תשלום שעות נוספות לעובד זר סיעודי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות מטפלת זרה סיעודית / תשלום שעות נוספות לעובד זר סיעודי: בפני בית הדין תביעת התובעת, עובדת זרה אזרחית סרי לנקה, את הנתבעת 1 - עיזבון שרה מהטיזאדה ז"ל ואת בנה של המנוחה, הנתבע 2 - מר משה הוד (מהטיזאדה) (להלן: "מר הוד" או "הנתבעים") וכן את הנתבעת 3 - חב' א.ש. סיעוד ורווחה (להלן: "חב' א.ש." או "החברה") אשר בית הדין בהחלטתו מיום 27.7.06 התיר לצרפה, בהתאם לבקשת מר הוד מיום 18.5.06. העובדות התובעת עבדה כמטפלת סיעודית של המנוחה מיום 28.11.02 ועד לחודש דצמבר 2005. חב' א.ש. הינה חברת השמה בתחום שירותי סיעוד לקשישים והינה מוכרת על ידי המוסד לביטוח לאומי למתן שירותי סיעוד לזכאים לכך מכוח חוק הביטוח הלאומי. שכרה של התובעת שולם בחלקו על ידי המנוחה, על ידי מר והוד וע"י חב' א.ש, כאשר חב' א.ש. שילמה לתובעת שכר עבודה חודשי בעבור 15.5 שעות עבודה שבועיות בהתאם למכסה המקסימלית על פי חוק הביטוח הלאומי, ובהתאם להיקף שעות שירותי הסיעוד שאישר ביטוח לאומי למנוחה. המנוחה ומר הוד השלימו את שכרה של התובעת לסך של 3,500 ₪. תלושי השכר מחב' א.ש. משקפים את התשלומים ששולמו בפועל על ידה. התובעת התגוררה בבית המנוחה. בחודש אוגוסט 2004 שולמו לתובעת סך של 3,000 ₪ על ידי המנוחה ומר הוד. עבודת התובעת הסתיימה לאחר אישפוזה של המנוחה ופטירתה. התובעת זכאית לפיצויי פיטורים מהמנוחה בגין תקופת עבודתה מספטמבר 2004 ועד דצמבר 2005 (לגבי יתר התקופה קיימת מחלוקת) וכן לדמי הבראה בגין תקופה זו. המחלוקת האם התובעת הועסקה בשעות נוספות וככל שכן, האם היא זכאית לתוספת גלובלית בגין שעות אלה. האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעת למר הוד. האם נכונה טענת חב' א.ש. כי תקופת העבודה של התובעת החלה ביום 1.12.02 והאם נכונה טענת מר הוד שחלה הפסקה בת 20 יום בעבודת התובעת בחודש אוגוסט 2004 ומה נפקות הדבר. האם שכרה של התובעת בגין החודשים נובמבר ודצמבר 2005 שולם במלואו ובמידה שלא, האם התובעת זכאית להפרשי שכר ובאיזה שיעור. האם בנסיבות סיום עבודתה של התובעת היא זכאית לפיצויי פיטורים. במידה וכן - על מי מהנתבעים מוטלת החובה לשלמם ובאיזה שיעור. האם התובעת זכאית לפדיון חופשה שנתית ולדמי הבראה ובאיזה שיעור. האם התובעת זכאית לתמורה בגין עבודה עבור שישה ימי חג ובאיזה שיעור. בהקשר זה, האם התובעת עבדה בימי חג ובמידה וכן, האם נכונה הטענה ששהתה בחופשה בימים חליפיים. הכרעת הדין האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לבין מר הוד התובעת טוענת כי מר הוד שהינו בנה של המנוחה ויורש על פי דין של המנוחה, היה שותף בהעסקתה ולכן חב הוא בחובותיה. לטענת מר הוד, לא התקיימו בינו לבין התובעת יחסי עובד-מעביד והוא לא היה שותף להעסקתה. התובעת בתצהירה טענה כי מר הוד והמנוחה היו מעסיקיה במשותף עקב הסיבות הבאות: "ב. שכר עבודתי שולם על ידי המנוחה והנתבע 2. ג. ככל הידוע לי הנתבע 2 הינו מי שפעל להתקשרות עם הנתבעת 3, שעזרה לתווך בין הצדדים ומי שפעל בעניין הסכם