רשלנות רפואית איחור באבחון גידול בראש

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא איחור באבחון גידול בראש / איחור באבחון סרטן המוח בשל אי גילוי גידול: כתבי הטענות 1. התובע יליד שנת 1938, כיום בן כ-71 שנים, היה חבר בשירותי בריאות כללית (להלן - "הנתבעת"), עד לשנת 2003. התובע הגיש תביעה נגד הנתבעת ונגד בית חולים הדסה עין כרם (להלן - "הדסה"), על שלא גילו במועד גידול בראשו. התביעה נגד הדסה הסתיימה מחוץ לכותלי בית המשפט בהסדר פשרה. כנטען בכתב התביעה, בשנת 1988 החל התובע לסבול מכאבי ראש בלתי נסבלים, כאבי צוואר, קשיים בשינה, כאבים בכתף ובשכמה הימנית. התובע נשלח לבדיקות שונות על ידי הנתבעת. לטענת התובע, הנתבעת התרשלה משלא שלחה את התובע לבירור רפואי מעמיק יותר של תלונותיו, באמצעות בדיקות נוספות של CT ו- MRI, לאחר שבדיקת MRI, שנערכה לתובע בשנת 1994, לא גילתה שקיים גידול בראשו. לטענתו, הנתבעת הסתפקה במתן טיפול סימפטומאטי. רק בבדיקת MRI שנעשתה לתובע ביום 2.3.2004 הודגם תהליך מסויד בבסיס הגומה האחורי בדופן הימני הצדדי של ה-FORAMEN MAGNUM, בסמיכות לגזע המוח התחתון. ביום 5.5.2004 עבר התובע ניתוח לכריתה חלקית של הגידול. 2. הנתבעת כופרת בחבותה וטוענת כי רופאי הנתבעת התייחסו ברצינות לתלונותיו של התובע. התובע נשלח לבדיקות שונות. בבדיקות אלו התברר, כי התובע סובל משינויים ניווניים בצווארו, אשר יכולים להסביר את תלונותיו על כאבים בכתפיים ובצוואר. התובע נשלח לטיפולי פיזיותרפיה ולטיפולים אחרים, כגון במרפאת כאב בהדסה. גם בדיקת MRI בצווארו של התובע בשנת 1994 הצביעה על שינויים ניווניים. תלונותיו הנמשכות של התובע התפרשו כנובעות מהשינויים הניווניים במשולב עם בעיה של דיכאון ועל רקע תלותו הקודמת של התובע בסמים קשים. גם בדיקות ההדמיה והבדיקות האחרות שנערכו לתובע לפני שנת 2003 שללו קיומו של גידול בראשו. לטענת הנתבעת, בשנת 2003, לאחר שהתובע עזב את הנתבעת ועבר לקופת חולים אחרת, התגלתה אצלו בעיה נוירולוגית-קלינית שגרמה, כנראה, להפנייתו, פעם נוספת, לבדיקת MRI בהדסה, שם אובחן תהליך תופס מקום. לאחר מספר חודשים, חלה החמרה בבעיותיו הנוירולוגיות של התובע והוא נותח להסרת הגידול. עוד טוענת הנתבעת, כי לפני שנת 2003 לא סבל התובע מחוסר נוירולוגי למרות הבדיקות הקליניות, בדיקות ההדמיה ובדיקות אחרות שנערכו לו. גם אם לתובע היה גידול בעת שנערכה לו בדיקת הדמיה בשנת 1994, לא היה ניתן ברפואה סבירה וזהירה לאבחן את תהליך תופס מקום, אם היה קיים אז. הראיות 3. התובעים הסתמכו על חוות דעתם של ד"ר רון דבי, מומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה ושל ד"ר יחיאל היילברון, מומחה רפואי בתחום הנוירוכירורגיה. הדסה הגישה מטעמה חוות דעתו של פרופ' צבי רפפורט, מומחה רפואי בתחום הנוירוכירורגיה. הנתבעת הגישה חוות דעת של פרופ' אלדד