתכתב בעניינו של התובע [נספח מש/21 לתגובת המדינה לבקשה לסעד זמני], וכי אי ישום במלואו של האמור במכתב מיום 17/9/2003 מהווה הפרה של הסיכומים בעניינו. במכתב זה דורש הממונה לדאוג להעברת חוזה אישי חתום של התובע כמפורט במכתב מיום 17/9/2003. בחודש 11/2003 נבחר נתבע 3 [להלן- בן נון] לראש המועצה. ביום 21/12/2003 הזמין מר בן-נון את התובע ללשכתו ליום 25/12/2003 בכדי לקבל את התייחסותו להוראותיו של מר נחמני במכתביו מיום 17/9/03 ו-8/10/03 [נספח כג לבקשה למתן סעד זמני]. בפגישה דרש בן נון כי התובע יחתום על ההסכם כפי שהוא, אך התובע טען כי יש לו עדיין הסתייגויות לגבי העבר. ביום 11/1/2004 ובהמשך לפגישה מ-25/11/2003 נדרש שוב על ידי ראש המועצה לחתום על הסכם הבכירים. במהלך חודש ינואר 2004 קיבל מר נחמני פניה מאת בן נון לקבוע את תנאי פרישתו של התובע מהמועצה [נספח מש/22 מצורף לכתב ההגנה]. במקביל קיבל מר נחמני ונציג נוסף ביחידת הממונה על השכר, מר יובל שרייבמן, פניות מאת עו"ד דורון יפת [להלן- עו"ד יפת] שהוא בנו של התובע להיפגש עמו. עו"ד יפת נפגש עם מר שרייבמן וניסה לשכנעו לשנות רכיבי שכר מסויימים במשכורתו הקובעת של התובע לענין תקופת העסקתו של התובע בדירוג עובדי הוראה עד למעבר לשכר בכירים. לאחר מכן ביום 22/1/2004 לבקשתו של עו"ד יפה קוימה פגישה נוספת אצל מר נחמני כדי לדון בתנאי הפרישה של התובע ולהגדילם. מר נחמני הודיע כי יהיה מוכן לשקול הגדלה מסויימת במשכורתו הקובעת של התובע במסגרת תנאי פרישה, ועו"ד יפת הודיע כי ישיב על כך למר נחמני. ביום 25/1/2004 חתם התובע על החוזה והגישו למועצה. ביום 26/1/2004 הודיע עו"ד יפת למר נחמני כי התובע חתם על חוזה והגישו יום קודם למועצה. מר נחמני על פי עדותו יצא מכליו, שכן לדבריו בשלב זה דובר עם התובע על תנאי פרישה ולא על חוזה [עדות מיום 20/6/04, ע' 25 ש' 22-23]. המועצה לא חתמה על החוזה. ביום 17/3/04 הודיע מר נחמני לבן נון, כי מאחר שלא הועבר אליו חוזה העסקה של התובע, הוא מורה לו לשלם לתובע את שכרו על פי החלטת הממונה על השכר מיום 31/12/1998 וכפי ששולמה לו ערב מעברו לשכר בכירים ללא חתימה על חוזה בכירים (היינו, השכר ששולם טרם סיכום 12/01) [נספח יג לתגובת משיבים 1 ו-3 לבקשה לסעד זמני]. החלטה זו הועברה לידי התובע ביום 22/4/2004. החל מחודש אפריל 04' הופחת שכרו של התובע לסך של 15,237 ₪ [להלן- ההפחתה], בעוד ששכרו לפני ההפחתה היה 23,600 ₪. תמצית טענות התובע - סירובו של התובע לחתום על חוזה כנדרש בסיכום 12/01 נבע ממחלוקות באשר לשיעור משכורתו הקובעת לתקופה שלפני חתימת חוזה הנבחרים. על פי טיוטת החוזה, זוֹ תחושב לפי משכורת של דירוג ודרגה. אלא שבין השנים 1990 ל- 1998 לא הועסק התובע לפי משכורת של דירוג ודרגה, ומכאן המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים כשהתובע דורש להתאים את החוזה לעניינו. משא ומתן בין הצדדים בעניין זה נמשך זמן רב ולא בעטיו של התובע. עם היבחרו לראשות המועצה ב- 11/03, הציע בן-נון לתובע לשקול פרישה מוקדמת וזאת מתוך כוונה "להצעיר" את מצבת העובדים בעירייה. התובע סירב להצעה למרות פניות חוזרות ונשנות. בפגישה בין מר נחמני לבנו של התובע - עו"ד יפת - הבהיר מר נחמני שהוא מוכן לוותר על עמדתו בכל הנוגע למשכורתו הקובעת של התובע, ככל שהלה יפרוש כעת. התובע, שהבין כי הוא שוב נאלץ להתמודד עם אילוצי פרישה מוקדמת, נעתר לבסוף לדרישה בסיכום 12/01 כי יחתום על חוזה בכירים. משחתם התובע על חוזה כנדרש בסיכום 12/01, אין בסיס להפחתת שכרו. במיוחד אמורים הדברים לאור הנמקת הממונה על השכר כי ההפחתה נבעה מהטעם שהתובע לא חתם על חוזה כנדרש. אף אלמלא היה חוזה חתום בין הצדדים, הרי שכלל לא היה צורך להחתים את התובע על חוזה בכירים, היות וההסכם הקיבוצי מיום 3/3/1999 מסדיר את תנאי עבודתם ושכרם של עובדים המשתכרים עד 82.5% משכר מנכ"ל [הטענה הוספה במסגרת תיקון כתב התביעה בדיון מיום 23/12/04, ע' 3 ש' 18-20]. פעולות הנתבעים נעשו מתוך רצון להפעיל על התובע לחץ בלתי לגיטימי ובלתי הגון שיוביל לפרישתו המוקדמת. מאחר ששכרו של התובע מיוני 01' עמד על 65% משכר מנכ"ל ומיוני 03' על 70% - דהיינו, פחות מ- 82% שכר מנכ"ל - מלכתחילה לא היה מקום להתערבות הממונה על השכר. הממונה על השכר פעל בניגוד לכללי מינהל