תביעה אישית נגד בעל מניות בבית דין לעבודה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה אישית נגד בעל מניות בבית דין לעבודה: רקע כללי תביעה זו הוגדרה על-ידי התובעת בכתב התביעה כתביעה שעניינה "הרמת מסך" וחיוב הנתבע באופן אישי בפרעון כל הסכומים שנפסקו לטובת התובעת בפסק דין שניתן ביום 8.8.06 בהעדר הגנה בתיק עב 5065/05 כנגד קונדיטוריה גולדשטיין (עלמת) 1993 בע"מ. חברה בע"מ בה שימש הנתבע כבעל מניות ומנהל (להלן: "פסק הדין" ולהלן: "החברה"). פסק הדין קיבל למעשה את תביעתה של התובעת כנגד החברה לתשלום פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, יתרת דמי הבראה, פיצוי בגין העדר ביטוח פנסיוני עפ"י ההסכם הקיבוצי בענף האפייה והפרשים בגין אי תשלום גמול עבור עבודה בשעות נוספות. זאת, כאמור, בהעדר כתב הגנה מטעם החברה. יצוין, כי את התביעה מושא פסק הדין בתיק עב 5065/05 הגישה התובעת כנגד החברה בלבד, כאשר הנתבע לא צורף כנתבע נוסף. להלן תמצית העובדות הצריכות להכרעה 3. במסגרת התביעה מושא פסק דין זה טענה התובעת כי היא הועסקה ע"י הנתבע כפועלת בקונדיטוריה בפתח תקוה החל מיום 1.7.95 ועד לפיטוריה ביום 30.10.01 עקב סגירת הקונדיטוריה. התובעת הוסיפה וטענה בכתב התביעה כי היא הועסקה בשבוע עבודה בן 6 ימים בהיקף משרה מלא ואף עבדה שעות נוספות רבות וכן טענה כי שכרה הממוצע הסתכם ב-3,943 ש"ח. 4. את התביעה כנגד הנתבע בתיק זה הגישה התובעת ביום 1.1.08; דהיינו - למעלה מ-6 שנים לאחר סיום יחסי העבודה ולמעלה משנה לאחר שניתן פסק הדין כנגד החברה. 5. בכתב ההגנה טען הנתבע, בין היתר, כי דין התביעה - כולה או בחלקה - להידחות מחמת התיישנות וזאת, ביחס לעילות התביעה העוסקות באי תשלום עבור עבודה בשעות נוספות, העדר ביטוח פנסיוני ואי תשלום דמי הבראה. זאת, ככל שתשלומים אלה מתייחסים לתקופה שלפני 31.12.01. הנתבע הוסיף ופרט במסגרת כתב ההגנה את הטעמים אשר לשיטתו, מצדיקים את דחיית טענותיה של התובעת בכל הנוגע לסוגיה של "הרמת מסך" וחיובו בחיובי החברה באופן אישי. למעלה מן הצורך התייחס הנתבע אף לטענות התובעת כנגד החברה לגופן. זאת, על אף שהתובעת עתרה למתן פסק דין אך ורק על יסוד עילת פסק דין שניתן כנגד החברה. בהקשר זה טען הנתבע כי במסגרת הסדר שערכה החברה עם תאגיד חדש שהמשיך להפעיל את עיסקה של החברה היו אמורים העובדים שחפצו בכך להמשיך ולעבוד בתאגיד החדש, כאשר התובעת אף ניצלה אפשרות זו ועבדה תקופה מסוימת במסגרת תאגיד זה. בנוסף טען הנתבע, כי התובעת קיבלה הודעה מוקדמת מראש על הכוונה לסגור את החברה, תוך כוונה ברורה שתמשיך ותעבוד אצל התאגיד הרוכש וכי טענות התובעת לענין החבות בביטוח פנסיוני, לעניין שיעור פיצויי הפיטורים הנתבעים, אי תשלום בגין שעות נוספות ודמי הבראה - אינן נכונות. 