עיקול זמני בתביעה למתן חשבונות

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו עיקול זמני בתביעה למתן חשבונות: ענייננו בשתי בקשות, האחת בקשה למתן צו עיקול זמני (בש"א 3896/08) והשנייה בקשה למתן צו מניעה זמני (בש"א 3897/08), אשר הוגשו במסגרת תובענה למתן חשבונות בגין הפרת הסכם לתשלום שכר טרחת עו"ד (ת"א 2360/08). בית המשפט נתבקש להורות על הטלת עיקול זמני על נכסים ו/או כספים ו/או תקבולים ו/או זכויות מכל סוג שהוא הנמצאים או עתידים להגיע לידי או לשליטתם של המשיבים 1-3 או מי מהם. כן נתבקש בית המשפט להטיל עיקול נכסים ו/או כספים ו/או תקבולים ו/או זכויות מכל סוג שהוא הנמצאים או עתידים להגיע ו/או הנמצאים בבעלות ו/או בנאמנות ו/או בחזקת המשיבה 4. כל זאת, בין היתר, ברכוש המפורט להלן: חלקות 1,2,3,4,5,13,81,85 בגוש 29539 שבקריית יערים (להלן: טלז סטון). כספים המוחזקים בחשבון המלווה את פרויקט הבנייה שמספרו 687700/59 בבנק איגוד לישראל בע"מ על שם משיבה 4. כספים המוחזקים בחשבון מס' 324098-401 בבנק המזרחי על שם משיבה 3. כל הכספים ו/או הזכויות ו/או התשלומים הרשומים ו/או המגיעים ו/או אשר יגיעו למשיבים ו/או מי מהם בחשבונות בנק בסניפי מי מהתאגידים הבנקאיים המצוינים כמחזיקים בבקשה הנ"ל. עוד נתבקש בית המשפט להורות על הטלת צו מניעה זמני כנגד המשיבים 1-3, האוסר על כל אחד מהם לבצע כל דיספוזיציה ו/או טראנזאקציה בנכסים דלהלן, ובכלל זה העברת זכויות בנכסים אשר בבעלותם או הרשומים על שמם, ובין היתר בחלקות המקרקעין אשר נמצאות בגוש 29539 חלקות 1,2,3,4,5,13,81,85. המסכת העובדתית המבקשים הינם עורכי דין במקצועם (להלן: המבקשים). המשיב 1, משה סורוצקין, הינו יזם ומנהל מוסדות שונים של חסידות טעלז. המשיבים 2-3 הינם חברת קריית טעלז ארווינג סטון שבקריית יערים בע"מ ועמותת ישיבת טעלז בישראל אשר בבעלותם מצוי שטח המיזם (גוש 29539, חלקות 1,2,3,4,5,13,81,85) בשטח כולל של מאות אלפי דונם. המשיבה 4 הינה חברה שהוקמה על-ידי המשיבים 1-3 והיא מופיעה כצד לחוזים הנחתמים עם רוכשי הדירות בפרויקט, תחת ההגדרה "יזם" הפרויקט. מנהל מקרקעי ישראל ואחרים צורפו לבקשות כמשיבים פורמאליים. המשיבים 1-3 יזמו תכנית לבניית יחידות לעסקים ולמגורים, בשטח המשתרע על פני כ-80 דונם בסמוך לקריית טלז סטון, הסמוכה לאבו-גוש (להלן: הפרויקט). המבקשים סיפקו למשיבים 1-3 שירותי עריכת דין, שנועדו, בין היתר, להביא להפשרת הקרקע המיועדת לפרויקט ושינוי ייעודה ממטרות חקלאיות למטרות בניה. בין המבקשים לבין המשיבים 1-3, נחתמו הסכמי שכר טרחה (ההסכם הראשון נחתם ביום 12.6.89 וההסכם השני, המהווה המשך להסכם הראשון, נחתם ביום 8.1.93). במסגרת הסכמים אלה, סוכם כי כל הטיפול המשפטי, לרבות חוזי בניה וקבלנות, יהיו בטיפול המבקשים. כן סוכם, כי שכר הטרחה בגין טיפול משפטי ממכירת כל נכס ונכס בפרויקט יהיה בסך של 1.5% +מע"מ משווי כל דירה (סעיף 7 להסכם שכר הטרחה השני). ביום 11.4.1994 החליטה הועדה המחוזית לתכנון ולבניה לאשר את שינוי יעוד הקרקע מקרקע חקלאית לקרקע המיועדת לבניה, ובכך הביאו המבקשים לשינוי יעוד הקרקע, כאמור בהסכם עם המשיבים 1-3. כחודשיים לאחר החלטת הועדה, ביום 9.6.94, הודיעו המשיבים 1-3 למבקשים על הפסקת הטיפול המשפטי בפרויקט, והתחייבו לשלם למבקשים סך של 20,000 דולר "לסילוק כל ההתחייבויות הכספיות כלפיהם". המבקשים השיבו במכתב מיום 4.7.94, כי אין הם מוצאים סיבה סבירה להפסקת ההתקשרות לאחר עבודה רבה שהושקעה מצידם עד שלב אישור תוכנית הבניה וציינו, עם זאת, כי אין הם מעוניינים לכפות על המשיבים את שירותיהם משפטיים, וכי יהיו מוכנים לשחרר את הטיפול המשפטי (באותה עת, לפי כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין העברת טיפול לעורך דין אחר חייבה הסכמה בכתב של עורך הדין המטפל). המבקשים דרשו בתמורה את תשלום שכר הטרחה שנקבע בהסכם, אשר