ידועה בציבור של משרת משרד הביטחון שנפטר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ידועה בציבור של משרת משרד הביטחון שנפטר: רקע כללי 1. ביום 26.4.07 דחתה המדינה, באמצעות הממונה על תשלום הגמלאות (להלן: "הנתבעת"), את תביעתה של התובעת לתשלום גמלת שאירים בגין שירותו של המנוח ז"ל במשרד הבטחון (להלן: "המנוח"). זאת, מהטעם שהתובעת אינה עונה על הגדרת שאיר הקבועה בסעיף 4(א)(1) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן: "החוק"). בהודעת הדחיה נכתב כי מהחומר שצורף לתביעה לגמלה עולה כי התובעת לא גרה עם המנוח החל מיום 16.6.02 וכי היא לא ניהלה עמו משק בית משותף וכן כי היא לא גרה עם המנוח ערב פטירתו כנדרש בסעיף 4(א)(1) לחוק. מכאן התביעה שבפנינו. 2. עיקר טענתה של התובעת הינה - כי הודעת הדחיה ניתנה שלא כדין. שכן, לטענתה היא היתה ידועתו בציבור של המנוח משנת 98' ועד ליום מותו. לטענת התובעת הודעת הדחיה אף עומדת בניגוד לפס"ד חלוט שניתן ע"י בית המשפט לענייני משפחה ביום 16.6.02. תמצית העובדות הצריכות להכרעה, כעולה מהראיות שהוצגו בפנינו, הינה כדלקמן: 3. המנוח פרש לגמלאות ביום 31.12.91 בהתאם לחוק וביום 14.12.06 נפטר. 4. המנוח הכיר את התובעת בשנת 98' בעקבות מודעה שפרסם בעיתון. לאחר תקופת הכרות נערך בין המנוח לבין התובעת הסכם מיום 6.9.99 (להלן: "ההסכם"), בו נכתב כי הצדדים חיים חיי משפחה ומנהלים משק בית משותף מיום 17.7.98 בדירתו של המנוח אשר ברחוב שפרינצק 17 ת"א או בדירתה של התובעת ברח' מתתיהו הכהן 223/12 בדימונה. בהסכם אף נקבע, כי כל רכוש אשר היה שייך לכל אחד מהם בתקופה שלפני חייהם המשותפים ישאר בבעלות אותו צד גם לאחר מותם וכי כל צד יעביר את משכורתו לקופה המשותפת, ממנה ימשכו הוצאות שוטפות לניהול משק הבית. כמו כן, נכתב בהסכם כי כל צד מרשה לצד האחר לגור בדירתו כבר רשות וכי כל צד מתחייב לפנות את הדירה במקרה שמי מהצדדים יחליט להיפרד. עוד נכתב בהסכם, כי במקרה והצדדים ירכשו בעתיד דירה משותפת, אזי שזו תרשם בלשכת רישום המקרקעין על פי השקעתם היחסית. בנוסף נקבע בהסכם כי במקרה של פטירת אחד מהצדדים, הרי שהצד הנותר בחיים יהיה זכאי לכל הזכויות בעקבות הפרישה מהעבודה ולפנסיית זקנה מהביטוח הלאומי. 5. לאחר עריכת ההסכם ובמהלך שנת 2000 חלה הידרדרות במצבו הבריאותי של המנוח. אשר סבל מארבעה אירועים מוחיים והפך עם הזמן לחולה סיעודי (ראה - סע' 4 לתצהיר בתו של המנוח, הגב' בלהה זוהר (להלן: "הגב' זוהר")). 6. לטענת הנתבעת, עם ההידרדרות במצבו הבריאותי של המנוח החלה התובעת לצמצם את טיפולה בו ואף התנתה את המשך הטיפול בדרישות כספיות, כאשר התנהגות זו הביאה להרעה ביחסים שבין המנוח לבין התובעת, עד כדי כך שהמנוח ביקש מהתובעת לעזוב את ביתו. התובעת מאידך טוענת כי היא טיפלה במנוח במסירות גם לאחר ההידרדרות במצבו הבריאותי, אלא שלטענתה בנותיו של המנוח, שחששו לגורל הירושה, "ירדו לחייה" וביקשו להפריד בינה לבין המנוח. אין חולק כי התובעת החלה לנהל כנגד המנוח הליכים משפטיים החל מחודש 2/01 (תמ"ש 