6. במסגרת התצהיר שהגישה התובעת לביה"ד דבקה התובעת בתביעה למתן פסק דין כנגד הנתבע על יסוד עילת הפסק מכח הדוקטרינה של "הרמת מסך". זאת, תוך התעלמות למעשה מטענותיו של הנתבע ביחס לזכאותה לתשלום הסכומים הנתבעים מהחברה; דהיינו - תוך התעלמות מטענות הנתבע כי על מנת לזכות בסעד של "הרמת מסך" נדרשת התובעת לשוב ולהוכיח את טענותיה נגד החברה ככל שהיא מבקשת לחייבו בחובות החברה. הכרעה נקדים ונציין כי לאחר שבחנו את החומר המצוי בתיק הגענו למסקנה כי דין התביעה להידחות, וזאת מהטעמים הבאים: האם זכאית התובעת לבסס את תביעתה כנגד הנתבע על עילת הפסק שניתן כנגד החברה בהעדר הגנה 7. התובעת השתיתה כאמור את תביעתה כנגד הנתבע על עילת הפסק שניתן כנגד החברה בהליך המשפטי בו הנתבע לא היה צד. משמע - בתביעתה של התובעת גלומה למעשה ההנחה כי התביעה שניתנה כנגד החברה - אשר נמנעה מהגשת כתב הגנה - מהווה "מעשה בית דין" ביחס לנתבע ומכאן תביעתה על יסוד עילת הפסק. עם הנחה מובלעת זו אין בידינו להסכים וזאת גם אם נצא מנקודת הנחה לפיה, פסק דין אשר ניתן בהעדר הגנה יכול שיצור "מעשה בית דין" כלפי הצדדים להליך או חליפיהם. שכן, הכלל הוא כי פסק דין שניתן לטובת החברה או נגדה אינו קושר, כ"מעשה בית דין", את בעלי מניותיה (ראה - לעניין זה רע"א 2237/06 בנק הפועלים נ' ויינשטיין, , ניתן ביום 8.3.09; לעמדה אחרת ראה - האסמכתאות שבפסה"ד וכן זלצמן עמ' 325). בהקשר זה - נקבע בפסיקה, לא אחת, כי אין יחסי החברה ובעל מניות שלה כשלעצמם מהווים בסיס לצמיחתם של יחסי קירבה משפטית (privit) לצורך חלותו של כלל המניעות הדיונית (ראה גם - נינה זלצמן, "מעשה בית דין בהליך האזרחי" (1991), עמ' 435). 8. אכן ערים אנו לחריג לכלל זה, אשר יכול ויקום במקרה של חברת מעטים או חברת יחיד כפי המקרה דנן. אולם תחולתו של חריג זה תלויה בתשובה שתינתן לשאלה באיזו מידה קיימת למעשה חפיפה בין האינטרסים של בעל המניות ושל החברה בהתדיינות מושא פסק הדין. לטעמנו, חפיפה מעין זו לא הייתה קיימת במקרה דנן בנסיבות בהן החברה הפסיקה את פעילותה וגורלה העסקי הוכרע לשבט הרבה לפני שניתן פסק הדין ומשכך לא השפיע עוד על גורלו של הנתבע, באופן שיצר זהות אינטרסים בינו לבין החברה (ראה - לעניין זה זלצמן עמ' 439-443). ערים אנו גם לעובדה כי הכלל לפיו פסק דין שניתן כנגד החברה אינו יכול להוות "מעשה בית דין" כנגד בעל מניותיה נגזר מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת וכי את העיקרון הזה בדיוק מבקשת התובעת לסייג במקרה דנן. זאת, על יסוד נימוקים מנימוקים שונים הקשורים בהתנהלות הנתבע במהלך התקופה בה עבדה בחברה ועם סיומה ("עירוב נכסים", "מימון דק" וחוסר תום לב במהלך תקופת העבודה ועם סיומה), אלא שסבורים אנו כי יש להבחין בין הטעמים מהסוג האחד שמעלה התובעת להרמת מסך ולחיוב הנתבע בחובות החברה, כאמור לעיל - טעמים המתייחסים לתקופת עבודתה וסיומה - לבין הטעמים מהסוג השני הרלבנטיים להכרה בקירבה משפטית או "הרמת מסך