העסקתי, כמו כן, המנוחה והנתבע 2 עסקו בכל העניינים הקשורים בי ובעבודתי ובשהייתי בארץ. ד. המנוחה והנתבע 2, פעלו יחד ולחוד כמעסיקיי, פיקחו על עבודתי ושימשו לי כתובת לכל בעיה ופניה. ה. הנתבע 2 הוא שהודיע לי על פיטוריי. ו. לאור האמור לעיל, אני ראיתי גם בנתבע מס' 2 כמעסיק לכל דבר ועניין." (סעיף 13 לתצהיר התובעת). התובעת בעדותה אמרה כי כל ילדי המנוחה השתתפו בתשלום שכרה: "ש. ממי היית מקבלת את השכר ת. ממשה ש. היית מקבלת את זה בשיק אחד ת. לא. שיק נותן חצי והחצי השני נותנים הילדים באמצעות משה..." (עמ' 7 ש' 6-10). כלומר, בניגוד לתצהירה, התובעת בעדותה בפנינו אמרה כי כל הילדים השתתפו בתשלום שכרה ולא רק המנוחה ומר הוד. מר הוד אמר בעדותו כי מאחר והמנוחה היתה מרותקת למיטתה ומאחר ולאסתר היה ייפוי כוח לחשבון הבנק של המנוחה, אסתר היתה משלמת לתובעת ולעיתים גם מרים (עמ' 29 ש' 27-28). גם מרים אמרה בעדותה כי אסתר היתה מטפלת בכספים באופן בלעדי (עמ' 33 ש' 3-5) וכי רק לה היה יפוי כוח לחשבונה של המנוחה. בכך יש כדי להטיל ספק בדבר טענתה של התובעת כי המנוחה ומר הוד בלבד שילמו את שכרה. עוד אמרה התובעת בעדותה, כי היא ראתה את כל ילדיה של המנוחה באים לבקרה וכי אסתר היתה מגיעה הכי הרבה לבקר את המנוחה: "ש. את מי ראית יותר בבית של שרה את הבנים שלה או את הבנות שלה ת. את כולם ביחד ראיתי. אסתר ראיתי הכי הרבה פעמים כי היא באה הרבה. ילדים שלה באים והולכים. באים לבקר את האמא והולכים." (עמ' 7 ש' 24-26 וכן עמ' 12 ש' 4-9). דברים אלו באים בניגוד לטענת התובעת כי מר הוד פיקח על עבודתה, כאשר אחותו אסתר שהתה בבית המנוחה פעמים רבות ולכן יש להניח כי ידעה טוב יותר את המתרחש בבית המנוחה ויכלה לפקח יותר על עבודתה של התובעת. בתצהירה, התובעת אמרה כי לאחר שהמנוחה אושפזה והודע לה על פיטוריה, היא דרשה לקבל את זכויותיה והנתבעים הציעו לה את הסכומים האמורים בנספח ב' לתצהירה (סעיפים 15-16 לתצהירה). בעדותה, התובעת אמרה כי את המשא ומתן ניהלה לא רק עם מר הוד אלא גם עם מירי ועם שלמה: "ש. כשהלכת למירי לפני ששרה נפטרה הלכת למירי. ישבתם אצל מירי ומירי עשתה לך רשימה. מפנה לנספח ב' לצהירך. מי עשה את הרשימה ת. העדה מצביעה על נציגת הנתבעת 3 ש. מי ישב איתך אצל מירי ת. שלמה היה. ש. מי אמר לך שאת צריכה להפסיק לעבוד ת. משה ש. את הויכוח על הכסף עשית עם שלמה ת. שלמה היה כל החיים שלו בוכה על הכסף. משה אמר לי תלך לחברה ותגיד לה לעשות לך חשבון על כסף. באתי עם החברה לעשות חשבון, והבאתי חשבון ראשון. באתי לבית החולים היה שלמה שם, ואמר לי תביאי לי את הנייר הזה, הוא רואה חשבון, היה צורח שם וקילל אותה ואמר שגנבתי מאמא כסף. בסוף אסתר היתה שם אמרתי לה שאני לא עשיתי את המסמך הזה אלא החברה עשתה ולאחר מכן משה בא ביום שני נתן לי מכתב פיטורים ומשה לא אמר לי כלום וכך היה הסיפור. משה נתן לך את המכתב פיטורים לאחר שדיברת עם כולם ת. שלמה היה אצלי אצל מירי. אחרי שצעק עלי בבית החולים. החברה נתנה לי חשבון יותר, התקשר לחברה ואמר שננסה לעשות זאת בלי משפטים ובשלום." (עמ' 13 ש' 12-22). מכאן עולה, כי אמנם מי שנתן לתובעת את מכתב הפיטורים היה מר הוד, אולם כל ילדיה של המנוחה היו מעורבים בהעסקתה ובמשא ומתן על הפסקת העסקתה, ולא הוכח כי מר הוד בלבד היה מעסיקה של התובעת. העדה מטעם חב' א.