מלמד, מומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה. ביום 30.11.2006 מיניתי את ד"ר אברהם רפופורט, כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה. ד"ר אברהם רפופורט, ביקש כי אמנה את ד"ר יורם שגב, מומחה להדמיה רפואית, כדי שיחווה דעתו על בדיקות ההדמיה אשר נעשו לתובע. הבקשה נענתה בחיוב ושני המומחים, שמונו על ידי בית המשפט, הגישו חוות דעת. 4. התובע ואשתו אלגרה (להלן - "אלגרה"), הגישו תצהירי עדות ראשית, עליהם נחקרו בחקירה נגדית. שני המומחים שמונו על ידי בית המשפט נחקרו בחקירה נגדית על חוות הדעת שהגישו. העובדות 5. אין מחלוקת על רובן ככולן של העובדות. המחלוקת העובדתית נסבה על השאלות הבאות: האם התובע נטל סמים מסוכנים; האם התובע עבד למחייתו לפני שהתגלה אצלו הגידול, האם התובע איבד את כושר השתכרותו בשל אי אבחון הגידול במועד מוקדם יותר ועל רכיבי נזק נוספים. בסיכומיו וויתר בא-כוח התובע, ברוב הגינותו, על הטענה כי התובע איבד את כושר השתכרותו, זאת לאור העדויות של התובע ואלגרה. 6. בניגוד לעדותו של התובע, אך כעולה מכתב התביעה ומהמסמכים הרפואיים (ראו נ/2ב- נ/2ה, מוצגים 136, 154, מוצג 12 לתצהיר התובע ועדות אלגרה (בעמוד 51), התובע השתמש בעבר בסמים מסוכנים. התובע החל להתלונן על כאבי ראש וכאבים בעורף ובכתף ימין לפחות במחצית השנייה של שנות ה-80' של המאה הקודמת. בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר רפופורט, ישנו פירוט הטיפולים והביקורים של התובע אצל רופאים של הנתבעת ובהדסה במרוצת השנים. לענייננו, אציין את הבדיקות כדלקמן: 10.3.1988 - צילום של עמוד שדרה צווארי. בצילום התגלו שינויים ספונדילוטיים וארטריטיים. 11.3.1988 - בדיקת EEG שנעשתה בהדסה נמצאה תקינה. 13.3.1991 - בבדיקה במכון להערכת כאב נמצאה הגבלה בתנועות הצוואר וכתף ימין נמוכה יותר. שנת 1991 - צילום צוואר ללא ממצא משמעותי על רקע כאבי צוואר קשים כרוניים ללא תגובה לטיפולים. 29.6.1991 - בדיקת US של הכתף נמצאה תקינה. 7.12.1991 - ביקור בהדסה על רקע תלונות התובע על כאבי ראש וכאבים בכתף ימין. בצילום עמוד שדרה צווארי נמצאו שינויים ניווניים - ספונדילוזה. שנת 1992 - בדיקת CT מוח נמצאה תקינה. 31.3.1994 - בדיקת CT של עמוד שדרה צווארי בין D1- C3. בבדיקה זו האזור הפתולוגי לא נכלל. 6.6.1994 - בדיקת MRI צווארי ממעבר קרניו ורטיבראלי עד D2, אשר נעשתה בהדסה נמצאה תקינה. 11.8.1995 - הפניה לפיזיותרפיה ולבדיקת US כתפיים על רקע תלונות התובע על כאבים בכתף ימין. 23.10.00 - התובע חזר והתלונן על כאבים בצוואר ובכתף. קיבל זריקות ויקוס והופנה לפיזיותרפיה. 25.2.2002 - בדיקת מיפוי נמצאה תקינה, ובדיקת CT צווארי ללא ממצא. 10.9.2002 - בדיקת CT מוח נמצאה תקינה. לא הודגם תהליך תופס מקום. 20.4.2003 - בדיקת CT של עמוד שדרה צווארי. כעולה מחוות דעת ד"ר רפופורט, היה צריך לחשוד בקיומו של תהליך פתולוגי לאור האטרופיה השרירית המודגמת באופן ברור, כעולה מחוות דעת ד"ר שגב. 3.9.2003 - בבדיקת MRI אובחן תהליך תופס מקום. 14.9.2003 - הפנייה לבדיקת CT מוח. 14.9.2003 - פרופ' גמורי אבחן את התהליך. 