אכיפת חוזה לא מוצדקת

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קביעת בית המשפט כי אכיפת חוזה לא מוצדקת: השופט ישעיהו שנלר, אב"ד: 1. בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט קמא (כב' השופטת חנה ינון) מיום 8.5.06 (ת.א. 42474/03) , אשר חייב את המערער והמשיב שכנגד (להלן - המערער) לשלם למשיבה והמערערת שכנגד (להלן - המשיבה) 2,150,000 ₪, כשסכום זה משוערך ממועד הגשת התביעה, וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ (להלן - ההוצאות). המערער משיג בערעורו על חיובו בתשלום האמור, ואילו המשיבה משיגה על סכום ההוצאות הנמוך, לטענתה. הרקע העובדתי וההליכים: 2. המערער והמשיבה, בעלי המניות ומנהלי חברת שעת השין בע"מ (להלן - החברה) במועדים הרלוונטיים. החברה שכרה מבנה למטרת ניהול מסעדה מהמשיבה (להלן - המסעדה), בתחנת דלק השייכת למשיבה. 3. בשנת 1999 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה לפירוק החברה. בקשתה נדחתה, אך בית המשפט הורה על עריכת התמחרות בין הצדדים ומינה רואה חשבון לביצועה (להלן - רוה"ח), לאחר שיגיש הערכת שווי החברה. 4. רוה"ח הגיש ביום 21.5.03 את הערכתו ביחס לשווי החברה. בחוות דעת ארוכה ומקיפה, צוין כי ההערכה מתייחסת לשווי ההון העצמי אשר הוערך בתחום שבין 3.85 ל-4.25 מיליון ₪. כן הוסף כי בשווי זה נלקח בחשבון שהחברה משלמת שכ"ד סמלי לשכירות ארוכת טווח, וכי מכירת החברה לצד שלישי, תוביל לביטול הסכם השכירות ואזי השווי יקטן בכ-1.9 מיליון ₪ (להלן - חוות הדעת). 5. לאחר שבמועד הראשון שנקבע להתמחרות, 9.6.03, לא יצאה זאת אל הפועל בגין שומרים שהציבה המשיבה במקום, נערכה ההתמחרות ביום 19.6.03 (להלן - המועד הקובע). לקראת עריכתה, חתמו הצדדים באמצעות באי-כוחם על "נוהל ההתמחרות". במסמך זה נקבע שהצעה ראשונה ניתנה ע"י המערער בסך של 500,000 דולר, וכי ההצעה הנגדית הראשונה תינתן ע"י המשיבה, תוך קביעת מנגנון להמשך ההתמחרות. כך הוסכם כי תשלום התמורה יבוצע באמצעות העברה בנקאית לחשבון המוכר. מועדי התשלום שהוסכמו, 10% תוך 15 יום (להלן - מועד התשלום הראשון) וכי "אי עמידה בתנאי זה תהווה הפרה של ההסכמה למכירה...". בנוסף, עד מועד התשלום הראשון ישוחרר המוכר מכל ערבויותיו וחובותיו כלפי החברה ו/או צד שלישי והקונה אמור היה להציג אישורים לכך. יתרת התמורה, תוך 30 יום מביצוע ההתמחרות, ועם תשלומה יבוטלו כל תפקידי המוכר בחברה, אולם "מובהר ומוסכם בזה כי עד לתשלום מלוא התמורה בגין המניות, לא יחול כל שינוי במעמד הצדדים בחברה ובמסעדה". כך גם יפקידו הצדדים בידי באי-כוחם את כל המסמכים הנדרשים להעברת המניות. בו ביום נחתם גם פרוטוקול ההתמחרות, לפיו ההצעה הראשונה של המערער התקבלה, לאחר שב"כ המשיבה הודיע על הסכמתה להצעה. דהיינו, המערער הוא הרוכש את חלקה של המשיבה בחברה תמורת 500,000 $. 6. המערער לא שילם את התשלום שנקבע למועד התשלום הראשון ב-4.7.03 וביום 6.7.03 הגישה המשיבה תביעה "בסדר דין מקוצר" נגד המערער, ע"ס 2,150,000 ₪. בתביעתה תיארה המשיבה את המפורט לעיל והוסיפה כי לאחר ביצוע ההתמחרות פנה המערער לבאי-כוחה והבהיר להם כי לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו וביקש לפרוס התשלום למספר שנים. כך הפר המערער את התחייבויותיו וגילה גם הפרה צפויה של קיום יתר חיוביו. בהתאם טענה המשיבה "כי נוכח הפרתו היסודית של ההסכם.... על ידי התובע (צ"ל הנתבע) היא זכאית לסעד כספי בגובה סכום התחייבותו של הנתבע..." 7. בבקשת הרשות להתגונן המקורית, מיום 2.10.03 טען המערער, בין השאר, כי המשיבה עשתה כל שלאל ידה לסכל את תהליך ההתמחרות כשהיא מערימה קשיים עליו ועל החברה. כך סירבה לחתום על שיקים שמשכה החברה לתשלום משכורות ותשלום לספקים ולרשויות המס (להלן - סירוב חתימה על שיקים). בנוסף, הציבה בריונים למניעת ההתמחרות ב-9.6.03 (להלן - הצבת בריונים) וכשיום לאחר מכן פנתה למשטרת ישראל בטענה כי נעשה נסיון להצתת רכבה תוך ציון שמו כחשוד. בעקבות כך נעצר ושוחרר (להלן - התלונה על הצתה). בהמשך הצהיר המערער כי פעל לגיוס משקיעים לרכישת חלקה של המשיבה בחברה (להלן - גיוס המשקיעים) אולם פעולות אלו לא צלחו בגין פעולותיה של המשיבה. לטענתו, לאחר ביצוע ההתמחרות הפעילה המשיבה לחץ על משטרת ישראל אשר עצרה אותו, הוגש נגדו כתב אישום מופרך והוא הושם במעצר בית עד לתום ההליכים, באופן שלא יכול היה לנהל את המסעדה (להלן - כתב האישום והמעצר). לבסוף טען המערער כי המשיבה יחד עם בתה פנו לעיתונות המקומית והארצית, תוך הוצאת דיבה עליו על מנת להרתיע משקיעים. כך פרסום מיום 2.7.03 שכותרתו חשד לתשלום 200,000 ₪ תמורת רצח המשיבה. כך ראיונות נוספים לרבות ב-11.7.03 (להלן - הפרסומים). לשיטתו, יש בהתנהלותה של המשיבה משום חוסר תום לב והפרה יסודית המזכה בביטול ההסכם. עוד טען להטעיה, וכי בכך שהמשיבה ממשיכה להחזיק את המניות לא נגרם לה כל נזק. 8. ב- 28.1.04 עתר המערער לתיקון בקשתו, בהוסיפו כי חרף הגשת כתב האישום החמור כנגדו ב-7.7.03 אשר כלל עבירות של קשירת קשר להצתת רכבה של המשיבה, כי שילח אש יחד עם אחרים במכוניתה והציתה, הרי ביום 11.12.03 תוקן כתב האישום שבמסגרתו הודה והורשע מעבירה של אי מניעת פשע בלבד. זאת כהוכחה לפעולותיה של המשיבה. כן הוספה טענה כי הצדדים והחברה הורשעו בגין עבירות בנייה שעניין גג מבנה המסעדה, וכי ביום 30.10.03 נגזר דינם. בין השאר ניתן צו לאיסור שימוש בשטח המסעדה מתחת לגג החל מ-29.11.03, אלא אם תוגש בקשה לוועדה המקומית לתכנון ובניה (להלן - הועדה המקומית) הכוללת האישורים הנדרשים מבחינת הבטיחות. בנוסף, צו הריסה אשר יידחה ל-24 חודשים על מנת לאפשר קבלת היתר. יתר על כן, המערער טען כי הועדה המקומית הודיעה למשיבה כי "עליה להגיש תחילה תוכנית להסדרת מתחם תחנת הדלק בו מצוי מבנה המסעדה...", אולם המשיבה לא עשתה מאומה וכי הריסת הגג תביא לסגירת המסעדה והתמוטטות החברה (להלן - טענות הקשורות להיתר הבניה). 