הוערך על ידם במכתב נוסף מיום 11.7.94 בסכום של כמיליון וחצי דולר (זאת, בנוסף לסך של 20,000 דולר אשר הובטח להם על ידי המשיבים 1-3). משלא צלחו המגעים בין הצדדים להסכם פשרה, הגישו המבקשים תביעה לבית משפט זה, שהתבררה בפני כבוד השופט פרקש (ת"א 6428/04) . כבוד השופט פרקש קבע בפסק דינו מיום 4.9.06, כי על המשיבים 1-3 לשלם למבקשים סך של 20,000 דולר + מע"מ, בהתאם לאמור בהסכם בין הצדדים, כשכר טרחה על העבודה שהושקעה לשם שינוי ייעוד הקרקע (כפי שעולה מתגובת המשיבים, סכום זה שולם למבקשים). ואולם, כבוד השופט פרקש דחה את טענת המערערים כי הם זכאים לסכום של 1.5%+מע"מ משווי הפרויקט. המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון (ע"א 8854/06) . ביום 20.3.2008 קיבל בית המשפט העליון את הערעור, בקובעו, כי המבקשים זכאים לסעד הצהרתי לפיו המשיבים הפרו את ההסכם עימם באופן ובעיתוי בהם הופסקה ההתקשרות. בית המשפט העליון קבע, כי המשיבים פעלו בחוסר תום לב כלפי המבקשים. בפסק הדין נקבע, כי מכיוון ששכרם של המבקשים בהתאם להסכמי שכר הטרחה אמור היה להיגזר משווי הדירות שיימכרו בפרויקט, לא ניתן בשלב זה לקבוע את שיעור הפיצוי לו הם זכאים, ועל כן יהיו זכאים המבקשים בבוא היום לתבוע פיצוי בבית המשפט המתאים לכך, אשר ייגזר משווי הדירות שיימכרו בפרויקט, בהפחתת השקעה והוצאות נחסכות. עוד קבע בית המשפט, כי המבקשים זכאים לכך שהסכום של 20,000 דולר אשר נפסק לטובתם בבית המשפט קמא, ישא הצמדה וריבית מיום 9.6.94 ועד ליום התשלום בפועל. כפי שעולה מהבקשות שלפניי, ביום 20.7.08 פנו המבקשים למשיבים במכתב, בו דרשו לקיים את פסק דינו של בית המשפט העליון לאלתר. המבקשים דרשו לקבל 1.5%+מע"מ מתמורת כל נכס שנמכר בפרויקט, וכן לקבל נתונים שונים הנוגעים לפרויקט, המגובים במסמכים. לפי הנטען בבקשה, המשיבים 1-3 דחו באמצעות בא-כוחם את דרישת המבקשים והמשיבה 4 כלל לא השיבה למכתבם. עוד לטענת המבקשים, פנייתם למשיבים 1-3 בדרישה לשלם להם את תשלום הוצאות שכ"ט עו"ד בתוספת ריבית והצמדה, כפי שנקבע בפסק הדין של בית המשפט העליון, לא נענתה. משלא שילמו המשיבים חוב זה ולא השיבו לפניות שנעשו אליהם במסגרת הליכי הוצאה לפועל, נפתח למשיבים תיק הוצאה לפועל ביום 29.4.08. בסופו של יום שולמו סכומים אלה למבקשים. אחר כל הדברים האלה, הגישו המבקשים לבית משפט זה תביעה למתן חשבונות, לשם קבלת הפיצוי המגיע להם בהתאם לפסק הדין של בית המשפט העליון, במסגרתה הוגשו הבקשות שלפניי. מאחר שאני סבורה, כפי שיפורט להלן, כי המבקשים ביססו כראוי את בקשתם למתן צו עיקול זמני, מתייתר הצורך בהוצאת צו מניעה, שנתבקש אף הוא, ובקשה זו נדחית (בש"א 3897/08). להשלמת התמונה יצוין, כי בשלב זה, בהתאם להחלטתי מיום 10.9.2008, מוטל עיקול זמני, עד להכרעה בבקשות שלפניי, על הנכס הידוע כגוש 29539 חלקה 52 תת חלקה 14 בקריית טלזסטון והרשום על שם המשיבה 2. בטרם אדון בבקשה למתן צו עיקול, אדרש לטענתה של משיבה 4 לפיה לא היה מקום לצרפה להליך שכן אין יריבות בינה לבין המבקשים. צירוף המשיבה 4 להליך לטענת המבקשים, משיבה 4 הינה חברה הנמצאת בבעלות מלאה של המשיבים 2-3, והוקמה לצרכי הפרויקט ולשם הערמה על הנושים של המשיבים 1-3. על כן, לטענתם, יש לראות במשיבה 4 כזרועם הארוכה של המשיבים 1-3 וכמי שחבה בחובם. כמו כן, לאור העובדה שמניות המשיבה 4 מוחזקות בנאמנות לטובת המשיבים 1-3 או מי מהם, הרי שעל-פי הפסיקה, נכסיה, שהועברו לנאמן, ניתנים לעיקול. על כן, מוסמך בית המשפט להטיל עיקול גם על נכסי המשיבה 4 (ע"א 521/83 קרפינובסקי נ' המחלבות המאוחדות, פ"ד מב(1) 525). לטענת המבקשים, צירופה של המשיבה 4 הכרחי על מנת להתחקות אחר התנהלות המשיבים 1-3, לברר את מסכת העובדות הרלוונטית ובכדי לגזור ולקבוע מנתוני הפרויקט את הפיצוי לו זכאים המבקשים. לטענתם, ללא צירופה של המשיבה 4 לתביעה לא יוכלו