26.9.2003 - אובחן תהליך גידולי מתפשט מחוליה C2 עד הקליבוס, לאורך גזע המוח ופורמן מגנום ועמוד שדרה צווארי עליון. 30.9.2003 - נוירוכירוג איבחן פגיעה בעצב 10 ו-11 מימין. התובע הופנה לבדיקת א.א.ג להערכת עצבי של הבליעה והדיבור. 9.12.2003 - ד"ר ספקטור, נוירוכירורג, מומחה לניתוחי בסיס הגולגולת בהדסה, מציין ברישומים הרפואיים, כי התובע סובל מזה 10 שנים מכאבים עקב גידול מסויד, והמליץ לא לנתח התובע, הואיל והגידול מסויד ולא יגדל ומאחר שהגידול נמצא בסמיכות לגזע המוח התחתון וכריתתו מסובכת ועלולה לפגוע במרכזים חיוניים של גזע המוח. קרי, הניתוח עלול להסב יותר סיכון מתועלת. 2.3.2004 - הפניה לבדיקת MRI מוח. אובחן גידול מסויד אקסטרא אקסיאלי אשר מקורו אוקצפיטאלי קונדילארי עם לחץ במעבר צווארי גולגולתי. 31.3.2004 - התובע עבר ניתוח ראש אוקסיפיטאלית מימין - תהליך תופס מקום אקסיאלי. התובע עבר כריתה חלקית של תהליך פסאודוטומוד מסויד של פורמן מגנום. התהליך נמצא בקונדיל אוקצפיטאלי, שהוא החלק הנמוך של הגולגולת. דיון 7. כדי להקים עילה ברשלנות על תובע להוכיח את יסודותיהּ: האחד, האם הנתבעת חבה חובת זהירות לתובע - על כך אין מחלוקת; השני, האם הנתבעת הפרה את חובת הזהירות; השלישי, האם נגרם לתובע נזק עקב ההפרה; הרביעי, האם קיים קשר סיבתי- משפטי בין הפרת החובה לבין הנזק; החמישי, מהו היקף הנזק (ע"א 1146/99 קופת חולים נ' סולן, פ"ד נה(4) 898, עמוד 910 (2001)); ע"א 10344/05 אבו שארב נ' משרד הבריאות, טרם פורסם (2009)). חוות דעת המומחים הרפואיים מטעם בית המשפט ועדותם 8. שני המומחים שמונו על ידי בית המשפט העידו ונחקרו בשאלות הנוגעות לשלוש הסוגיות: האחת, האם הנתבעת הפרה את חובת הזהירות בכך שלא גילתה את הגידול בבדיקות שנעשו לתובע, למרות שלפי טענת התובע, ניתן היה באופן סביר לגלותו כבר בשנת 1994; השניה, האם הגידול היה מתגלה בשלב מוקדם יותר אילו הנתבעת הייתה עושה בירור מעמיק יותר ולא מסתפקת בבדיקות שנעשו לתובע; והשלישית, האם קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה, בהנחה שהייתה הפרה, לבין הנזק שנגרם לתובע. 9. ד"ר יורם שגב, המומחה הרפואי בתחום הנוירורדיולוגיה, העריך בחוות דעתו, בהתייחסו לבדיקת ה-MRI משנת 1994, כי מדובר בשינויים סובטיליים מאוד, הקשים לאיתור. לדידו, כיום, בחוכמה שלאחר מעשה, ניתן לראותם ולהבינם. בחקירתו הנגדית, בהתייחסו לבדיקת ה-MRI האמורה בה הודגם אזור התהליך "העתידי" (עמוד 12; ראו גם נ/1), העיד ד"ר שגב, כי התהליך נרמז, הואיל והוא מופיע בשולי הבדיקה. לטענתו, אילו היתה בדיקה ממוקדת לאזור ה- FORAMEN MAGNUM סביר להניח שהיו רואים את התהליך כבר אז (עמוד 7 לפרוטוקול). ברם, בהמשך