מחלקי גז פרטיים יחסי עובד מעביד

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחלקי גז פרטיים יחסי עובד מעביד: 1. מדצמבר 1966 ועד פברואר 2002 - כשלושים וחמש שנים שימש המנוח כמחלק גז של חברת אמישרגז. בשנת 2004 המנוח נפטר (להלן: "המנוח"). כשלוש שנים לאחר מכן, בחודש פברואר 2007 הגישו אלמנת המנוח, ובנו, תביעה להכיר במנוח כעובד ולשלם ליורשיו פיצויי פיטורים על סך כמיליון וחצי ₪ וכן 200,000 ₪ עבור זכויות נוספות. אמישרגז הגישה בתגובה תביעה שכנגד להשבת ההפרש בין התשלומים ששולמו למנוח לבין עלות שכרו של עובד שכיר שביצע עבודה זהה. 2. מכאן שישיבתנו הפעם על המדוכה עניינה - הגדרת מערכת היחסים בין המנוח לבין אמישרגז (להלן: "החברה"). כאשר החברה מבקשת להסתמך על ההתנהגות של הצדדים במשך השנים, לפיה המנוח היה קבלן עצמאי. מנגד, מבקשים התובעים לראות במנוח עובד המתקיימים בינו לבין החברה יחסי עובד-מעביד. לאחר שנביא את העובדות, נפרוש את טענות הצדדים, ונכריע בהן אגב ישום המבחנים המוכרים והמקובלים בסוגיה של קיום יחסי עובד מעביד. 3. רקע עובדתי הנתבעת הינה חברה העוסקת בשיווק ובמכירה של גז ומוצריו למעלה מחמישים שנים. החברה רוכשת את הגז מבתי הזיקוק או מייבוא ומובילה אותו למתקני המילוי הנמצאים בקרית אתא ובבאר שבע. בעבר במשך עשרות שנים, היה לחברה מתקן מילוי גם בגלילות. במתקן זה, היתה קיימת מערכת מילוי של מכלים ניידים, אשר היו מובלים לצרכנים כשהם מלאים ומוחזרים כשהם ריקים למתקן לשם מילוי מחדש. חלוקת מכלי הגז נעשתה באמצעות מחלקים, בעלי משאיות, שקיבלו מהחברה רשימת צרכנים, לפי אזורי חלוקה. לכל מחלק היה אזור חלוקה אשר נרכש על ידו. התשלומים שנקבעו למחלקים היו בהתאם לתעריפים שפורסמו ע"י משרד המסחר והתעשיה. (נספחים 155-151 לתצהיר עו"ד ג'ורג' דבי - סמנכ"ל החברה - להלן: "דבי"). 4. במשך השנים נחתמו בין החברה לבין המחלקים הסכמים שונים. לעיתים הסכמים כלליים קיבוציים ולעיתים הסכמים פרטניים. ההסכם הראשון בא לעולם ב- 18.8.60 (להלן: "הסכם 1960") וצד לו היו מובילי הגז באמצעות ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, מועצת פועלי ראשון לציון והחברה. בהסכם נקבע, בין השאר, כי מהות השרות שמספקים המחלקים הוא הובלת וחלוקת גז בהתאם לרשיונות שיינתנו ע"י החברה, החלוקה תעשה בהתאם להוראות החברה, המחלק רשאי להעסיק עוזרים, לכל מוביל צריך להיות רכב, עליו יותקנו שלטי פרסומת של החברה, הוצאות אחזקת הרכב והעוזרים היו ע"ח המחלק, על המחלקים לגבות את התשלומים מהצרכנים ולהעבירם לחברה, החברה נשאה בעלות התשלומים למחלקים בגין הטבות סוציאליות, המחלק היה מנוע מלהתקשר עם חברת גז אחרת, המחלק יכול היה להעביר את זכויותיו וחובותיו לפי ההסכם לאחר, באישור של החברה, החברה סיפקה למובילים בגדים, ויישוב חילוקי הדעות נעשה בוררות זבל"א וזבל"א. (ההסכם צורף כנספח א לתצהירו של עדי דאובר). 5. בתאריך 18.12.66, חתם המנוח על כתב התחייבות כלפי החברה שכותרתו כמופיע בנדון "חלוקת גז ע"י כב' כקבלן עצמאי לחלוקת גז". מדובר במכתב המופנה ע"י החברה למנוח, כאשר המנוח חתם בשוליו תוך שצויין כי הוא מסכים לאמור בו. (נספח 13 לתצהיר משה שפיצר - סמנכ"ל בחברה - להלן: "שפיצר"). (יובהר כי מכאן ולהבא נספח הנושא מספר שייך לתצהירי שפיצר). 6. התובע היה בעלים של משאית, העסיק עוזר, ולימים העסיק גם את בנו, ואין מחלוקת כי נשא בכל הוצאות ההובלה כאחזקת המשאית, החלפתה, והוצאות העסקת העובדים. התובע הגיש דו"חות למס הכנסה ובהם דיווח על עצמו כבעל עסק (נספח ה' לתצהיר עדי דאובר). 7. בשנת 1979 התארגנו מובילי הגז וחתמו באמצעות ההסתדרות הכללית, מועצת פועלי תל- אביב וחברי הנציגות, יחד עם החברה על הסכם קיבוצי. ההסכם דומה בנוסחו להסכם 1960 למעט סעיף 13 בו נאמר כהאי לישנא: "הטבות סוציאליות: המובילים הינם קבלנים עצמאיים ואינם זכאים לתנאים סוציאליים מהחברה, לרבות פנסיה, חופש, ימי מחלה, הבראה, תגמולים, פיצויי פיטורים וכו'. בקביעת מחיר ההובלה הוכללו סכומים עבור מלוא ההטבות. נציגות מובילי הגז רשאית לבקש מהחברה לנכות סכומים מדמי ההובלה ולהעבירם למוסדות, שיבטיחו את עתידם של המובילים, כפי שיפורט ע"י נציגות מובילי הגז." (ההסכם צורף כנספח ב' לתצהיר עדי דאובר). 