ש., הגב' מרים אלקיים העידה כי על הסכם ההעסקה של התובעת מטעם חב' א.ש. חתמו שלמה ומרים והם היו מעורבים בכך (עמ' 17 ש' 28-29). גם שלמה העיד בפנינו כי כל האחים היו מעורבים בהחלטה (עמ' 36 ש' 14-15). עוד העידה הגב' אלקיים כי לא נפגשה כלל עם משה, וכי שלמה ישב איתה על חישוב הסכומים המגיעים לתובעת (עמ' 19 ש' 20-21). מר הוד תמך בגרסתה כי שלמה היה זה שישב עימה (עמ' 31 ש' 29 ואילך). עוד אמרה כי על דוחות הנוכחות של התובעת, חתם כל פעם ילד אחר (עמ' 20 ש' 16-17). מר הוד אמר בעדותו כי ההחלטה להביא למנוחה עובדת סיעודית התקבלה על ידי כל האחים יחד עם המנוחה (עמ' 25 ש' 29 ואילך). הפסיקה קובעת כי ההכרעה בשאלה האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין צדדים כלשהם אינה תמיד קלה, כאשר הכרעה זו היא פרי ניתוח של הממצאים העובדתיים העומדים בפני בית הדין (ע"ע (ארצי) 660/06 ישי בירגר נ' ג'ונל קטיבוג, עמ' 6 - ). מעדויות הצדדים ומניתוח הממצאים בפנינו עולה, כי בתקופה בה הועסקה התובעת, כל ילדיה של המנוחה היו מעורבים בהעסקתה, בדרך זו או אחרת. הוכח בפנינו כי משכורתה של התובעת לא שולמה לה על ידי המנוחה ומר הוד, כי אסתר היתה באה לבקר את המנוחה "הכי הרבה פעמים", כי את המשא ומתן בעניין זכויותיה של התובעת לא ניהלה עם מר הוד וההחלטה על קבלתה של התובעת לעבודה התקבלה על ידי כל האחים ולא רק על ידי מר הוד. לפיכך, לא הוכח בפנינו כי מר הוד היה אחראי להעסקתה של התובעת באופן בלעדי ואין אנו מוצאים לנכון להבדיל בין מר הוד לבין שאר ילדיה של המנוחה וטענתה של התובעת כי מר הוד היה מעסיקה במשותף, נדחית. אף אם מר הוד היה זה שהודיע לתובעת על סיום העסקתה, עובדה זו אינה מקימה חזקה כי הוא היה המעסיק היחיד של התובעת. אשר על כן, טענת התובעת כי בינה לבין מר הוד התקיימו יחסי עובד-מעביד, נדחית והתביעה באופן אישי כנגדו נדחית. לפיכך, קביעותינו להלן תתייחסנה לנתבע 1 - עיזבון המנוחה בלבד. היקף משרתה של התובעת התובעת טוענת כי הינה זכאית לתשלום עבור שעות נוספות מאחר שהתגוררה עם המנוחה ומאחר והיתה זמינה לעבודה במשך כל שעות היממה במשך שישה ימים בשבוע ומשכך, היקף משרתה עלה על משרה מלאה. התובעת מתבססת על פסיקתו של בית-הדין הארצי בעניין ע"ע 1113/02, יוהאנה טודוראנג'אן - מעיין, (להלן: פרשת מעיין), בו נקבע לטענתה, כי עובד סיעודי המתגורר בבית המעסיק, זכאי לשכר גלובלי בשיעור של 30% מעל שכר המינימום, כתשלום עבור "שעות נוספות" שעבד. מנגד, הנתבעים טוענים כי לתובעת היו שעות חופשיות רבות בהן יכלה לעשות ככל העולה על רצונה, וכי התובעת לא הצליחה להצביע על מתכונת עבודה קבועה ולא הוכיחה את שעות עבודתה אחת לאחת ועל כן, יש לדחות את תביעתה לתשלום שעות נוספות. מתיאור העובדות שהוצגו בפנינו ומהעדויות של הצדדים, עולה כי המנוחה אשר היתה בת 78, סבלה מבעיות רפואיות