תקין ותוך חריגה מסמכות. בפועל, בעניינו של התובע, עשה הממונה שימוש לרעה בסמכויות המוקנות לו על פי חוק יסודות התקציב וזאת לשם קידום אינטרסים פסולים של מדיניות מפלה שבה נוקטים המועצה והעומד בראשה. החלטת הממונה להפחית את שכרו של התובע לשכר שנקבע בהחלטה מדצמבר 98' נגועה בחוסר סבירות קיצוני; הן נוכח חלוף 6 שנים מיום ההחלטה, הן לאור העובדה שאינה מיושמת מזה 3 שנים מאז השינוי שחל בתפקידו של התובע. בית הדין מתבקש, בין היתר, ליתן את הסעדים שלהלן: צו הצהרתי לפיו הפחתת שכרו של התובע נעשתה שלא כדין; להורות לנתבעת לשלם לתובע הפרשי שכר בין המשכורת המשולמת כיום לבין המשכורת שקיבל התובע עובר להפחתה; צו הצהרתי כי החוזה שעליו חתם התובע בינואר 04' הוא התקף, ולחילופין- צו הצהרתי כי חוזה הבכירים מ-90' הוא התקף; צו הצהרתי כי רכיבי גמול שעות נוספות וגמול ניהול הם חלק ממשכורתו הקובעת של התובע; צו הצהרתי כי התובע הופלה מחמת גיל ו/או שיקולים פסולים; לחייב את נתבעת 2 בתשלום פיצויי הפרה - לרבות בגין הפליית התובע - בסך 100,000 ₪. תמצית טענות נתבעים 1 ו- 3 - מלכתחילה לא היתה הצדקה להעסקת התובע בהסכם נבחרים וגם ההצעות להעסיקו בהסכם בכירים נעשו לצורך גיבוש פשרה. התובע הועסק שנים ארוכות לפי תנאי הסכם בכירים בלא שחתם על הסכם בכירים. התובע הוא שביקש להכתיב את תנאי ההעסקה שהיו מקובלים עליו. התובע חתם על טיוטת הסכם הבכירים בשלב שבו היה ברור וידוע לו כי המועצה אינה נכונה להעסיקו בהסכם בכירים ובשכר בכירים, וזאת לאור מצבה הכלכלי והעדר נחיצות למשרה. זאת ועוד, חתימת התובע בינואר 04' על טיוטת החוזה נעשתה תוך הוספה של פרטים מהותיים שלא הופיעו בגוף הטיוטא שנמסרה לתובע ושאינם מקובלים על המועצה. כמו כן, טיוטת ההסכם לא נחתמה על ידי המועצה ולפיכך אינה תקפה. לאור מצבה הכלכלי הקשה של המועצה, היה צורך בתכנית הבראה כלכלית כשמשרד הפנים מתנה את סיועו הכספי למועצה ביישומה של תכנית זו. משמשרתו של התובע לא הוכרה כמשרה תקנית ומלכתחילה לא ניתן לה אישור תקציבי, ומשסגן וממלא מקום ראש המועצה הוא שממונה על אגף שפ"ע, הגיע ראש המועצה למסקנה כי אין צורך בתפקיד. בנסיבות אלה פנה ראש המועצה לתובע בכדי לבחון עמו אפשרות לסיום העסקתו בהסכמה. המשא ומתן נמשך על פני כמה פגישות, שבמהלכן הוצעו לתובע מסלולי פרישה שונים שאף נבחנו מול יחידת הממונה על השכר. במצב דברים זה הושהה נושא חוזה ההעסקה של התובע, ולתובע הובהר שעמדת המועצה היא כי נוכח מצבה הגירעוני, נוכח תכנית ההבראה והתייתרות תפקיד מנהל אגף שפ"ע, מבחינת המועצה הפתרון הראוי הוא פרישה בהסכמה. יש לדחות על הסף את התביעה כנגד נתבע 3, זאת בשל היעדר יריבות ובשל חוסר סמכות של בית הדין לעבודה שכן לא מתקיימים יחסי עבודה בין התובע לבין נתבע 3. הנתבעים לא הפעילו לחץ על התובע לפרוש מעבודתו. לאורך השנים נדרש התובע לחתום על חוזה בכירים על פי חוזר 93' וזאת כתנאי לתשלום שכר הבכירים שהשתכר אותה עת. למרות הדרישות, התובע מיאן לחתום על חוזה. הנתבעת אינה רשאית להעניק זכויות שלא על פי דין. משהתובע לא חתם על חוזה כנדרש, הרי שהשכר ששולם לו מהווה חריגה בשכר שלא ניתן לגביה אישור של הממונה על השכר. פניותיו של ראש המועצה לתובע לפרישה מוקדמת נעשו רק לאחר שהובהר שלא קיים צורך בתפקיד מנהל אגף שפ"ע, ולא מן הטעם של "הצערת" המערכת. לא הייתה כל התערבות של הממונה בשאלת המשך העסקתו של התובע. התערבות הממונה בנוגע לסיום העסקתו של התובע נדרשה רק בשלב שבו הוצעו לתובע מסלולי פרישה שונים שאז אותם מסלולים היו מחויבים באישור הממונה. יש לדחות את הטענה כי שכר הבכירים ניתן לתובע כדין אף אלמלא היה נחתם חוזה, הסכם 99' אינו חל בעניינו של התובע ואינו מכשיר את העסקתו על פי חוזה בכירים. תמצית טענות המדינה - יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי. התובע טוען כנגד החלטת הממונה מיום 17/3/2004, לפיה משלא נחתם חוזה בכירים יש לשלם לתובע שכר בהתאם להחלטת הממונה מ- 12/98. אך בחינת הדברים מעלה כי כבר בסיכום 5/01 הובהר לתובע במפורש כי האפשרות שיקבל שכר בכירים כפופה לחתימה על חוזה בכירים. יש לדחות את התביעה אף מחמת חוסר תום הלב של התובע, שבמהלך 3 שנים ידע כי הוא משתכר שכר בכירים שלא כדין נוכח סירובו לחתום על חוזה ואף קיבל שכר בכירים בשיעורים