8. בין המובילים וביניהם התובע, לבין החברה התנהלו במשך השנים הליכים רבים שעניינם מצד אחד שינוי תעריף החלוקה וזכויות כספיות נוספות שהגיעו להם ומצד שני - צווי מניעה שהתבקשו כנגד המובילים עקב שיבוש חלוקת מכלי הגז. ההליכים כולם התנהלו בבית המשפט המחוזי בתל אביב - או כבוררויות שעליהם נפרט בהמשך. 9. בתאריך 19.11.00, הודיעה החברה למנוח כי ביום 4.2.01 יבוא לסיומו החוזה משנת 1979. הסיבה לכך כנקוב במכתב הוא תביעות בלתי אפשריות לתעריף חלוקה, הצבת תנאים ודרישות המתערבים באופן פעולת מתקן המילוי, זלזול ואי קיום הוראות החברה. יובהר כי מדובר במכתב שנשלח לכל המובילים. המכתב צורף כנספח ג' לתצהיר עדי דאובר. 10. בתאריך 22.2.01, חתמה החברה עם המנוח על הסכם לביצוע חלוקת מכלי גז. בסעיף 5 להסכם נקבע כי המחלק מצהיר כי הוא מבצע את השרות כקבלן עצמאי, וכי אין בכוונתו ליצור קשר של יחסי עובד מעביד עם החברה. בסעיף 22 להסכם נקבע כי הוא נעשה לתקופה של שנה, והוא יתחדש אוטומטית אלא אם מי מהצדדים יודיע על כוונתו להכניס בהסכם שינויים, שישים ימים לפני תום תוקפו (ההסכם צורף כנספח 14 לתצהיר שפיצר). 11. המנוח הפסיק לעבוד בחברה ב- 22.2.02 (עדותו של הבן עדי דאובר בעמ' 18). 12. בתאריך 22.5.05, קיבלה אלמנת המנוח, סך של 1,100,455 ₪ עבור חלקו של המנוח בתביעת המובילים כנגד החברה, בענין תעריפי החלוקה. אישור קבלת סכום הפיצויים מעורך דינה של האלמנה צורף לחוות הדעת הגב' איריס צמח מטעם התובעים. 13. טענות הצדדים טענת התובעים בתמצית היא כי על אף שהמנוח הוגדר בהסכמים כקבלן עצמאי, בפועל שימש כעובד החברה. החברה קבעה את סדר יומו, שלטה בהזמנות, במועדי האספקה ובנוהלי הבטיחות. החברה סיפקה למנוח מכשיר קשר, בגדים, ואף התקינה שלטים הנושאים את שם החברה על המשאית של המנוח. החברה שלטה בהנהלת החשבונות של המנוח, ניכתה סכומים שונים לועד ולביטוחים פנסיוניים. מדובר היה בעבודה קבועה ויחידה שנמשכה 35 שנים, ואשר היוותה את מקור פרנסתו של המנוח. בשל כך זכאי המנוח ובעקבות כך יורשיו כי ישולמו לו הזכויות כעובד ובהן פיצויי פיטורים ודמי הבראה, חלף הודעה מוקדמת, פדיון חופשה שנתית, דמי נסיעות, דמי מחלה ופיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה. 14. החברה טוענת בקליפת אגוז כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין, והעדר תום לב. שאלת קיום יחסי עובד ומעביד הוכרעה ונדחתה בהליכים שונים ורבים שהתקיימו בבית המשפט המחוזי בתל אביב ובבוררות ובכולם נקבע, כי המובילים הינם קבלנים עצמאיים. המנוח לא השתלב בעיסוק המרכזי של החברה שהוא יצור גז ומנגד היה לו עסק עצמאי משלו; הוא רכש את אזור החלוקה בו עבד, היתה לו משאית בבעלותו, העסיק עובדים, ההסכמים וההליכים המשפטיים לאורך השנים מלמדים על כוונת הצדדים. מדובר בקבלן עצמאי, המנוח הציג עצמו כעצמאי מול שלטונות המס, למנוח היה אינטרס להגדיל את רווחיו, היתה לו יכולת להקטין את הוצאותיו, השכר ששולם לו היה גבוה בהרבה מעובד שכיר מקביל, הוא ניהל עסקים נוספים; התמורה שקיבל היתה לפי המכלים שהוביל. החברה טענה, כי ככל שיקבע שיש לשלם ליורשו של המנוח סכום כלשהוא, יש לקחת בחשבון את התביעה שכנגד, שעניינה השבת הסכומים ששולמו למנוח בעודף לו היה נחשב שכיר. 15. הכרעה "המבחן המעורב" הוא הכלי באמצעותו ניתן לקבוע מעמדו של מבצע עבודה כ"עובד" או כ"עצמאי". בגרעינו של המבחן, נמצא מבחן ההשתלבות ולצדו מבחני משנה נוספים, ככפיפות, אופן הפיקוח על ביצוע העבודה, צורת תשלום השכר, אופן ביצוע הניכויים לשנת המס, ביצוע העבודה באופן אישי, הכוח לשכור עובד או לפטרו, מי מספק את כלי העבודה, ובמקום בו אין כפות המאזניים נוטות לכיוון זה או אחר - כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם. ראה ע"ע (ארצי) 300021/98 זאב טריינין עו"ד נ' מיכה חריש ומפלגת העבודה, פד"ע ל"ז, 433; ע"ע (ארצי) 300275/98 ויסלר אברהם נ' מוקד (1973) תאגיד לחקירות פרטיות עבודה ). 