יחסי עובד מעביד עם עובד בעיתון

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא יחסי עובד מעביד עם עובד בעיתון: מבוא 1. השאלה העיקרית העומדת ביסוד התובענה דנן היא האם בין התובע לבין הנתבעים ו/או מי מהם התקיימו יחסי עובד ומעביד, או שמא שימש התובע כמשתמש חופשי "פרי לנסר" או עצמאי ? 2. היה ונגיע למסקנה כי התובע היה "עובד", כי אז נשאלת השאלה מה היה שכרו והאם שכרו שולם ? טענות התובע 3. טענות התובע, כפי שפורטו בכתב התביעה, הן כמפורט להלן: א. התובע עבד בעיתון הידוע בשם "אלפג'ר אלג'דיד" (להלן: "העיתון"). ב. הנתבע 1 (להלן: "לוטפי") הוא אחד הבעלים והמנהל של העיתון. ג. הנתבע 2 (להלן: "חכם") הוא הבעלים של העיתון. ד. הנתבעת 3 (להלן: "הנתבעת") היא "המפעילה" את העיתון. ה. התובע עבד בשירות הנתבעים מיום 1/9/04 ועד ליום 30/11/04. ו. בין התובע לבין הנתבעים התקיימו יחסי עובד ומעביד. ז. התובע עבד במשרה מלאה. רוב עבודתו בוצעה במשרדי הנתבעים, למעט במקרים בהם נאלץ לצאת להכנת כתבה, ומיד לאחר מכן היה חוזר למשרדי הנתבעים בכדי לערוך את הכתבה. ח. בין התובע לבין לוטפי סוכם כי תשולם לו משכורת חודשית בסך של 4,000 ₪. ט. לתובע לא שולם כל שכר בגין עבודתו, חרף הפצרותיו החוזרות ונישנות. י. התובע זכאי לשכר עבודה בעד שלושה חודשי עבודה, בסכום כולל של 12,000 ₪. יא. התובע זכאי לפדיון חופשה שנתית בעד שלושה ימי חופשה, בסך של 450 ₪. יב. התובע זכאי לפיצוי הלנת שכר. טענות הנתבעים 4. טענות הנתבעים, כפי שפורטו בכתב ההגנה הן כדלקמן: א. דין התביעה להידחות על הסף, בשל כל אחת מהטענות המקדמיות להלן - (1) מעשה בי-דין ומניעות התובע הגיש בעבר תובענה נגד העיתון ונגד לוטפי, זאת במסגרת תיק ד"מ 2855/05, והתביעה נמחקה לבקשת התובע. הגשת התביעה מחדש מהווה ניצול לרעה של הליכי המשפט. (2) העלמת עובדות חשובות היה על התובע להודיע לבא-כוחו, כמו גם לבית הדין אודות ההליך הקודם שהתנהל בין הצדדים ונמחק, והסיבות אשר הביאוהו למחיקת התביעה, היינו המלצת בית הדין כי יעשה כן עקב חוסר עילה. (3) העדר סמכות עניינית בין התובע לבין הנתבעים ו/או מי מהם לא התקיימו יחסי עובד ומעביד. התובע סיפק מעת לעת שירות לנתבעת וקיבל תמורה בעד השירות שנתן. בכל מקרה, צירוף הנתבעים 1 ו- 2 (לוטפי וחכם) נעשה בחוסר תום לב. (4) התביעה טרדנית וקנטרנית, חסרת כל בסיס משפטי או עובדתי. (5) העדר עילה התובע קיבל את התמורה אשר סוכמה עמו, לאמור: 25 ₪ לכתבה. לתובע שולם סך של 1,025 ₪ בהמחאה מיום 25/10/04. (6) התיישנות התביעה לפיצוי הלנת שכר והתביעה לפדיון חופשה התיישנו, בשים לב למועד בו הוגשה התביעה. ב. לגופה של התביעה נטען כי בין התובע לבין הנתבעים לא התקיימו יחסי עובד ומעביד. התובע היה עצמאי, ולכל היותר היה "משתתף חופשי", רצה תרם מפרי עטיו. לא רצה לא תרם. ג. התובע לא היה היווה חלק מהמערך הארגוני של הנתבעת. לא שימש כתב קבוע בעיתון. לא חתם כרטיס נוכחות, ועבודתו עבור העיתון לא היתה העבודה העיקרית אשר ביצע. הנתבעת לא פיקחה על עבודתו ולא היה כפוף להנחיותיה. ד. עם התובע סוכם כי בעבור כל ידיעה אשר ימציא לעיתון וייקבע כי מתאימה היא לפרסום, ישולם לו סך של 25 ₪. ה. לתובע שולמה מלוא התמורה המגיעה לו בעד הידיעות שמסר לעיתון ונמצאו מתאימות לפרסום. ו. התובע אינו זכאי לחופשה שנתית. 