9. בקשה נוספת לתיקון, הוגשה ע"י המערער ב-15.2.04 ועניינה הגשת תביעה ב-22.1.04 ע"י המשיבה נגדו ונגד החברה, לביהמ"ש השלום בחדרה ע"ס כ-650,000 ₪ תוך הטלת עיקולים זמניים, אשר גרמו לשיתוק פעילות החברה. כל זאת למרות שהטענות שבתביעה זאת, הוכרעו במסגרת ההליכים שהגישה בזמנו המשיבה לפירוק החברה (להלן - התביעה בחדרה). 10. בית משפט קמא (כב' השופטת וינבאום-וולצקי) החליט ליתן למערער רשות להתגונן, ללא תנאי (להלן - ההחלטה בבקשת הרשות להתגונן). אולם, במסגרת בקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בת"א, החליטה כב' השופטת דותן להתנות את מתן הרשות להתגונן בהפקדת 50,000 דולר (להלן - החלטת כב' השופטת דותן). 11. יצויין, כי ביום 3.8.03 פנה המערער לבית משפט של פירוק, בעתירה לביטול ההתמחרות ומתן הוראה לקיום התמחרות חדשה תוך ציון חלק מאשר פורט עד כה וטענה לערך שונה של החברה. כן טען כי אם ההתמחרות כמוה כהסכם, אזי המשיבה סיכלה ההסכם והפרה אותו הפרה יסודית המקנה לו זכות לביטולו. אולם בית משפט של פירוק הפנה את המערער לטעון זאת בהליך נפרד לרבות במסגרת התביעה שהוגשה נגדו. 12. המערער טען בפני בית משפט קמא, כי המשיבה עשתה לסיכול ההתמחרות בין לפניה ובין לאחריה, תוך שהוא תולה בפעולות המשיבה, את חזרתו של משקיע מכוונתו לרכוש חלקים ממניותיה של המשיבה בחברה. כך הפעלת לחץ על המשטרה ובאופן שנעצר ולא יכול היה להפעיל את המסעדה. כן הדגיש כי למעשה מחמת צו ההריסה גרמה המשיבה לסיכול ההתמחרות. עוד הפנה המערער לפעולותיו לביטול ההתמחרות, כולל מכתב בא-כוחו על סגירת המסעדה ב-31.8.04. לבסוף טען כי המשיבה הטעתה את החברה ואותו לעניין שווי המסעדה. המערער התבסס על סעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 (להלן - חוק החוזים תרופות), בהדגישו כי ההתמחרות ותוצאותיה היו לפני שניתן גזר הדין בעבירות הבנייה ולפני שהמשיבה גרמה למשקיעים לסגת מכוונתם להשקיע בחברה. לטענתו, הן מהאמור בפנייתו לבית משפט של פירוק והן מהאמור בתצהיריו עולה כי ביטל את ההתקשרות שבין הצדדים. כך גם ציין בסיכומיו "הדעת אינה סובלת תוצאה ולפיה על הנתבע יהיה לשלם סך של 500,000 $ בעוד שגורלה של המסעדה נגזר לההרס. דומה שדי היה בעובדה זו, על מנת לשמוט הקרקע תחת רגליה של התובעת ולדחות דרישה לאכיפת תשלום בסכום זה" (סעיף 65). 13. המשיבה טענה כי המערער שינה עורו וגירסאותיו, תוך שהוא טוען דבר והיפוכו. כך כאילו היו בידיו האמצעים לשלם הנדרש ומנגד העדרם. כך קיומם של משקיעים רבים, אך מנגד משקיע אחד שנסוג מכוונתו. כך טענתו לעסק משגשג ומנגד שאינו שכזה. במיוחד הדגישה המשיבה כי המערער עצמו לא החליט אם ברצונו לבטל את ההתמחרות או כטענתו שהוא רק שומר על זכותו לעשות כן. לא בכדי, כך המשיבה, ניתנה החלטת כב' השופטת דותן שחייבה את המערער בהפקדת כספים כתנאי לרשות להתגונן. 14. לטענת המשיבה, למעשה מלכתחילה וכפי שהעיד המערער במשטרה, חפץ המערער שהמשיבה תקנה חלקו וכי "כל מחיר שהיא תיתן אני לוקח". אולם, מעת שהסתבר לו כי בסופו של יום הוא זה אשר התחייב לרכוש את חלקה בחברה, טען כי "קיבל שוק" ומאיפוא יביא סכום של חצי מיליון דולר תוך חודש. מדובר באכיפה לחיוב שלא הותנה במאומה. לא מדובר, אם בכלל, כנטען על ידי המערער, אלא בטעות בכדאיות העיסקה ולא בכדי לא הביא המערער כל עדים לתמיכה בנטען על ידו, כולל לעניין ערך החברה. המשיבה הדגישה שחלק ארי מטיעוניו של המערער אירע עוד לפני ההתמחרות וחרף זאת המערער לא נמנע ממנה. בכלל האמור התביעה לפירוק החברה, הסירוב לחתום על שיקים, הצבת הבריונים, ההכרעה וההרשעה בעבירות הבנייה אשר היה ברור בעקבותיהן והיה צפוי כי ייגזר על המעורבים, החשד בהצתת רכבה של המשיבה ומעצרו הראשון של המערער. כל שאירע לאחר ביצוע ההתמחרות הפרסומים, כשביום 1.7.03 נעצר בשנית המערער, אירוע אשר לטענתו מנע ממנו לעמוד בהתחייבותיו. דהיינו, כל אשר קדם לכך אינו רלוונטי. 15. כן טענה המשיבה כי כל הנטען ע"י המערער אינו בגדר סיכול לפי חוק החוזים תרופות. נחתם הסכם מחייב ועל המערער לקיימו, כך גם טענות המערער, הינן בגדר הודאה והדחה. כך גם סתרה המשיבה, לטענתה, אחת לאחת טיעוניו העובדתיים של המערער, לרבות בדבר הטעיה זאת או אחרת. לענין הפניה לבית משפט של פירוק לביטול ההתמחרות, טענה המשיבה כי זאת הוגשה לביהמ"ש רק ב-3.8.03 והינה בגדר שינוי חזית, כשבקשתו נדחתה תוך הפנייתו להעלות טענותיו במסגרת הרשות להגן או בהליך נפרד. מכל מקום, בפועל לא ביטל המערער את ההתמחרות. לבסוף, כי דחיית הבקשה להיתר בניה, אירעה בשנת 2004 בעוד שצו הסגירה נדחה ל-10/05 ובפועל סגר המערער את המסעדה כבר בחודש ספטמבר 2004. פסק דינו של בית משפט קמא: 16. בית המשפט סקר חלק מהעובדות, תוך הפניה לחלק מהעדויות וההחלטות שניתנו במסגרת ההליכים המשפטיים שבין הצדדים. 17. בית המשפט קבע כי הליך ההתמחרות נוהל כדבעי, למרות שלכאורה לא היתה מחלוקת ביחס לכך. כן קבע כי טענתה של המשיבה לעניין סירובה לחתום על שיקים, בגין כך שהמערער לא דיוח על הכנסותיו לא נסתרה. מכל מקום נקבע כי המערער לא השיג משקיעים ולכן לא היה באפשרותו לשלם את התמורה, תוך הפניה לעדות עו"ד צוקרמן, אחד מבאי כוחה של המשיבה, אשר העיד כי בסמוך לאחר עריכת ההתמחרות, פנה המערער למשרדו, תוך שהבהיר כי כלל לא היה בכוונתו לרכוש את המניות, אלא שחפץ רק בהעלאת התמורה, כדי להוציא מהמשיבה יותר כסף וכי אף הכין מקום אחר. כן דחה בית המשפט את הנטען לעניין התביעות והעיקולים, כנימוק לאי עמידה בהתחייבויות. לעניין שווי החברה, הרי אם בכלל, מדובר בטעות בכדאיות העיסקה. לעניין ההליכים הפליליים, לא שוכנע בית המשפט כי אלו ננקטו כנגד המערער באשמת המשיבה בציינו כי גזר הדין הפלילי ניתן לערעור. לאור כל האמור, קבע בית המשפט כי לא ראה ממש לנסיגת המערער מחיוביו וכי הוא חייב בהם, לרבות נוכח חובת תום הלב. הערעורים: 18. המערער חוזר על טענותיו כפי שטען בפני בית משפט קמא ואשר פורטו לעיל, בהרחבה. לטענתו, התעלם בית המשפט מכך שהמשיבה הודתה שעד למועד הגשת הערעור לא הסדירה את היתר הבנייה וכי על כן לא ניתן לעשות שימוש במבנה, מקום עיסוקה של החברה. כך טוען המערער כי לא בכדי החליטה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה שהמשיבה השחיתה זמנה במאבק נגד הוועדה המקומית למתן ההיתר, כאשר יכולה היתה לקדם תוכנית מפורטת נקודתית, כפתרון למסעדה. כן התעלם בית המשפט מגזר הדין בעניין עבירות הבנייה, מתן צו ההריסה הנדחה וההשפעה של גזר הדין על שווי החברה. עוד התעלם מכך שהמערער סבר כי המשיבה תפעל להוצאת היתר הבנייה ומשלא עשתה זאת הפכה את שווי המניות לאפסי. כן הסתירה המשיבה בפני רוה"ח כוונתה זאת, כפי שהסתירה כוונתה להגיש את התביעה בחדרה. עוד טען, כי בית המשפט התעלם מהעיקולים שיזמה המשיבה ואשר הביאו לשיתוק פעילותה של החברה, כך גם המסעדה. לשיטתו, לא מדובר בטעות בכדאיות העיסקה אלא הטעייה וסיכול. כן התעלם בית משפט קמא מאשר ציין רוה"ח כי כ-1.9 מיליון ₪ אשר נכללו בשווי החברה, עניינם זכות השימוש במבנה, במחיר סמלי, עד שנת 2011. 