שונות, היתה לאחר שבץ מוחי ולא היתה מסוגלת לטפל בענייניה ונזקקה להשגחה צמודה (ר' עמ' 25 לפרוטוקול ש' 20, עמ' 26 ש' 28-29, עמ' 33 לפרוטוקול ש' 7-10), לפחות בארבעת החודשים האחרונים לחייה. מר הוד בעדותו אמר כי מצבה הרפואי לא היה טוב וכי סבלה ממחלת כליות והיתה צריכה לעבור טיפולי דיאליזה ארבע פעמים ביום. עוד אמר כי המנוחה היתה מרותקת למיטתה בחלק מהזמן וכי לא היה ניתן להשאירה ללא השגחה (עמ' 25 לפרוטוקול מיום 30.3.08 ש' 20, עמ' 26 ש' 28-29). על כך העידה גם הגב' מרים אלון, בתה של המנוחה (עמ' 33 לפרוטוקול מיום 30.3.08 ש' 10). התובעת ישנה בחדרה של המנוחה ומר הוד העיד כי היתה זמינה לעבודה בכל שעות היממה (עמ' 28 ש' 8-9). התובעת בעדותה פירטה את הפעולות אותן ביצעה עבור המנוחה, מהן עולה כי התובעת בישלה למנוחה ודאגה לה לארוחות בוקר, האכילה אותה, ערכה עבורה קניות, היתה לוקחת אותה לרופאים, לטיולים ולילדיה ודאגה לניקיון הבית: "ש. באיזה שעה היתה מתעוררת כל יום ת. קרוב לשעה 08.30 מתעוררת. לוקח קרוב לשעתיים כי אני לוקחת אותה לאמבטיה, הלכה לאט לאט לאמבטיה ורוחצת אותה. אחרי זה אני שמה אותה בסלון, עושים אוכל בשבילה, מאכילה אותה, אחרי זה לנקות את הכלים במטבח ומנקה את הבית. אני כל היום מנקה את הבית, הבית היה מבריק כל הזמן. אני לפעמים הולכת לקניות, לפעמים ילדים באים ואני הולכת לקניות..." (עמ' 8 ש' 1-26). כמו כן, התובעת הסבירה את עזרתה במתן טיפולי הדיאליזה של המנוחה: "... הייתי עושה לה דיאליזה וזה היה לוקח שעה. כל שעה צריך לפחות לקחת אותה לשירותים פעמיים..." (עמ' 12 ש' 1-2). עוד העידה כי היה צורך לעשות למנוחה טיפולי דיאליזה כל שש שעות במשך החודשים האחרונים לחייה (עמ' 8 ש' 22-23). התובעת בעדותה טענה כי כשהמנוחה היתה בטיפול נמרץ לא נדרשה לעבוד, אך שהתה ליד מיטתה עקב דרישת בתה של המנוחה: "... הולכת בשעה 08.00 ואני ישבתי לידה ליטפתי אותה ואני בשתיים הלכתי הביתה שעה שעתיים לאכול צהריים וישבתי לידה נשארתי עד שעה 22.00-23.00 בלילה והולכת חזרה לישון. אסתר אמרה לי להיות שם וגם הילדים בגלל שאמא לא תהיה שם לבד..." (עמ' 14 ש' 7-10). עוד אמרה כי המנוחה נשארה בטיפול נמרץ כשלושה שבועות (עמ' 14 ש' 15-16). מר הוד בעדותו אישר כי התובעת היתה צריכה להישאר עם המנוחה כל היום (עמ' 26 ש' 14-15) כן אמר כי לא ניתן היה להשאיר את המנוחה לבד בבית והסכים כי התובעת היתה זמינה לעבודה במשך כל שעות היממה (עמ' 28 ש' 8-9). למרות זאת, הכחיש כי העסיק את התובעת מעבר לשעות שהוקצבו לה על ידי ביטוח לאומי (עמ' 26 ש' 12-14). טענה אשר אינה מתיישבת עם דבריו שלו וכן עם העובדה כי לתובעת שולם שכר על ידי המנוחה, בנוסף לשכרה מחב' א.