16. למבחן ההשתלבות שני פנים - הפן החיובי והפן השלילי. "עובד הוא אדם המשתלב במפעל (הפן החיובי) ואין לו עסק עצמאי משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני (הפן השלילי). הפן החיובי מחייב קיומו של 'מפעל' (בין מפעל יצרני ובין מתן שרותים) שניתן להשתלב בו, באופן שהמועסק מהווה חלק מהמערך הארגוני של המפעל ואינו גורם חיצוני. הפן השלילי מחייב שהמועסק אינו בעל עסק עצמאי משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני." (ראה בג"ץ 5168/93 מור נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ(4) 628, 646). 17. מבחן ההשתלבות - הפן החיובי הפן החיובי של מבחן ההשתלבות כולל שלושה יסודות: א. קיומו של מפעל שניתן להשתלב בו. ב. הפעולה המבוצעת צריכה לפעילותו הרגילה של המפעל. ג. מבצע העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל ועל כן אינו "גורם חיצוני". (דב"ע לא/3-27, עירית נתניה נ' דוד בירגר, פד"ע ג' 177; דב"ע מ"ב/3-123 תחיה סגל נ' רחל גור פד"ע יד 190; דב"ע מ"ז/86-02 ברוור נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע ל"ד 166). אחד הביטויים לאותו פן חיובי של השתלבות, יכול שיהיה בכך שהרחקתו של מי שמדובר בו תפגע בפעילות הרגילה, היומיומית, השוטפת של המפעל או השרות, להבדיל מהמצב לגבי מי שפועל כגורם חיצוני למען המפעל או השרות. האחרון, פעולתו - באה מבחוץ - להשלים את פעולות המפעל או לאפשר אותן. (דב"ע ל"ד/3-9 עוזר ארמון נ' מדינת ישראל, פד"ע ה 169). 18. החברה טוענת, כי הינה יצרנית גז ואילו המנוח לא עסק בפעילות זו שהיא המרכזית בפעילויות החברה. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם האמור בתצהירי החברה. כך שפיצר בתצהירו הראשון מציין בסעיף 8 כי "המבקשת... הינה חברה העוסקת בשיווק ובמכירה של גז ומוצריו." באותו אופן דבי בסעיף 4 לתצהירו : "אמישרגז הינה חברה רשומה בישראל הפועלת בתחום הגז למעלה מחמישים וחמש שנה, וככזו מספקת גז למאות אלפי בתי אב בישראל וכן למפעלים, מסעדות ובתי עסק ועוד." מכאן, ניתן לקבוע שחלוקת הגז היא אחד מתחומי הליבה של פעולות החברה. 19. המנוח חילק את מכלי הגז של החברה, בין לקוחותיה, לפי קו חלוקה שנקבע ע"י החברה, במשאית ובלבוש הנושאים את סמל החברה, החברה קבעה את מחיר המיכלים ואת תנאי התשלום. בכל אלו יש כדי ללמד כי המנוח השתלב בפעילות החברה, והתקיים בו הפן החיובי של מבחן ההשתלבות. 20. מבחן ההשתלבות - הפן השלילי ניהול עסק עצמאי בנו של המנוח, עדי דאובר, אישר בתצהירו בסעיף 43 כי אביו נשא בהוצאות של העסקת עוזר, החזקת רכב, פחת על רכב, דלק, ביטוחים. לתמיכה בכך צורפו כנספח ה' דו"חות מס הכנסה של המנוח לתקופת ארבע השנים האחרונות לעבודתו כמחלק גז, מהם ניתן ללמוד על ניהול עסק עצמאי לכל דבר וענין. בחקירתו הנגדית אישר עדי דאובר, כי המנוח החליף על חשבונו צמיגים למשאית (עמ' 14), היה לו רו"ח שהכין לו דו"חות למס הכנסה וביטוח לאומי, בהם הציג עצמו כעצמאי וכבעל עסק (עמ' 15), הוצאות הטנדר היו מוכרות כהוצאה (עמ' 20), המנוח ניכה פחת של המשאית בדו"חות למס הכנסה (עמ' 22) ומתוך 41,150 ₪ שנתבעו כשכר קובע, כ- 30,000 ₪ היו הוצאות (עמ' 22). 21. הבעלות על כלי העבודה כלי העבודה המרכזי של התובע היה המשאית בבעלותו. השאלה אם בעלות בכלי העבודה הופכת את המשתמש בה לבעל עסק עצמאי נבחנת בהתאם לגודל ההשקעה. ההלכה היא שהשקעה במשאית הינה סממן ההופך את בעל המשאית לבעל עסק עצמאי. (ראו - דב"ע לג/72-3 אגודה צרכנית שיתופית ת"א בע"מ - גרטנהויג פד"ע ה 141; דב"ע מ"א/23-2 מרשי - הוצאת מודיעין בע"מ, פד"ע י"ב 428; ע"א 458/71, 454 ולנסי - פיוניר קונקריט (ישראל) בע"מ, פד"ע כ"ו(2) 322. עוד נפסק, כי אף אם נותן הנהג שרותי הובלות במשאיתו למפעל אחד יחשב כבעל עסק עצמאי. (דב"ע נ"ה/3-14 יחזקאל טבח - מוצרי תכן בע"מ (לא פורסם) ; בג"ץ 2956/95, יחזקאל טבח נ' בית הדין הארצי לעבודה ומוצרי תכן בע"מ (לא פורסם); ע"ע (ארצי) 300049/98 ז. וילשטיין בע"מ - עיזבון מרדכי תהילה , פד"ע ל"ד 83). 