19. בנוסף, הפנה המערער לטענותיו הנוספות וכי על כן היה על בית משפט קמא לקבוע כי התקיימו תנאי סעיף 18 לחוק החוזים תרופות והטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים). כך גם לא עמדה המשיבה בחיוביה לפי חוק המכר, תשכ"ח-1968 בגין אי התאמה. 20. לעניין ערעור המשיבה בנושא ההוצאות, טוען המערער כי היה על המשיבה להגיש ערעור נפרד וכי לא מדובר בנושא הראוי להכלל בערעור שכנגד. בנוסף, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בפסיקת הוצאות. 21. המשיבה חוזרת על טיעוניה בפני בית משפט קמא, בהדגישה את טענותיו המתחלפות של המערער וכן את לוחות הזמנים עד ההתמחרות ולאחריה. לעניין טענת הסיכול, טוענת המשיבה כי הנסיבה אותה לכאורה, לא יכול היה המערער לחזות, עניינה מעצרו השני ב-1.7.03. אולם לא הוכח כי מעצרו קשור למשיבה. יתר על כן בסופו של דבר הורשע המערער בקשר להצתת מכונית המשיבה. לעניין הכתבות והפרסומים, לפי טענת המערער נוכח מעצרו החליט לא לשלם ולכן אין לפרסומים קשר לכך. לעניין היתר הבנייה, טוענת המשיבה כי לאחר ההרשעה שמועדה טרם ההתמחרות, ידע המערער על כי צפוי להינתן צו הריסה. אמנם המערער טען כי המשיבה התחייבה לטפל בהוצאת ההיתר, אך לא רק שלא הוכיח זאת, אלא שהדבר נוגד את עדות המשיבה כי היה על המערער לטפל בכך. עם זאת, היא טיפלה ומטפלת בכך. בכל מקרה, כל הנטען ע"י המערער אינו בגדר כוח עליון וסיכול. 22. אך אף אם היה מדובר בכך, לא הוכח קשר סיבתי בין התנהלותה הנטענת של המשיבה על ידי המערער לבין ירידת ערכה של החברה. כך גם לטענתו בדבר בריחת המשקיעים אין כל יסוד, במיוחד נוכח עדותו כי יש בידו האמצעים ואף משקיעים, כך שההסכם ניתן לביצוע. 23. לטענת המשיבה יש לדחות מכל וכל את טענות המערער לענין ההטעיה. כך לעניין מעצרו של המערער וכך ביחס לאירועים האחרים הנטענים. כך לא הוכחה כל הטעיה ובמיוחד שהמערער ידע גם ידע על הנסיבות. 24. המשיבה טוענת, כי בקשותיו של המערער לתיקון תצהיריו, בגדר שינוי חזית, כך ביחס לבקשותיו לעניין ביטול ההתקשרות, מה עוד שלא ניתנה הודעה שכזו וכן ביחס להחלטות ועדות התכנון. בנוסף, ההחלטות ניתנו בשנת 2004 בעוד שהחלטתו שלא לשלם היתרה עוד ב-2003. 25. לענין הערעור שכנגד טוענת המשיבה כי אין כל יחס בין סכום ההוצאות שנפסקו לסכום החיוב בפסה"ד. 26. המערער טען כי המשיבה האריכה בעיקרי הטיעון מטעמה מעבר לאשר הותר וכן הגיש בקשה להגשת ראיות נוספות בערעור, שעניינן פעולות שנקטה המשיבה או מי מטעמה לתפיסת המסעדה על ידה (להלן - הבקשה לראיות נוספות). לעניין עיקרי הטיעון אומנם צודק ב"כ המערער אך לא מדובר בחריגה המצדיקה התעלמות מעיקרי הטיעון, להבדיל מהתחשבות באמור, בנושא ההוצאות. במיוחד על רקע מתן האפשרות שניתנה להשלמת טיעונים. 27. בהשלמת טיעון מטעם המערער, טוען המערער כי הותרת פסק דינו של בימ"ש קמא על כנו יגרום לעיוות דין, הואיל וברור כי המערער לא יקבל מאומה מאשר רכש. כך הדגיש המערער כי בתגובתה של המשיבה להבאת ראיות נוספות טענה לראשונה כי הסכם השכירות הסתיים ב-2006 ולא כפי שאמור ב-2011. משכך, ברור שהשווי אינו כפי שנקבע ע"י רוה"ח. לכן טוען המערער כי יש לתקן את השווי ולחילופין להחזיר את התיק לבימ"ש קמא. המשיבה רואה בטיעון האמור כחזית נוספת שפתח המערער, כאשר הוא זה שהחליט להחזיק את המסעדה רק עד תום תקופת השכירות ב- 31.12.06 ומבלי לשלם אף את דמי השכירות הנמוכים, במיוחד על רקע הפרתו את ההסכם עוד ביום 4.7.03. יתר על כן ככל שלחברה טענות, תתכבד ותגיש תביעה. מכל מקום, לטענת המשיבה, אין לאירועים משנת 2007 להצדיק הפרותיו משנת 2003. המסגרת הדיונית: 28. ההתמחרות שנערכה בין הצדדים, כמוה כהסכם לכל דבר ועניין (להלן - ההסכם). אמנם הצדדים לא ערכו מסמך כתוב ומפורט בדבר מלוא התנאים הקשורים לעיסקה, אולם התנאים היסודיים והמרכזיים מופיעים בהסכם. בצדק טוען ב"כ המשיבה, כי יש לבחון את לוח הזמנים טרם שנדרש לטענה ספציפית זאת או אחרת של המערער. 29. מבחינה זאת יש ללמוד ולהסיק כי לפחות ביחס לחלק מטענות המערער, אין ולא היה להם מקום. המועד הקובע הינו מועד כריתת ההסכם, קרי 19.6.03. דהיינו, יש לבחון מה אירע בין הצדדים טרם המועד הקובע, כפי שיש לבחון מה היה בידיעת מי מהם לפני ובעת כריתת ההסכם. 30. סירוב המשיבה לחתום על שיקים, התעורר עוד במהלך ההליכים בפני בית משפט של פירוק, אשר התייחס לכך ונתן הוראות ביחס לכך. משכך, אם המשיכה המשיבה בסירובה, אין בכך להעלות או להוריד. לכאורה, אם המערער היה משלם את התמורה בגין המניות, הרי שבהתאם להוראות ההסכם, היה רשאי לפעול בחברה ללא צורך במשיבה. 31. כך הצבת אותם בריונים, אשר נטען כי המשיבה הציבה אותם ב-9.6.03 המועד הראשון שנקבע להתמחרות, לא מנע מהמערער להשתתף בהתמחרות במועד הקובע ומשכך אין משמעות להצבתם. 32. הנטען בדבר הצתת רכבה של המשיבה, אירע עוד ב-10.6.03 והמערער נעצר נחקר ושוחרר באותו יום. משכך המערער היה מודע לחשד שהטילה בו המשיבה עוד טרם המועד הקובע, וחרף זאת השתתף בהתמחרות. 