41581/01), במסגרתם אף הוגשה על ידה בקשה למתן צווי עיקול על נכסי המנוח ביום 12.2.02. התובעת טענה בתביעתה כי היא זכאית "כידועתו בציבור של הנתבע [המנוח] או לחילופין כמטפלת אישית... למצער לסך של 1,000$ לחודש בעבור 3 שנים ובתוספת הפרשי ריבית והפרשי הצמדה ובסה"כ... 169,920 ש"ח" (ההדגשות אינן במקור). משמע - התובעת תבעה מן המנוח (כתביעה חילופית) לשלם לה "שכר" מאחר ושימשה לדבריה כמטפלת האישית שלו מתחילת יחסיהם המשותפים הנטענים ועוד לפני שחלה הרעה במצבו הבריאותי. התובעת אף עתרה לזכויות מדור מהמנוח על סך של 106 ש"ח לחודש, שהיה לטענתה סכום התשלום החודשי עבור שכירת דירה של עמידר בדימונה בה היא התגוררה החל מחודש 5/01. בנוסף עתרה התובעת לתשלום זכויות מהמנוח בגין פרישה מהעבודה, פנסיה וכן לתשלום זכויות מהביטוח הלאומי הנובעות מיחסיה עם המנוח (ראה - סע' 14-16 לנספח ב' לתצהיר הגב' זוהר). במסגרת הבקשה שהגישה התובעת להטלת עיקול על נכסי המנוח טענה התובעת כי היא "נזרקה" מביתו של המנוח ע"י בנותיו מבלי לקבל כל תמורה וזאת, על אף שהקדישה 3 שנים מחייה למנוח וסעדה אותו ומשום כך אף לא עבדה בכל עבודה אחרת (ראה - סע' 18ב לנספח ב' לתצהיר הגב' זוהר). 7. אין חולק על כך כי במהלך הדיון שהתקיים בתביעתה של התובעת בבית המשפט לענייני משפחה ביום 16.6.02 (תמ"ש 41581/01) הגיעו הצדדים להסכמה, בה נקבע, בין היתר, כי החל מיום 16.6.02 יאסר על התובעת להכנס לדירת מגוריו של המנוח ברח' שפרינצק 17 בת"א. כן נקבע באותו הסכם לאמור: "התובעת, גב' יקטרינה X (ת.ז. X) תרשם במשרד הבטחון כמוטבה היחידה, הזכאית לקבלת זכויות פנסיה של הנתבע 1, מר יוסף X (ת.ז. X); וזאת, רק לאחר אריכות ימיו ושנותיו. זכותה זו של התובעת קמה לה הן מכוח היותה ה'ידועה בציבור' של הנתבע 1; הן מכוח ההסכם שנחתם ביניהם ביום 6.9.99; והן מכוח ההסכמה שהושגה היום ואשר מקבלת, כאמור, תוקף של פסק דין. למען הסר ספק, הסכמה זו הינה סופית ובלתי הדירה." (ראה - נספח ב' להודעת הערעור של התובע . הסכמת הצדדים כאמור קיבלה תוקף של פס"ד ע"י בית המשפט לענייני משפחה ביום 16.6.02. הכרעה 8. נקדים ונציין כי לאחר שבחנו את מכלול הראיות, הגענו למסקנה כי יש לדחות את התביעה וזאת מהטעמים הבאים: המסגרת הנורמטיבית 9. סעיף 4(א)(1) לחוק, המגדיר מי הם שאיריו של נפטר קובע, בין היתר, כי יש לראות בגדר שאיר "מי שהיתה אשתו בשעת מותו, לרבות מי שהיתה ידועה בציבור כאשתו וגרה עימו אותה שעה (להלן: "האלמנה")". בנוסף, מתנה החוק את זכאותו של בן זוג, לרבות ידוע בציבור, לקצבת שאירים בתנאי נוסף הקבוע בסעיף 28(א)(1) לחוק, כדלקמן: "28. (א) זכאי לקצבת פרישה שנפטר - תשולם לשאיריו כל תקופת הזמן המפורשת בסעיף זה, ובכפוף להוראות סעיף 109(ב)(2), קצבה באחוזים מהקצבה שהיתה מגיעה לזכאי אילולא נפטר, והם - (1) לבן-זוג, אם היה בן-זוגו לפחות שלוש שנים שקדמו לפטירתו או נולד להם ילד, כל עוד לא נישא - ששים אחוז, אך לא יותר מארבעים אחוז ממשכורתו הקובעת של הזכאי לקצבת פרישה שנפטר." אין חולק כי במקרה דנן לא היו לתובעת