הגבוהים מהשיעור שאושר על ידי הממונה. טענת התובע כי חתם בסופו של דבר על חוזה אינה יכולה לעמוד שכן אפשרות זו נבחנה ואושרה (לפנים משורת הדין) ב- 01' כשלמועצה הייתה נכונות להעסיקו כאמור. בינתיים חלפו 3 שנים במהלכן סירב התובע לחתום על חוזה והמשיך לקבל שכר בכירים בניגוד להוראות הממונה. זאת ועוד: העסקה בשכר בכירים טעונה את הסכמת שני הצדדים לחוזה. נוכח מצבה הגירעוני, סירובה של המועצה להעסיק את התובע בשכר בכירים - סביר. עוד יש להוסיף בעניין זה כי לא מדובר בתפקיד חיוני, ולא נתקבל אישור נחיצות משרה. טיוטת ההסכם לא השתכללה לכדי חוזה גם מהטעם שלא התקיימו התנאים המוקדמים הקבועים בחוזר 93' ובחוזה הבכירים לכניסתו של החוזה לתוקף וגם מהטעם שהתובע הוסיף בכתב ידו תחולה רטרואקטיבית למשך 3.5 שנים. יש לדחות את טענות התובע בדבר שיתוף פעולה בין המועצה לבין הממונה שנועד לגרום לתובע לפרוש מתפקידו. הממונה נעדר עמדה באשר לעצם הפרישה, אך אישורו מתבקש לתנאי הפרישה. הממונה פעל בעניינו של התובע בהתאם לסמכויותיו על פי חוק, לאחר שקיים שימוע כדין ולאחר שבחן את מכלול הנסיבות הרלוונטיות. יש לדחות את טענת התובע כי הסכם מרץ 99' הכשיר תנאי שכר עד לתקרה של 82.5% שכן הסכם מרץ 99' לא חל על התובע בהיותו עובד המועסק בחוזה אישי מה גם שתנאי לאישור חריגות שכר עד 82.5% משכר מנכ"ל הוא שחריגות השכר שולמו ביום 3/3/1999 מכח הסדר מוסכם לפני אוגוסט 1998 שכן בענייננו ב-12/98 הורה הממונה על השכר להעמיד את שכר התובע על שכר לפי דרוג ודרגה. כמו כן השכר שאושר בסיכום 5/01 ואח"כ ב-12/01 לא שולם במועד הקבוע שבהסכם מרץ 99'. מטעם התובע העיד התובע בעצמו, וכמו כן העידו: גב' רבקה מילר, שהועסקה במועצה בין השנים 1978- 2004; ומר לאון מורוזובסקי, יו"ר הסתדרות המעו"ף. מטעם הנתבעים 1 ו-3 העידו מר אריה לוינגר, מזכיר המועצה והחל מינואר 2004 מכהן אף כגזברהּ; ומר ירון בן נון, ראש המועצה החל מדצמבר 2003. מטעם המדינה העיד מר נחמני, סגן בכיר (אכיפה ושכר) לממונה על השכר. דיון והכרעה - בטרם נכריע בפלוגתאות הטעונות הכרעה יש להסיר מדרכנו את טענות הצדדים הנוגעות למומים אשר דבקו לטענת הנתבעים בהעסקת התובע באמצעות הסכם נבחרים בשנת 1990, ולהליכים אשר קדמו להחלטת הממונה מחודש דצמבר 1998, אשר אין בהם כדי להשליך על הכרעתנו ומשום שיש בהם כדי לסרבל את הדיון ולהטיל דופי שלא לצורך. ענייננו אפוא הוא בהחלטת הממונה מיום 17/3/2004 [להלן- החלטת הממונה] שבה הורה הממונה להפחית את שכרו של התובע לשכר לפי דירוג-דרגה, כאמור בהחלטתו מיום 31/12/1998. לטענת התובע, החלטת הממונה בטלה וכי זכותו לשכר בכירים קמה בין היתר מפני שהחוזה האישי עליו חתם בינואר 04' תקף ומחייב. הפעלת סמכותו של הממונה על השכר - אין מחלוקת בין הצדדים בדבר סמכותו של הממונה על השכר לאשר, לשנות או לבטל הסכמי שכר החורגים מהמוסכם או הנהוג לגבי כלל עובדי המדינה, סמכות המעוגנת בסעיפים 29, 29א ו- 29ב לחוק יסודות התקציב. אלא שלטענת התובע השימוש בסמכויות אלו נעשה שלא כדין בעניינו, בין היתר לאור ההסכם הקיבוצי שנחתם ביום 3/3/1999 בין הסתדרות העובדים הכללית לבין מרכז השלטון המקומי ושלוש הערים הגדולות [להלן- הסכם 99']. סעיף 4.1 בהסכם זה הכשיר, בין היתר, את המשך תשלומם של הסכמי שכר החורגים מהוראת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב במידה שהללו נחתמו נקבעו או הונהגו עד למועד הקובע (31/8/1998) ויושמו ערב חתימת הסכם 99' (היינו, ביום 3.3.99). ההכשר ניתן בתנאי שאין בו כדי לגרום לשכרו של העובד להיות שכר גבוה. הגדרת "שכר גבוה" על פי הסכם 99' היא "משכורת העולה על 82.5% משכר מנכ"ל הרשות המקומית בה מועסק העובד...". בהקשר זה טוען התובע כמה טענות: ראשית, כי הסכם 99' "צילם" את שכרו כפי ששולם לו במועד הקובע והכשירו עד לגובה של 82.5% משכר מנכ"ל הרשות; ושנית, שהחל מיוני 01' עמד שכרו על 65% ומיוני 03' על 70%, ומשלא עלה השכר על שכר מנכ"ל אין מקום להתערבות הממונה על השכר. לחילופין טוען התובע כי חוזה הנבחרים שבאמצעותו הועסק החל משנת 1990 תקף, ויש להחילו בשינויים המחויבים. אין בידי לקבל את טענות התובע בעניין זה. אכן טרם המועד הקובע בהסכם 99' הוסכם בין הצדדים על חוזה נבחרים לפיו עמד שכרו של התובע על 94% משכר רשות. אלא שלא די בכך כדי להכשיר את שכרו בגובה של 82.5% משכר מנכ"ל. סעיף 4.1 להסכם 99 קובע תנאי נוסף "להכשר" והוא כי תנאי השכר שולמו בפועל: "...