33. הנה כי כן יהיה עלינו להדרש לאותם אירועים אשר טען להם המערער, ואשר לית מאן דפליג שארעו לאחר המועד הקובע. אולם טרם שנדרש לאותם אירועים נטענים ולאשר ניתן להסיק מהם, עלינו לבחון את טענות המשיבה בדבר שינוי חזית, כפי שנטענו בפני בית משפט קמא. לא בכדי טרחנו לפרט את השתלשלות ההליכים בכל הקשור לבקשת הרשות להתגונן, לרבות הגשת שתי הבקשות לתיקון הבקשה תוך צירוף תצהירים ומסמכים. אכן לא ניתנה החלטה נפרדת לענין בקשות אלו, אולם במסגרת החלטת כב' השופטת ויינבאום-וולצקי למתן רשות להתגונן, ציין בית המשפט אודות הגשת שתי הבקשות, כך גם כי הוחלט שהצדדים יטענו בסיכומיהם לענין הבקשות. מכל מקום, בסופו של יום נקבע מפורשות בהחלטה בבקשה לרשות להתגונן , כי מדובר על אירועים שארעו לאחר הגשת בקשת הרשות להגן המקורית וכי על כן התיר בית המשפט את התיקון. משכך, יש לדחות את הנטען על ידי המשיבה אודות שינוי חזית בנכלל בבקשות לתיקון. לא למותר להוסיף, כי לא נטען על ידי המשיבה כאילו שגה בית משפט קמא בהחלטתו בנושא זה. לאמור יש להוסיף, כי הדברים יפים גם ביחס לתצהיר עדותו הראשית של המערער והתצהירים המשלימים אותם ביקש להציג. כל התצהירים סומנו והוצגו על נספחיהם, הגם שאכן ב"כ המשיבה ציין בפרוט' הדיון מיום 6.9.05 כי הוא שומר על זכותו לטעון לענין שינוי חזית, עדויות שמועה וכד' , כפי שציינו ב"כ הצדדים בפרוטקול מיום 3.11.05 כי הם מתנגדים לכל שינוי חזית. 34. לאור אשר פורט בבקשת הרשות להתגונן כולל התיקונים שאושרו, נראה כי יש להתייחס למכלול אשר נטען על ידי המערער, כאשר אין בעובדה זאת או אחרת שטען לה משום שינוי חזית, לאחר שהותרו, כאמור, התיקונים המבוקשים. 35. הנה כי כן, יהיה עלינו להתייחס להשפעת האירועים, שיפורטו להלן, אם בכלל, על ההכרעה בדבר זכויות הצדדים. ודוק, בעת שבוחנים אנו את האירועים השונים, עלינו לזכור כי למעשה מועד התשלום הראשון חל ב- 4.7.03 והתביעה הוגשה על ידי המשיבה כבר ביום 6.7.03. יתר על כן, לכאורה יש לבחון אם במועד הגשת התביעה היתה זכאית המשיבה לאכיפת ההסכם, הגם שמדובר בחיוב כספי. האירועים שאליהם יש מקום להתייחס כוללים, לפי טענות המערער, את הפרסומים שבוצעו בעיתונות, הן המקומית והן הכללית; הלחץ שהפעילה המשיבה על המשטרה והגשת כתב האישום החמור כנגד המערער ומעצר הבית; הגשת התביעה כנגד המערער והחברה לבית משפט השלום בחדרה; ולבסוף כל הקשור להיתר הבניה והאפשרות להכשיר את המבנה לניהול המסעדה. המסגרת המשפטית: 36. המשיבה תבעה לאכוף על המערער קיום התחייבויותיו, בהתאם להסכם שביניהם. בניגוד לאשר נטען על ידי המערער, לא מדובר בתביעה לפיצויים. בנוסף, אין חולק כי המערער לא שילם מאומה חרף ההתחייבות שנטל על עצמו. בנסיבות אלו, לכאורה זכאית המשיבה, על פני הדברים, לעתור לאכיפה ובהתאם לסעיף 3 לחוק החוזים תרופות, לרבות ההגדרה שבסעיף 1 לחוק " 'אכיפה' - בין בצו לסילוק חיוב כספי...". 37. המערער התמקד בטיעוניו בשתי עילות מרכזיות אשר לדידו בגינן אין מקום לחייבו לשלם את אשר התחייב. לא רק זאת, אלא שבגין התנהלותה של המשיבה, כך לפי המערער, זכאי הוא לביטול ההסכם או כלשונו, לביטול ההתמחרות ולחילופין, לעדכן את המחיר שנקבע לענין שווי החברה. העילה המרכזית האחת עניינה סעיף 18 לחוק החוזים תרופות, דהיינו סיכול החוזה. העילה המרכזית השניה עניינה סעיפים 14 ו- 15 לחוק החוזים חלק כללי, דהיינו טעות והטעיה. לבסוף, מיקד המערער טענותיו בכך שנוכח העדר אפשרות לניהול המסעדה במקום, בגין מחדליה הנטענים של המשיבה בהשגת היתר כדין להפעלתה, אזי יהיה זה לא צודק אם יאלץ לשלם את מלוא התמורה שנקבעה, בה בשעה שלפי חוות דעת רואה החשבון, חלק מהשווי שנקבע לחברה, מקורו מאותה אפשרות לשכירת המסעדה עד שנת 2011 בעלות מינימלית, וכשעתה לא רק שאין את האישורים הנדרשים להפעלתה עד המועד האמור, אלא שלמעשה לא ניתן להפעילה, לרבות - כך המערער - שהמשיבה עצמה תפסה חזקה במסעדה, על כל המשתמע מכך. 38. המשיבה טוענת כי המועד לפיו יש לבחון את טענותיו השונות של המערער הינו המועד בסמוך לעריכת ההתמחרות, ובמיוחד המועד שנקבע לביצוע התשלום הראשון. לטענת המשיבה, המערער גילה דעתו כי אינו מתכוון ואף לא התכוון לעמוד בהתחייבויותיו, ועל כן אין כל משמעות לאשר אירע לאחר הגשת התביעה ולאחר שהמערער לא עמד בהתחייבויותיו. יתר על כן, גם אם נתחשב בכל אותם אירועים שנטענו על ידי המערער, הרי אין הם עולים לגדר סיכול, ולשיטת המשיבה גם לא ניתן לראות באירועים נטענים אלו בגדר טעות. בנוסף, טוענת המשיבה, כי שתי הטענות המרכזיות אינן יכולות לדור במחיצה אחת. 39. כבר עתה נציין כי קשה לקבל את טענות המערער לענין הסיכול. על מנת שהמערער יצליח בטיעונו זה, עליו לעמוד בכל התנאים הקבועים בסעיף 18 לחוק החוזים תרופות, אשר שלושה במספר הם תנאיו. העדר ידיעה או צפייה של המפר על הנסיבות המסכלות; אי יכולתו של המפר למנוע את הנסיבות האלה; התרחשות נסיבות המסכלות את קיום החוזה (ראו: גבריאלה שלו דיני חוזים (מהדורה שניה) בעמ' 500). לא בכדי אין כמעט מקרה ובו פטר בית המשפט מפר הסכם מחיוביו בגין טענה של סיכול. יתר על כן, האירועים כולם אשר המערער טוען להם, אינם אירועים אשר נכללים בגדר "כוח עליון", אלא למעשה הנטען על ידי המערער עניינו בהתנהלות המשיבה, אשר לדידו מנעה את האפשרות לקיומו של ההסכם. טיעון זה אינו מתיישב עם טענת הסיכול שבסעיף 18 לחוק החוזים תרופות. 40. כך גם קיים קושי לקבל את טענת המערער אודות טעות או הטעיה. לכאורה, בעת כריתת ההסכם, הנתונים היו ידועים לשני הצדדים ויש להניח שהיו ידועים ואף ביתר שאת למערער, אשר הוא זה אשר ניהל בפועל את המסעדה. משכך, קשה לראות בנטען על ידי המערער משום טעות או הטעיה. לא מדובר על נתון שלא היה ידוע למערער עובר לכריתת ההסכם. למעשה, טענת המערער כי המשיבה לא מילאה אחר ציפיותיו, דהיינו כי המערער סבר שהמשיבה תתנהל בדרך אחרת, לרבות השגת האישורים הנדרשים להפעלת המסעדה, בעוד שבפועל התנהלה בדרך שונה. לכאורה, לא זה המבחן לטעות או הטעיה. 41. לענין ביטול ההתקשרות בגין פעולותיה או מחדליה הנטענים של המשיבה, נסמך המערער על פנייתו עוד ב- 3.8.03 לבית משפט של פירוק, כפי שנסמך הוא על אשר טען במסגרת בקשת הרשות להתגונן. למעשה, הנטען על ידי המערער משמעותו כי המערער, לאחר שלא עמד בהתחייבויותיו, טוען לביטול ההתקשרות בעיקר בגין אירועים שארעו לאחר שהמשיבה דרשה את אכיפת ההסכם. יהיה עלינו לבחון איפוא אם בנסיבות שכאלו אכן בפועל ביטל המערער את ההסכם, ואף אם כן - אם היה רשאי לעשות כן, לאחר שהוגשה התביעה כנגדו. 