22. עדי דאובר אישר, כי לאביו היתה משאית מסוג דודג' ולאחר מכן פורד קרגו 13 טון. הצמיגים היו מוחלפים מעת לעת, והיו נערכים טיפולים למשאית (עמי 14-15). כך גם אישר עמיתו של המנוח, שמחה ליפשיץ בחקירתו הנגדית (עמ' 35-36). אין חולק כי על המשאית, החברה התקינה שלט עם שמה ואף ניתן היה לראות, כי בהזדמנות אחת החברה השתתפה בעלות צביעת המשאית (סעיף 22 לתצהיר עדי דאובר). יחד עם זאת, טענו התובעים, כי במקום בו המשאית הושבתה, העמידה החברה לרשות המנוח רכב חלופי (סעיף 23 לתצהיר עדי דאובר). מנגד מצאנו את מכתב החברה למנוח מ- 25.12.70 (נספח 143) בו מצויין כי המנוח משתמש במשאית החברה לאחר שמשאיתו התקלקלה. במכתב צויין, כי השימוש במשאית נעשה תמורת תשלום סמלי, אך המנוח עושה זאת זמן ארוך מהמקובל, במקום מספר ימים, מספר חודשים. בחקירתו הנגדית סיפר שפיצר, כי מדובר בסכום של 250 ₪ ליום. (עמ' 54 שורות 30-18). 23. בטרם נחתום פרק זה, נזכיר כי בכל ההסכמים הקיבוציים מ-1960, ומ-1979, ובהתחייבות המנוח מ-1966, מופיע סעיף זהה הקובע כי כל מוביל צריך לדאוג כי יהיה לו רכב לצורך ביצוע ההובלות, וכי הוצאות הרכב יהיו על חשבונו (סעיפים 6 - 7 להסכם 1960), סעיף 2 להתחייבות מ-1966, סעיפים 6-7 להסכם מ-1979). 24. העסקת עובדים ביצוע עבודה באמצעות עוזרים, הינו סימן הכר להיותו של אדם בעל עסק משלו. (ראו דב"ע לג/177-0 מאיר מושקוביץ - המוסד לביטוח לאומי והארץ בע"מ, פד"ע ח' 74, 83; דב"ע נ"ו/88-3 רחל טפר - המוסד לביטוח לאומי ולוסיאן אגו, עבודה ארצי, כט(ו) 125). 25. עדי דאובר אישר בתצהירו, כי המנוח העסיק עוזר (סעיף 11) אך ציין כי העסקת העוזר נכפתה עליו (סעיף 12). בחקירתו הנגדית סיפר כי בשלוש השנים האחרונות שימש כעוזר לאביו, כאשר היו שנים בהן נדרשה עבודה של שני עוזרים (עמ' 5-6). עיינו בהסכמים השונים שהיו בתוקף לאורך השנים ומצאנו, כי לא היתה קיימת חובה להעסיק עוזרים אלא מדובר היה בזכות של המחלקים. חיזוק לכך מצאנו בעדי התובעים, יוסף סעד, עמית לעבודה של המנוח, אשר ציין כי הוא בחר את העוזר, סיכם איתו את תנאי שכרו; סעד אישר כי החברה לא חייבה אותו להעסיק עוזר, אבל היה מדובר בהכרח על מנת שיהיה מי שישמור על המשאית, כאשר הנהג - המחלק - מבצע את החלוקה. (עמ' 28). שפיצר בתצהירו הראשון - חזר על עובדות אלו בציינו, כי הקבלן השתמש בשרותיו של עוזר, שילם לו את שכרו ושימש כמעביד עבורו (סעיפים 12-11). בתצהירו השני סיפר שפיצר על קבלנים שלא עסקו בפועל בחלוקה אלא רק העסיקו עובדים שיעשו במקומם את העבודה (סעיף 6). 26. עוד נזכיר כי בין המסמכים הרבים שצרפה החברה, מצאנו הצהרה חתומה של המנוח, כי הוא קבלן עצמאי ומעסיק עובד (נספח 141), ומכתב של המנוח מ-14.5.78 בו הוא מאשר כי יש לו עוזר בחלוקה והוא מבקש להמציא לו אישור כניסה לעובד ג'ורג' אפללו (נספחים 164-165). 27. רכישת קו חלוקה המחלקים שבאו להעיד מטעם התובעים בפני בית הדין ועבדו כמו המנוח, אישרו כי רכשו אזורי חלוקה. כך יוסף סעד (עמ' 26) ושמחה ליפשיץ (עמ' 35). במסמכי החברה מצאנו דוגמאות לחוזי מכירה של אזורי חלוקה בין קבלנים (נספח 138) וכן את מכתבו של המנוח מיום 18.12.66 - מועד בו החל לעבוד, בו ביקש להעביר מדי חודש 500 ל"י עד לסך של 5,000 לשמואל וינר שממנו כנראה רכש את אזורי החלוקה (נספח 139). 28. אולם, דבריו של עדי דאובר, משקפים היטב את המשמעות של קו חלוקה: "האנשים האלה שעבדו במשך עשרות שנים בחברה תמיד ראו את הפרישה שלהם ואת הפנסיה שלהם בתור האזור, האזור שווה כסף. אמישרגז הבטיחה שהיא תפדה את האזור תמורת 12-18 חודשי עבודה אך שוב לא עמדה בהתחייבויותיה ונוצר מצב שאנשים הושלכו לרחוב." (עמ' 23). 29. בנקודה זו, מקובלת עלי דעתה המלומדת של חברתי, סגנית הנשיא השופטת יהודית הופמן, כי רכישת קו חלוקה, מלמדת על היותו של המנוח קבלן עצמאי בעל עסק הנותן שרותי הפצה והובלה. (עב (ב"ש) 1579/06 הטל צ'רלי - מחלבת נהריה שטראוס בע"מ, , פס"ד מיום 21.8.08). במקרה שבפנינו דבריו של עדי דאובר, מחזקים את המשמעות הכלכלית קניינית שהיתה לקו החלוקה ומובילים למסקנה, כי זוהי המחלוקת האמיתית בין הצדדים - שוויו של אזור החלוקה - אך היא אינה בסמכות בית דין זה, מאחר והיא פועל יוצא של יחסי קבלן עצמאי - מזמין. 