ולמנוח ילדים משותפים. מכאן, שעל מנת לזכות בתביעתה על התובעת להראות כי היא היתה ידועה בציבור של המנוח לפחות 3 שנים לפני פטירתו וכי היא התגוררה עם המנוח במועד פטירתו. בפסיקה נקבע, כי תכליתן של הוראות החוק המתנות את הזכאות לפנסיית שאירים בתנאים הללו הינה: "למנוע מחסור בהפסקת מקור הכנסתו של המפרנס או במותו גם מן האישה אשר היתה סמוכה על שולחנו או היתה תלויה בו למחייתה. פרק הזמן של 3 שנים נקבע בחוק הגמלאות כקו פרשת המים לקשר בר קיימא בין בני הזוג, המקים את התלות ואת הזכאות לתשלום עם פטירתו של המפרנס." (ע"ע ארצי 183/99 סנדה אהרון נ' הממונה על תשלום הגמלאות, ניתן ביום 20.2.02) 10. אשר להגדרה של מעמדה כ"ידועה בציבור", הרי שהמגמה העולה מהפסיקה היא כי יש להגדיר מעמד זה בהתאם לנסיבות הענין ולאור תכלית החקיקה המצריכה את ההגדרה. בע"א 621/69 קרול נסיס נ' קוינה יוסטר, פ"ד כ"ד(1) 617 התיחס בית המשפט העליון להגדרת מעמדה של "ידועה בציבור" ופסק בהקשר זה כדלקמן: "יש כאן [במעמד הידועה בציבור] שני יסודות: חיי אישות כבעל ואשה וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזו... היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף. לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור עניני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים..." עקרונות אלה אומצו אף בפסיקה מאוחרת אשר כאמור הגמישה את הגדרת המושג "ידועה בציבור" בהתאם לתכלית החקיקה הרלבנטית. זה המקום להוסיף ולציין כי הלכה פסוקה היא כי זכויותיו של שאיר לגמלה נקבעות בהתאם להוראות החוק, כפי שהן פורשו בפסיקה ואין הסכמה בין הצדדים - אפילו קיבלה תוקף של פס"ד - יכולה לחייב את מי שלא היה צד להסכמה ולהליך מושא פסה"ד. משכך, יש להכריע בשאלת הזכאות של התובעת אך ורק בהתאם לדין ולפסיקה שפירשה אותו וזאת בהתעלם מפסה"ד של בית המשפט לענייני משפחה מיום 16.6.02, שאינו מחייב את הנתבעת. מן הכלל אל הפרט 11. אנו סבורים, כי במקרה דנן לא התקיימו הנסיבות המצביעות על כך שהתובעת אכן היתה הידועה בציבור של המנוח בשלוש שנות חייו האחרונות ו/או כי התובעת התגוררה עם המנוח בעת פטירתו. זאת, אף שעה שאנו מביאים בחשבון את הגישה המרחיבה הנקוטה בפסיקה ביחס למשמעות המונח "ידועה בציבור", ואולי דווקא נוכח גישה זו, השמה דגש על מהותם האמיתית של היחסים ועל התלות הרגשית והכלכלית הנגזרת מהם. הרושם העולה מהראיות הינו - כי בתקופה הרלבנטית לתביעה; קרי - בשלוש שנות חייו האחרונות של המנוח ולאחר שמצבו הרפואי התדרדר, התובעת לא היתה תלויה כלכלית במנוח, לא קשרה את גורלה בגורלו ולא התגוררה עמו, כאשר עיקר מעייניה היו נתונים להפקת תועלת כלכלית מיחסיה עם המנוח ונפרט: 12. ראשית יאמר - כי אנו לא מצאנו מקום לפקפק בגרסתה של בתו של המנוח, הגב' בלהה זוהר, אשר העידה בתצהירה כי התובעת החלה לצמצם את טיפולה במנוח ולהתנות את הטיפול בדרישות כספיות עם הידרדרות מצבו של המנוח וכי לאור זאת הגב' זוהר ואחותה שכרו מטפלת צמודה למנוח למשך 24 שעות ביממה. זה המקום לציין