42. לבסוף יהיה מקום לדון בשאלה אם אכן יהיה זה צודק שהמשיבה תקבל את מלוא התמורה, כפי שנקבעה בהסכם שבין הצדדים, אולם מאידך ברי כי המערער לא יוכל לקבל את אשר, לכאורה, היה אמור לקבל בהתאם להסכם. בחינת הנסיבות העובדתיות: 43. בית משפט קמא קבע קביעות עובדתיות אשר לכאורה אין מקום להתערב בהן, ובמיוחד בכל הקשור לדברי המערער לאחר ש"זכה" בהתמחרות. הקביעה הראשונה עניינה, כי למעשה לא התכוון המערער לקיים את ההתחייבות שנטל על עצמו ככתבה וכלשונה. יתר על כן, המערער התכוון כי תבוצע התמחרות אך ציפה כי המשיבה היא זו שתרכוש את חלקו, ולכאורה הופתע המערער, בשעה שהמשיבה קיבלה את אשר הוצע על ידו ומבלי שמצאה לנכון "להעלות את המחיר", כפי שציפה המערער. בנסיבות אלו, עמד המערער בפני אותו מצב כפי שתאר במסגרת הודעתו במשטרה מיום 1.7.03, שם אמר מפורשות "אני קיבלתי שוק מאיפה אני יביא חצי מיליון דולר. היום הגענו להסכמה שאני יתן 150,000 $ במזומן וכל שנה 100,000 $ ואני משחרר אותה מכל הערבויות מהבנקים". לדברים אלו יש להוסיף את האמור בתצהירו של עו"ד צוקרמן בדבר פניית המערער למשרד באי כוח המשיבה, בהבהירו כי לא התכוון כלל לרכוש את מניותיה של המשיבה בחברה, אלא רק ניסה להעלות את המחיר, תוך שהוא אף מציין שהכין מקום אחר. לא למותר להוסיף כי האמור בתצהיר מתיישב עם דברי המערער במשטרה, דהיינו כאילו הגיע להסכמה על פריסת תשלום התמורה. ברור כי אם לא התקיים מפגש בין המערער לבאי כוח המשיבה אודות תשלום התמורה, לא היה מקום לאותו סיכום נטען, אך מוכחש. הקביעה השניה עניינה טענת המערער ולפיה המשיבה בפעולותיה גרמה לכך שהמשקיעים שהיו אמורים להשקיע יחד עמו נסוגו מכוונתם זו. בית משפט קמא קבע כי לא כן הדברים, ולמעשה לא הוכחה טענה זו. זאת בהתחשב באשר העיד אותו משקיע פוטנציאלי ובהעדר ראיות למשקיעים אחרים. יוער, כי אם אכן כקביעה הראשונה, הרי קשה לקבל כאילו חיפש המערער אחר משקיעים. מכל מקום, קיימת קביעה עובדתית של בית משפט קמא בשאלה זו ואשר לכאורה אין מקום להתערב בה. ודוק, אם אכן היחסים בין המערער לבין המשקיע היו כה טובים, ובאופן שתואר על ידי המערער, אין עדיין כל הסבר מדוע לא שולם התשלום הראשון. יתר על כן, כל שארע בין המועד הקובע לבין מועד חובת התשלום הראשון הינו אותה כתבה ראשונה בעקבות מעצרו של המערער, אשר קשה לקבל כי בגין כתבה שכזו, יסוג משקיע מהסכמתו להשקיע בחברה. לא למותר להוסיף, כי לא שמענו הסבר ראוי מהמערער עצמו מדוע הוא לא שילם את התשלום הראשון, אם כדבריו, לפחות באחת מהגרסאות, היתה לו יכולת לעשות כן. 44. על רקע שתי קביעות אלו יש לבחון את האירועים בהמשך הדרך. אכן, ב- 7.7.03 הוגש כתב האישום החמור כנגד המערער וזאת בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ועוד, וכפי שהתפרסמו הכתבות הנוספות. נוכח שתי הקביעות דלעיל, לכאורה אין לראות לא בהגשת כתב האישום ולא בכתבות כמצדיק אי קיום התחייבויות המערער. ודוק, עצם החשד שהטילה המשיבה במערער בכל הקשור לנושא הצתת רכבה, עלה עוד טרם כריתת ההסכם, כך שנושא זה לרבות הגשת כתב האישום בעקבות חשד זה, אין בהם מאומה לא עם טענה של סיכול ולא עם טענה של טעות או הטעיה. לא זו אף זו, המערער הורשע, בסופו של יום, בקשר לנושא זה. נושא הפרסומים אף הוא אינו מהווה סיכול או טעות והטעיה. מדובר על פרסומים שיתכן והזיקו למערער ואשר יתכן שאלמלא שתי הקביעות דלעיל, ניתן היה ליתן משמעות זו או אחרת לאותם פרסומים, אולם לא כן נוכח אותן הקביעות האמורות. כמובן שבמסגרת זו אין אנו מתייחסים לתוכנם של הפרסומים. 45. אין חולק כי המשיבה הגישה תביעה כספית הן כנגד החברה והן כנגד המערער לבית משפט השלום בחדרה, וטענה כי זכאית היא לכספים בגין העבר. אמנם המערער טען כי קיים מעשה בית דין בשאלה זו לאור דחיית טענת המשיבה בבית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת בקשת הפירוק, כאילו ניהל המערער את החברה במרמה. אולם, בית משפט השלום לא קיבל טענתו זו ובסופו של יום סבר כי אכן המשיבה זכאית לסכום זה או אחר. צודק לכאורה המערער בטענתו כי ככל שהתכוונה המשיבה לדרוש דרישות אלו או אחרות מהחברה, דרישות שיכול וישפיעו על ערכה של החברה, מן הראוי שהיתה עושה כן עוד טרם ההתמחרות. עם זאת, הגשת התביעה נעשתה בחודש ינואר 2004 ועל כן, לכאורה, אין קשר בין תביעה זו והפרת התחייבות המערער חודשים מספר טרם לכן. מכל מקום, ככל שהתנהלותה של המשיבה נגדה הסכמה זו או אחרת שבין הצדדים, ואין אנו קובעים זאת, הרי היה מקום להדרש לשאלה זו בעת הדיון בתביעה ולא כטענה במסגרת התביעה דנן של המשיבה. כך גם ברור שאין לראות בהגשת תביעה שכזו לא בגדר סיכול ולא בגדר טעות או הטעיה. 46. יתר על כן, נוכח אותן קביעות לא נראה כי בגין האירועים שפורטו לעיל יש לראות במשיבה כמי שהפרה את ההסכם. יתר על כן, גם אם ניתן היה לראות בפעולה זו או אחרת של המשיבה משום הפרת ההסכם, ואין אנו קובעים זאת, עדיין ספק אם ניתן היה לבטל את ההסכם בגין הפרה נטענת שארעה זמן ניכר לאחר שהמערער הפר את התחייבויותיו והוגשה התביעה לאכיפה כנגדו. קיומו של החוזה, האם אפשרי? 