המבקשים לאכוף את פסק דינו של בית המשפט העליון. לעומת זאת טוענת המשיבה 4 להיעדר יריבות עם המבקשים שכן התובענה שהוגשה בהליך זה באה בעקבות הליך קודם בו ניתן פסק דין על ידי בית המשפט העליון. לטענתה, מכיוון שלא הייתה צד להליכים הקודמים או לפסק הדין, כמו שלא הייתה צד להסכם כלשהו עם המבקשים, אין בינה לבין המבקשים כל יריבות. לפיכך, המבקשים אינם זכאים לכל סעד כספי כלפיה. ממילא דין הבקשות, ככל שהן מתייחסות אליה, להידחות. עוד טוענת המשיבה 4, כי היא ישות עצמאית נפרדת הנמצאת כיום בבעלותו המלאה של בן ציון פרקו. לטענתה, אין היא בבעלות המשיבים 1-3, אינה בשליטתם, ואינה נאמנת שלהם, אלא נותנת להם שירותים מקצועיים בלבד, וזאת החל מחודש אוקטובר 2007. לטענתה, היא מנהלת למעשה את הפרויקט והתקבולים בגין הפרויקט מועברים לחשבון הפרויקט על-ידיה. חשבון הפרויקט משועבד לטובת חברת שיכון עובדים בע"מ, המעניקה מימון שוטף לפרויקט. עוד נטען, כי עד לפירעון מלוא החובות כלפי שיכון עובדים ותשלום מלוא ההוצאות להקמת הפרויקט, אין המשיבים זכאים לקבלת כספים כלשהם ממכירת הדירות בפרויקט. לדברי משיבה 4, טענת המבקשים, כי היא חברת קש הנשלטת על-ידי המשיבים 1-3 לשם הברחת נכסי הפרויקט, משוללת כל בסיס. על-פי התשתית הראייתית שהוצגה בפניי, דין טענתה של משיבה 4 להידחות. המשיבה 4, הייתה בעבר בשליטת המשיבים 1-3, וכיום היא המוציאה והמביאה של פרויקט הבניה נשוא הבקשות, היא המנהלת אותו הלכה למעשה, והיא זו החולשת על הכספים המוזרמים לחשבון הליווי של הפרויקט. בן ציון פרקו, בעל המניות במשיבה 4, אישר בעת חקירתו בבית המשפט, כי אין למשיבה 4 נכסים וכספים מעבר לפרויקט הבניה הנדון, וכי כל הכספים שיתקבלו ממכירת הדירות יועברו למשיבות 2 ו-3, וכי למעשה הוא משמש כיועץ מקצועי לפרויקט (עמ' 18-20 לפרוטוקול מיום 2.11.2008). ברי, אם כן, כי יש זהות אינטרסים ושותפות מלאה לעניין הפרויקט בין המשיבים 1-3 לבין המשיבה 4. בנוסף, העובדה שבעלותו של פרקו על המשיבה 4 איננה מופיעה בתמצית הרישומים במערכת הממוחשבת של רשם החברות (נספח י"ב לבקשה) מעוררת תהיות. הסכם העברת הבעלות מהמשיבים 1-3 למר פרקו לא הוצג בפניי בטענה שההסכם חסוי מטעמים מסחריים. מכל מקום, בנסיבות אלה, נראה כי צירופה של המשיבה 4 כנתבעת, הכרחי לצורך בירור העובדות הצריכות לעניין באופן יעיל. הטלת צו עיקול זמני - דיון מטרתו של הסעד הזמני היא להבטיח שמירה על המצב הקיים ביום הגשת התובענה, באופן שיאפשר מימוש פסק דין לטובת הזוכה הפוטנציאלי. הסעד הזמני נועד לתת מענה לחשש כי בעל דין ינצל את תקופת הביניים שעד להכרעה בהליך העיקרי לשם שינויו של המצב הקיים באופן שיסכל את מימושו של פסק הדין (רע"א 7954/07 שויקה ואח' נ' בולדו ואח', ). בהתאם לכללים שהותוו בפסיקה, השיקולים העיקריים אותם שוקל בית המשפט בהכרעתו אם להיעתר לבקשה למתן סעד זמני הינם: סיכויי ההליך וקיומה של זכות לכאורה לטובת מבקש הצו, ומאזן הנוחות, היינו, האם מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הצו. שני התנאים למתן הסעד הזמני אינם נבחנים במנותק אלא נשקלים תוך שימת לב לזיקת הגומלין ביניהם. ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לכיוונו של מבקש הסעד, כך הדרישה להתקיימותו של התנאי הראשון בדבר סיכויי התביעה או קיומה של שאלה רצינית לדיון מתמתנת. באופן דומה, במצב שבו נראה, על פני הדברים, כי התביעה היא תביעת סרק, הרי שאז אין מקום לסעד זמני גם אם מאזן הנוחות נוטה לטובתו של המבקש (תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי 505-508 (מהדורה תשיעית, 2007); רע"א 5288/07 נפטי נ' באר טוביה מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ ואח', ). בנוסף לכך, נדרש מבקש הצו להוכיח, כי התקיימו התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות הנוגעות לסעד הזמני המבוקש (תקנה 362 