30. לכך, יש להוסיף את האינטרס הברור שהיה למחלק - להגדיל את קו החלוקה שלו, ובשל כך להגדיל את רווחיו. עדי דאובר אישר זאת בסעיף 43.4 לתצהירו ובחקירתו הנגדית (עמ'11), סממן זה, המלמד על יכולת השליטה של המחלק ברווחיו מוביל גם הוא למסקנה כי מדובר בקבלן עצמאי ולא עובד. 31. היכולת לשלוט בהכנסות ובהוצאות של העסק כאמור, המחלקים פעלו להגדלת קווי החלוקה ע"י פגישה עם קבלני בנין (עדותו של יוסף סעד - עמ' 29-30) וכן לצורך הגדלת כמות הצרכנים באזור החלוקה. כתוצאה מכך גדלו ההכנסות והרווחים. עדי דאובר סיפר בחקירתו הנגדית, כי היו לקוחות שלא הגיעו למשרד להזמין בלוני גז, והיו מגיעים אליהם ושואלים אם הם צריכים ואז היו מביאים להם בלון גז ולוקחים כסף (עמ' 8). העדה - הגב' צמח אישרה בחוות דעתה כי המחלק עסק בפעולות שיווק עבור החברה, שכן הדבר שירת את האינטרס שלו, תוספת לקוחות משמעותה היתה הגדלת הכנסות. מנגד וכאמור, היה זה המנוח שקבע כמה עוזרים להעסיק, אם בכלל, מה יהיה שכרם, הוא רכש את המשאית, השקיע בה ומכאן שגם בצד של ההוצאות היתה למנוח שליטה. 32. סיכומה של נקודה זו מוביל למסקנה כי למנוח היתה היכולת והכוח להגדיל או להקטין באופן משמעותי את ההכנסות והרווחים מחלוקת הגז, וכן גם ההוצאות שבניהול עסק זה. 33. היכולת לשלוט במסגרת שעות העבודה שיטת העבודה של המחלקים היתה קבלת הזמנות מהחברה, שאותן היה צריך לבצע לכל המאוחר תוך 16 ימים. עדי דאובר סיפר בחקירתו הנגדית כי המנוח היה מסדר את ההזמנות באופן האופטימלי, כך שהנסיעות יהיו מרוכזות לפי אזורים, אבל נדיר שהלכו לפי זה, כי תמיד היו דברים דחופים (עמ' 10). אבל עדיין הוא אישר כי אביו קיבל כל יום את ההזמנות וסידר אותן לביצוע לפי המרחק (עמ' 10). כך גם העיד עמיתו של המנוח, שמחה ליפשיץ, כאשר סיפר כי לפי ההזמנות שהיו לו היה קובע את החלוקה (עמ' 37). עדות זו מחזקת את גרסת החברה, לפיה הקבלן קבע לעצמו את מסלול החלוקה והזמן בו ביצע אותה, כאשר החברה לא התערבה בזה (עדותו של שפיצר, עמ' 62 שורות 20-22). החברה רק קבעה את המועד המאוחר ביותר שבו המחלק חייב היה לספק את הגז ואילו המחלק היה רשאי בטווח הזמן הזה לבצע את החלוקה. לדעתנו, התנהגות זו של הצדדים מעמידה בצל את העובדה שהחברה העניקה למחלקים מכשירי מירס, באמצעותם ניתן היה ליצור קשר עימם; היכולת ליצור קשר עם המחלק, שיש בה מימד של פיקוח, לא מורידה מהעובדה של השליטה המוחלטת של המחלקים במועד החלוקה, ובתכנון יום העבודה. 34. היכולת לקיים עסקים נוספים החברה טוענת, כי המנוח כמו הקבלנים האחרים, לא היו מחוייבים לה לבלעדיות ויכלו לקיים עסקים נוספים. לטענת החברה, על פי ההסכמים שהיו בתוקף בין הצדדים, אסור היה לקבלנים לבצע עבודה אחרת במשאית כל עוד היה עליה שלט של החברה. אך את השלט ניתן היה להסיר כאשר לא בוצעה חלוקת גז במשאית. החברה טענה, כי למנוח היה עסק של דודי שמש, ואילו התובעים טענו כי החברה הורתה למנוח לסגור את העסק. 35. על העסקים הנוספים של המנוח למדנו מלוח השנה שחלקים ממנו צורפו כנספח 144. מדובר בשנת תשל"ב ובכותרת נרשם: "מקצועיות - מומחיות - אחריות אברהם דאובר סוכן אמישרגאז ת.ד. 93, אשדוד, טלפון 21863-055 מבצע: הספקה והתקנת גז - הרכבה ותיקוני דודי שמש וחשמל אחריות מלאה - שרות יעיל ומקצועי." על כך סיפר ג'ורג' דבי בתצהירו בסעיפים 23-24, כי טרוניית החברה כלפי המנוח היתה הציון בפרסומים שונים כי משרדי החברה, הם הכתובת וטלפון לעסקיו האחרים של המנוח. דבי שוחח עם המנוח בטלפון ובעקבות כך המנוח הסכים לפרסם התנצלות בעיתון מעריב. המכתב המתאר זאת מיום 24.1.72 צורף כנספח 4. מועד הוצאת המכתב הוא, במהלך חודש ינואר, כאשר מדובר בלוח שנה עברי, שיש להניח חולק מבעוד מועד ועוד לפני תחילת השנה ללקוחות השונים, יש בכך ללמד על קיום עסק נוסף שפעל זמן לא קצר. אין במכתב כדי לתמוך בטענת התובעים לפיה המנוח נדרש לסגור את העסק. 36. עדי דאובר אישר כי למנוח היה גם מבנה בבעלותו (עמ' 12). במכתב מיום 9.11.75, המסכם פגישה בנוכחות המנוח ודבי נרשם כי המנוח אישר שהעביר גז ממסעדה בבעלותו לביתו הפרטי (נספח 150). 