חקירתו, סייג ד"ר שגב את דבריו, באומרו, כי לא כל מה שקיים בתמונות הדמיה סביר שרופא טוב או רופא סביר יראה אותו (עמוד 8 לפרוטוקול). לטענתו, התהליך הודגם בשולי הבדיקה, בצורה שמקשה על איתורו. לכן, רופא סביר יכול שלא לראות בסבירות גבוהה את התהליך ורוב הרופאים היו "מפספסים" אותו (ראו, גם עמוד 9 לפרוטוקול). העובדה שלא ראו את הגידול אינה התרשלות של הצוות הרפואי, אלא המדובר ב"חוכמה" שלאחר מעשה (עמודים 9 ו-11). אשר להפסקת העצבוב, חזר ד"ר שגב על האמור בחוות דעתו, כי קרוב לוודאי שגם הוא היה קיים (עמוד 10 לפרוטוקול). עוד עולה מעדותו של ד"ר שגב, כי מדובר בגידול מאוד נדיר, המתפתח באיטיות והוא עצמו לא נתקל בו. 10. גם ד"ר רפופורט, המומחה הרפואי בתחום הנוירולוגיה, הביע דעה זהה באשר לאפשרות לגילוי מוקדם של הגידול. בעדותו, טען ד"ר רפופורט, כי מדובר בגידול הגדל באיטיות ואשר קשה לאבחנו (עמודים 15 ו-19 לפרוטוקול). המומחה הדגיש, כי בשנים 1988-1994 עבר התובע בדיקות רבות במאמץ לאבחן את מקור כאביו, בהוסיפו כי לא ניתן לעשות בדיקת MRI ובדיקת CT לעיתים מזומנות. בדיקת CT היא בדיקה עם קרינה ולכן אינה בריאה (עמוד 17 לפרוטוקול). להערכתו, הצוות הרפואי לא ראה את הגידול לא מפני ש"פספסו" אותו, אלא כי היה קשה לראותו. הרופאים לא התמקדו רק בתחום האורטופדי והא ראיה כי עשו לתובע בדיקות MRI ו-CT. להערכתו, העובדה שהתובע השתמש בסמים גרמה לכך שלא הגיב לטיפולים. גוף שחשוף לסמים ולתרופות כה קשות הפרקטיקה הרגילה לא משפיעה עליו (עמוד 18 לפרוטוקול). יתרה מזאת, ד"ר רפופורט הפנה לבדיקת CT צווארי שנעשתה לתובע בשנת 2002 ונמצאה תקינה. לדידו, אם בדיקת CT היתה תקינה ההנחה היא שגם בשנים קודמות (1999-2000), התוצאה היתה שלילית ואם היו שינויים הם היו שינויים מיקרוסקופיים שאף רופא סביר לא היה רואה (עמודים 26, 30 ו-34 לפרוטוקול). ד"ר רפפורט ציין, כי יש מקרים שבהם החולה חש בכאבי ראש קשים אך ההדמיה תקינה. במקרים כאלה מטפלים בסימפטומים. לתובע נעשו שתי בדיקות CT ובדיקה אחת של MRI, לכן אין מה לעשות מעבר לטיפולים שניתנו לתובע (עמוד 17 לפרוטוקול). גם בדיקה פיסית היא עשייה (עמודים 18, 19 ו-26 לפרוטוקול). 11. בדיקת ה-MRI הבאה שעבר התובע הייתה בשנת 2003. ייתכן, שאם היו עושים לתובע בדיקת MRI בשנת 2000 או בשנת 2002, אולי היו מגלים את הגידול. אך העובדה שלא עשו לתובע בדיקת MRI עד לשנת 2003, אין פירושה אי עשייה (עדות ד"ר רפופורט, עמוד 19 לפרוטוקול). התובע היה כל השנים במעקב רפואי (עדות ד"ר רפופורט, עמוד 23 לפרוטוקול). במשך שש שנים, החל משנת 1988 עד לשנת 1994, לא התגלה גידול אצל התובע בכל הבדיקות שעשה. לכן, ניתן להסיק שהתהליך הניווני של שינויים ספונדילוטיים המשיך ולא קל להפריד בין שני הגורמים לכאבים (עדות ד"ר רפופורט, עמודים 15, 24 ו-33 לפרוטוקול). כמו כן, אצל התובע לא התגלו סימני אזהרה, האופייניים לגידולי גומה אחורית, כגון: הטיית הראש לצד, הקאות, הליכה בלתי יציבה, ריצוד של העיניים וקשיי קואורדינציה (עמוד 37 לפרוטוקול). כאמור, גם בדיקות CT שנעשו לתובע בשנים 1994 ו-2002, לא הדגימו קיומו של גידול ולכן, מסקנתי היא, כי גם לפני שנת 2002 לא יכלו הרופאים לצפות באופן סביר לקיומו של גידול לפני שהתגלה בפועל בשנת 2003. 