ההגנה שניתנה בסעיף 4.1 להסכם, בנוגע להמשך העסקתם של "עובדים ותיקים" בתנאים ובשכר כפי שנקבעו בהסכמים הבלתי מאושרים "נקבעה כ"צילום" מצב הדברים כפי שהיה במועד חתימת הסכם מרץ 99 בלבד". לאמור, אישור הממונה ניתן אך ורק להסכמים החריגים ולתשלומים החורגים ששולמו מכוחם, כפי שיושמו בפועל וככל שיושמו בפועל על כל אחד מן 'העובדים הוותיקים'...". [ע"ע (ארצי) 98/06 מדינת ישראל-הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר - אקווה, פס' 12 (לא פורסם, , 19/3/2007).; וכן- ע"ע (ארצי) 1249/02 עיריית ירושלים-כהן (לא פורסם, , 2/1/2005). ההדגשה לא במקור - ח.ט]. "סעיף 4.1 להסכם מרץ 99 מתייחס להסכמים מקומיים אשר "מיושמים על כל עובד ועובד ערב חתימת ההסכם". כעולה מלשונו המפורשת של סעיף 4.1 ממטרתו ומתכליתו, אין נכללת בגדר "הגנתו" של סעיף זה זכות לתשלום נדחה כל עוד לא התגבשה לכדי תשלום בפועל לעובד הספציפי, ערב חתימת הסכם מרץ 99. בהעדר יישום בפועל "נופלת" הזכות אל מחוץ לגבולות ההסדר שבהסכם." [עס"ק (ארצי) 75/05 הסתדרות המעו"ף-עיריית רחובות, פס' 16 (לא פורסם, , 15/11/2005)]. בענייננו התערב הממונה על השכר בשכרו של התובע עוד בחודש יוני 1998; דהיינו, עוד בטרם המועד הקובע בהסכם 99'. לפיכך, אין לומר כי במועד הקובע נחתמו, נקבעו או הונהגו תנאי השכר אותם מבקש התובע לאמץ דרך הסכם 99'. לא זאת אף זאת, במועד חתימת הסכם 99' כבר ניתנה החלטת הממונה על השכר מחודש דצמבר 98 ויושמה באופן שהנתבעת הפחיתה את שכרו. תמונת מצב זו עומדת בניגוד לרציונל העומד מאחורי הסכם 99' "לישר קו" באופן שתשלומים אשר שולמו בפועל לעובד ותיק ערב חתימת ההסכם ואשר הוסכמו עד למועד הקובע ימשיכו להשתלם ככל שאין בהם לגרום לשכר לעלות מעבר ל-82.5% משכר מנכ"ל הרשות בה מועסק העובד. מר מורוזובסקי העיד כי הממונה היה מנוע מליתן את החלטתו ב-12/98 וזאת לאור הסכמה שהיתה בין הצדדים על הקפאת החלטות עד שיסתיים המו"מ [פרוטוקול מיום 29/6/06, ע' 20 ש' 5-13]. אלא שטענה זו נטענה בעלמא ואין בידי לקבלה. אשר לטענת התובע כי שיעורי השכר אשר הוסכם עליהם לא עלו על 82.5% משכר מנכ"ל הרי שמדובר בהסכמה שנערכה לאחר המועד הקובע שבהסכם 99' ולפיכך אינה יכולה לקבל הכשר על ידי הסכם זה. הוראות הסכם 99' מתייחסות לחריגות שכר שהוסכמו לפני חודש אוגוסט 98' ואשר יושמו בפועל ערב חתימת הסכם 99'. משזו מסקנתנו מתייתר הדיון בטענת הנתבעים כי ממילא הסכם 99' אינו חל על התובע שכן הוא הועסק בחוזה אישי [סעיף 3 להסכם 99']. אף טענתו החלופית של התובע לפיה החלטת הממונה מ-12/98 התקבלה שלא כדין לאור תוקפו של חוזה הנבחרים לפיו הועסק משנת 1990 דינה להידחות. בע"ע 1183/01 עמוס אהרון נ' המועצה המקומית מרחבים , נפסק כי: "עם הנהלת חוזה הבכירים נפל דבר ובא הקץ על ההסדרים הקודמים שנהגו ברשויות המקומיות. לא זו בלבד שהסכם המודל לא אושר על ידי הממונה על השכר, אלא שניתן לומר כי הדרישה להנהיג הסכם במתכונת של חוזה הבכירים בטלה - ולו גם כמשתמע - את ההסדרים שנהגו על פי המודל. אכן, חוזה הבכירים יצר מציאות חדשה. הוא קבע סטנדרטים אחידים להעסקת בכירים ברשויות המקומיות". מכאן שאין התובע יכול להמשיך ולאחוז בחוזה הנבחרים, מה גם שההעסקה על פי חוזה זה מלכתחילה הוגבלה לעובדים סטטוטוריים בעוד שהתובע באותה עת היה מנהל מתנ"ס ולכן מלכתחילה העסקתו בחוזה נבחרים עוד קודם הנהגת הסכם הבכירים מנוגדת לדין. משנדחו טענותיו של התובע כנגד עצם הפעלת סמכותו של הממונה על השכר יש לבחון את החלטתו לגופה, כלומר האם הפעיל הממונה על השכר את סמכותו משיקולים עניניים מאוזנים ונכונים, והאם החלטתו אינה חורגת ממתחם הסבירות. החלטה זו צריכה להיבחן לאור טענת התובע לפיה משחתם ביום 25/1/2004 על חוזה הבכירים יש לבטל את החלטת הממונה על השכר מיום 17/3/2004 לפיה מאחר שלא הועבר אליו חוזה העסקה חתום של התובע הוא מורה לשלם לתובע את שכרו לפיו החלטת הממונה על השכר מיום 31/12/98. בטרם נבחן את טענות התובע בדבר תוקפו של חוזה הבכירים שנחתם על ידו בחודש ינואר 2004 יש לסקור את העובדות אשר יש בהן כדי להשפיע על ההכרעה בשאלה. בהחלטה מדצמבר 98' קבע