הנ"ל; רע"א 10076/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ICC Industries Lnc , ). תקנה 374 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי צו עיקול זמני יינתן אך ורק במסגרת תובענה לסכום כסף, וכן מוסיפה התקנה את יסוד ההכבדה כתנאי המתווסף לתנאים הכלליים של הטלת סעדים זמניים, היינו, קיומה של עילת תביעה ושיקולי מאזן הנוחות. על-פי יסוד ההכבדה, רשאי בית המשפט ליתן צו עיקול זמני "אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין". נפנה לבחינת התקיימותם של תנאים אלה אחד לאחד. התנאים המקדימים להטלת צו העיקול לטענת המבקשים, על-פי הפסיקה, עצם העובדה שבתביעה למתן חשבונות מתבקש סעד כספי, מאפשרת לראות את התביעה כולה ככוללת מרכיבים של סעד כספי ולפיכך ניתן ליתן במסגרתה צו עיקול. הערכתם ביחס לסכום הכסף לו הם זכאים, בהיעדר מסמכים, המצויים ברשות המשיבים, נסמכת על עדותו של אדריכל הפרויקט, יחיאל חצור, אשר הגיש תצהיר מטעם המשיבים במסגרת ההליך שנוהל בפני כבוד השופט פרקש (ת"א 6428/04) . האדריכל העריך בעדותו את שווי הפרויקט בסך 50 מיליון דולר נכון לשנת 2005, וברי כי מאז מחירי הנדל"ן ושווי הקרקעות עלו. המבקשים הדגישו, כי הם סבורים ששווי הפרויקט גבוה יותר, אך בהיעדר נתונים הם מבססים את הערכתם על עדות אדריכל הפרויקט. כמו כן, לטענתם, בית המשפט העליון קבע כי המבקשים זכאים לפיצוי בשווי של 1.5% מהתמורה בתוספת מע"מ משווי כל נכס ובהפחתת השקעה והוצאות נחסכות. המבקשים טוענים כי סך ההפחתה אינו עולה על 0.25% מכל נכס שנמכר (כאמור בחוות דעת המומחה, עו"ד תוסיה כהן, מיום 30.10.08). לפיכך, טענתם היא שחובם של המשיבים למבקשים עומד לכל הפחות, לאחר ההפחתה, על סך של 2,800,000 ₪. המשיבים טוענים לעומתם, כי בהתאם לתקנה 374(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, לא יינתן צו עיקול זמני אלא בתובענה לסכום כסף. לטענתם, אין לתת צו עיקול במסגרת תובענה למתן חשבונות, כשם שאינו יכול לבוא במסגרת תביעה למתן פסק דין הצהרתי, שכן אין מדובר בתביעה לסעד כספי, או בנכס בעין. על-פי הטענה, התביעה במסגרתה הוגשה הבקשה אינה תביעה כספית שכן לא ברור מהו סכום הכסף הנתבע, מה היקף הדירות שנמכרו או יימכרו ומה אחוז הפיצוי המגיע למבקשים על-פי פסק הדין של בית המשפט העליון. עוד נטען, כי אף במקרים הנדירים בהם נקבע, כי ניתן לתת צו עיקול זמני במסגרת תובענה למתן חשבונות, הדגיש בית המשפט כי צו כזה מותנה בכך שהמבקש ימציא מסמכים המבססים באופן ראוי את הערכתו ביחס לסכום הכסף המגיע לו. טענת המשיבים אינה מקובלת עליי. התובענה נשוא הבקשות דנן היא למתן סעד כספי כתוצאה ממתן חשבונות. בתביעתם דורשים המבקשים, לצד מתן החשבונות ביחס למכירת המבנים בפרויקט, ליתן צו עשה שיורה למשיבים להעביר למבקשים את כל הכספים המגיעים להם בגין מכירת הדירות, וזאת בסך של 1.5%+מע"מ בגין כל נכס שנמכר בפרויקט. עוד דורשים המבקשים בתביעתם, כי מעתה ואילך ייתנו המשיבים למבקשים דיווח חודשי מעודכן על כל נכס שיימכר במסגרת הפרויקט וכן יעבירו לידיהם את הפיצוי בסך של 1.5%+מע"מ משווי כל נכס כזה. המדובר, אם כן, בתביעה כספית, כאשר סכום התביעה איננו קצוב, שכן הנתונים והמסמכים המגבשים את עילת התביעה מצויים בשלב זה בידי המשיבים. יתרה מכך, תקנה 3(2) תקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 (להלן: התקנות) קובעת כי תביעה למתן חשבונות שלא בהליך ביניים, למעט תובענה לסעד כספי כתוצאה ממתן חשבונות, יראו אותה כהליך ששווי הסעד המבוקש בו אינו ניתן לביטוי בכסף. דהיינו, התקנות עושות הבחנה ברורה בין תביעה למתן חשבונות גרידא לבין תביעה לסעד כספי כתוצאה ממתן חשבונות. הבחנה זו הוכרה גם בפסיקתו של בית משפט העליון (ע"א 28/85 פיתוח יהודה בע"מ נ' עזבון המנוח יהודה זיס ז"ל, פ"ד מ(1) 78; רע"א 9710/04 "אורה" מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' צבי בלסקי ואח', ). בענייננו, מדובר בתובענה לסעד כספי כתוצאה ממתן חשבונות. הא ראיה, שבעת פתיחת ההליך נקבו המבקשים בסכום תביעה משוער לצורכי אגרה בסך של 3,500,000₪ ושילמו אגרת בית משפט אשר נגזרה מסכום זה. סכום האגרה ששולם, 43,750₪, מלמד באופן ברור על כך שהמבקשים הגישו תובענה למתן סעד כספי הנגזרת ממתן חשבונות, שכן לפי הקבוע בתוספת לתקנות אלה, האגרה הנדרשת בגין תביעה למתן חשבונות בלבד אשר אינה כוללת סעד כספי, עומדת על סך של 584 ₪. משכך הם פני הדברים, אין בעיניי מניעה עקרונית להטלת צו עיקול על נכסיהם של המשיבים מהטעמים שהועלו על-ידם. כאמור לעיל, ענייננו בתביעה כספית לכל דבר, ואין נפקא מינה לעובדה שסכום התביעה איננו קצוב בשלב זה. בהינתן ההסכם שנחתם בין הצדדים בשעתו, הקובע את שיעור שכר הטרחה של המבקשים ובהינתן קביעת בית המשפט העליון כי הסכם זה הופר וכי המבקשים זכאים לפיצוי בגינו, הרי שיש בידי המבקשים ראיות המבססות את תביעתם הכספית. התנאי הראשון למתן סעד זמני - סיכויי התביעה העיקרית בחינת קיומו של התנאי הראשון, הנוגע לסיכויי התביעה העיקרית, נעשית באורח לכאורי בלבד ואין היא אמורה לשקף עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית. הלכה פסוקה היא שדי בכך שהבקשה למתן סעד זמני אינה מופרכת על פניה ואינה חסרת סיכוי (פס"ד נפטי הנ"ל, פסקה 7). המבקשים טוענים, כי פסק דינו של בית המשפט העליון מהווה ראיה לקיומה של עילת תביעה ולמעשה הוא קובע זכות חלוטה לקבלת הסעדים המבוקשים בתביעה. המבקשים מדגישים, כי בית המשפט העליון לא קבע שיש להמתין עד למכירת כל הנכסים בפרויקט. נהפוך הוא, לטענתם, עצם העובדה שכבר נמכרו דירות בפרויקט היא שמפעילה את קביעת בית המשפט העליון. לפיכך, לדבריהם, יש לדחות כל טענה לפיה התביעה הוגשה טרם זמנה. לטענתם, רק בשל הסתרת מידע מצד המשיבים, נאלצו המבקשים להגיש תביעה למתן חשבונות שתכליתה קבלת מענה לעובדות רלוונטיות המצויות בידי המשיבים. לטענת המבקשים, המשיבים עצמם הודו במסגרת דו"ח על מצב הפרויקט שניתן בשם המשיבה 3 במסגרת הליך שהתקיים בבית הדין הרבני, ביום 8.7.08, כי נכון לאותו שלב נמכרו נכסים רבים מהפרויקט - 68 יחידות דיור מתוך 70 בשלב א', 32 יחידות דיור מתוך 76 בשלב ב' וכן חטיבת קרקע לבניית 37 יחידות דיור צמודות קרקע. לפיכך, לדבריהם, אין כל מניעה לקבוע את גובה הפיצוי בגין הדירות שכבר נמכרו ועתה יש ליצור מנגנון שיבטיח העברת פיצוי למבקשים בד בבד עם כל מכירת נכס בפרויקט בעתיד. המשיבים טוענים לעומת זאת, כי אין למבקשים עילת תביעה. המשיבים גורסים כי התביעה הוגשה טרם זמנה ולא ברור ממה ייגזר הפיצוי המגיע למבקשים. לדידם, תביעה למתן חשבונות כשלעצמה אינה יכולה להוות בסיס למתן צו עיקול זמני, מה גם שאינה מבוססת על מסמכים המצביעים על סכום הכסף המגיע לכאורה. לדבריהם, הערכתו של אדריכל הפרויקט את שווי הפרויקט אין לה על מה שתסמוך, ולהערכה מעין זו נדרשת חוות דעת מומחה ולא חקירה נגדית של עד אקראי. על כן, לטענת המשיבים, בהיעדר עילת תביעה, יש למחוק את הבקשה לעיקול זמני על הסף. עוד טענו המשיבים, כי לא מתקיימת בינם לבין המבקשים מערכת יחסים מיוחדת המקנה למבקשים את הזכות למתן חשבונות. לטענתם, המבקשים הינם תובעים רגילים שאמורים לתבוע פיצוי כספי עקב הפרת חוזה ואין זה מחובתם של המשיבים לספק להם את האינפורמציה הדרושה לביסוס תביעתם. לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי אין המדובר בתביעת סרק ובטענות בעלמא שדינן להידחות על הסף. ענייננו בתביעה הנסמכת על פסק דין של בית המשפט העליון, אשר פסק באופן חד וברור, כי מוקנית למבקשים זכות לפיצוי בגין הפרת ההסכם מצד המשיבים 1-3, וכי זכות זו היא נגזרת של שווי הדירות שיימכרו בפרויקט. פסק הדין חלוט. באשר לטענת המשיבים בדבר היעדר מערכת יחסים מיוחדת בינם לבין המבקשים אשר