12. כעולה מהתרשומת מיום 30.9.03, ד"ר ספקטור מהדסה, שבדק את התובע לאחר שעבר בדיקת MRI, קבע כי מדובר בגידול מסויד בגזע המוח. ד"ר ספקטור, סבר כי אין לנתח את התובע, למרות שהגודל של הגידול היה אז סנטימטר וחצי. מדובר בגידול שפיר, שלא ברור אם ימשיך לגדול וניתוח לא ישפר בהכרח את מצבו. לאור מיקומו של הגידול, ניתוח היה עלול לגרום לסיבוכים קשים ולסכן את החיים (מוצגים 29 ו-201 לתיק המוצגים). מדובר באזור שבו ניתוח עלול לגרום לסיבוכים ולסיכונים משמעותיים כמו הפרעות מוטוריות, הפרעות בקואורדינציה והפרעות בדיבור. ד"ר רפופורט העריך, כי אם הרופאים היו מגלים את הגידול לפני שנת 2003, הם היו נוקטים באותה אמת מידה של תועלת מול סיכון, והיו נמנעים מלהסיר את הגידול בשל מיקומו. במיקום של הגידול, גזע המוח התחתון, נמצאים המרכזים לנשימה ופעולת הלב. קיימת סכנת חיים בכל נגיעה (עמודים 27, 35 ו-36 לפרוטוקול). גם אם היו מגלים את הגידול לפני שנת 2003 לא היו מסירים אותו בניתוח אלא היו עוקבים אחריו. לכן, המליץ ד"ר ספקטור על מעקב וטיפול בסימפטום (עמוד 27 לפרוטוקול). מכאן שגם אם כיום, בראיה לאחור, היו מעמיקים את הבירור הרפואי והיו עושים לפני שנת 2003 עוד בדיקת CT או בדיקת MRI והיו מגלים את הגידול לא היו מנתחים ומסירים את הגידול, אלא ממשיכים במעקב (עמוד 33 לפרוטוקול). בנסיבות המקרה דנן, של גידול מסויד, הסיד בולט יותר בבדיקת CT מאשר בבדיקת MRI, לכן אי שליחתו של התובע לבדיקת MRI לא היתה טעות. יש לחזור ולהדגיש כי במשך שש שנים (1988-1994) לא התגלה דבר. בחוות הדעת שהוגשו מטעם התובע לא נידונה האפשרות שהתובע היה יכול לעבור טיפול המכונה RADIO- SURGERY (הקרנה ממוקדת) (עמוד 26 לפרוטוקול). ד"ר רפופורט התייחס לקבלת טיפול זה באומרו שספק אם טיפול זה היה מוכר בשנת 1994 בארץ (עמוד 25 לפרוטוקול), ומדובר בטכניקה שיש בה סיבוכים, הצלחות וכישלונות. ההחלטה לנתח את התובע באה לאחר שחלה הרעה במצבו הרפואי בשנת 2004, משהחלו הפרעות בבליעה ושינוי בקול עם צרידות (עמוד 40 לפרוטוקול, מוצגים 3 ו-4 לתיק מוצגים). האם הפרה הנתבעת את חובת הזהירות כלפי התובע 13. בע"א 4960/04 ערן סידי נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2005), עמד השופט א' ריבלין על חובת הזהירות המוטלת על רופא, בקובעו לאמור: "כפי שנפסק לא אחת, מבחן הסבירות השולט בעוולת הרשלנות אינו מקים חובה מוחלטת למנוע כל סיכון. כך בכלל, וכך גם בתחום הרשלנות הרפואית. 