דיונית" לעניין "מעשה בית דין". טעמים מן הסוג השני, המצדיקים הכרה ב"מעשה בית דין", צריך שיתייחסו לנסיבות כפי שהיו במועד בו ניתן פסק הדין, למידה בו היה לנתבע יומו בבית הדין ולשאלה - האם מוצדק לשוב ולהטריח את התובעת להתדיין לגופה של התביעה נגד החברה. שכן, יש לזכור כי ההצדקה לשימוש בעקרון של "מעשה בית דין" קשורה בטבורה לתשובה שתינתן לשאלה מהו האיזון הראוי שבין הזכות של בעל דין שיהיה לו יומו בבית המשפט למול הזכות של הצד שכנגד שלא להיות מוטרח שוב ושוב לערכאות לצורך דיון בתביעה לגופה. 9. בהקשר הרלבנטי לנושא דיוננו כעת של "מעשה בית דין", כל שהיה בידה של התובעת להראות הוא - כי במועד בו ניתן פסק הדין בחר הנתבע, שלא היה צד להליך, שלא להגיש כתב הגנה בשמה של החברה. זאת ותו לא. 10. אנו סבורים, כי אפילו נקבל את טענתה של התובעת כי בחירה זו של הנתבע מלמדת על התנהלות בחוסר תום לב מצידו, הרי שלטעמנו אין בכך כדי ליצור כלפיו "מעשה בית דין", המאפשר הגשת תביעה כנגדו מכוח עילת הפסק שניתן נגד החברה. שכן, סבורים אנו כי המנעותו של הנתבע מלהגיש כתב הגנה בשם החברה אינה יכול להוביל למסקנה בדבר נכונותו להודות בטענות התובעת, ככל שיש בהן לחייב אותו, ואף לא בנכונותו להודות בטענות התובעת ביחס לחברה. בהקשר זה כותבת המלומדת נינה זלצמן לאמור: "המסקנה היחידה שניתן להסיק ממחדלו של הנתבע (שלא הגיש כתב הגנה) היא, לכל היותר הסכמתו לתוצאה מסוימת, לאמור שהתובע יזכה בסעד המבוקש במסגרת אותה תובענה שכן, מניעיו של הנתבע שאינו מגיש כתב הגנה או שאינו מתייצב לדיון... יכולים להיות שונים ומגוונים ואינם חייבים בהכרח להיות קשורים דווקא בנכונותו להודות בצדקתו של התובע. כך למשל ייתכן שנמנע מלהתגונן משום ערכו הנמוך של סכום התביעה מצד אחד והוצאות הגבוהות הכרוכות בניהול המשפט מצד אחר. על כן יהא זה בלתי הוגן כלפי הנתבע אם כ'עונש' על מחדלו בתובענה הראשונה לא יוכל להתגונן כראוי מפני התביעה הנוספת של התובע המבוססת על עילת תביעה שונה מן העילה המקורית רק משום שיהיה מנוע מלהעלות להגנתו טענות שהיה יכול להשמיען במסגרת התובענה הראשונה אלמלא מחדלו כאמור." (ראה - עמ' 322 שם) 11. דברים אלה כוחם יפה, מדרך קל וחומר במקרה דנן, שעה שהנתבע לא היה צד להליך בתביעה כנגד החברה, שעה שלא הועלו במסגרת התביעה כנגד החברה טענות ביחס לנתבע באופן שאיפשר לו להעלות על דעתו כי פסק הדין שניתן כנגד החברה (בהעדר הגנה) יהווה ביום מן הימים עילה לחיובו האישי. נהפוך הוא. הימנעותו של הנתבע כבעל מניות מלפעול להגשת כתב הגנה בשם החברה נעשתה על יסוד המצב המשפטי שסקרנו לעיל לפיו, אין בחיובה של החברה כדי ליצור כלפיו "מעשה בית דין" כ"חליף". מכאן - שלדעתנו אין לומר כי היה לנתבע יומו בבית הדין או כי הנתבע ויתר על יומו בבית הדין באופן המצדיק התיחסות אליו כאל "חליף" של החברה. מנגד, אין גם לומר כי ההמנעות מהפעלת הדוקטרינה של "מעשה בית דין" תגרום עוול לתובעת בכך שתוטרח שוב ושוב לבית הדין באותו עניין. שכן, התובעת היא שבחרה בעבר שלא לצרף את הנתבע לתביעתה המקורית כנגד החברה והיא שנמנעה מלעלות אז את שלל טענותיה כלפיו המצדיקות לטענתה הרמה של מסך ההתאגדות. מכאן שככל שהתובעת מוצאת עצמה מוטרחת שוב לבית הדין, הרי שהדבר נגזר ממחדלה שלה ולא - ממחדלו של הנתבע. 