כי בעת מתן העדות לא היה לבתו של המנוח כל אינטרס כלכלי בתביעתה של התובעת ומתקשים אנו לראות מדוע תמסור לביה"ד דברים שאינם אמת. כמו כן, לא מצאנו מקום לפקפק באמינות גרסתה של הגב' זוהר, לפיה התנהגותה של התובעת הביאה לכך שהיחסים בינה לבין המנוח עלו על שרטון וכי המנוח ביקש מהתובעת, בין היתר, במכתב מיום 4.4.01 כי היא תעזוב את ביתו בהתאם להסכם שנחתם ביניהם בשנת 99'. מהראיות עולה כאמור - כי בעקבות דרישה זו של המנוח, בה התבקשה התובעת לעזוב את דירתו, הגישה התובעת כנגד המנוח תביעה בבית המשפט לענייני משפחה. תביעה שבעקבותיה כתב המנוח מכתב נוסף לתובעת לאמור: "מצטער על ההחלטה שלי לחיות עם קטי [התובעת] שנית עשיתי שגיאה שלא ידעתי קודם כי סוס טרויאני היא. כל יום היא נפגשת עם עו"ד הפסיקה לטפל בי היא רוצה לחיות על חשבוני ורוצה כסף כל היום מדברת על ביטוח החיים שלי. אי אפשר לחיות בבית אחד ולעשות לי משפט אני מבקש להפרד." (ראה - נספח א' לתצהיר הגב' זוהר) אישוש לגרסתה של הגב' זוהר ביחס למהות יחסיהם של התובעת והמנוח בתקופה הרלבנטית לתביעה וכן לאמור במכתבי המנוח, כפי שצורפו לתצהיר הגב' זוהר, ניתן למצוא בכתבי בי-דין ובפרוטוקול הדיון בתביעה שיזמה התובעת כנגד המנוח בתיק תמ"ש 41581/01: כך למשל, בפרוטוקול דיון מיום 16.6.02, הודיע ב"כ המנוח לבית המשפט (בשמו של המנוח) כי המנוח דרש מהתובעת מספר פעמים בעל-פה ובכתב, לעזוב את דירתו אך היא סירבה לעשות כן וכן - כי התובעת נאותה לבסוף לעזוב את הדירה ביום 15.6.02 לאחר שאמרה למנוח "שבנותיו תדאגנה לו" (ראה - נספח ב' להודעת הערעור של התובעת עמ' 2 למטה). תמיכה נוספת למסקנה, לפיה מה שעמד בראש מעייניה של התובעת בתקופה הרלבנטית לתביעה לא היה המשך יחסיה עם המנוח בשל אהבת אמת, אלא הפקת רווח כלכלי מהיחסים - ניתן למצוא אף בלשון ב"כ התובעת כפי שנרשמו בפרוטוקול הדיון בבית המשפט לענייני משפחה מיום 16.6.02: "מרשתנו מוכנה להסתפק במועט. מה שמפריע למרשתנו הוא, ששמה נמחק כמוטבה בקופת הפנסיה של הנתבע 1, שם היתה גם רשומה כידועתו בציבור. אנו מבקשים שהרישום הזה יחזור על כנו, ושהיא תהא זכאית לזכויות הפנסיה ממשרד הבטחון לאחר אריכות ימיה ושנותיה, ושהיא תהא מוטבה בביטוחי החיים שלה [צ"ל - שלו]." (ראה - עמ' 1 לפרוטוקול נספח ב' להודעת הערעור למטה וכן עמ' 2 למעלה). לא למותר לציין כי עצם העובדה שהתובעת נדרשה להגיש תביעה כנגד המנוח - לאחר שזה מחק לטענתה את שמה כמוטבת בקופת הפנסיה שלו ובאופן שלא הטיב את מצב בנותיו - מלמדת אף היא על היחסים הבעייתיים שבין התובעת לבין המנוח בתקופה הרלבנטית לתביעה ועל האופן בו ראה המנוח את יחסיו עם התובעת. כן יאמר - כי עצם הגשת התביעה, בה דרשה התובעת תשלום שכר בגין תקופת המגורים המשותפים עם המנוח מראשיתם וזאת אף בטרם חלה התדרדרות במצבו הרפואי - מלמד כמאה עדים כי היא (התובעת) לא ראתה עוד במנוח בתקופה הרלבנטית לתביעה שותף אמת לגורל ובן זוג עימו חיה חיי שיתוף. זאת, להבדיל מישות האמורה להעניק לה טובת הנאה חומרית. 