47. לא בכדי בחרנו לדון בנושא התכנוני בפרק נפרד. אין חולק כי בוצעה במסעדה בניה בניגוד לדין, וכי עוד בשנת 1997 הוגש כתב אישום הן כנגד המערער, הן כנגד המשיבה והן כנגד החברה. כך גם הורשעו הנאשמים בכתב האישום האמור, וזאת ביום 9.6.03, דהיינו המועד הראשון שנקבע לעריכת ההתמחרות. מכל מקום, המערער הורשע עוד טרם עריכת ההתמחרות וכך גם סביר כי המערער ידע גם ידע אודות הפעולות שבוצעו במבנה המסעדה, וכי הנאשמים צפויים להרשעה. אך גם אם לא כך, הרי ידע המערער על ההרשעה עוד טרם ביצוע ההתמחרות בפועל, הגם שזמן קצר לפניה. השאלה הינה מה המשמעות של אותה הרשעה. יש ממש בטענת המשיבה לפיה ניתן היה לצפות כי בית המשפט אשר דן בעבירות הבניה יורה הן על הריסת אותו חלק שנבנה ללא היתר, והן כי יכול ויינתן צו לאיסור שימוש. בלשון אחרת, קשה לקבל טענה כאילו עצם גזר הדין מיום 30.10.03 היווה מאורע כה חריג עד שניתן יהיה לראות בו כסיכול, במובן של כח עליון, כפוף לאשר יפורט בהמשך. דברים אלו יפים במיוחד לאור אשר הורה בית המשפט בכל הקשור למועד כניסת הצווים השונים לתוקף, לרבות מתן אפשרות להכשיר את הנדרש. יתר על כן, הנחת המוצא של בית המשפט שנתן את גזר הדין היתה כי ניתן יהיה להכשיר את השימוש ללא צורך בנקיטת הליכים ממושכים, אלא די יהיה בהמצאת אישורי בטיחות. לכן, קבע בית המשפט בגזר הדין כי איסור השימוש בכל שטח המסעדה שמתחת לגג יחל מיום 29.11.03, ועד להגשת בקשה להכשיר את עבודות הבניה, הכוללת אישורי בטיחות נדרשים. כך גם בכל הקשור לצו הריסה, דחה בית המשפט ביצוע הצו לשנתיים, תוך הבעת דעתו כי אין צורך בתכנית מפורטת וכי ניתן ליתן היתר לגג. עם זאת, כבר בעת מתן גזר הדין ציין בית המשפט שיתכן והועדה המקומית לא תסתפק באמור, ועל כן קבע כי יש לדחות את ביצוע הצו לתקופה ממושכת יותר, אשר תאפשר נקיטת ההליכים הנדרשים להכשרת המקום. 48. כבר בבקשה הראשונה לתיקון בקשת הרשות להתגונן, בקשה שאושרה בסופו של יום, ציין המערער כי הועדה המקומית הודיעה למשיבה כי אין די בתכניות שהוגשו משכבר, וכי "עליה להגיש תחילה תכנית להסדרת מתחם תחנת הדלק בו מצוי מבנה המסעדה...". כך גם צרף המערער את נספח י"ב לתצהירו כעדות ראשית, מכתבה של הועדה המקומית מיום 25.12.03, אשר צוין בו מפורשות כי "לא קיימת בקשה להיתר התלויה ועומדת בפני הוועדה", כך גם שבבקשות מ- 1997 אין מאומה. בנוסף, "מתחם התחנה מעולם לא הוסדר מבחינה סטטוטורית...", וכי גם תכניות שהוגשו בזמנו לועדה המחוזית לא קודמו וכי "עמדתנו היא כי יש להגיש תחילה תכנית להסדרה סטטוטורית של המתחם". בתצהיר המשלים, מיום 27.1.05, ציין המערער את החלטת הועדה המקומית מ- 8.3.04, ולפיה הבקשה להחלפת הגג והגבהתו נדחתה, תוך ציון הבעיה התכנונית הכללית במתחם. יתר על כן, המערער הפנה להחלטת ועדת הערר מיום 23.12.04, אשר דחתה את הערר שהוגש על ידי המשיבה וקבעה כי לא ניתן לאשר מאומה לפני הגשת תכנית מפורטת, תוך ציון מפורש כי המשיבה השחיתה זמנה במאבק נגד הועדה המקומית, כאשר ניתן היה לקדם את הנצרך באמצעות תכנית מפורטת נקודתית. 49. המערער טען מפורשות אודות השתלשלות האירועים האמורה, ולמעשה העלה את נושא המחדלים, אשר טען להם, בכל הקשור להשגת האישורים הנצרכים לשימוש במבנה כמסעדה. די בכך שנושא זה הועלה במסגרת הבקשה לתיקון בקשת הרשות להתגונן שאושרה, על מנת להכשיר את כל המופיע בנושא זה במסגרת תצהירי העדות הראשית, לרבות המשלימים, שהוגשו וסומנו על ידי בית המשפט על נספחיהם. 50. לא בכדי גם ב"כ המשיבה התייחס לנושא זה, לרבות במסגרת חקירת ועדות המשיבה. המשיבה נשאלה בנושא זה אך טענה כי המערער הוא זה שהיה צריך לטפל בהשגת האישורים, ומכל מקום היא אכן הגישה את הנצרך ואף הגישה ערר, וכשב"כ המשיבה בסיכומיו טוען כי המשיבה ממשיכה לפעול במרץ להשגת האישורים הנדרשים. 51. בנוסף לכל האמור, לכאורה עד מועד הדיון בבית המשפט קמא וגם בפנינו לא הושגו האישורים הנדרשים. השאלה האם יש משמעות לאי השגת האישורים ובאלו מישורים. טרם שנידרש לשאלה זו, נזכיר כי מחד גיסא המערער הודיע עוד ב- 31.8.04 כי בכוונתו לחדול מפעילות בחברה, וכשלמעשה כבר בחודש ספטמבר 2004 סגר המערער את המסעדה. כל זאת למרות שככל שעסקינן בנושא התכנוני, הרי צו הסגירה נדחה לחודש אוקטובר 2005, הגם שלכאורה צו איסור השימוש עמד בתוקפו, לאור עמדת הועדה המקומית. מאידך גיסא, בתשובת המשיבה לבקשה להבאת ראיות נוספות בערעור, טענה המשיבה כי חוזה השכירות הסתיים ביום 31.12.06 וכי המערער לא דאג לתשלום ארנונות וכו', וזאת כמענה לטענת המערער כי בחודש ינואר 2007 הודיעה המשיבה כי בכוונתה להשכיר את הנכס או לשפצו, כפי שנטען על ידי המערער כי שלטים שלו הוסרו ולמעשה המשיבה נטלה חזקה במסעדה. 52. גם בבואנו לבחון את הנסיבות העובדתיות אשר פורטו בפרק זה, עלינו להדרש לבחינתן בהתייחס למועדים הרלוונטיים בנושאים אלו. כאמור, במועד כריתת ההסכם ידע גם ידע המערער אודות ההרשעה, כפי שגם המשיבה ידעה אודות כן. בנסיבות אלו ברי היה לצדדים כי יידרשו פעולות תכנוניות על מנת להכשיר את הטרפה, ומכל מקום היה עליהם לצפות כן. יתר על כן, מצופה היה שהצדדים יתייחסו לנושא הכשרת הבניה בהסכם ההתקשרות ביניהם, אולם זאת לא נעשה. במאמר מוסגר יצוין כי העדר התייחסות לשאלה זו, מחזקת את אשר ציין המערער כי סבר שהמשיבה היא זאת שתרכוש את חלקו בחברה. אם אכן כך היו הדברים, לא היה צורך בהוראות בהסכם ההתקשרות המסדירות את השאלה בדבר אופן השגת ההיתרים וכדומה. מעת שהמשיבה היתה רוכשת את מלוא הזכויות בחברה, ומעת שהמבנה עצמו שייך לה, הרי אין זה מעניינו של המערער מאותו מועד ואילך, הכיצד ואיך תפעל המשיבה בנושא זה. שונים הדברים מעת שבפועל רכש המערער את זכויות המשיבה בחברה. כאן מצויים אנו בצורך להוראות ברורות בהתקשרות בכל הקשור לשאלות המתעוררות בעקבות היות המערער-השוכר באמצעות החברה, מול המשיבה - המשכירה. כך, על מי הנטל להגיש את התכניות הנדרשות לועדות התכנון כפי שעולה השאלה מי ישא בתשלומים הקשורים לשאלות התכנוניות. נושאים אלו לא בא זכרם, כאמור, במסמך ההתמחרות. עם זאת, נראה כי אכן המשיבה פעלה בפועל הן בהגשת בקשה לועדה המקומית והן בערר שהגישה. לכאורה, פעולות אלו ננקטו על ידי המשיבה וכשלא נטען כאילו המערער פעל ביחס לכך, ויתכן ולא בכדי. גם אם לא צוין במסמך ההתקשרות את אשר היה ראוי לפרט, הרי בסופו של יום, הכשרת המקום תשרת את המשיבה גם אם בשלב ביניים תשרת גם את המערער. לכן, ככל הנראה, פעלה המשיבה כפי שפעלה. כאן יש מקום להוסיף כי הואיל והמועד הראשון שנקבע להתמחרות היה במקביל למועד ההרשעה, ייתכן ובגין כך לא נדרשו הצדדים לנושא זה בזמנו. מכל מקום, לית מאן דפליג כי כל עוד ולא ניתן גזר הדין, אין לכאורה קשר בין הפרת המערער את התחייבויותיו, לבין נושא הכשרת הבניה. לא בכדי המערער לא טען מלכתחילה בנושא זה, אשר לא היה על הפרק בעת המועדים הרלוונטיים לקיום התחייבויותיו. 