12. לאור כל האמור - מסקנתנו היא כי האיזון שבין זכותו של הנתבע שיהיה לו יומו בבית הדין למול זכותה של התובעת להמנע מריבוי התדיינות באותו עניין מחייב דחייתה של התביעה המופנית כנגד הנתבע, המושתתת כאמור אך ורק על עילת הפסק. האם התקיימו העילות המצדיקות הרמת מסך 13. זאת ועוד אחרת, אף לו סברנו כי התובעת רשאית לתבוע את הנתבע מכח עילת הפסק עפ"י הדוקטרינה של "מעשה בית דין" - וכאמור לא זו היא דעתנו - הרי שלא היה בכך כדי להועיל לתובעת. שכן, במקרה דנן לא שוכנענו כלל ועיקר בקיומן של נסיבות חריגות המצדיקות "הרמת מסך" וזאת, בהתיחס לנסיבות כפי שהיו במהלך תקופת עבודתה של התובעת ועם סיומה ונפרט: 14. סעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "החוק") מעגן את הכלל לפיו לחברה יש אישיות משפטית נפרדת. חריג לכלל זה מעוגן בסעיף 6 לחוק, והוא מכונה "הרמת מסך". משמעו של החריג הוא - יצירת יריבות משפטית ישירה בין העובד, לבין בעל המניות של החברה. חריג זה מיושם במקרים בהם הוכח ניצול לרעה של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת באופן המצדיק התעלמות מעקרון זה. יוער, כי סעיף 6 הנ"ל תוקן בשנת 2005, במסגרת תיקון מספר 3, התשס"ה - 2005 (ראה - ס"ח 1989 עמ' 238) באופן שצמצם את שיקול דעתו של בית המשפט לגבי המקרים בהם יורם מסך ההתאגדות. מכל מקום, בפסיקה נקבע כי נוסח הסעיף הרלבנטי עליו יש להסתמך הוא זה שעמד בתוקפו במועד בו הסתיימו יחסי העבודה ועת שהתגבשה עילת התביעה (ראה - ע"ע 1435/04 י.ס תעשיות בע"מ ואח' נ' מוחמד חטיב, , ניתן ביום 23.5.06) ובמקרה דנן, מדובר בסעיף 6 לפני תיקונו, אשר קבע כי: "(א) הרמה של מסך ההתאגדות היא אחד מאלה: (1) ייחוס חובות וזכויות של החברה לבעל מניה בה. (2) ייחוס תכונות, זכויות וחובות של בעל מניה לחברה. (ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות אם התקיים לכך התנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג). (ג) בית המשפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה: (1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם; (2) בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. (ד) הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (ה) אין בהוראת סעיף זה כדי למנוע מבית משפט להעניק סעדים אחרים, לרבות השעיית זכותו של בעל מניה מסוים בחברה להיפרע את חובו, עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל יתר התחייבויותיה." 