5. לא למיותר לציין בהקשר זה כי מטעם הנתבעים הוגשה בקשה לדחיית התביעה או מחיקתה על הסף (בש"א 1704/07) שהדיון בה אוחד עם התיק העיקרי. בנוסף, הוגשה מטעם הנתבעים בקשה לחייב את התובע להפקיד בקופת בית הדין ערבון להבטחת הוצאות הנתבעים (בש"א 1703/07), אשר נידונה אף היא יחד עם התיק העיקרי. הדיון בתובענה 6. במעמד הדיון בתביעה, נשמעה עדותו של התובע בעצמו. מטעם התובע העיד, בנוסף, מר בדר ח'אלד. מטעם הנתבעים העידו לוטפי ומר וליד איוב. הכרעה 7. לאחר עיון בכתבי הטענות שהוגשו מטעם בעלי הדין וסיכומיהם, ולאחר ששמעתי את בעלי הדין ועדיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות בשל חוסר ראיה. התביעה נגד לוטפי וחכם 8. ראיתי שמן הראוי לפתוח בתביעה כנגד הנתבעים 1 ו- 2, מן הטעם הפשוט, שלעניות דעתי התביעה נגד שני אלה לא הוכחה כלל וכלל, והתביעה כנגד הנתבע 2 (חכם) בפרט נזנחה על ידי התובע, כפי שיפורט להלן. 9. חכם לא התייצב לדיון שנקבע לשמיעת פרשת ראיות הצדדים. בא-כח התובע הצהיר לפרוטוקול כי מוותר הוא על התייצבותו של חכם לדיון. בכך גם וויתר על חקירתו. 10. התביעה אינה מפרטת, אף לא ברמז, מהן העובדות המקימות עילת תביעה כנגד חכם. בהקשר זה יצוין כי למעט טענה כללית ולפיה חכם הינו הבעלים של העיתון, לא נאמר דבר או חצי דבר בנוגע לעילת התביעה כנגד חכם. בסיכומים שהוגשו מטעם התובע לא נמצא כל זכר לחכם או לתביעה נגדו. 11. לנוכח האמור לעיל, בית הדין רואה את התובע כמי שזנח את תביעתו כנגד חכם, ובכל מקרה לא הוכח כי כנגד חכם קיימת כל עילת תביעה. אשר על כן, התביעה נגד הנתבע 2, חכם, נדחית. 12. באשר לתביעה כנגד הנתבע 1, לוטפי, נטען מפי התובע כי הלה הוא אחד הבעלים של העיתון והוא גם מנהלו. מטעם התובע לא הוגשה כל ראיה אשר יש בה כדי להוכיח כי לוטפי הוא אכן הבעלים של העיתון או אחד מבעליו. בא-כח התובע הודה במעמד הדיון בתובענה כי לא בדק בסמוך להגשת כתב התביעה, ואף לא בסמוך למועד הדיון, אם לוטפי נמנה על בעלי המניות או האורגנים האחרים של הנתבעת. זאת ועוד, אפילו הוכח על ידי התובע כי לוטפי הינו הבעלים או אחד מבעלי המניות של החברה - הנתבעת, אין בעובדה זו, לכשעצמה, כדי להקים כל עילת תביעה נגדו באופן אישי. 13. ייאמר בהקשר זה כי כל שנטען בכתב התביעה, כמו גם בסיכומים שהוגשו מטעם התובע בהקשר זה, כי לוטפי הוא אשר קיבל את התובע לעבודה, קבע את שכרו, פיקח על עבודתו והוא זה שפיטרו עקב אי-התאמה (פרט אחרון זה נטען בהסתמך על דבריו של לוטפי במהלך עדותו). לא מצאתי, בין בכתב התביעה ובין בסיכומים שהוגשו כנגד לוטפי, כל טענה בדבר קיומן של נסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעת לבין לוטפי, היה ויוכח כי לוטפי הינו בעל מניות בנתבעת (דבר שלא הוכח), באופן המצדיק חיובו של לוטפי בהתחייבויותיה של הנתבעת. 