'הכלל הרחב הוא' - כך נפסק - 'שלשם פתרון השאלה, האם רופא הפר את חובת הזהירות שהוא חב לחולה, יש לבחון את סטנדרט הטיפול הרפואי הסביר בעת ההפרה. אין לבחון את סטנדרט הטיפול הסביר בראיה מאוחרת או ב'חכמה שלאחר מעשה' (ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל- משרד הבריאות, פ"ד מה(2) 142, 151 (1991)). אכן, מדע הרפואה אינו עומד על שמריו. הידע והטכנולוגיה מתפתחים ללא הרף, ולצד זה משתרשות תובנות באשר לאמות- המידה הראויות במערכת היחסים המורכבת והעדינה שבין הרופא לחולה." בע"א 4152/03 חסונה נ' בית חולים ביקור חולים, פ"ד נט(4) 727, עמוד 731 (2005), הוסיף השופט ריבלין בקובעו לאמור: "'לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמאטיבית...'" (דברי השופט מ' חשין בע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל פ"ד מז(3) 345, 349 (1993). '...החובה המוטלת על פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת... אכן, אם נתמקד ברמת הזהירות הנדרשת מרופא, החב חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) למטופל, כי אז מה שנדרש ממנו הוא לנקוט אותם אמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין... הרופא אינו מבטח. חובתו אינה למצוא כל פגם ולרפאו... חובתו היא לנקוט אותם אמצעי זהירות שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין, בגילוי של הפגם ובריפויו' (ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול, פ"ד נ(3) 784, בעמ' 790 (1996)) [המשפט האחרון בציטוט מפסק הדין הוסף על-ידי ולא צוטט על ידי השופט ריבלין - מ' ר']. עוד יש לזכור, כי לא כל החלטה שגויה היא החלטה רשלנית (ע"א 9249/06 יונתני נ' שירותי בריאות כללית, טרם פורסם (2008)). וכפי שנאמר בע"פ 7193/04 יקירביץ נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2007): "לא כל טעות בשיקול דעת תיחשב כחריגה ממתחם הסבירות העולה כדי רשלנות. סבירות התנהגותו של הרופא במקרה נתון וסבירות שיקול הדעת שהפעיל נקבעים על פי אמות מידה אובייקטיביות-מקצועיות הנבחנות על רקע מכלול נסיבות המקרה. לפיכך נדרשות לו לבית המשפט ראיות שבמומחיות רפואית על מנת לקבוע ממצאים בעניין זה." 14. חוות הדעת של המומחים מטעם בית המשפט קבעו, כי הטיפול שניתן לתובע היה טיפול סביר וכי רק ב"חוכמה שלאחר מעשה", ניתן לומר כי בבדיקה מדוקדקת ניתן היה לגלות את הגידול בבדיקת MRI שנעשה לתובע בשנת 1994. סבורני, כי אין זה מקרה שבו ניתן לומר, כי במכלול הסימפטומים שהתגלו אצל התובע היה מקום לחשוד בקיומו של הגידול (ע"א 9063/07 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, פ"ד ס(1) 556, עמוד 598 (2005)). הרופאים לא הסתפקו בבדיקות ידניות ושלחו את התובע לבדיקות נוספות התובע עבר בדיקות US, CT ו-MRI (השוו ע"א 10302/05 לוי נ' ד"ר ברו, טרם פורסם (2008)). כל הבדיקות שעבר התובע לא העלו חשד לקיום גידול