מקנה זכות לתביעה למתן חשבונות, אכן, ככלל, אין תובע יכול לבקש צו למתן חשבונות כדי לברר כמה חייב לו הנתבע. תביעה למתן חשבונות צריך שתתבסס על קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בין התובע לנתבע המצדיקה מתן חשבונות. על מנת לזכות בסעד של מתן חשבונות, שומה על התובע להוכיח, בשלב ראשון, קיומם של שני תנאים: ראשית, עליו להצביע על מערכת יחסים מיוחדת בינו לבין הנתבע המצדיקה מתן חשבונות על רקע אותם יחסים. כך, למשל, מוכרת הזכות לקבלת חשבונות כאשר בין הצדדים היתה מערכת יחסים של שליחות, הרשאה, שותפות או נאמנות, אולם רשימה זו אינה סגורה (רע"א 5064/90 סאסי נ' יקבי ארזה ת.ר.ז. בע"מ, פ"ד מה(2) 130, 132). שנית, עליו להוכיח, ולו לכאורה, כי קמה לו זכות תביעה לגבי הכספים אודותיהם הוא מבקש לקבל חשבונות (ע"א 127/95 מועצת הפירות יצור ושיווק נ' מהדרין בע"מ ואח', פ"ד נא(4), 337, 345-346; ע"א 4724/90 א.ש.ת. כספים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מו (3) 570, 584). בכל הנוגע לתנאי השני, אין קושי לקבוע כי הוא מתקיים, לנוכח פסק דינו של בית המשפט העליון. אשר לתנאי בדבר קיומה של מערכת יחסים מיוחדת, עניין זה יתברר בהליך העיקרי, אולם על פניו אין לשלול את טענת המבקשים בשים לב לטיבם של היחסים החוזיים בינם לבין המשיבים 1-3, ולקביעת בית המשפט העליון כי זכותם של המבקשים לפיצוי היא נגזרת של שווי הדירות שימכרו בפרויקט. התנאי השני למתן סעד זמני - מאזן הנוחות בחינת קיומו של התנאי השני, הנוגע לשאלת מאזן הנוחות, היא בעיקרה מעשה של איזון אינטרסים ומטרתה לבחון במסגרת הערכת מכלול הסיכויים והסיכונים הנלווים לתביעה העיקרית, למי ייגרם נזק משמעותי יותר מהחלטת בית המשפט בעניין הסעד הזמני. באשר למאזן הנוחות טוענים המבקשים כי מאזן זה נוטה בבירור לטובתם. לטענתם, אם לא יינתן צו העיקול, הם עלולים למצוא עצמם מול שוקת שבורה, בעוד שלמשיבים לא ייגרם כל נזק מהטלת הצווים על רכושם, בין היתר מהטעם שנכסיהם משועבדים לבנקים ולגופים נוספים (אם כי, עיקולים שהוטלו על הנכסים אשר בחלקם שייכים לפרויקט הבניה הוסרו בהחלטת בית הדין הרבני ביום 23.11.2008). לעומת זאת, למבקשים ייגרם נזק ממשי מאי הטלת העיקולים, שכן נכסי המקרקעין וחשבון הניהול של הפרויקט הם הנכסים היחידים, ככל הנראה כעת, מהם ניתן להיפרע. לעומתם טוענים המשיבים, כי העיקולים המבוקשים עלולים להמיט אסון כבד על פרויקט בניה רחב היקף ועל מאות משפחות ואנשים, צדדים שלישיים ותמי לב אשר שילמו ממיטב כספם. לטענתם, מלוא התקבולים ממכירת יחידות הדיור הופקדו בחשבון הפרויקט בבנק איגוד. על כן, המשיבים לא יוכלו להמשיך ולשווק את דירות הפרויקט, שכן לפי הוראות חוק המכר (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), התשל"ה-1974, קיימת חובה להנפיק ערבויות לרוכשי יחידות דיור. אם יעוקל החשבון, לא תהיה אפשרות להנפיק ערבויות אלה. לדברי המשיבים, גובה הפיצוי להם זכאים המבקשים זעום ביותר ואינו עומד ביחס לנזקים הנגרמים והעלולים להיגרם למשיבים כתוצאה מהטלת הצווים. עוד טוענים המשיבים, כי קריסת הפרויקט לא תביא תועלת למשיבים אלא תסכל את זכותם הנטענת לפיצוי. המשיבה 4 הדגישה, כי העיקולים עשויים לפגוע פגיעה אנושה בזכויותיה הקנייניות, למרות שהיא צד שלישי תם לב שאין לו כל יריבות בין המשיבים לבין המבקשת. בכל הנוגע למאזן הנוחות, מסקנתי היא כי ישנו חשש ממשי שהמבקשים, בבואם לפרוע את השטר, כאשר ייפסקו להם פיצויים במסגרת התובענה העיקרית, לא יהיה באמתחתם כלי יעיל שיבטיח את אכיפת פסק הדין. המשיבים עצמם טוענים, כי הפרויקט כולו משועבד לחברת שיכון עובדים המממנת את הפרויקט, וכי מחשבון הליווי משולמים באופן שוטף תשלומים לאנשי המקצוע ולכל העוסקים בפרויקט, וכעת אין בחשבון הליווי כסף לשלם למבקשים ולו חלק מהסכומים המגיעים להם, על-פי טענתם. מסקנתי היא, כי