14. זאת ועוד, לוטפי נחקר ארוכות על ידי בא-כח התובע, אם כי לא נשאל כל שאלה אשר יש בה כדי ללמדנו על קיומן של עובדות או נסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות, כאמור, ואף לא נשאל כל שאלה אשר יש בה כדי ללמדנו על קיומם של יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין לוטפי באופן אישי. בהקשר זה יצוין כי למעט שתי שאלות כלליות בדבר תפקידו והשכלתו של לוטפי, לא הופנתה לנ"ל כל שאלה אשר יש בה כדי להעיד על קיומם של יחסי עבודה בינו, באופן אישי, לבין התובע. העובדה שהתובע רואיין על ידי לוטפי, וזה האחרון קיבלו "לעבודה" וקבע את השכר או התמורה אשר ישולמו לו בעד "עבודתו" - אין בה כדי להעיד בהכרח על קיומם של יחסי עובד ומעביד. ברי שחברה אינה יכולה לבוא בדברים עם אנשים, לראיין אותם ולשאת ולתת בעניין תנאי העסקתם או שכרם. פעולות אלו ייעשו על ידי בעלי מניותיה של החברה או נושאי המשרה בה, כשאין במעשיהם אלה כדי להקים יחסי עבודה עמם באופן אישי, ובוודאי שאין בכך כדי לחייבם בהתחייבויותיה של החברה. שאם לא נאמר כן, כי אז דוקטרינת "האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד" מתבטלת. הדברים לעיל מקבלים משנה תוקף לנוכח העובדה, שוב, שלא הוכח כי לוטפי נמנה על בעלי מניותיה של הנתבעת או נושאי המשרה בה. מחקירתו של לוטפי עולה כי הלה מכהן בתפקיד עורך העיתון ומשמש גם יועץ תקשורתי, הא ותו לא. 15. לאור האמור לעיל, התביעה נגד הנתבע 1 (לוטפי) נדחית אף היא. האם נתקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין הנתבעת ? 16. התובע העיד כי נתקבל לעבודה בעיתון על ידי לוטפי, ושימש ככתב ואף כתב מרכזי או בכיר בעיתון. בהקשר זה העיד התובע כי כתב אין-ספור כתבות וידיעות, חלק מהן אף פורסם בעמוד הראשון של העיתון, ראיין אנשים, וצירף תמונות וצילומים שצולמו על ידו להמחשת הכתבות. התובע הוסיף והעיד כי התייצב לעבודה כמעט כל יום, למעט יום שישי שהיה יום המנוחה השבועית שלו. כתב, עיבד וערך. פיקח על עבודת הגרפיקאים . . . ועוד. התובע העיד כי בינו לבין לוטפי סוכם, ימים ספורים לאחר תחילת עבודתו בעיתון, כי תשולם לו משכורת חודשית אשר תעמוד על סך של 4,000 ₪ לחודש. 17. לוטפי טען, מאידך, כי התובע לא היה "עובד", וכי סיכם עימו, כמו עם כתבים אחרים, כי עבור כל ידיעה או כתבה אשר יספק התובע לעיתון, ותימצא מתאימה לפרסום, תשולם לו תמורה בסך של 25 ₪. לוטפי העיד כי התובע התייצב במשרדי הנתבעת רק לעיתים רחוקות, בוודאי שלא התייצב כל יום ואף לא "כמעט" כל יום כפי שהעיד התובע. לוטפי הדגיש כי התובע לא החתים כרטיס נוכחות, כמו יתר העובדים של הנתבעת. לא זו אף זו, לוטפי הדגיש כי במשרדי הנתבעת לא היתה לתובע עמדת עבודה (שולחן עבודה) לביצוע עבודתו, כדבריו. לוטפי טען כי התובע היה עצמאי, ולחילופין "משתתף חופשי", שאינו כפוף למערך הארגוני או המשמעתי של הנתבעת. רצה - סיפק ידיעות או כתבות. לא רצה - לא סיפק. 