13. נציין כי אף אם צודקת התובעת בטענתה כי דרישתו של המנוח כי היא תעזוב את דירתו נעשתה בהשפעת בנותיו, אזי שעדיין זה היה רצונו וזו היתה בחירתו של המנוח, אשר הביע את הסתייגותו הנחרצת מהתנהגותה של התובעת ומחיים משותפים עימה בעל-פה ובכתב ואף בבית המשפט. זאת, כאשר התובעת מצידה, חרף הסכמת הצדדים בהסכם מיום 6.9.99 בדבר הפסקת המגורים המשותפים על פי דרישתו של מי מהם - ניסתה להיאחז ברכושו של המנוח כבקרנות המזבח ולהפיק טובת הנאה כלכלית מחייה המשותפים עמו. זאת, מעבר לזכויות שנקבעו במפורש בהסכם משנת 99', שהסדיר בזמנו את יחסיהם עוד לפני התקופה הרלבנטית לתביעה. למעלה מן הצורך נציין - כי מהמסמכים שהוצגו בפני ביה"ד עולה - כי במועד הגשת התביעה ואף במועד בו ניתן פסה"ד בבית המשפט לענייני משפחה, במסגרתו הוסכם כי לתובעת לא תהא דריסת רגל בדירתו של המנוח - היה המנוח במצב קוגניטיבי תקין (ראה - מסמך רפואי מיום 29.5.03 - נספח ד' לתצהיר הגב' זוהר). 14. זאת ועוד אחרת, מהראיות עולה כי במהלך התקופה הרלבנטית לתביעה, ואף לפניה, לא היתה קיימת תלות כלכלית בין התובעת לבין המנוח. זאת, בשים לב לכך שהתובעת נשאה בהוצאות ביתה בדימונה בעצמה ובשים לב לכך שהתובעת והמנוח לא ניהלו חשבון בנק משותף. כן יאמר כי בצוואה שערך המנוח ביום 9.4.03 לא נזכרה התובעת ולו ברמז. 15. התובעת זימנה לביה"ד שורה ארוכה של עדים, רובם מכרים ותיקים של התובעת, על מנת לתמוך בגרסתה כי היא היתה בתקופה הרלבנטית לתביעה ידועה בציבור של המנוח, כי היא טיפלה במנוח באהבה ובמסירות וכן כי היא התגוררה עם המנוח. מחקירתם הנגדית של מרבית העדים עלה - כי חלקם לא ביקר בבית התובעת או המנוח או ביקר לעיתים נדירות ביותר בביתו של המנוח או בביתה של התובעת וכי מרביתם לא היו מצויים בפרטי החיים המשותפים שלהם, למעט בעובדה שהמנוח והתובעת נהגו לבלות במועדון, אותו פקדו גם מרבית העדים. כן יאמר - כי העדה היחידה מטעם התובעת, שלא ניתן היה לייחס לה ענין בתוצאות התביעה בשל הכרות עם התובעת, דר' מרים אור - סתרה את גרסתה של התובעת ביחס למגוריה המשותפים עם המנוח בתקופה הרלבנטית לתביעה וזאת, כפי שיפורט בהמשך (ראה - עמ' 7 לפרוטוקול עדותה הגב' זבולונוב ש' 17-18; עמ' 8 לפרוטוקול עדותה הגב' שמגין ש' 1; עמ' 9 לפרוטוקול עדותה הגב' זיסל ש' 1-3; עמ' 10 לפרוטוקול עדות מר בר יוסף ש' 28-29; עמ' 17 לפרוטוקול עדות מר יעקוביאן ש' 3-4; עמ' 19 לפרוטוקול עדות הגב' טטיאנוב ש' 18-19). 16. זאת ועוד, במסגרת התצהיר שהגישה התובעת לביה"ד היא העידה כי היא והמנוח התגוררו בתקופה הרלבנטית לתביעה "לסירוגין" בדירתה ובדירתו של המנוח וזאת עד ליום פטירתו של המנוח. לדברי התובעת, היא המשיכה להתגורר בדירתו של המנוח גם לאחר מתן פסה"ד בבית המשפט לענייני משפחה, על אף שזה אסר עליה להכנס לדירת מגוריו של המנוח (ראה - סע' 7 ו-21 לתצהיר התובעת). 