לאור השיקולים הנוגעים למאזן הנוחות בין הצדדים, יש למצוא פתרון אשר ייתן בידי המבקשים כלי יעיל שיבטיח את אכיפת פסק הדין, כאשר יינתן, ולצד זאת יאפשר את המשך התקדמות הפרויקט ומכירת הדירות. במקרה דנן שאלת מאזן הנוחות קשורה קשר הדוק לבחינת יסוד ההכבדה. יסוד ההכבדה יסוד ההכבדה נבחן על רקע נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה תוך התחשבות, בין היתר, בסכום התביעה, ביכולתו הכלכלית של הנתבע ובחשש, אם אכן קיים כזה, מפני הברחת נכסים מצידו (רע"א 7513/06 גב ארי פיתוח והשקעות בע"מ ואח' נ' וסילוה גייר ואח', ). הדגש במתן צו העיקול הזמני מושתת, אפוא, על הצורך למנוע שינוי לרעה במצבו של המבקש עד למועד מתן פסק הדין. לעניין זה רלוונטית האפשרות שהמשיב יבריח את נכסיו או יעשה מעשה אחר העלול להכשיל את ביצוע פסק הדין (רע"א 6614/06 כפרית תעשיות (1993) נ' ICC Industries, ). לעתים אף גובה סכום התביעה ייחשב כשיקול רלוואנטי למתן הצו, זאת כאשר עלה בידי מבקש צו העיקול להראות כי אמצעיו הכספיים של הנתבע אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען (רע"א 903/06 דלק - חברת הדלק הישראלית נ' אטיאס, ). למותר לציין, כי שיקולים אלה יש לבחון בהקפדת יתר שלא לפגוע מעבר להכרחי בזכות הקניין של בעל דין שנגדו מבוקש הצו (רע"א 9736/07 קראוס נ' הראל בית השקעות בע"מ, ). הבקשה להטיל עיקול זמני שהוגשה על ידי המבקשים נסמכת בעיקר על הטענה שאי מתן הצו המבוקש יכביד על ביצוע פסק הדין. לטענת המבקשים, למשיבים אין יכולת כלכלית לעמוד בפסק הדין, אם זה יינתן לטובתם. לדבריהם, אי מתן הסעדים הזמניים המבוקשים עד למועד פסק הדין עלול לגרום להם נזק בלתי הפיך ויכביד על ביצוע פסק הדין. כאמור, לטענתם, חובם של המשיבים עומד לכל הפחות על כ-2,800,000 ₪. המבקשים סבורים, כי למשיבים אין יכולת לשלם סכום זה או דומה לו ללא שימוש בכספי התקבולים שמתקבלים במסגרת הפרויקט, שכן, לטענתם, משיב 1 רשום כמוגבל או כמעוכב הגבלה בבנקים, למשיבה 2 רשומים חובות ברשם החברות ומשיבה 3 לוקה בליקויים קשים ביותר ונמצאת על סף פירוק (משיבה 3 קיבלה מכתב התראה לפני פירוק מרשם העמותות ביום 25.5.08). במצב דברים זה, לטענתם, אי הטלת עיקולים על הנכסים המפורטים בבקשה, מקימה חשש ברור לחשיפת הנכסים לדיספוזיציות ולשעבודים אשר יכבידו ואף יסכלו את ביצועו של פסק הדין. המבקשים מוסיפים וטוענים, כי ניסיונות ההתחמקות של המשיבים מתשלום הוצאות המשפט שנקבעו להם במסגרת פסק הדין של בית המשפט העליון מוסיפה נסיבה נוספת לדרישת ההכבדה. לטענתם, הם נאלצו לפנות בעניין זה להוצאה לפועל ולנקוט בפעולות חמורות, לרבות הוצאת צווי מעצר ובקשות לפירוק משיבות 2 ו-3, ורק בעקבות זאת, שילמו המשיבים את ההוצאות שנפסקו בבית המשפט העליון. עוד מוסיפים המבקשים לעניין ההכבדה, כי כפי שניתן להיווכח מנסחי הטאבו המצורפים לבקשה (נספח א'), המשיבות 2 ו-3 שעבדו את זכויותיהן במקרקעין, לרבות בשטח המיזם נשוא הבקשה, לטובת הבנקים, מלווים פיננסים והחברה הקבלנית עמה נחתם חוזה הבניה. לפיכך, יש הכרח להטיל עיקולים בעלי משמעות על המשיבים ועל חשבון הפרויקט, על מנת שהמבקשים יוכלו להיפרע מהם ולהבטיח ביצוע של פסק הדין של בית המשפט העליון ופסק הדין שיינתן בתיק העיקרי. לעניין ההכבדה טוענים המשיבים 1-3, כי בהיעדר בהירות ביחס לסכום לו זכאים המבקשים, לא ניתן לדבר על הכבדה על ביצוע פסק הדין. לדבריהם, המבקשים מפריחים טענות בלתי מבוססות ביחס ליכולותיהם הכלכליות מבלי לדעת את העובדות לאשורן. אם המשיבים אכן היו חדלי פירעון והקימו חברות קש, הרי שהפרויקט היה מתמוטט והיו מוטלים עיקולים של נושים על פרויקט הבניה ועל החלקות. כמו כן, לטענתם, אף המבקשים עצמם מודים בבקשתם כי המשיבות 2 ו-3 הן בעלות נכסי מקרקעין רבים בשטח כולל של מאות אלפי דונם, ומשכך אין מקום לטענת ההכבדה. לדבריהם, קיים רק שעבוד