18. לקביעת מהו מעמדו של התובע, לאמור אם היה "עובד" או שמא "עצמאי", יש לבחון את מכלול הנסיבות בהן נוצרה ההתקשרות בין הצדדים. ההלכה הפסוקה פיתחה לאורך שנים מבחנים ממבחנים שונים לקביעת קיומם של יחסי עובד ומעביד, כאשר המבחן המקובל והעיקרי שביניהם הוא "המבחן המעורב" שבמרכזו עומד "מבחן ההשתלבות". בנוסף, קבעה הפסיקה מבחנים נוספים, מבחני עזר, מהם ניתן ללמוד על מהות היחסים שבין הצדדים וטיבם. מבחני עזר אלה דרושים ומתבקשים בפרט כשאין בידי בית הדין להכריע בשאלת מעמדו של בעל-דין לפי מבחן ההשתלבות, אם "עובד" הוא או שמא "מפרנס עצמאי". 19. למבחן ההשתלבות שני פנים - הפן החיובי, לפיו נבחנת השאלה האם האדם אשר מעמדו שנוי במחלוקת מהווה חלק אינטיגרלי מהמערך הארגוני של המפעל; והפן השלילי, לפיו נבחנת השאלה האם אותו אדם פועל במסגרת עסק עצמאי. באשר לפן החיובי - נקדים ונציין כי הנתבעת מנהלת עיתון, המעסיק והעסיק בתקופה נשוא התביעה עובדים אשר מילאו תפקידים שונים, לרבות עורכים, גרפיקאים, מזכיר וקלדנית. ברי אם כן, כי הנתבעת מנהלת "מפעל" בו משתלבים עובדים מעובדים שונים במערך הארגוני שלו. האם הוכח כי התובע מהווה חלק אינטיגרלי מהמערך הארגוני של המפעל ? כאמור, התובע העיד כי עבד בעיתון בתור כתב. התובע הרחיב והעיד כי בתקופה נשוא התביעה שימש כתב מרכזי בעיתון, וחלק מכתבותיו אף פורסם בעמוד הראשון של העיתון. מטעם התובע הוצגו גיליונות של העיתון בהם פורסמו כתבות אשר כתב (ת/1 עד ת/4). כזכור, התובע העיד כי התייצב מדי יום במשרדי הנתבעת, אם כי לעתים לא התייצב בשעות הבוקר כשבאותם בקרים היה בשטח והכין כתבות. התובע הדגיש כי למעט מקרה אחד או שניים בהם נאלץ לכתוב את הכתבות בביתו בשל מגבלה בזמן, יתר הכתבות שהוגשו מטעמו נכתבו במשרדי הנתבעת. התובע הוסיף וציין כי פיקח על הקלדניות אשר הקלידו את הכתבות שהכין, ולעתים גם הנחה את הגרפיקאים. כאמור, מטעם התובע העיד מר בדר ח'אלד, אשר עבד בשירות הנתבעת, בעיקר במחלקת הפרסום, בחודש 10/04. מר בדר העיד כי התייצב לעבודה מדי יום בשעה 09:00 בבוקר ועד לשעות הלילה. מר בדר העיד כי התובע שימש כתב כאשר עבודתו בוצעה הן במשרד והן בשטח. מר בדר העיד כי התובע התייצב לעבודה כמעט כל יום, אם כי הודה שלא עקב אחרי התובע ו/או העבודות שביצע (עמוד 19). על דבריו לעיל חזר מר בדר גם במהלך חקירתו הנגדית (עמודים 20-21), בציינו כי ראה את התובע כמעט חמישה או שישה ימים בשבוע. באשר לשעות עבודתו של התובע העיד מר בדר כי התובע היה מתייצב "לפעמים שעה, לפעמים שעתיים, לפעמים שלוש, הוא היה חוזר והולך". מר בדר הודה, אמנם, כי משרדו היה בקומה העליונה במשרדי הנתבעת, מקום שהתובע ישב, כדבריו, בקומת הכניסה. יחד עם זאת, מר בדר העיד כי ראה את התובע כל פעם היה יורד לקומת הכניסה, בין לסידורים (לשלוח פקס) ובין להכנת קפה, בציינו כי היה יורד לקומת הכניסה "30 פעמים ביום". ייאמר מיד כי לא מצאתי בדבריו של מר בדר הרבה תימוכין לדבריו של התובע, בין היתר, משהוכח לעניות דעתי כי הלה עבד בשירות