53. אכן, בהמשך הדרך עלה נושא זה ובמיוחד נוכח עמדת הועדה המקומית ואשר ציינה ועדת הערר. מהחומר שצורף לתיק בית המשפט עולה כי על מנת לאפשר את קיומה של המסעדה במקום, על המשיבה לפעול לא רק בהסדרת נושא המסעדה לכשעצמו, אלא לדאוג להסדרה סטטוטורית ראויה של כל מתחם תחנת הדלק בו מצוי מבנה המסעדה. בנסיבות אלו, ברור שאין כל מקום לטענת המשיבה כאילו היה על המערער לפעול להשגת האישורים הנדרשים. גם אם היה מדובר באפשרות להסדרת השימוש במסעדה בלבד, הרי נוטים היינו לקבוע כי בהעדר הסכמה אחרת על המשכיר ובמקרה דנן, על המשיבה, לפעול להשגת הנדרש. מכל מקום, מעת שמדובר בהסדרת כלל מתחם התחנה הרי ברור כי על המשיבה להסדיר נושא זה ולא על המערער. כך גם עולה כי בסופו של יום המשיבה לא פעלה כפי שהיה נדרש, לפחות לאור אשר ציינה ועדת הערר. אם אכן היה מוסדר נושא ההכשרה התכנונית בהסכם בין הצדדים, ובאופן שניתן היה לראות בחובת התשלום בגין המניות כתלויה בהשגת האישורים התכנוניים, אזי היה מקום לדון שמא כל עוד ולא הושגו האישורים, לא קמה חובת התשלום. אולם, מעת שהצדדים קבעו חובת תשלום בת 30 יום, ובאופן שברור שהנושא התכנוני לא יעכב תשלום זה או אחר, לא ניתן בגין כך לקבוע כאילו היה פטור המערער מהתשלומים שהתחייב בהם. בנסיבות אלו, ברור שלא ניתן לטעון לסיכול, ושוב במובן של כח עליון, הואיל וכל הנושא התכנוני והבעייתיות היו ידועים בעת כריתת ההסכם, כפי שגם לא ניתן לטעון לנושא טעות או הטעיה. ראו ע.א. 879/92 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' רוסמן, פ"ד נ(1) 774. עם זאת, בצדק טוען המערער כי ציפה והיה ברור לו כי המשיבה תעשה כל שנצרך על מנת להשיג את האישורים, אולם שאלה היא מה דינה של ציפיה זו ובמיוחד משבאים אנו לבחון את המועדים הרלוונטיים, דהיינו אותם מועדים שנקבעו בהסכם שבין הצדדים. יתר על-כן, יכול ואם היה משלם המערער את אשר התחייב ובסופו של יום לא היתה המשיבה משיגה את האישורים הנדרשים, היו עומדים לזכות המערער סעדים אלו או אחרים. כל אשר פורט לעיל יפה גם לסעד הביטול לו טוען המערער, סעד שלא עמד למערער במועדים הרלוונטיים כאמור. 54. אך בכך לא סגי. בצדק ציין המערער את המהות של עסקת ההתמחרות, בהדגישו את אפשרות שימוש במסעדה עד שנת 2011 בתשלום סמלי. נושא זה צוין עוד ברע"א 5596/00 סתוי נ' נאחוסי (ט.פ. , מיום 18.11.02) שם דחה כב' הנשיא ברק את השגות המשיבה על הוראת בית המשפט המחוזי לעריכת ההתמחרות בין הצדדים. בית המשפט מציין שם מפורשות "כן נלקחו בחשבון היות המערערת בעלת המקרקעין ותקופת השכירות העומדת לחברה עד שנת 2011". בנוסף, יש להפנות לאשר ציין רוה"ח בחוות דעתו, שם מצוין מפורשות כי בהערכת השווי של החברה נכלל סכום של כ- 1.9 מליון ש"ח אשר עניינם אותה שכירות ארוכת טווח. כך גם צוין בחוות הדעת כי מכירת החברה לצד שלישי, תוביל לביטול הסכם השכירות ואזי השווי יקטן בסכום האמור. בלשון אחרת, אין ספק כי עצם עריכת ההתמחרות ובמיוחד השווי שנקבע, הושפע ונגזר מאותה אפשרות לשכירות ארוכת הטווח ובמחיר סמלי. לית מאן דפליג כי בהעדר אישורים תכנוניים לא ניתן היה בכל מקרה, להמשיך ולנהל את המסעדה במקום, מעבר לאותה תקופה שקצב בית המשפט להשגת האישורים התכנוניים הנדרשים, ולכאורה אף טרם לכן לאור צו איסור השימוש. 55. דומה כי לכך כוונו דברי ב"כ המערער בסיכומיו בפני בית משפט קמא ואשר הובאו לעיל: "הדעת אינה סובלת תוצאה ולפיה על הנתבע יהיה לשלם סך של 500,000 $ בעוד שגורלה של המסעדה נגזר להרס. דומה שדי היה בעובדה זו, על מנת לשמוט הקרקע תחת רגליה של התובעת ולדחות דרישה לאכיפת תשלום סכום זה" (סעיף 65 לסיכומי הנתבע שם). גם המשיבה, כאמור, התייחסה לנושא התכנוני וכפי שפורטו הדברים לעיל. 56. כאן עלינו לחזור ולהדגיש כי התביעה שהגישה המשיבה הינה לאכיפה. דומה כי די באשר פורט לעיל, על מנת להיווכח שלמעשה גם אם היה המערער משלם את מלוא אשר התחייב לו, הרי לא יכול היה להשתמש במושכר, כל עוד ולא הוסדר הנושא התכנוני. יתר על כן, למעשה תוצאת פסק הדין של בית משפט קמא כי המערער ישלם תמורה מלאה, אך בפועל לא יקבל את אותו "נכס" שרכש, קרי החברה ובהתאם לשוויה כפי שהעריך רוה"ח. כאמור, נושא שווי זכות השכירות ארוכת הטווח הינו בעל משמעות כספית משמעותית. כלום יש להתעלם כליל מאותן התפתחויות ואותן נסיבות שנוצרו לאחר שהמערער לא עמד בהתחייבויותיו. ודוק, אין מדובר בטעות בכדאיות העיסקה, מעת שעסקינן בנושא דנן. מדובר כאמור, בנכס שונה. האם האכיפה בלתי צודקת בנסיבות הענין: 57. מעת שעסקינן בסעד של אכיפה, מצויים אנו בגדרם של סעיפים 3 ו- 4 לחוק החוזים תרופות. סעיף 3 קובע כי ככלל זכאי נפגע לאכיפה, ובהתאם לאשר פורט לעיל, אכיפה מוגדרת בסעיף 1 גם כצו לסילוק חיוב כספי. עם זאת, קובע סעיף 3 את אותם חריגים אשר בהתקיימם לא יינתן סעד האכיפה. לענייננו, יפה לכאורה האמור בסעיף 3(4), דהיינו "אכיפת החוזה היא בלתי-צודקת בנסיבות הענין". בנוסף, קובע סעיף 4 כי גם אם מצא לנכון בית המשפט להורות על אכיפת החוזה, הרי רשאי הוא להתנות את האכיפה, לרבות "בקיום חיוביו של הנפגע". 58. השאלה שהתעוררה גם בפסיקה עניינה האם החריג שבסעיף 3(4) חל גם ביחס לאכיפת חיוב כספי. בע"א 254/86 ניניו נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ פ"ד מב(1), 1 (להלן - פרשת ניניו), היה מוכן כב' השופט שלמה לוין להניח "שקיימים מקרים נדירים בהם רשאי בית המשפט לקבוע שאכיפת חוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין, גם כשמדובר בחיוב כספי...". עם זאת, מפנה הוא להערותיו של פרופ' ידין, לפיהן אין להניח שהמחוקק התכוון לתוצאה שכזו, הכל בגין אותה הגדרה שבסעיף 1 לחוק החוזים תרופות. בע"א 527/89 מאג'ד רבאח נ' קיבוץ נחשולים - אגודה שיתופית, פ"ד מו(1), 375 ראה כב' השופט ברק (כתוארו אז) תביעה לתשלום שכר לרבות הצמדה, כחלק מהחיוב החוזי ובחן אם באותו מקרה האכיפה מוצדקת, אם לאו. כך גם בע"א 1894/90 פלאטו שרון נ' אסולין פ"ד מו(4), 822, בחן השופט מצא את השאלה האמורה בהביאו מפסקי הדין דלעיל. בע"א 3437/93 אגד, אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ. אדלר, פ"ד נד(1) 817 בית המשפט נדרש גם שם לשאלה האמורה ובקבלו את