15. בפסיקה נקבע, כי העובדה שהתגלו קשיים כלכליים בחברה שמנעו תשלום זכויות לעובדים אין די בה כדי להצדיק הרמתו של מסך ההתאגדות, אלא אם הוכח כי בעלי המניות פעלו בחוסר תום לב או מתוך ידיעה ברורה כי אין סיכוי לקיים את ההתחייבויות כלפי העובדים. כמו כן נפסק, כי בעת שנבחנת טענה של "עירוב נכסים" בין החברה לבין בעלי מניותיה יש לבדוק מהי המטרה העומדת בבסיסו של אותו "עירוב" וכן כי ככל שהמטרה העומדת בבסיסו עולה עם טובת החברה, הרי שאין להרים את המסך. שכן, "הרמת מסך" במקרים כגון דא עלולה להרתיע בעל מניות מלסייע לחברתו כל אימת שזו נקלעת למצוקה כלכלית (ראה - ע"ע 387/05 אהרון פוטרמן נ' נפתלי ניסני, , ניתן ביום 9.12.07 (להלן: "עניין פוטרמן") וכן ע"ע 150/07 ח.א. בוני חיפה נ' עאמר חורי, , ניתן ביום 26.8.08). ומן הכלל אל הפרט 16. לטענת התובעת, די בעובדה שהנתבע לא פעל במקרה דנן לפירוק החברה על מנת להצדיק את "הרמת המסך". עם טענה זו אין בידינו להסכים. שכן, אף בפסיקתו של ביה"ד הארצי לעבודה לא נקבע כי די בטעם זה לבדו כדי להצדיק "הרמת מסך", וודאי שלא ביחס למכלול רכיבי התביעה. יוער כי לטעמנו, בשום מקרה אין בטעם זה כשלעצמו להוות הצדקה להרמת מסך גורפת המביאה לחיוב הנתבע בסכום התביעה הכולל, העולה משמעותית על עלות הפירוק. מסקנה מעין זו היא המתבקשת נוכח עקרון המידתיות, שעה שאנו משווים לנגד עיננו את מידת הפסול שבהתנהלות בעל המניות, על הנזק הכרוך בה, לעומת הסנקציה הנגזרת עליו. למען הסר ספק יובהר, כי אין להסיק מדברינו לעיל כי בכל מקרה של המנעות הבעלים מפירוק החברה יש כדי להוביל באופן אוטומטי להרמת מסך ביחס לעלות הפירוק. זאת, בלי לבחון לגופו של עניין את מכלול הנסיבות, לרבות השאלה - מדוע ולמה לא ננקטו הליכי הפירוק על ידי הבעלים. 17. התובעת טענה עוד, כי יש הצדקה ליישום הדוקטרינה של "הרמת מסך" בשל "עירוב נכסים" בין הנתבע לבין החברה ובשל חוסר תום לב של הנתבע בכל הנוגע לשימוש בנכסי החברה. לכשעצמנו, לא מצאנו הוכחות לטענה זו בדבר "עירוב נכסים" או לשימוש בחוסר תום לב של הנתבע בנכסי החברה וכל שמצאנו לענין זה הוא - כי התובעת מלינה למעשה, על כך שהנתבע ערב אישית לחובות החברה כלפי חלק מהנושים ואף נדרש לפרוע את חובות החברה כערב משהחברה נקלעה למצב של חדלות פרעון. אנו סבורים, כי אין בין מצב דברים זה לבין "עירוב נכסים" ולו דבר. יתרה מזו, בפסיקה נקבע כי מתן ערבויות אישיות על ידי בעל מניות ומנהלי חברה מעיד דווקא על רצינותם של אלה וכוונתם לעמוד בהתחייבויות החברה (ראה - עניין פוטרמן והאסמכתאות המפורטות שם). 18. התובעת ביקשה להשליך יהבה לענין "הרמת המסך" על ה"יסוד נפשי" של הנתבע, אשר ראה את החברה ואת עצמו כאישיות אחת וזאת, בשים לב לכך שהנתבע נקט לעתים בלשון "אני" עת שהתכוון לחברה. אנו סבורים, כי אין לייחס לעובדה זו חשיבות לצורך הכרעה בסוגיית "הרמת המסך", הנבחנת על פי מעשיו של הנתבע ולא על פי דבריו. במיוחד נכונים הדברים שעה שמדובר במי שאינו בקיא ברזיהם של דיני התאגידים. 