ש. מעדותה של הגב' אלון עולה כי המנוחה היתה סיעודית ומרותקת למיטתה במשך כארבעה חודשים טרם פטירתה ולפני כן, יכלה ללכת בעזרת הליכון (עמ' 33 ש' 7-8). בפרשת טודוראנג'אן קבע הנשיא אדלר: "הכלל שנקבע בפסיקת בית דין זה הוא, כי מדובר בתביעה חוזית, בה חל העיקרון ש'המוציא מחברו עליו הראיה'. יש אמנם טעם לשקול הגמשת הכלל במקרים דוגמת זה בו עסקינן אך לא ביטולו. עם כל הרצון הטוב של בית דין זה להגן על עובדים המבצעים עבודת בית, אין מקום לפטור אותם מהבאת ראיות כדי לבסס את תביעתם. ניתן להגמיש את חובת נטל הראיות, למשל, על ידי קבלת עדות על מתכונת העבודה בכללותה חלף ראיות לגבי כל יום ויום. אולם, על העובדת להביא ראשית ראיה של שעות עבודתה כדי לבסס תביעתה ולאפשר למעסיק להתגונן. אשר למשמעות אי-הרישום על ידי המעסיק, הפרת חוק זו תקשה על המעסיק להתגונן ולשכנע את בית הדין כי אכן ניתן לעובד/ת יום מנוחה שבועי או שעבודתו/ה באה בגדר הנורמות שנקבעו בחוק". (סעיף 18 לפסק הדין). בפסק הדין, נקבע שכר כולל בתוספת 30% מעל שכר המינימום, ללא חישוב שעות העבודה של התובע. אולם, נושא "שעות נוספות" בעבודת סיעוד בבית המטופל נדון בבית-הדין הארצי בעוד מספר מקרים ובהם היתה תוצאה שונה (ע"ע 1511/02 ארמילנדה לאחאטו - עזבון המנוח ויקטוריה בן בנימין, ; ע"ע 1333/04 בלויו טרסיטה - לוגסי, ; ע"ע 1247/04 איליה דאמשה - יהונתן דוידוביץ, ; ע"ע 395/03 יון ציריק - עו"ד דוידוביץ וע"ע 157/03 יולנדה גלוטן - לאה יעקב - פורסמו באתר נבו). מפסקי דין אלה עולה, כי אין לראות במסקנת הרוב בפרשת טודורנג'אן הלכה גורפת לתשלום שעות נוספות בהיקף של 30% משכר המינימום לעובד סיעוד הלן בבית המעסיק, אלא, יש לשלם תמורת "שעות נוספות" לפי "מתכונת העבודה בכללותה" - קרי, על אף שקשה לדרוש בנסיבות העסקתם של עובדים אלה הוכחת שעות העבודה, אחת לאחת, הנטל על העובד להוכיח שמתכונת עבודתו מצדיקה תשלום בגין "שעות נוספות", על מנת להיות זכאי לתשלום כלשהו מעבר לשכר המינימום (בעניין זה ר' את פסק דינה של השופטת נילי ארד בפסק דין לאחאטו לעיל). מתכונת העסקתה של התובעת בפועל, כפי שהוכחה מגרסתה ומגרסת הנתבעים, מלמדת על כך שהיא עמדה לרשותה של המנוחה במשך כל שעות היום והלילה. הנתבעים תמכו בגרסת התובעת לפיה לא יכלה להשאיר את המנוחה לבד ולכן במצב דברים זה אין לראות את הזמן בו לא הייתה עסוקה בביצוע משימות מיוחדות עבור המנוחה כ"שעות פנאי" שעמדו לרשותה, שכן במהלכן הייתה התובעת חייבת לשהות במחיצת המנוחה, כאשר אף במהלך ביקוריהם של ילדי המנוחה בביתה, התובעת נדרשה להימצא לידה (עמ' 12 ש' 9-10). הצדדים היו חלוקים בשאלה האם התובעת בישלה למנוחה, שהיתה שומרת כשרות, אולם מאחר וקבענו כי התובעת עמדה לרשותה של המנוחה בכל שעות היממה, ההכרעה בעניין מתייתרת. יחד עם זאת, לאור בקיאותה של התובעת בכללי שמירת כשות (עמ' 8ש' 1-26), שוכנענו כי גם עשתה זאת. התובעת הוכיחה מתכונת עבודה לפיה היתה זמינה לביצוע מטלות במשך כל שעות היממה, ואכן ביצעה אותן לרבות הדיאליזות. לפיכך אנו פוסקים כי הינה זכאית לתוספת בשיעור של 30% בגין תשלום גלובלי עבור שעות נוספות במשך כל תקופת עבודתה. דמי הבראה יורשי המנוחה שילמו לתובעת בגין דמי הבראה סך של 2,324 ₪ לתקופה שמיום 15.9.04 ועד ליום 12.12.05, ובכך שולם מלוא המגיע לתובעת והנתבע 1 מילא את חובתו בעניין זה. פיצויי פיטורים התובעת טוענת כי מגיעים לה פיצויי פיטורים עבור כל תקופת עבודתה. הנתבעים אינם מכחישים כי התובעת