הממונה כי שכר הנבחרים שקיבל התובע הנו שכר החורג מהמוסכם והנהוג לגבי כלל עובדי המדינה על פי חוק יסודות התקציב, וכי החל מינואר 99' על המועצה לשלם את שכרו של התובע לפי דירוג-דרגה. ואכן, מינואר 99' החלה המועצה ליישם החלטה זו. צו מניעה זמני כנגד יישום ההחלטה נדחה על ידי בית הדין האזורי. ביוני 99' ניתנה החלטתו של הממונה על השכר בדבר השבת כספים שקיבל התובע ביתר עת הועסק בחוזה נבחרים שלא כדין [נספח מש/7 לתצהיר נחמני]. ב- 9/00 החל התובע לכהן בתפקיד מנהל אגף שפ"ע. ביום 23/5/2001 נערכה פגישה בעניינו של התובע. מסיכום הפגישה שנערך על ידי מר נחמני עולה כי הן התובע הן המועצה ביקשו להגיע להסכמה לפיה תתבטל ההשבה ויסתיימו ההליכים בבית הדין לעבודה (הכוללים תביעה של התובע לתוספת של 30%) והתובע יועסק לפי חוזה בכירים בשיעור 70% [נספח מש/10 לתצהיר נחמני]. הצעתו של מר נחמני הייתה כדלקמן: "בכפוף לאישור הממונה על השכר ומר שפיצר כי ההשבה תתבטל ומחודש יוני 2001 תנאי העסקתו של מר יפת יהיו על פי אחת מ-2 האפשרויות כמפורט: משכורת בדירוג עובדי הוראה (30% תוספת בבדיקה). חוזה בכירים לפי 60% מדרגת הרשות על פי הלמ"ס כאשר מסלול הקידום יהיה לאחר שנתיים 5% ושנתיים לאח"כ עד תקרה של 70%" בסיכום 12/01 הותנה שכר הבכירים בחתימתו של התובע על חוזה אישי [נספח מש/14 לתצהיר נחמני], והתובע הסכים לכך על אף שלטענתו הסכמה זו ניתנה בעל כורחו ומתוך רצון להביא את עניינו לידי סיום [סעיף 27.7 לתצהיר התובע]. יחד עם זאת, משלא נטען כנגד תוקפו של תנאי החתימה על חוזה אישי, לא מצאתי מקום להידרש לכך. ביום 12/10/01 הגיעו הצדדים להסכמה נוספת לפיה החל ממשכורת 9/01 ישולם לתובע שכר בשיעור 65% וב- 12/02 הסכים הממונה על השכר לכלול בתקופה של חוזה הבכירים שנה נוספת רטרואקטיבית. הממונה על השכר חזר בסיכומים אלו ולאחריהם על דרישתו כי התובע יחתום על חוזה. התובע לא חתם על החוזה מאחר שחלק על שיעור המשכורת הקובעת טרם העברתו לחוזה בכירים וזאת עד לינואר 2004. לטענת המועצה אין תוקף לחתימתו הנ"ל של התובע וזאת מכמה טעמים: ראשית, המועצה חזרה בה מהסכמתה להעסיק את התובע בשכר בכירים וזאת טרם מועד הקיבול בינואר 04' ואף בפועל המועצה לא חתמה על החוזה; שנית, חלוף הזמן מאז ניתנה הסכמת המועצה להעסקת התובע בחוזה בכירים במאי 01' ועד לחתימתו של התובע על החוזה בינואר 04' מאיין את החתימה מתוקף; שלישית, לא התקיימו התנאים המוקדמים הקבועים בחוזר 93' לכניסת החוזה לתוקף; רביעית, חתימתו של התובע לוותה בהוספת פרטים אשר להם המועצה לא נתנה את הסכמתה ומשכך יש להתייחס לקיבול לכאורה כאל הצעה חדשה. לטעמנו חתימת התובע על החוזה תוך הוספה על טיוטת החוזה תחולה רטרואקטיבית למשך 3.5 שנים תוך שהיא מעניקה לו שכר בכירים בשיעור של 70% (או 75% בטרם התיקון) החל מאוגוסט 2000 מנוגדת להסכמה ומהווה הצעה חדשה. בעניין חלאילה [ע"ע (ארצי) 312/05 מדינת ישראל - חלאילה (לא פורסם, , 15/1/2006)] נקבע כי: "על רקע העובדה הבסיסית שהעסקת עובד רשות מקומית נעשית, בראש ובראשונה, על פי הדירוג והדרגה הצמודים למשרה בתקני אך מובן הוא שהעסקת עובד בחוזה אישי (חוזה בכירים) מותנית בהסכמה של שני הצדדים להעסקה במתכונת זו ובחתימה על החוזה האישי, לא ניתן לנהוג כאילו נחתם חוזה אישי בלא שנחתם בפועל. מצב שכזה לא יתכן והוא נוגד מושכלות ראשונים של כללי מנהל תקינים... ככל שלא נחתם חוזה בכירים, בהתאם לכללים המקובלים, הרי לא ניתן להעסיק עובד בתנאי אותו חוזה וברירת המחדל היא העסקת העובד על פי הדרגה והדירוג הצמודים למשרתו בתקן". גם בעניין חלאילה התעוררה מחלוקת בין הצדדים אשר מנעה מהתובע לחתום על הסכם הבכירים ועניינה תקרת השכר אליה יגיע מר חלאילה. אלא שבית הדין קבע: "תהא הסיבה לכך אשר תהא לא ניתן היה להעסיק את מר חלאילה בתנאים אלה, אלא בתנאים המקובלים הנובעים מרמת המשרה בתקן" [סעיף 25 לפסק הדין]. טוען התובע כי הסכים לכל תנאי הממונה על השכר באשר לגובה משכורתו וכל המחלוקת נגעה לשכר הקובע לפני המעבר להסכם בכירים. אלא שהמשכורת הקובעת הינה תנאי מהסכם הבכירים על פי סעיף 14(א) להסכם הבכירים ומחלוקת בעניין זה שוללת את טענת התובע כי הושגה הסכמה לגבי תנאי העסקה על פי חוזה הבכירים. מר חלאילה חתם על הסכם העסקה כשלוש וחצי שנים לאחר שהוסכם כי יועסק