אחד לטובת הגוף המלווה - שיכון עובדים. פרט לכך אין שעבודים על הקרקע של הפרויקט להבדיל מקרקע שכבר נמכרה לצדדים שלישיים. עוד הטעימו המשיבים, כי המבקשים מנסים לאחוז במקל משני קצותיו. מצד אחד מציגים הם את המשיבים 1-3 כאילי הון וכרישי נדל"ן, ומנגד טוענים כי מדובר בגופים העומדים בפני קריסה. לטענתם, לא הביאו המבקשים ראיות מהימנות לכך שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין. לאחר שעיינתי בטענות שהעלו המבקשים ובמסמכים שצורפו לבקשתם, הגעתי לכלל מסקנה כי המבקשים ביססו תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענתם בדבר ההכבדה על ביצוע פסק הדין. נראה, כי המשיבים הם אלה המנסים לאחוז במקל משני קצותיו, שכן מן הפן האחד, במסגרת טענותיהם כנגד הטלת הסעדים הזמניים, טענו כי הם בעלי יכולת כלכלית איתנה ויציבה שתאפשר בנקל את ביצוע פסק הדין אם זה יינתן לטובת המבקשים. מן הפן האחר, בניסיונם להסביר מדוע עד כה לא העבירו לידי המבקשים את הסכומים הנגזרים מהדירות שכבר נמכרו בפועל, טענו המשיבים כי הפרויקט כולו משועבד לחברת שיכון עובדים וכי חשבון הליווי סגור ואין בו רווחים (דבריו של עו"ד אשכנזי, עמ' 2 לפרוטוקול מיום 10.9.2008). מכל מקום, ניתן להצביע על מספר שיקולים מרכזיים הנוגעים לסוגיית ההכבדה. שיקול אחד הוא הטענה, שלא הוכחשה על-ידי המשיבים, לפיה המבקשים נאלצו לפנות להליכי הוצאה לפועל, על מנת לקבל את הוצאות שכר הטרחה בסך של 150,000 ₪, שנקבעו להם בפסק הדין של בית המשפט העליון, ושלא היה חולק על זכאותם לסכום זה. מדובר בסכום פעוט יחסית לסכומים אותם עשויים המשיבים להידרש לשלם אם ייפסק לטובת המבקשים במסגרת ההליך העיקרי. עניין זה מעורר תהיות לגבי יכולותיהם של המשיבים לשלם למבקשים סכומים גדולים פי כמה, אם וכאשר יידרשו לכך בבוא העת. שיקול נוסף נוגע לדו"ח ביקורת העומק של רשם העמותות מחודש אוגוסט 2007 בעניינה של המשיבה 3 (נספח י' שצורף לכתב התביעה נשוא הבקשות), שבעקבותיו הוצא מכתב סירוב אישור ניהול תקין עבור משיבה 3 (נספח י"א), יוער כי במכתב זה צוין כי תיק העמותה הועבר להמשך טפול מחלקת פירוקים. בדו"ח נכתב בין היתר, כי משיבה 3 שימשה צינור להעברת כספים לטובת פעילות של עמותות אחרות (סעיף ה(7) לדו"ח), כי העמותה פועלת, לכאורה, במצב של ניגוד עניינים (סעיף ה(4)) וכי ניהול המזומנים של משיבה 3 לוקה בחסר וקיים אי סדר בניהול הכספים. על כן, ההמלצה בדו"ח הייתה לפרק את המשיבה 3 בהתאם לסעיף 49(1) לחוק העמותות. למשיבה 3 ניתנה התראה לפני פירוק בשל התנהלות בלתי תקינה בחודש מאי 2008 (נספח ט'). טענה זו לא הוכחשה על ידי המשיבים, וכל שנטען הוא כי המדובר בפגמים טכניים שהמשיבים פועלים לתיקונם וכי בשלב זה אין הכרעה של רשם העמותות לעניין פירוק העמותה (עמ' 25 לפרוטוקול מיום 2.11.2008). בהקשר זה יצוין, כי בדו"ח רשם העמותות נדחתה הטענה כי הפגמים שנמצאו בהתנהלות העמותה הם טכניים בלבד, והודגש כי המדובר בפגמים מהותיים שבעקבותיהם הומלץ, כאמור, על פירוק העמותה. סיכומו של דבר משהתקיימו התנאים העקרוניים למתן הסעדים המבוקשים, ובהתחשב במכלול השיקולים הנוגעים לעניין, אני מורה על הטלת עיקול ברישום עד לסך של 3,000,000 ₪, על נכסים ו/או כספים ו/או תקבולים ו/או זכויות מכל סוג שהוא הנמצאים בשליטתם של משיבים 1-3 או מי מהם, או הנמצאים בבעלות ו/או בנאמנות ו/או בחזקת משיבה 4, ברכוש המפורט להלן: חלקות 1,2,3,4,5,13,81,85 בגוש 29539 שבקריית יערים. כספים המוחזקים בחשבון המלווה את פרויקט הבנייה שמספרו 687700/59 בבנק איגוד לישראל בע"מ על שם משיבה 4. כספים המוחזקים בחשבון מס' 324098-401 בבנק המזרחי על שם משיבה 3. מאחר ששווי הנכסים עולה פי כמה על סכום העיקול, פתוחה בידי הנתבעים האפשרות להציע דרך לייחוד העיקול על נכסים אלה באופן שניתן יהיה לזהותו. עיקולמתן חשבונותעיקול זמנימסמכיםתביעה למתן חשבונות