הנתבעת תקופה קצרצרה, פחות מחודש ימים, וכי באופן מעשי לא היה בידיו להעיד ברורות על הימים ו/או השעות בהן התייצב התובע לעבודה, מן הטעם הפשוט שעבודתו בוצעה, בעיקר, במקום מרוחק ממקום עבודתו של התובע, כפי שתואר על ידי האחרון. ואולם, מטעם הנתבעים העיד מר וליד איוב, וזה אישר כי התובע עבד בתור כתב, כך נמסר לו גם מפי לוטפי (עמוד 22, שורה 12 ושורה 14). מר איוב העיד כי התובע התייצב במשרדי הנתבעת, פעם או פעמיים בשבוע, וכי היה מגיע לשעה או למספר שעות. בהקשר זה העיד מר איוב כי הוא באופן אישי התייצב מדי יום בעיתון, החל מהשעה 08:30 ועד השעה 21:00 בערך, כך שעדותו של מר איוב מתקבלת בעיניי כסבירה, אמינה ומהימנה. בהקשר זה העיד מר איוב כי התובע שימש ככתב ולא היה חלק מהמערכת (עמוד 23, שורה 10). מר איוב הוסיף והעיד כי התובע, כמו יתר הכתבים, היה לרוב שולח את הכתבות שהיה מכין באמצעות הפקס, ולעתים היה כותב אותן במשרדי הנתבעת. הכתבות היו מועברות לידי מר איוב אשר היה מנפה אותן ומחליט אם מתאימות הן לפרסום אם לאו. מדבריו של מר איוב אנו למדים כי הנתבעת לא העסיקה כתבים, כי אם רק רכז כתבים, אשר הנחה את הכתבים, כאשר עבודתו של הכתב בוצעה בעיקר מחוץ למשרדי הנתבעת ובמנותק ממנה. לנוכח דבריו של מר איוב, נראה כי התובע לא היה חלק אינטיגרלי מן המערך הארגוני של הנתבעת, כנדרש על-פי מבחן ההשתלבות. 20. תימוכין לדברים לעיל ניתן למצוא גם בעובדה שהתובע לא נדרש להחתים כרטיס נוכחות, כמו יתר עובדי הנתבעת. בהקשר זה נתתי את דעתי לעובדה שהתובע אף לא ידע כי במשרדי הנתבעת היה שעון נוכחות וכי העובדים נדרשו להחתים כרטיס נוכחות, והסתפק בציינו כי לא ניתן לו כרטיס נוכחות, כאמור. 21. ניסיונותיהם של התובע והעד מטעמו, מר בדר, לשלול קיומו של שעון נוכחות נדחו ונסתרו בדבריו של מר איוב אשר העיד ברורות, מפורשות ונחרצות כי במשרדי הנתבעת קיים, גם קיים שעון נוכחות וכי העובדים אמורים ואף נדרשים להחתים הכרטיס בשעת כניסתם לעבודה ובשעת צאתם לבתיהם. כפי שציינתי לעיל, עדותו של מר איוב מהימנה בעיניי ומקובלת עליי. 22. אוסיף ואציין כי לאחר בחינת מהות העבודה אשר בוצעה על ידי התובע וטיבה, נראה כי הטענה שהתובע עבד בתור "משתתף חופשי", כדברי הנתבעים, הינה סבירה. 23. לאור האמור לעיל, ומשלא שוכנעתי כי התובע נחשב כחלק ממפעלה של הנתבעת, הריני קובעת כי בין התובע לבין הנתבעת לא התקיימו יחסי עובד ומעביד. 24. אשר על כן, התביעה לשכר עבודה ופדיון חופשה נדחית. ועוד הערה . . . 25. מן הראוי לציין כי אפילו הייתי מגיעה למסקנה כי בין התובע לבין הנתבעת נתקיימו יחסי עובד ומעביד, לא היה בקביעה זו כדי לסייע בידי התובע בתביעתו, שכן התובע לא עמד בנטל להוכיח תביעתו לשכר עבודה. 