בבסיס הגומה האחורי בדופן הימני הצדדי של ה-FORMEN MAGNUM, בסמיכות לגזע המוח התחתון (ע"א 4025/91, לעיל, עמודים 788 ו-790). יתרה מזאת, לא רק שלא היו לתובע סימפטומים המצביעים על קיומו של הגידול, אלא שבצילום של עמוד שדרה צווארי שנעשה לתובע בשנת 1988 התגלו שינויים ספונדילוטיים וארטריטיים. הרופאים שטיפלו בתובע סברו בנסיבות אלה ובצדק שמקור הכאבים הוא בשינויים אלה (ראו גם, המכתבים של המכון להערכת כאב מיום 20.11.1989 ומיום 26.2.1991, שצורפו לתצהיר התובע). קרי, לא היתה לרופאים אינדיקציה לערוך בירור מעמיק יותר ולשלוח את התובע לבדיקות נוספות של MRI או CT. כעולה מחוות דעת המומחים הרפואיים מטעם בית משפט ועדויותיהם, הגידול מתפתח באיטיות ולכן גם מטעם זה לא היה צורך לערוך הבדיקות דלעיל סמוך לאחר עריכתן, שכן, ככל הנראה, הבדיקות לא היו מגלות דבר. לאמור, לפי אמת מידה אובייקטיבית לא התעורר חשד שיש לתובע גידול (ראו גם מוצג 25, תרשומת של ד"ר סבתו). קבלת טענתו של התובע לעריכת בירור מעמיק בלי שקיימת אינדיקציה לכך, לדעת המומחים מטעם בית המשפט, משמעה הטלתה של חובה חמורה מדיי על הצוות הרפואי, אשר תפגע ביכולתם של הרופאים להפעיל שיקול דעת המבוסס על מיטב הכרתם ומיומנותם המקצועית ותעודד תופעה בלתי רצויה של "רפואה מתגוננת", המבקשת למזער חשיפה לתביעות רשלנות, והמכבידה על מערכת הרפואה, תוך הטלת נטל כספי מיותר עליה (השוו, ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, עמוד 956 (2002)). 15. לסיכום, מסקנתי המשפטית מהקביעות העובדתיות של המומחים הרפואיים היא, כי הנתבעת לא התרשלה בכך שלא ערכה בירור מעמיק יותר, בהעדר אינדיקציות לקיום גידול בראשו של התובע. תמיד ניתן לטעון שאפשר לעשות יותר, אך יש לזכור כי הנתבעת אינה מבטחת, ומה שנדרש ממנה הוא לנקוט אותם אמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין. חובתה אינה למצוא כל פגם ולרפאו אלא לנקוט אותם אמצעי זהירות שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין, בגילוי של הגידול ובהסרתו (ראו גם, ע"א 3056/99, לעיל, עמודים 958 ו-957). סיכומו של דבר, הנתבעת לא הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע. האם יש קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק שנגרם לתובע 16. משלא הוכח כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע, ממילא לא הוכח קיומו של קשר סיבתי למצבו הרפואי של התובע. למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם אם היה הגידול מתגלה לפני שנת 2003, היו רופאי הנתבעת סוברים כדוגמת ד"ר ספקטור, כי יש לקיים מעקב אחרי הגידול ואין לנתח התובע, בשל הסכנה לחיים הכרוכה בהסרתו. כך, כעולה מעדותו של ד"ר רפופורט ובהסתמך על התרשומת שערך ד"ר ספקטור בשנת 2003 לאחר גילוי הגידול. רק כאשר חלה הרעה נוירולוגית במצבו של התובע שהחל סובל מבעיות בבליעה