בחוזה בכירים, תוך שהוסף כי תחולתו מיום תחילת העסקה ותוך התניה כי "הכל בכפוף להכרעה שיפוטית סופית בהליך המשפטי העיקרי המתנהל בין הצדדים בבית הדין". הממונה על השכר לא אישר את הסכם העסקה. בית הדין קבע בענין זה: "אין הצדקה למנוע ממר חלאילה להביא את אותה מחלוקת לפתחו של בית הדין רק משום שטרם חתום על החוזה. אין הצדקה להמנע מלאשר את החוזה רק בשל קיומה של מחלוקת לגיטימית אשר טרם הוכרעה...". נקבע כי הממונה היה רשאי להימנע מלאשר את החוזה מיולי 2002 בשל הוראת התחולה שבו למפרע מיום תחילת עבודתו של מר חלאילה (1/9/1994). עם זאת לא היתה הצדקה לממונה להימנע מאישור החוזה עליו חתמו מר חלאילה והעיריה ביום 26/12/2002. בקשר לחוזה זה הודיע מר חלאילה כי הוא מקבל את כל התנאים והדרישות שהציג הממונה (דהיינו, שתחולתו מיום 1/9/2002 ולא מתחילת העסקה-ח.ט). מן הכלל אל הפרט - בחודש 12/02 הוסכם כאמור כי תחולת ההסכם תוקדם לשנה רטרואקטיבית. בעניין זה העיד מר נחמני: "אני רוצה להדגיש, כל מה שנעשה שם.. אותו סיכום במאי 2001 היתה בקשר לסיים את הפרשה שלא נגמרה עם התובע וכל הישיבה היתה איך אנו מסייעים לתובע את תנאי העסקתו ושכרו. התוקף זה רק לצורך זה שנגמור את הסיפור שיהיה לו יותר טוב לצורך פנסיה. לא שהוא יקבל את הכסף מ-8/00. הרעיון היה שהוא יקבל את השכר שפשוט התקופה של העסקת הבכירים תהיה ארוכה יותר שביום שהוא יפרוש יהיה לו חלק יותר משמעותי בצד של חוזה בכירים זה היה ב-12/02." התובע מודה כי בטיוטה אשר נמסרה לו ביום 19/1/2004 היה זה הוא אשר הוסיף לפני חתימתו בסעיף 7(א) את תאריך תחולת החוזה והוא 8/00. בלא שנצטרך להכריע האם הסכמת הממונה על השכר להקדים את התחולה בשנה היתה בכפוף לחתימת התובע על הסכם העסקה באותו מועד;דהיינו 12/02, ובלא שנצטרך להכריע האם מדובר בתחולה רק לצורך שכר קובע לגמלה או לתשלומי שכר, הרי משהתובע אינו חולק כי על פי ההסכמה שכרו על פי הסכם הבכירים יחל מ-65% הרי שקביעת תוקף למפרע 8/00 בשכר של 75% (או 70% כפי שתוקן) מהווה הצעה חדשה. התובע קיבל כאמור את טיוטת החוזה ביום 19/1/04 שבה נרשם בסעיף 8: "תמורת עבודתו תשלם הרשות המקומית לעובד סך של 75% משכר בכירים (5) ₪ לחודש החל מיום תחילת תוקפו של חוזה זה" [להלן- המשכורת הכוללת]. סעיף זה תוקן על ידי מר לוינגר באופן שנמחק המספר 75% ותוקן ל-70%. לטענת התובע התיקון נעשה לאחר שהעיר כי הנוסח אינו משקף את ההסכמה. אלא התובע חתם על תנאי לפיו הוא זכאי למשכורת של 70% החל מיום 1/8/2000 ואין חולק כי לא זו היתה ההסכמה אליה הגיעו הצדדים. משכך חתימת התובע מהווה הצעה חדשה שהתובע ידע שאינה מקובלת. מכל מקום גם אלמלא היה מדובר בהצעה חדשה הרי שלאור עניין חלאילה, רשאי היה הממונה על השכר להימנע בינואר 2004 מלאשר את החוזה בשל הוראות תחולה מחודש אוגוסט 2000. משזו מסקנתנו הרי שאיננו נזקקים להכרעה בטענות הנתבעים אשר עיקרן הן כי המועצה חזרה בה מהסכמתה, לא חתמה על ההסכם וכי לא התקיימו התנאים המוקדמים לאישור ההסכם, ולפיכך נתייחס לטענות אלה בקצירת האומר. התובע טוען כי ההצעה לחתום על החוזה הינה הצעה בלתי חוזרת. סעיף 3 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973 [להלן- חוק החוזים] קובע: "(א) המציע רשאי לחזור בו מן ההצעה בהודעה לניצע ובלבד שהודעת החזרה נמסרה לניצע לפני שנתן הודעת קיבול. (ב) קבע המציע שהצעתו היא ללא חזרה, או שקבע מועד לקיבולה, אין הוא רשאי לחזור בו ממנה לאחר שנמסרה לניצע". התובע טוען כי ביום 19/1/2004 קיבל את החוזה לחתימה מראש המועצה ונדרש לחתום עד ליום 25/1/2004. משעמד במועד שנקבע לקיבול מדובר בהצעה בלתי חוזרת. אין בידי לקבל טענה זו. הדרישה מיום 19/1/2004 הינה בהמשך לסיכום מיום 5/2001 ובהמשך לאינספור דרישות ודיונים אשר הסתיימו ב-10/2003. אין בדרישות המועצה מן התובע לחתום תוך שלושה ימים להוות הצעה חדשה בלתי חוזרת. אלא שמציע החוזר בו מן ההצעה צריך לתת הודעה ברורה לחזרתו. בענייננו קיימה המועצה עם התובע כמה פגישות החל מ-12/2003 עת נכנס בן נון לתפקידו. תוך כדי דרישה לחתימה על ההסכם נבחנה עם התובע אפשרות לפרישה מוקדמת. יתירה מכך, חוזה העסקה נמסר לתובע ב-19/1/2004 כאשר ב-22/1/2004 נפגש עו"ד יפת עם מר נחמני לדון בתנאי פרישה של התובע וזאת בעקבות מכתבה של המועצה אל