26. אציין, בקצרה, כי התובע לא הוכיח מהי תקופת עבודתו, הן בנוגע לתקופה הכוללת והן בנוגע לימי העבודה בהם עבד בפועל, כאשר נטל ההוכחה בהקשר זה מוטל כל כולו על התובע. התובע נתן גרסאות שונות בנוגע לתקופת עבודתו, כשבכתב התביעה נשוא התיק דנן, כמו גם בכתב התביעה בתיק הקודם שהתנהל בפני בית-דין זה, נטען כי תקופת העבודה היתה מיום 1/9/04 ועד ליום 30/11/04. בדיון שהתקיים בפניי העיד התובע כי החל לעבוד בשירות הנתבעת ביום 8/8/04 בערך ועד ליום 13/11/04. לשאלה מדוע לא תיקן כתב התביעה טען כי ציין בפני מי שהכין את כתב התביעה נשוא התיק הקודם (נציג עמותת קו לעובד) כי עבד שלושה חודשים, וזה נקלע לכלל טעות וסבר כי עבודתו היתה מתחילת 9/04. אין בידי לקבל טענה זו כלל ועיקר. שומא היה על התובע לבדוק את הנתונים המפורטים בתביעה שהוגשה מטעמו לאשורן, בכדי לפרוש בפני הנתבעים מלוא העובדות הרלבנטיות לתובענה וליתן בידיהם הזדמנות נאותה להתגונן כדבעי. הדברים אמורים בפרט לנוכח העובדה שהתביעה הראשונה נמחקה, לבקשת התובע. לפיכך, משהחליט התובע להגיש תביעתו מחדש, מן הראוי ואף מחובתו היה לבדוק את העובדות לאשורן בטרם יוגש כתב התביעה החדש. טענתו של התובע כי לא זכר את פרטי התביעה לאו טענה היא. כפי שידע התובע להעיד על פרטי עבודתו בפני בית הדין, חזקה עליו שהיה יכול ליתן פרטים מדויקים יותר בטרם הגיש תביעתו בתיק דנן. בהקשר זה לא נעלמו מעיניי דבריו של לוטפי אשר העיד כי ההתקשרות עם התובע נסתיימה עוד ביום 14/10/04 או בסמוך לכך, כמו גם דבריו של מר איוב, וכבר קבעתי כי עדותו של האחרון מהימנה בעיניי, ולפיהם התובע עבד כחודש וחצי - חודשיים בלבד. 27. זאת ועוד, התובע לא ידע להעיד בנוגע לימי עבודתו, כמה ימים עבד מדי חודש בתקופה העסקתו, כדבריו, וכמה שעות עבודה עבד כל יום מימי עבודתו. התובע לא הציג כל רישום או אסמכתא אחרת מהם ניתן ללמוד על ימי עבודתו ושעות עבודתו. לפיכך, אין בידי בית הדין לקבוע מהו שכרו של התובע. 28. מן המקובץ לעיל עולה כי תביעתו של התובע היתה נדחית ממילא בשל חוסר ראיה. סיכום 29. אשר על כן, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 1,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. סכום זה ישולם לנתבעים תוך שלושים יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל. 30. בעל דין המבקש לערער על פסק הדין, יפנה לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בבקשת רשות ערעור תוך חמישה עשר יום מיום קבלתו. 31. הבקשה לחייב התובע בהפקדת ערבון להבטחת הוצאות הנתבעים נדחית. בהקשר זה יצוין כי לא זו בלבד שהלכה פסוקה היא כי אין להכביד על עובד הבא בפתחו של בית הדין בתביעה לתשלום שכר ואין להציב בפני עובד כאמור מכשולים אשר יש בהם כדי לשלול ממנו את זכותו לפנות לערכאות, זכות שהוכרה כזכות-יסוד, וכן לא הוכח כי התובע לא קיים או מתכוון שלא לקיים חיוב בו חויב/יחויב על ידי ערכאה שיפוטית, אלא אף זו - לאחר עיון בכתבי טענותיהם של הצדדים נחה דעתי כי יסודה של התביעה בטעות או בחוסר הבנה, אשר יסודם, בעיקר, במעשי הנתבעים ו/או מי מהם, אשר לא הבהירו באופן מספק את תנאי ההתקשרות עת רואיין התובע. סבורני כי אילו הבהירו הנתבעים לתובע את תנאי ההתקשרות כדבעי, כי אז היתה עוגמת הנפש שבהגשת התביעה דנן היתה נחסכת. עיתונותיחסי עובד מעביד