פוטרה לאחר שהמנוחה אושפזה (עמ' 31 ש' 25, עמ' 37 ש' 25-27, עמ' 39 ש' 27-29 וכן נספח א' לתצהיר התובעת) ואינם מכחישים את זכאות התובעת לתשלום פיצויי פיטורים, אולם טוענים כי מגיעים לה פיצויי פיטורים על חלק מהתקופה, מחודש ספטמבר 2004 ועד ליום סיום עבודתה בסך של 2,200 ₪ וזאת מאחר ושולם לתובעת פיצויי פיטורים עד לחודש אוגוסט 2004, בו הסתיימו היחסים בין התובעת לנתבעים למשך זמן קצר, לטענת הנתבעים, מאחר והתובעת התפטרה. בפנינו הוצג מסמך החתום על ידי התובעת שנכתב ביום 9.8.04 ולפיו התובעת תקבל סכום של 3,000 ₪ עבור "ימי חופשה, העלאה במשכורת ופיצויים מיום תחילת עבודה ועד היום" (נספח ג' לכתב ההגנה המתוקן). עוד נאמר בכתב הויתור, כי לתובעת לא תהיה כל תביעה כנגד משפחת המנוחה בהווה ובעתיד. התובעת לא העלתה כל טענה כנגד תוקפו של הסכם הויתור או כנגד נסיבות חתימתה עליו ולפיכך, הינו תקף. הנתבעים טוענים כי הסכום של 3,000 ₪ כלל גם פיצויי פיטורים על סך של 1,750 ₪ עד לחודש ספטמבר 2004 וזאת למרות שלטענתם התובעת התפטרה ולפנים משורת הדין. לטענתם, התובעת זכאית לתשלום פיצויי פיטורים בסך של 2,200 ₪ לתקופה שמחודש ספטמבר 2004 ועד ליום סיום ההתקשרות בינה לבין הנתבעים. שכרה של התובעת עמד על סך 3,500 ₪ לחודש. שכרה שולם לה על ידי חב' א.ש. ועל ידי הנתבעים, כאשר חב' א.ש. שילמה לתובעת את שכרה בגין שעות עבודתה שאושרו על ידי המוסד לביטוח לאומי (15.5 שעות בשבוע) והנתבעים השלימו את שכרה של התובעת לסכום של 3,500 ₪. מתלושי המשכורת של התובעת מחב' א.ש. עולה כי שכרה הממוצע ב-12 החודשים האחרונים לעבודתה עמד על 1,554 ₪. מכאן, כי חב' א.ש. שילמה לתובעת 44% משכרה בכל חודש וכי הנתבעים שילמו לתובעת 54% משכרה. משהוכח כי התובעת פוטרה וכי אין מחלוקת בדבר זכאותה לתשלום פיצויי פיטורים, התובעת זכאית לתשלום פיצויי פיטורים בקיזוז הסכום ששולם לה על פי נספח ג' לכתב ההגנה המתוקן כדלקמן: 3.01 שנים X 3,500 = 10,535 ₪. 10,535 X 54% = 5,689 ₪. לפיכך, על הנתבעים לשלם בגין פיצויי פיטורים את הסכום להלן: 1,750 - 5689= 3,939 ₪. בעניין זה נוסיף כי גם אם ברצף עבודתה של התובעת היתה הפסקה של 20 יום, על פי סעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, הרציפות בעבודה תישמר גם אם היה ניתוק של יחסי עובד-מעביד שאינו עולה על שלושה חודשים ולכן אין לכך כל נפקות. לפיכך, לתובעת מגיעים פיצויי פיטורים לכלל תקופת עבודתה, כאמור לעיל. חבותה של חב' א.ש. התובעת טענה כי על חב' א.ש. לשאת בתשלום של לפחות 34.4% מרכיבי תביעתה של התובעת, וזאת בהתאם להיקף העסקתה בחברה. טענותיה של התובעת בהקשר זה, לא הופיעו בכתב התביעה או ברשימת הפלוגתאות והמוסכמות ולפיכך מהווים הרחבת חזית אסורה. עם זאת, העדה מטעם חב' א.ש. נחקרה על נסיבות סיום עבודתה של התובעת ולא הביעה כל התנגדות ובשל כך, רואים אנו בכך הסכמת החברה לדון בחבותה לעניין פיצויי הפיטורים. גם לגופו של עניין מצאנו כי על חב' א.