37. פרקטיקה זו שלפיה למחלקים היו עסקים נוספים תוארה בתצהירו של שפיצר בסעיף 5. שם הובאו מספר דוגמאות לקבלנים שהיו להם עסקי אינסטלציה, ,מסעדות, בתי אבות, צורפות, שיפוצים נוסף לעבודתם כמובילים. חשוב לציין, כי בשל חלוף השנים הרבות ואי שמירת המסמכים ע"י המנוח ויורשיו, לא ניתן היה לעמוד על היקפם הכספי של העסקים הנוספים של המנוח, בדרך של עיון בדו"חות למס הכנסה. זוהי חולשתה המרכזית של תביעה המוגשת בחלוף כ-40 שנים ואין כל דרך להביא מסמכים ישירים ואותנטיים שיכלו לתמוך בטענת הצדדים. 38. כך או כך, קיומו של עסק נוסף, תומך יותר בגרסה לפיה מדובר היה בקבלן עצמאי נותן שרותים מאשר שכיר. 39. התמורה ששולמה למנוח היתה גבוהה בהרבה משכיר שקיבל עובד שכיר מקביל בסעיף 41 לכתב התביעה צויין, כי שכרו הקובע צריך לעמוד על 41,150 ₪; בסעיף 47.1 לתצהירו של עדי דאובר עמד הסכום על 27,587 ₪. בחקירתו הנגדית הסביר עדי דאובר, כי מרבית סכום התמורה בא לכיסוי הוצאות. החברה הראתה במסמכים רבים כי שכר ממוצע של מחלק גז שהינו שכיר של החברה, או של חברה אחרת, או חברת כח אדם, עמד על 5,820 ₪ ברוטו. הוגשו עשרות תלושי שכר לגבי התקופות שנת 1998 עד 2007 (סעיפים 42-24 לתצהיר שפיצר, נספחים 88-115). החולשה של מסמכים אלו היתה כפי ששפיצר הודה בחקירתו הנגדית - שאין מבין העובדים שנתוניהם הוצגו ע"י החברה - כאלו עם ותק כמו של המנוח אלא לכל היותר של חמש שנים או קרוב לכך (עמ' 74). יחד עם זאת, גם אם מדובר היה בטווח של כ-30 שנים, אין זה סביר ששכר יגדל פי חמישה או תשעה, אלא לכל היותר בגידול מינורי שרחוק הרבה מהתמורה שקיבל המנוח. התמורה שקיבל המנוח משקפת שכר עבודה של קבלן עצמאי, נותן שרותים ולא של שכיר. היא משקפת גם את העלויות הנוספות שיש לעצמאי כמו העסקת עובדים, הוצאות הכרוכות בשימוש במשאית ועוד. 40. סממנים נוספים התובעים טוענים, כי החברה אסרה על המנוח לחלק גז עבור חברות אחרות, וכי היה מחוייב ללבוש בגדים הנושאים את סמלה של חברה, כמו גם על המשאית. על כך נאמר, כי התחייבות לבלעדיות אינה בהכרח סממן המכריע את הכף להכרה בקיומם של יחסי עובד-מעביד. התחייבות שכזו מקובלת בענפים שונים ועשוייה להתקיים אף בהתקשרות עם קבלן עצמאי (ע"ע (ארצי) 615/05 ד"ר שמואל פרידלנד נ' שרותי בריאות כללית, , ניתן ב- 3.8.06; ע"ע 156/99 (ארצי) שרייבר נ' טופר מפעלי אופנה (1977) בע"מ, ). עוד טוענים התובעים, כי החברה ביצעה עבור המנוח את הפקת החשבוניות. בעדותם של שפיצר ודבי מצאנו, כי הקבלנים קיבלו את התשלומים המגיעים להם פעם בשבוע, והם העדיפו שהחברה תכין להם את החשבוניות. לשם כך החברה העמידה פקידה שרשמה את תוכן החשבוניות, והקבלן חתם עליהן. (סעיף 66-65 לתצהיר דבי עמ' 78, שורות 14-16). התובעים נתלים ברישומים בחשבוניות מהם ניתן ללמוד, כי החברה העבירה תשלומים ל"מבטחים" ולועד בשם המנוח. בכך אין כדי ללמד כי החברה עשתה זאת על חשבונה. מדובר בתשלומים שבאו מתוך המגיע למנוח. המנוח ביקש זאת, והחברה נעתרה לכך. כך ניתן לראות בדו"ח ל"מבטחים" נכון ל- 12/81 כי לא קיימים סכומים בטור של הפרשות המעביד (נספח ב לתצהיר דאובר). דברים אלו עולים בקנה אחד עם האמור בחוזים השונים שהיו בתוקף בזמן עבודת המנוח. סעיף 7 לחוזה 1966 - נספח 13, סעיף 13 לחוזה 1979 - נספח 7, סעיף 12 לחוזה 2001 - נספח 14. התובעים גם מפנים לתקופת ההתקשרות הארוכה שיש בה כדי ללמד על היותו של המנוח בגדר עובד. אין בידינו לקבל טענה זו כאשר ההלכה בעניין זה היא שהתקשרות ממושכת, כשלעצמה, אינה מעידה בהכרח על קיומם של יחסי עובד מעביד. יש לבדוק כל מקרה לגופו. במקרה שלפנינו אין לסממן הזה משקל מכריע אלא שולי בהערכה של כל שאר המאפיינים (ע"ע (ארצי) 300021/98 עו"ד טריינין נ' מיכה חריש, ). טענה אחרונה, אותה מבקשים אנו להסיר מדרכנו היא עצם חתימתה של ההסתדרות ומועצת הפועלים על ההסכמים הקיבוציים מ-1960 ומ-1979. לכאורה, יש בכך כדי ללמד על מעמדם של המובילים כעובדים. על כך סיפר ג'ורג' דבי שעבד בחברה בתקופות בהן נחתמו החוזים וליווה אותם. בעדותו ציין דבי כי מועצת הפועלים חתמה על ההסכם על מנת לשמור על תנאי העובדים השכירים של הקבלנים (עמ' 79 שורות 29-5). גם אם לא נקבל את ההסבר הזה, עדיין יש לזכור כי ההסכם והצדדים לו אינם חזות הכל. יש לבחון את ההסכם גם מתוכנו. ההסכם מ-1960 כולל מאפיינים של עבודה מול נותני שרותים - וכך למחלקים צריכה להיות משאית שהוצאותיה היא על חשבונם, הם יכולים להעסיק עובדים שגם הם על חשבון המובילים. בהסכם מ-1979 התוכן הוא חד משמעי - מצויין בו בסעיף 13 כי המובילים הינם קבלנים עצמאיים. על כן אין לראות בדרך ההסכמית שבחרו בה הצדדים להסדיר את זכויותיהם וחובותיהם - כדי להעיד על מעמד המובילים. 41. כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם בחינת כוונות הצדדים במענה לשאלה כיצד ראו את היחסים ביניהם במשך השנים, מלמדת שהמנוח כמו גם כל שאר המחלקים ראה עצמו כקבלן עצמאי הנותן שרותים ולא כעובד. כך עולה מכל ההסכמים שחלים על המנוח, בהם הוא מוגדר כקבלן עצמאי. אבל דומה שהמשקל המכריע של הראיות בפרק זה הוא ההליכים המשפטיים הרבים, שהיו בין המחלקים ובהם המנוח לבין החברה, אשר בכולם ללא יוצא מהכלל, טענו הצדדים ואף הסכימו והדבר מצא ביטויו בכל הכרעה שיפוטית - כי המחלקים הינם קבלנים עצמאיים. כאמור, אף ההסכם הקיבוצי מ-1960, שלא חל אמנם על המנוח, מאחר והמנוח לא עבד בעת חתימתו, ובמקום זאת חתם על התחייבות ברוח ההסכם, אף הסכם זה, מכיל סממנים של מחלק כקבלן עצמאי. כך למשל - העסקת עוזרים, בעלות על הרכב, הוצאות רכב והעסקת העוזרים שחלות על המוביל ועוד. 42. על מנת לסבר את האוזן ואת העין נביא להלן את תמצית האזכורים של מעמד המחלקים, בהליכים השונים כעולה מהמסמכים הרבים שהוצגו ע"י החברה. נציין רק שמדובר בתביעות של החברה לצווי מניעה כנגד המחלקים ומנגד תביעות כספיות של המחלקים: א. ב- 24.7.90 הגישה החברה תביעה נגד הקבלנים לצו מניעה קבוע וזמני להפסקת השיבושים. בסעיף 2 לתביעה - נטען שהמובילים הינם קבלנים עצמאיים (נספחים 16-15). ב. תשובתו של המוביל עוזרי בתצהיר בו מודים בסעיף 3 שהמובילים הינם קבלנים עצמאיים (נספח 18). ג. פס"ד של השופט גורן מיום 5.2.96 בתביעה שהגישו המובילים נגד החברה לביטול הסכם הפשרה. סעיף 2 לעובדות - המבקשים הינם קבלנים עצמאיים (נספח 24). ד. תביעה מיום 6.6.96 של החברה נגד המובילים ובהם התובע למתן צו מניעה. בסעיף 2 לכתב התביעה נטען שהמשיבים הינם קבלנים עצמאיים (נספח 25). ה. תצהיר תשובה של עוזרי - סעיפים 17 - 18 - 19 - 20, מסביר איך מתבצעת החלוקה ע"י קבלן עצמאי. מבצעים את ההזמנות עד שמצטברות מספיק (נספח 28). ו. כתב תביעה של המובילים בפני הבוררים. סעיף 2 - המובילים מודים שהינם קבלנים עצמאיים - אחד מהתובעים הוא המנוח (נספח 30). ז. כתב תביעה שמגישה החברה לבוררות - סעיף 2 הנתבעים הינם קבלנים עצמאיים (נספח 32). ח. החלטה של השופט שלו ז"ל מיום 24.6.97 - פסקה שניה - מחלקי הגז הינם קבלנים עצמאיים (נספח 33) ט. סעיף 9.2 לתצהיר של דוד ברוך - מטעם המחלקים שניתן במסגרת הבוררות - המחלקים הינם קבלנים עצמאיים (נספח 35). י. פסק הבוררות של השופט אלוני ז"ל - מגדיר במבוא בסעיף 1 שהמחלקים הינם קבלנים עצמאיים. מסעיף 3 להחלטה עולה, כי המחלוקת נסובה על תעריף החלוקה. בעמ' 26 - ציטוט מפסה"ד של גורן - אין לקשור את ידי הסוכנים שאינם זכאים לשבות כפי ששובתים עובדים... עמ' 27 - השופט אלוני מסביר את מעמדם של המחלקים. לא מדובר בהסכם עבודה, אלא בהסכם למתן שרות. על כן המחלקים אינם זכאים לשבות. (נספח 42). יא. בבקשה לביטול פסק בורר של החברה - לא התבקשה שם התייחסות לקביעה של מעמד המחלקים (נספח 43). יב. המובילים הגישו בקשה לאישור פסק הבוררות במלואו (נספח 44). יג. בקשה למתן צו מניעה נגד המחלקים - סעיף 2 לבקשה - המחלקים הינם קבלנים (נספח 49). יד. החלטה של השופט זפט מ- 3.3.02 - נפתחת בכך שהמחלקים הינם קבלנים עצמאיים (נספח 51). טו. כתב תביעה של החברה נגד דאובר - סעיף 2 - קבלן עצמאי (נספח 54). טז. כתב הגנה של המנוח - אין טענה כי התביעה צריכה לידון בבית הדין לעבודה מאחר ולא נטען, כי בין הצדדים מתקיימים יחסי עובד מעביד (נספח 55). יז. החלטת נשיא בית המשפט העליון - 29.4.02 - איחוד הדיון בכל התביעות שהוגשו ע"י החברה נגד הקבלנים - בסעיף 1 להחלטה - מציין שהמחלקים הינם קבלנים עצמאיים (נספח 61). יח. סיכומי תשובה של מחלקי הגז - סעיף 46 (נספח 62). "הצדדים ערכו עסקה במסגרתה הוסדרו נוהלי הובלה ואספקת גז בין צבור רחב ומאורגן של