מר נחמני מיום 19/1/2004 (אותו מועד בו נמסר לתובע הסכם העסקה). טוענת המועצה כי חלון ההזדמנויות להעסקה בחוזה בכירים נסגר ולפיכך נבחנה אפשרות הפרישה המוקדמת וזאת לאור מצבה הגרעוני של המועצה והכרה בכך שתפקידו של התובע התייתר. כך שתוך כדי דרישה לחתום על הסכם העסקה, מתנהל עם התובע משא ומתן לפרישה מרצון. הממונה על השכר טען כי ברור היה לו כי במועד זה ירד מהפרק נושא העסקה בהסכם בכירים. המועצה לא הוכיחה לטעמי כי הודיעה מפורשות לתובע כי חזרה בה מההצעה להעסיקו בחוזה בכירים אם כי התנהגות הצדדים בפועל, עת עמד בנו של התובע עו"ד יפת על קיום פגישה בינו לבין מר נחמני ביום 22/1/2004 מלמדת על חששו של התובע כי המועצה לפחות עומדת לחזור בה מהסכמתה. כאמור, משממילא התובע שינה שינוי משמעותי מההסכמה המקורית הרי שיש לקבל את טענת הממונה כי כך או אחרת, ואף אם המועצה לא היתה חוזרת בה, הוא לא היה מאשר את ההסכם. אשר לטענה כי לא התקיימו התנאים המוקדמים הקבועים בחוזר 93' ובחוזה הבכירים לכניסתו של החוזה לתוקף - הרי משנבחר ב-12/2003 ראש מועצה חדש, הרי שהיה מקום להביא לאישור המועצה את הצעת ההעסקה משחלפו מעל שלוש שנים מיום שהוצעה. הצעה כאמור לא הובאה ולכן לא אושרה. התובע מוסיף וטוען כי גם בהעדר חוזה תקף בינואר 2004 משנהגו הצדדים על פי חוזה הבכירים במשך כל התקופה, הרי שהחוזה השתכלל מכח התנהגות. התובע מסתמך בעניין זה על טענות המועצה ועל קביעת בית הדין בפרשת גפני [בש"א (ת"א) גפני נ' מועצה מקומית גדרה (לא פורסם), , ניתן ביום 25/11/2004)]. בפרשת גפני מדובר היה במהנדס שהינו תפקיד סטטוטורי ושאלת חלותו של הסכם בכירים מכח נוהג נדונה באשר לתחולת חוקת העבודה על התובע. אין ללמוד מעניינו של גפני לענייננו שכן לא רק שהתובע אינו עובד סטטוטורי בניגוד למר גפני, אלא שהשתכללות החוזה בענין גפני לא הובילה לפעולה המנוגדת לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב. מכאן כי משהתובע לא חתם על חוזה בכירים, ברירת המחדל הינה כי העסקתו תהיה על פי דירוג ודרגה הצמודים למשרתו כדברי בית הדין הארצי בעניין חלאילה. המסקנה איפוא היא כי לא הוכח כי החלטת הממונה על השכר מיום 17/3/2004 נגועה בחוסר סבירות או מונעת משיקולים זרים או כי נפל בה פגם המצדיק את התערבותו של בית הדין. זכאות התובע לגמול ניהול - הממונה על השכר בהחלטתו מיום 31/12/1998 קבע כי יש לשלם לתובע שכר בהתאם לדרוג ודרגה הרלבנטים לגביו. אשר לגמול הניהול קובע מר נחמני בהחלטה זו: "כמו כן ואף בהתעלם מן השוני שצויין לעיל, רמת שכרם של עובדי החברה למתנסי"ם ככל שמדובר במינהל מתנ"ס שגודלו כגודל המתנ"ס בגדרה, דומה לרמת השכר לו זכאי מר יפת כמורה בכיר, ב-1.33% משרה ובתוספת של 31% גמול ניהול כפי שהיה ערב מעברו לשכר נבחרים ובהתאם לוותק שלו בעבודה". לטענת התובע הוא זכאי לעדכון גמול הניהול מספטמבר 98' לשיעור של 47% המוכפל בתוספת הוותק של 1.36. הממונה על השכר טוען כי גמול הניהול אשר אושר בהחלטה מיום 31/12/1998 הינו תשלום חורג אף הוא, שכן גמול זה ניתן לעובדי הוראה המכהנים כמנהלי בתי ספר ואילו התובע כיהן כמנהל מתנ"ס ולאחר מכן כמנהל אגף שפ"ע - תפקידים אשר אינם מזכים בדמי ניהול. מכאן, לטענת הממונה לא קמה לתובע הזכאות לעדכון גמול הניהול בהתאם לעדכון החל על מנהלי בתי הספר העובדים בהוראה. לטעמי לא הוכיח הממונה על השכר כי האישור מיום 31/12/1998 לגמול ניהול ניתן כתשלום חורג. עיון בהחלטה מ-12/1998 מעלה כי הממונה על השכר מנמק את החלטתו לפיה זכאי התובע, שעבד בתפקיד של מנהל מתנ"ס, לשכר של מורה בכיר בתוספת 31% דמי ניהול כפי שהיה ערב מעברו לשכר נבחרים. אין כל ציון, דיון או הבהרה כי גמול הניהול מאושר כשכר חריג וכי התובע אשר עבר לתפקיד של מנהל מתנ"ס איבד את זכאותו לתוספת זו אשר שולמה לו ערב מעברו לשכר בכירים. משגמול הניהול עודכן בספטמבר 1998 ל-47% זכאי התובע עם העברתו לשכר של דרוג ודרגה לגמול ניהול בשיעור המעודכן, מוכפל בתוספת הותק שלו. יש להוסיף בעניין זה כי כך אף נהגה המועצה בפועל כאשר החל מ-4/2004 ועד 11/2004 שילמה לתובע את דמי הניהול בשיעור המעודכן של 47%. זכאות התובע לשעות נוספות - התובע טוען כי הוא זכאי לגמול של 60 שעות נוספות ובענין זה מסתמך התובע על הסכמת הצדדים לפיה חישוב המשכורת הקובעת שלו יעשה