17. נציין כי גרסה זו של התובעת לא רק שאינה מתיישבת עם הוראות פסה"ד שנתן תוקף להסכמת הצדדים, פס"ד שהתובעת היתה צד לו ושעליו הסתמכה בכתב תביעתה בהליך זה, אלא אף עם מכלול הראיות שהוצג בפני ביה"ד, לרבות דברי העדה מטעמה - דר' מרים אור: גרסת התובעת כאמור - בדבר מגוריה "לסירוגין" - אינה מתיישבת עם מכתב בא כוחה של התובעת מיום 13.5.07, אשר כתב לנתבעת כי התובעת והמנוח "לא יכלו" להתגורר בדירתו של המנוח לאחר מתן פסק הדין (החל מיום 16.6.02), על אף שאיסור זה לא מנע מהם להתגורר בדירתה בדימונה (ראה - סע' 2-3 לנספח ג' לתצהיר מנהלת תחום בכיר (גמלאות) באגף חשכ"ל - הגב' חנה שוורץ (להלן: "הגב' שוורץ")). גרסת התובעת כאמור בדבר מגורים משותפים עם המנוח בתקופה הרלבנטית לתביעה "לסירוגין" בדירת המנוח בת"א ובדירתה בדימונה אף אינה מתיישבת עם עדות העדה מטעמה, מי שהיתה שכנתו של המנוח מתחילת שנת 2005 - דר' מרים אור. עדה זו העידה כי במהלך תקופה מסוימת התובעת היתה מגיעה לביתו של המנוח, מטפלת בו ודואגת לו וכי לאחר מכן, משמצבו של המנוח החמיר, התובעת הגיעה אחת לשבוע לביקור קצר רק כדי להתענין מה קורה עם המנוח (ראה - עמ' 18 לפרוטוקול ש' 8-12). עדה זו העידה במפורש כי בשנתיים האחרונות לחייו של המנוח התובעת לא התגוררה עימו (ראה - עמ' 18 לפרוטוקול ש' 16-17). כמו כן, הוסיפה דר' אור והעידה כי בשנה האחרונה לחייו המנוח היה חולה מאוד וכי הוצמד לו מטפל, כי המנוח לא היה מסוגל לעלות במדרגות והיה זקוק לתמיכת המטפל שסייע לו משך 24 שעות ביממה (ראה - עמ' 17 לפרוטוקול ש' 17-28; עמ' 18 ש' 1-14). מלבד העובדה שגרסה זו של העדה דר' אור אינה מתיישבת עם גרסתה התמוהה של התובעת בדבר מגורים משותפים עם המנוח בת"א, הרי שהיא מצביעה על חוסר הסבירות בגרסת התובעת בדבר מגורים משותפים בדימונה. זאת, נוכח מצבו הרפואי של המנוח ובשים לב לכך שהתובעת התגוררה לדבריה, בבית דירות ללא מעלית בקומה הרביעית (ראה - עמ' 11 לפרוטוקול ש' 23-24). 18. על חוסר האמינות שבגרסת התובעת ביחס למגוריה המשותפים עם המנוח בתקופה הרלבנטית לתביעה ניתן ללמוד אף מעדותה של הגב' חנה שוורץ - מנהלת תחום בכיר גמלאות באגף חשכ"ל במשרד האוצר, מי שבדקה את תביעתה של התובעת. עדה זו העידה כי בשיחה שקיימה עם התובעת ביום 6.3.07 סיפרה לה האחרונה כי היא והמנוח לא גרו יחד משנת 2001 וכי במהלך תקופה זו היה להם קשר של ביקורים בלבד (ראה - סע' 5 לתצהיר הגב' שוורץ). גרסה זו מתיישבת עם גרסתה של דר' מרים אור כמפורט לעיל. נוסיף, כי התובעת מצידה לא הכחישה כי היא אמרה את הדברים הללו ונסתה להסבירם בצורה מגומגמת ובלתי משכנעת (ראה - עמ' 13 לפרוטוקול עדות התובעת ש' 17-24; כן ראה - נ/1). סוף דבר 19. לאור כל האמור, מסקנתנו היא כי בתקופה הרלבנטית לתביעה התובעת לא התגוררה עם המנוח, לא קשרה את גורלה בגורלו ולא היתה תלויה במנוח תלות כלכלית. אי לכך, אנו קובעים כי בתקופה הרלבנטית לתביעה התובעת לא היתה ידועתו בציבור של המנוח ומכאן שיש לדחות את תביעתה. 20. לנוכח נימוקי פסה"ד, מאחר וסבורים אנו כי התובעת הציגה בפני ביה"ד גרסה שאינה עולה בקנה אחד עם האמת - הרי שבאופן חריג אנו מחייבים את התובעת בתשלום הוצאות משפט בסך של 1,500 ש"ח לנתבעת (לתשלום תוך 30 יום). ידועים בציבורמשרד הביטחוןצבא