מובילי גז מחד, לבין חברת גז מאידך. עסקה זו נכרתה לעשרות שנים ועל בסיסה נדרשו מחלקי הגז, בין היתר, לייזום ולהקים עסק חלוקה במסגרתו נטלו הלוואות ו/או מימנו מכיסם, רכישות אזורי חלוקה, רכישת משאיות, גיוס והכשרת עובדים, הושגה המיומנות ונצבר הנסיון הנדרשים לאספקת מוצר הגז והחזקת ההתרים לקיום עסק זה." יט. תביעה בבית המשפט המחוזי בת"א, לצו מניעה של החברה נגד מחלק - שלמה קליש ואח"כ הסכם פשרה - התביעה מתקבלת _נספח 64+65). כ. פסק בוררות ביניים 20.8.02 ומ- 15.8.04 של השופט אלוני ז"ל - סעיף 1 מציין שהמחלקים הינם קבלנים עצמאיים (נספח 66 + 67). כא. בקשה לביטול חלקים מפסק הבוררות - המנוח אחד מהמשיבים - (נספח 68). כב. תגובת המשיבים לביטול פסק הבוררות מ- 21.11.04 - המנוח מופיע ע"י יורשתו - אשתו (נספח 69). כג. פסק בורר סופי מ- 18.10.-4 בו נפסק למנוח סך של 1,302,309 ש"ח (נספח 70). כד. תביעה של סטרוגו שהוגשה בבימ"ש שלום ת"א 5.9.05 - תביעה להפרשי תעריף (נספח 74). 43. הבאנו את האזכורים והציטוטים, תוך שהשתדלנו לא להחסיר דבר, על מנת להראות כי במשך כל תקופת עבודתו של המנוח, לא היה ספק למי מהצדדים כי מדובר במעמד של קבלן עצמאי. כך החזיקו הקבלנים, החברה, עורכי הדין של הצדדים, ובמיוחד עורך הדין של המנוח, והשופטים שדנו בכך ובכלל זה בית המשפט העליון (ע"א 498/83 אמישרגז החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ נ' אלימלך מלבין, פ"ד מב (4) 269). 44. סיכום ממכלול הראיות שהוגשו ע"י הצדדים מצטיירת בפנינו תמונה לפיה המנוח היה קבלן עצמאי על כל מאפייניו: הוא ניהל עסק עצמאי, הוא חילק גז במשאית שבבעלותו, הוא העסיק עוזרים, הציג עצמו מול שלטונות המס כעצמאי, הוא רכש קו חלוקה ודאג להגדילו, סכום התמורה שקיבל היה גבוה בצורה משמעותית מהשכר ששולם למחלקים שכירים, המנוח שלט במסגרת שעות העבודה שלו, והוא קיים עסקים נוספים. לכך, יש להוסיף כי המנוח ראה את עצמו כקבלן עצמאי במשך כל תקופת עבודתו, תוך שהדברים מצאו ביטויים הן בהסכמים שחתם עליהם והן בהליכים המשפטיים הרבים בהם היה מעורב. 45. לא ראינו מקום להידרש לטענת הסף של החברה לפיה ההליכים המשפטיים שהמנוח היה צד להם מהווים מעשה בית דין מאחר והעילה שעמדה בבסיסם לא היתה של יחסי עובד מעביד. 46. אשר על כן, התביעה נדחית ובנסיבות אלו דין התביעה שכנגד גם היא להידחות. 47. הוצאות דעתנו היא כי תביעה זו הולדתה הוא בחוסר תום לב של יורשי המנוח. בחייו, המנוח לא חשב מעולם להגיש תביעה כנגד החברה בבית הדין לעבודה. כל התביעות נדונו בבית המשפט המחוזי ובבוררות שנמסרה ע"י בית משפט זה. רק לאחר פטירת המנוח, מצאו יורשיו לפנות לדרך אחרת שבה נהג המנוח ועורכי דינו שהיא בניגוד מוחלט לאופן בו פעל המנוח בחייו. כל פועלו זה של המנוח מלמד כי ראה בעצמו קבלן עצמאי, נותן שרות, אשר לא קופח בשל כך שלא היה שכיר. טענותיו היחידות היו בקשר לתשלום התמורה ולא מעבר לכך. מעבר לכך, ברור התביעה הצריך חיפוש מסמכים מלפני עשרות שנים, דבר שיצר מעמסה לחברה, וחיסרון דיוני וראייתי ניכר, שכן המסמכים המהותיים כמו דו"חות למס הכנסה בתקופות הרלבנטיות לא הוגשו כלל וספק אם הם קיימים. גם בדו"חות שהוגשו ע"י התובעים, הושמטו הדפים הנוגעים להוצאות ללא כל הסבר. התביעה הוגשה על סכום של כמיליון וחצי בגין פיצויי פיטורים, לפי שכר קובע של כ- 40,000 ₪ שמרביתו התברר ככיסוי הוצאות והשכר הקובע האמיתי היה אמור לעמוד על כ- 10,000 ₪. בנוסף, נתבעו רכיבים כמו חופשה שנתית, נסיעות, הבראה, הפרשות לפנסיה בלי לקחת בחשבון את ההתיישנות הקבועה בחוק לסכומים אלו. אמנם, התביעה הועמדה ברכיבים אלו לצרכי אגרה על סך של 200,000 ₪, אך אין בכך כדי להפחית מהחומרה שיש להגשת תביעה מנופחת מופרזת וחסרת בסיס. 48. בלקחנו בחשבון את האמור לעיל, סברנו כי יש לתת ביטוי למורת רוחנו בסכום ההוצאות שיש להשית על התובעים. רק קביעה של סכום הוצאות גבוה יכול להרתיע מפני הגשת תביעות כאלו הבאות על חשבון זמנם של המתדיינים האחרים. אשר על כן, ישלמו התובעים לחברה סך של 50,000 ₪ בתוספת מע"מ, אשר ישולם תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. גזיחסי עובד מעביד