בהתאם לשכר חודש 3/1990 ובחודש זה שולמו לו 60 שעות נוספות. הממונה על השכר טוען מנגד כי התובע קיבל תשלום זה בחודש מרץ 2000 בלבד ואין בתשלום חד פעמי זה כדי להקנות לתובע זכות לכלול תוספת זו במשכורת הקובעת לגמלה. אשר לרקע לתשלום התוספת העיד התובע כי תשלום זה היווה תחליף לשליש משרה נוספת אשר אינה נכללת ברכיב הפנסיה, ולעומת זאת תוספת השעות הנוספות נכללת ברכיב הפנסיה. עוד הודה התובע כי תוספת זו של שעות נוספות עולה על התוספת הנובעת משליש המשרה הנוספת [פרוטוקול מיום 29/6/06, ע' 30 ש' 20-21]. עוד יש להבהיר כי תוספת זו ניתנה לחודש אחד עובר להעברתו לחוזה אישי. מיד לאחר מכן עבר התובע לחוזה אישי. לטעמי הוכח במקרה זה כי מדובר בתשלום חורג מן הנהוג בשרות המדינה. מר מורוזובסקי העיד: "בשלטון המקומי היה נהוג לשלם לעובדים שעות נוספות גלובליות לכל סוגי התפקידים כמעט בהיקפים גבוהים מאד, שאין ספק שהיה אפשר להגדיר זאת כחריגת שכר אבל הסכם 3/1999 הסדיר את המצב וצולם מצב וגם היום יש מאות אם לא אלפי עובדים שמקבלים שעות נוספות גלובליות וזה היה להם ב-8/1998". אלא שאין בעדות זו לשנות את מסקנתי. כך גם לא בעובדה שמזכיר וגזבר המועצה מקבל רכיב זה. על התובע לא חל, כאמור, הסכם 99' וממילא גם לא קיבל רכיב זה במועד הקובע ואף לא הוכח כי רכיב זה היה ממשיך להשתלם לוֹ לוּ היה ממשיך לקבל שכר לפי דרוג ודרגה. אכן כטענת התובע כתב מר נחמני ביום 17/9/2003: "להזכירכם בדיון מיום 17/12/2002 סוכם כי לענין תקופת השרות הקודמת לחוזה האישי (קרי 8/98 ועד 8/1998) (כך במקור-ח.ט.) המשכורת הקובעת לענין הגמלה תחושב לפי כל הרכיבים שהופיעו בתלוש המשכורת של חודש 3/90. לפיכך תלוש 8/98 אמור להיות מעין סימולציה של התקדמות השכר של העובד מחדש 3/90 ועד 8/98" [מש/ 20 לתצהיר נחמני] אלא שחודש מרץ 90' נלקח כחודש האחרון עובר לחוזה הנבחרים, ואין בהסכמה לקחת חודש זה כבסיס חישוב משכורת קובעת לגמלה כדי להכשיר תוספת חד פעמית חריגה אשר שולמה בחודש זה. טענת התובע בדבר "צילום מצב" הנועד להכשיר תוספות חריגות אינה במקומה משכאמור הסכם 99' לא חל בעניינו. משכך, בדין לא אישר הממונה על השכר תוספת זו לתובע. הפליה מחמת גיל - התובע סומך טענתו זו על שניים: ראשית, על התבטאויות לכאורה של ראש המועצה בדבר רצונו "להצעיר" את המערכת וזאת בהמשך לפנייתו אל התובע שבוע לאחר כניסתו לתפקיד בשאלה לגבי גילו; ושנית, על פרישתם מרצון של עובדים רבים לטענתו לאחר כניסת ראש המועצה בן נון לתפקידו. אלא שלא די באלו כדי לבסס טענתו בדבר הפליה. סעיף 2 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 [להלן- חוק שוויון הזדמנויות בעבודה או החוק] קובע איסור הפליה מחמת גיל. סעיף 9 לחוק קובע כי בתובענה של דורש עבודה או של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2 תהא חובת ההוכחה על המעביד כי פעל שלא בניגוד להוראת הסעיף. לטעמי עמדה הנתבעת בנטל כאשר את מידת הנטל יש לבחון לאור הנסיבות ולאור ראיות התובע. טענות התובע בדבר התבטאויותיו של בן נון נטענו בעלמא, למעט פנייתו אליו, פניית היכרות ראשונה לאחר שנכנס לתפקידו שאין לטעמי ללמוד ממנה את שמבקש התובע. אמנם גב' מילר העידה כי היו "שיחות מסדרון" בדבר המדיניות המפלה [פרוטוקול מיום 29/6/06, ע' 11 ש' 18-20], אך מדיניות זו כאמור לא הוּכחה. גם עוּבדת פרישתם מרצון של עובדים אין בה כדי להוות הוכחה למדיניות המפלה. בן נון בתצהירו מתייחס לסיום העסקתם של העובדים אליהם הפנה התובע ונתן הסבר אשר יש בו כדי לאיין את טענת התובע למדיניות של הפליה. זאת ועוד, המועצה היתה בהליך הבראה ולכן במצב שכזה הגיוני שתינתן העדפה לפרישה מוקדמת של עובדים על פני פיטורים, כאשר ברי שהזכאים ליהנות ממסלול הפרישה המוקדמת הם עובדים ותיקים במערכת. כמו כן, לא הוכיח התובע את טענותיו בדבר התנכלויות לעובדים שסירבו לפרישה מוקדמת. גם לטענות התובע בדבר החלפת עובדים משיקולים פוליטיים אין מקום, שכן מדובר על רל"ש ועל מזכירת ראש מועצה אשר אין ביניהם לבין תפקיד התובע ולא כלום. לפיכך, נדחית טענת התובע להפליה מחמת גיל. סוף דבר - התביעה נדחית ברובה למעט זכאות התובע לעדכון דמי הניהול כעולה מסעיף 17 לפסק הדין. בנסיבות העניין משרוב התביעה נדחתה, ישא כל צד בהוצאותיו. הפחתת שכר / ירידה בשכרשכר בכירים