ובדיבור, לא היה מנוס מכריתה חלקית של הגידול. יתרה מזאת, לטענת התובע, למרות הכריתה החלקית הוא סובל מ"מגבלות רפואיות קשות, לרבות צרידות, כאבי ראש, כאבים בצוואר, חולשה קשה של כתף ימין, מצב נפשי קשה, וכאבים בכל גופי" (סעיף 40 לתצהיר עדותו הראשית). לשון אחר, גם הסרת הגידול לא הביאה מזור לתובע. לטענה, כי היה מקום לטיפול ב- RADIO- SURGERY, לו היה הגידול מתגלה קודם לכן, לא הונחה תשתית ראייתית בחוות הדעת של המומחים מטעם התובע וגם ד"ר רפופורט טען, כי לא בטוח שטכניקה זו היתה קיימת בשנת 1994. גם בארצות הברית, לפי פרסום משנת 1999 חולים שהיה להם גידול כדוגמת זה של התובע לא קיבלו טיפול ב- RADIO- SURGERY (עמוד 25 לפרוטוקול). אף התובע אינו טוען בתצהירו, כי אילו ידע על הטיפול ב- RADIO- SURGERY היה מגייס אמצעים לנסוע למדינות מעבר לים כדי לקבל טיפול זה (ראו גם, ע"א 4960/04, לעיל). לסיכום, גם יסוד זה של קשר סיבתי לא התקיים, משלא הוכחה הפרת חובה זהירות על-ידי הנתבעת. אובדן סיכויי החלמה 17. טענה זו לא בא זכרה בכתב התביעה. יחד עם זאת, מאחר שהצדדים טענו בפני בשאלה זו, מצאתי מקום להתייחס אליה בפסק הדין. ראש נזק זה, שעניינו אובדן סיכויי החלמה, חל כאשר מוכח כי מדובר בגורם המסוגל תיאורטית, לגרום לנזק אשר היה על הנתבע לצפותו, אך לא ניתן להוכיח מה היה תהליך הגרימה בפועל. אז, ניתן להסתפק בקיומו של קשר הסתברותי לנזק שייקבע לפי ראיות סטטיסטיות או בדרך של אומדנה. עקרון זה יחול רק כאשר גישת הכל או לא כלום גורמת לאי צדק (ע"א 7375/02 בית חולים כרמל חיפה נ' מלול, פ"ד ס(1) 11, עמודים 31- 32 (2005)). כדי להחיל את הדוקטרינה וליישם את הכלל הפסיקתי של אובדן סיכויי החלמה, יש להראות, ראשית דבר, אשם בהתנהגות הנתבע (המזיק) ושנית "עמימות ראייתית". בענייננו, לא הוכח כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות וכי נפל אשם בהתנהגותה ואין קושי להוכיח, בהנחה שהיתה הפרת חובה, את הזיקה הסיבתית בין הסיכון שנוצר בהתרשלות, לבין הנזק (כולו או מקצתו). במקרה שבפניי, לא הוכחה התרשלות הנתבעת ולכן אין ליישם את הכלל (ראו גם, ע"א 7469/03 המרכז הרפואי שערי צדק נ' כהן, טרם פורסם (2005)). בנוסף, כעולה מהאמור לעיל, גם אם הנתבעת הפרה את חובתה כלפי התובע, לא נגרם לו נזק בשל האיחור בהסרת הגידול ולכן אין להיזקק לראש נזק זה (ע"א 7469/03, לעיל; ע"א 10302/05, לעיל; ראו גם, ע"א 4975/05 לוי נ' ד"ר מור, טרם פורסם (2008); ע"א 6643/95 כהן נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית לעובדים בארץ ישראל, פ"ד נג(2) 680, עמודים 702- 701 (1999)). סוף דבר 18. לאור האמור - התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת את הוצאותיה וכן שכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ. רשלנות רפואית (באבחון)סרטןרשלנות רפואית (סרטן)רשלנותתביעות רשלנות רפואיתרפואה