19. התובעת הלינה על כך שהנתבע, אשר הפנה להסכמי הרכישה והמכירה של העסק שהפעילה החברה - וזאת, על מנת לשכנע את ביה"ד בכך שהחברה נקלעה לחובות כבדים מסיבות שלא היו תלויות בו - לא הציג הסכמים אלה בפני ביה"ד. אנו סבורים כי עובדה זו אינה צריכה להיזקף לחובתו של הנתבע דווקא בשים לב לכך שהתובעת היא שבחרה להשהות את התביעה כנגד הנתבע משך שנים ארוכות. דבר שהוביל, מטבע הדברים, לכך שחלק מן המסמכים הרלבנטיים אינו מצוי עוד בידי הנתבע. 20. התובעת ביקשה לזקוף לחובתו של הנתבע את מכירת העסק לצד ג' כדי להמנע מפרעונן של ערבויות אישיות וזאת, במקום לעשות שימוש בנכסי החברה (רכושה הקבוע והמוניטין שלה) לצורך פרעון חובות העובדים. לטעמה, די בכך כדי להצדיק הסטה של מסך ההתאגדות. לעניין זה השליכה התובעת יהבה על הדו"ח הכספי של החברה המתייחס לשנת 2000, בו נאמד רכושה הקבוע של החברה בסך של 225,000 ש"ח ואילו שווי המוניטין שלה הוערך בסך של 150,000 ש"ח. אנו סבורים, כי אין לקבל אף טענה זו של התובעת וזאת מכמה טעמים: ראשית יאמר כי - ספק בעינינו כיצד ניתן היה לעשות שימוש בנכסי החברה (רכושה הקבוע והמוניטין שלה) לצורך פרעון חובותיה כלפי העובדים, בשים לב לכך שהתחייבויות החברה, מעבר לחובות כלפי העובדים, עלו בהרבה על רכושה הקבוע. בהקשר זה נציין, כי עיון בדוחות הכספיים של החברה מלמד כי התחייבויותיה של החברה בסוף שנת 2000 עלו על שווי רכושה ב-337,000 ש"ח. כן יאמר - כי הערכת השווי של "הרכוש הקבוע" כפי שנעשתה בדו"ח לשנת 2000 הינה בבחינת "הערכה על הנייר" שאינה משקפת בהכרח את הסכומים שהיו יכולים להתקבל בפועל בין קונה מרצון למוכר מרצון. הדבר נכון בעיקר ביחס לרכוש קבוע דוגמת מכונות וציוד משרדי, אשר יש קושי למוכרם בשוק החופשי תמורת ערכם, כפי שהוא מוערך בדו"ח הכספי. על אחת כמה וכמה שהדבר נכון ביחס לשווי המוניטין. שנית יאמר - כי יש לזכור שהנתבע העדיף למכור את פעילות החברה כ"עסק חי" באופן שאיפשר את המשך העסקתם של העובדים ולא בטוח כלל ועיקר כי יש לבוא אליו בטרוניה בענין זה. שלישית יאמר - כי לכשעצמנו, מתקשים אנו להסכים עם הטענה כי במקרה בו מתקשה החברה לפרוע את חובותיה כלפי העובדים, מטיל הדבר חובה על הבעלים לשלם מכיסו מעבר לפרעון הערבויות האישיות שנתן לצדדים שלישיים במטרה לאפשר את פעילותה השוטפת של החברה. זאת שעה שלא הוכח כל פגם בהתנהלותו השוטפת של בעל המניות. שכן, כפי האמור, מתן ערבויות אישיות מעיד על רצינות כוונותיו של הבעלים, תוך סיכון הונו האישי למען החברה, ואין מקום לטעמנו להרחיב את היקף החובה הטמונה בערבות האישית מעבר לדיני הערבות ולהסכם הערבות שנערך. 