ש. לשלם לתובעת פיצויי פיטורים. עבודתה של התובעת בחברה הופסקה בעקבות הוראה שקיבלה מביטוח לאומי וזאת עקב אישפוזה של המנוחה בבית החולים. לאחר מכן, עבודתה של התובעת לא חודשה מאחר והמנוחה נפטרה (סעיף 13 לתצהיר החברה וכן נספח ב' לו). התובעת הציגה בפנינו נוהל בנושא העסקת עובדים זרים על ידי ארגונים נותני שירותים במסגרת חוק ביטוח סיעוד (נספח ג' לסיכומי התובעת) ובו סעיף 6(ב) קובע כי לגבי פיצויי פיטורים, במקרה שהעובד הזר הפסיק לעבוד מכל סיבה שהיא אצל המטופל, יש לשלם לו את הפיצויים עבור התקופה בה עבד, קל וחומר כאשר המטופלת נפטרה ומכוח עליון זה מצדיק את מתן הפיצויים ללא תלות בכל נסיבה אחרת, אף אם החברה הציעה לתובעת להמשיך לעבוד אצל מטופל אחר, אולם היא סירבה והודיעה כי מצאה עבודה בחברה אחרת (סעיף 14 לתצהיר החברה). לאור האמור, על חב' א.ש. לשלם לתובעת פיצויי פיטורים בשיעור של 44% (בהתאם לקביעתנו בסעיף 24 לעיל) כדלקמן: 3.01 שנים X 3,500 = 10,535 ₪. 10,535 X 44% = 4,635 ₪. שכרה של התובעת בגין החודשים נובמבר ודצמבר 2005 התובעת טוענת כי לא קיבלה שכר עבור שני חודשי עבודתה האחרונים - נובמבר דצמבר 2005. הנתבעים טענו כי שכר עבודתה בחודשים אלו שולם לתובעת. מר הוד בעדותו אמר כי הוא זוכר כי שכרה של התובעת בחודשים אלו שולם לה, אולם בהמשך עדותו אמר כי "אני לא יודע אם שילמנו או לא את המשכורת" (עמ' 32 ש' 6). דהיינו, מר הוד לא הכחיש כי יכול ומשכורתה של התובעת לא שולמה לה. יתר על כן, הנתבעים לא הציגו ולו ראשית ראיה כי שכרה של התובעת בחודשים נובמבר דצמבר שולם לה. עדותה של התובעת היתה אמינה וזו לא נסתרה. לאור האמור, על הנתבעים לשלם לתובעת את שכרה בסך 2,940 ₪. מאחר ובית הדין לא התרשם כי שכרה של התובעת לא שולם לה בשל טעות כנה של הנתבעים או עקב חילוקי דעות, שהרי שכרה של התובעת היה ידוע לכל הצדדים זה זמן רב, אנו פוסקים כי הסכום האמור ישולם לתובעת בצירוף פיצויי הלנה. בשל מות המנוחה, פוסקים אנו פיצויי הלנה בשיעור של 50% ועד ליום הגשת התביעה (5.1.06). ממועד זה, ישאו הפרשי הצמדה וריבית. פדיון חופשה התובעת טוענת כי לא יצאה לחופשה במשך כל תקופת עבודה ולא קיבלה כל תמורת חופשה. הנתבעים טוענים כי בכל שבת היתה המנוחה מתארחת אצל אחד מילדיה וכי התובעת לא היתה מצטרפת ובעצם היתה לה חופשה מיום שישי ועד ליום ראשון בערב ולפיכך, ניצלה את כל ימי החופשה שלה. על פי כתב הויתור (נספח ג' לכתב ההגנה המתוקן), חלק מהסכום ששולם לתובעת שולם גם בגין ימי חופשה. לפיכך, שאלת זכאותה של התובעת לימי חופשה תיבחן לתקופה החל מחודש אוגוסט 2004. בתצהירה של הגב' אלון אמרה כי היא פנתה לחב' א.ש. על מנת לדעת את ימי החופשה שצריך לתת לתובעת, והם העבירו לה את רשימת ימי החגים בסרי לנקה (נספח א' לתצהירה) וכי התובעת ניצלה את ימי החופש שלה על פי רשימה זו. גם בעדותה בפנינו, חזרה הגב' אלון ואמרה כי התובעת קיבלה את ימי החופשה על פי רשימה זו (עמ' 32 ש' 18-25). אולם, על פי הוראת סעיף 5(א)(2) לחוק חופשה שנתית , התשי"א - 1951 , ימי חג אינם באים במניין הימים של ימי חופשה שנתית. אף אם הטעות נעשתה בתום לב מצד הנתבעים, התובעת זכאית לתשלום עבור פדיון חופשה שהינה זכות קוגנטית. נטל ההוכחה להראות כי עובד קיבל את מלוא החופשה בתשלום לה הוא זכאי מוטל על המעביד. בענייננו, לא הוצגו כל נתונים או רישומים בנוגע לתאריכים בהם התובעת שהתה בחופשה, מלבד ימי החג בהם היתה בחופשה. לאור האמור, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח התובעת קיבלה את ימי החופשה בתשלום לה הייתה זכאית מכוח החוק. לפיכך, על הנתבעים לשלם לתובעת פדיון ימי חופשה החל מחודש אוגוסט 2004, בגין של 15 ימי חופשה בסך של 2,100 ₪. דמי הבראה התובעת טוענת כי לא שולמו לה דמי הבראה במשך כל תקופה עבודתה. הנתבעים בסיכומיהם טענו כי מאחר ובמהלך הדיון הסתבר ליורשי המנוחה כי התובעת זכאית לתשלום בגין דמי הבראה, שילמו לתובעת עבור רכיב זה סך של 2,324 ₪ (סעיף ג' לסיכומיהם) וזאת לתקופה שמיום 15.9.04 ועד ליום 12.12.05. לפיכך, מאחר והסכום בגין רכיב זה שולם לתובעת במלואו, דין תביעתה זו להידחות. דמי חגים התובעת טענה כי על הנתבעים לשלם לה תוספת תשלום בגין עבודתה בימי חג. כאמור לעיל, הגב' אלון אמרה כי התובעת ניצלה את ימי החופש שלה על פי רשימת ימי החגים בסרי לנקה (נספח א' לתצהירה, עמ' 32 ש' 18-25). על פי הפסיקה, נטל ההוכחה להראות כי התובעת אינה זכאית לדמי חג מוטל על המעביד. בענייננו, הנתבעים לא הציגו בפנינו כל רישום או אסמכתא האם התובעת שהתה בחופשה ואם כן מתי, מלבד אמירתה של הגב' אלון. התובעת בעדותה העידה כי בחגים המנוחה היתה הולכת לילדים שלה, אולם גם אז היתה היא מתלווה אל המנוחה (עמ' 12 ש' 24 ואילך). מאחר והוכח בפנינו כי המנוחה היתה זקוקה להשגחה צמודה במשך כל שעות היממה ומאחר והתובעת הוכיחה מתכונת עבודה בכללותה, על הנתבעים לשלם לתובעת הפרשי ימי חג על סך 420 ₪. סוף דבר מצאנו כי על הנתבע 1 - עיזבון הגב' מהטיזאדה ז"ל, לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: בגין שעות נוספות תוספת של 30% על שכרה ובסך הכל 38,850 ₪. בגין פיצויי פיטורים סך של 3,939 ₪. שכר בגין חודשים נובמבר דצמבר 2005 על סך 2,940 ₪ בתוספת פיצויי הלנה בשיעור של 50%, כאמור בסעיף 32 לעיל. בגין פדיון חופשה סך של 2,100 ₪. בגין הפרשי עבודה בימי חג סך של 420 ₪. כל הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום ממתן פסק הדין. הסכומים בסעיפים א, ב, ד ו-ה' ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום יחסי עובד-מעביד (12.12.05) ועד ליום התשלום בפועל. ס"ק ג' ישא פיצויי הלנה כאמור בו. כמו כן, על הנתבעת 3 - חב' א.ש. לשלם לתובעת פיצויי פיטורים בסך של 4,635 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום מיום תן פסק הדין וישא הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום עבודתה של התובעת (12.12.05) ועד ליום התשלום בפועל. יתר רכיבי תביעתה של התובעת, נדחים. מבלי לגרוע מהסכום לעיל, על העיזבון לשלם לתובעת הוצאות בגין הליך זה בסך של 1,500 ₪ + מע"מ. אין צו להוצאות כנגד הנתבעת 3. סכום זה ישולם תוך 30 יום מיום תן פסק הדין. אם לא ישולם במועד, ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. עובדים זריםשעות נוספות