21. במסגרת סיכומיה ביקשה התובעת לזקוף לחובת הנתבע אף את העובדה שלא נעשה שימוש בסכום שנרשם בדוחות הכספיים כ"עתודה לפיצויים" בסך של 133,000 ש"ח לצורך תשלום פיצויי פיטורים. זאת, על אף שהסכום הנ"ל "הוחזק" לטענתה, על-ידי החברה במועד הרלבנטי לתביעה. התובעת סברה כי גם בכך יש להצדיק הרמה של מסך ההתאגדות. אנו סבורים, כי בענין זה נתפסה התובעת לכלל טעות. שכן, הרישום המופיע בדוחות הכספיים כ"עתודה לפיצויים" אינו מבטא אלא את התחייבויות החברה לפיצויי פיטורים ואינו מלמד על הפקדת הסכומים הללו בקופות גמל לצורך תשלום פיצויי פיטורים. נהפוך הוא. עיון בדוחות הכספיים מלמד כי אין בהם רישום המעיד על הפקדות לפיצויים; קרי - רישום המעיד על "ייעודה לפיצויים". מכאן - שמסקנת התובעת כי ניתן ללמוד על כך שהחברה "החזיקה" כספים לתשלום פיצויי פיטורים אולם נמנעה מלשלמם - אין לה אחיזה בדוחות הכספיים. 22. התובעת הוסיפה וטענה כי יש להרים את מסך ההתאגדות מהטעם שהחברה מומנה ב"מימון דק". בפסיקה נקבע כי "מימון דק" משמעו - מקום בו ההון העצמי של החברה אינו עומד ביחס סביר לסיכונים בהם היא נושאת, או שאינו עומד ביחס סביר להלוואות שנטלה מצדדים שלישיים ("מינוף גבוה") (ראה - ע"א 2223/99 ויטלי קריספי נ' ח. אלקטרוניקה (1988) בע"מ ואח', פ"ד נז(3) 116 בעמ' 133). מכאן הרציונל העומד בבסיסו של ה"מימון דק" כצידוק ל"הרמת מסך" לבעליה של החברה, אשר מלכתחילה נטל על עצמו סיכון נמוך בהשוואה לסיכונים בהם אמורה היתה החברה ונושיה לשאת בהם. בהתאם לכך, סבורים אנו כי שעה שנבחנת סוגיית ה"מימון הדק" יש ליתן את הדעת - לא רק ליחס בין שווי הון המניות של החברה לבין התחייבויותיה (במועד השקעת ההון), אלא גם לנכונותם של בעלי החברה להשקיע במהלך פעילותה של החברה מהונם העצמי. זאת על-ידי מתן הלוואות בעלים או מתן ערבויות אישיות. במקרה דנן, מהדוחות הכספיים שהוצגו בפנינו עולה - כי לחברה היו בשנת 2000 התחייבויות שוטפות לבעלי המניות שהסתכמו בסך של 103,534 ש"ח; דהיינו - ניתן ללמוד כי הנתבע השקיע הון עצמי בחברה על מנת לאפשר את פעילותה השוטפת ובכך ביטא את נכונותו לשאת בסיכון סביר בהשוואה לסיכונים בהם נשאה החברה. מעבר לכך, במקרה דנן, ניתן ללמוד כי הון המניות של החברה עם הקמתה הסתכם ב-4,000 ש"ח. זאת שעה, שהתובעת מצידה לא הציגה בפני ביה"ד כל נתון ביחס להיקף ההתחייבויות של החברה במועד השקעת ההון. נתון ממנו ניתן יהיה ללמוד על יחס בלתי סביר שבין הון החברה לבין היקף התחייבויותיה במועד השקעת ההון. בנסיבות אלה, איננו סבורים כי קיימת הצדקה - מבחינת הגיונם של דברים - להרים את מסך ההתאגדות בעילה של "מימון דק". סוף דבר 23. לאור כל האמור לעיל - התביעה נדחית. אי לכך, התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט בסך כולל של 2,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק וזאת, תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין אליה. תביעה אישיתבית הדין לעבודהמניותבעלי מניותדיני חברות