הגישה שהובאה בפרשת ניניו כי אכן מבחן הצדק הקבוע בסעיף 3(4) לחוק החוזים תרופות יחול, אמנם במקרים חריגים, גם על תביעה לאכיפת חיוב כספי, תוך דחיית גישתה של סנילביץ' במאמרה האם אכיפת חיוב כספי יכולה להיות בלתי צודקת? ספר זכרון לטדסקי, תשנ"ו-1995 בעמ' 583. לכן ראה בית המשפט לנכון להפחית מהחיוב הכספי, מחמת אי הקטנת הנזק. הנה כי כן, בהתאם לפסיקה, גם בבואנו לדון בשאלה אם יש להורות על אכיפת חיוב כספי, נדרשים אנו לשאלות של צדק. 59. בפרשת וינקלר ע"א 288/80 וינקלר נ. ספיר סודרי חברה לבנין בע"מ, פ"ד לו(2), 365 (להלן - פרשת וינקלר) דן בית המשפט בהוראות סעיף 4 לחוק החוזים תרופות, קרי התנאת סעד האכיפה. באותו מקרה דובר בהתנאת הוראה להעברת בעלות בתשלום פיצויים. הנשיא לנדוי הביע את החשש כי אם זכאי צד לאכיפה אין מקום להמתין ולעכב את ביצועו בגין טענה של הפרת החוזה על ידי הצד הנפגע ודרישת פיצוי בגין כך וכעין זכות עיכבון. הגם שכך ציין השופט לנדוי "שונים פני הדברים, למשל, כאשר 'הנפגע' עדיין לא קיים חיוב קצוב, שקיומו מוטל עליו לפי החוזה, כגון תשלום המחיר או מקצתו, כקבוע בחוזה בסכום קצוב, אם כי זמן פרעונו של המחיר או מקצתו הגיע רק אחרי מועד ההפרה על-ידי הצד המפר, שבגללו מחליט בית המשפט על אכיפת החוזה - כי אז יכול בית המשפט להתנות את האכיפה בתשלום המחיר, אם מועד התשלום הגיע בינתיים". השופט ברק (כתוארו אז) קובע כי עקרונית יכול ונפגע לא יזכה בסעד אכיפה אם הוא מצדו הפר חיוב שהוטל עליו. יתר על כן, לגישתו, התנאת האכיפה יכול ותכלול תשלום פיצויים.לדידו אין לצמצם את הוראות סעיף 4 לחוק החוזים תרופות רק לחיוב של הצד הנפגע שכבר התגבש וכפי שניתן אף להקדים את החיוב החוזי. כך אין הוא חושש לאשר ציין השופט לנדוי בקובעו: "המחוקק עצמו קבע, כי בצד זכותו של הנפגע לאכיפה עומד שיקול הדעת של בית המשפט לסרב ליתן אכיפה, אם אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין. 'נסיבות הענין' בהקשר זה הן לא רק הנסיבות, כפי שהן מתגבשות בשעת כריתת החוזה, אלא אף הנסיבות הקיימות בשעת הדיון בבית המשפט. נמצא, כי בית המשפט חייב ליתן דעתו, בשעת ההכרעה בתרופת האכיפה, בשיקולי הצדק של הצדדים, כפי שהם מתגבשים בעת ההכרעה". בהמשך הדברים אף ציין השופט ברק כי לעיתים לא יינתן כלל סעד של אכיפה מעת שהנפגע הפר את חיוביו הוא "אך יש שבית המשפט יוכל להיעזר בכוח שניתן לו עתה בסעיף 4 לחוק התרופות ועל-ידי התנאת התנאי יסיר את חוסר הצדק שבאכיפה ללא פיצוי". וראו גם ע"א 256/89 פרץ נ. כובס פ"ד מו(3), 557 ליישום האמור לרבות כעין "ביצוע בקירוב" לענין קיום החיובים החוזיים. 60. העולה מהמקובץ עד כה, כי גם בעת שעסקינן באכיפה של חיוב כספי, בית המשפט מוסמך לשקול שיקולי צדק במסגרת השאלה אם אכן יש מקום להורות על אכיפת אותו חיוב בהתאם להוראות סעיף 3(4) לחוק החוזים תרופות. כך גם יכול ובית המשפט יימצא את האיזון הראוי בין הצדדים במתן הוראות והתנאות בהתאם להוראות סעיף 4 לחוק החוזים תרופות. ודוק מדובר באותם מקרים בהם אין חולק כי אכן הנתבע הפר את התחייבותיו ובמיוחד יש להדגיש כי מבחן שיקול הדעת יופעל על ידי בית המשפט בעת מתן ההכרעה ואף ביחס לאירועים שאירעו לאחר מועד ההפרה שבגינה עתר התובע לאכיפת החיוב. 61. לא בכדי הדגשנו לעיל, כי במקרה דנן לא היה מקום לטענת הסיכול, בחינת השתחררות המערער כליל מההסכם שכרת. עם זאת כעולה מע"א 6328/97 רגב נ. משרד הביטחון, פ"ד נד(5), 506: "...קיימת קירבה רעיונית גדולה בין עקרון הסיכול בנסיבות של שינוי מהותי בתשתית החוזית לבין הדרישה לתום-לב בביצוע החוזה.... מתקשר העומד על ביצוע דוקני של החוזה על-אף השינוי המהותי שחל בו בשל נסיבות חיצוניות - מתקשר כזה אינו נוהג בתום-לב. לכן, למשל, אין לראות התנהגות בתום-לב מצד בעל חוזה הדורש מן הצד האחר לקיים את החוזה תמורת המחיר החוזי המקורי אף שעלות הביצוע גדלה בשל אירוע חיצוני חריג עשרת מונים. נמצא, כי המוסד של סיכול הוא גם ביטוי לעקרון תום-הלב בחוזים..." (517-518). אכן במקרה דנן לא מדובר על אירוע חיצוני, אולם ניתן להקיש מאשר נקבע שם אף על המקרה דנן. 62. מהכלל אל הפרט: במקרה דנן, נוכח קביעות בית משפט קמא וכפי שפורט בהרחבה לעיל, המערער הפר את ההסכם לרבות גילה שאין בכוונתו לקיימו ומשכך בצדק עתרה המשיבה בתביעה לאכיפת ההסכם. עם זאת, קבענו כי נוכח עמדת הועדה המקומית וועדת הערר, מוטל היה על המשיבה להסדיר את כל הנושא התכנוני וכשמדובר בהגשת הנצרך לאישור תוכנית סטטורית ביחס למכלול תחנת הדלק. את זאת לא עשתה המשיבה. כך גם אין חולק כי המשיבה הודיעה למערער כי עומדת היא לתפוס חזקה במסעדה. לכן ולא בכדי טען המערער כי יהיה זה בלתי צודק להורות על אכיפת החיוב הכספי ובהתעלם מכך, שברור היה בשעת הדיון בבית משפט קמא כי לא ניתן יהיה לנהל את המסעדה במקום. 63. לצערנו בית משפט קמא כלל לא נדרש לנושא זה, הגם שהמערער טען לו. למעשה בית משפט קמא הורה על אכיפה ובהתעלם מכל אשר פרטנו לעיל, וכל שציין אודות טעות, אם בכלל, בכדאיות העיסקה. לשיטתנו, שומה היה על בית משפט קמא להידרש לשאלות שהצבנו לעיל, לאחר שהיה ברור, כאמור, כי לא ניתן יהיה לנהל במקום מסעדה ושלית מאן דפליג, כי ניהול המסעדה במקום בהתחשב בדמי השכירות הסמליים ובשכירות ארוכת טווח, היווה גורם משמעותי ביותר בקביעת ערך החברה. אכן, אלמלא התנאים המוקדמים שקבע בית המחוזי בחיפה לענין קבלת הערכת רוה"ח ובהתאם עריכת ההתמחרות, יכול ולא ניתן היה לכמת את המשמעות הכספית של סיכול בפועל של אותה אפשרות לקיום המסעדה במקום. אולם נוכח ההערכה ניתן גם ניתן לכמת שווי כלכלי זה. יתר על כן. לדידי ומהנימוקים שפורטו לעיל, היה על המשיבה לפעול להשגת האישורים הנדרשים גם אם הדבר לא צויין מפורשות והחוזה שתק בשאלה זאת, אולם לא מדובר בגדר הסדר שלילי. ודוק, המועד הקובע הינו עת ההכרעה בבית המשפט ולאו דווקא המצב ששרר עובר להפרת המערער את ההסכם. בעת ההכרעה היה ברור כי למעשה המשיבה לא קיימה את חיובה ואף ללא זאת, היה ברור כי יהיה זה בלתי צודק לחייב את המערער בתשלום מלוא התמורה בלי להתנות זאת בהשגת האישורים. 64. מה התוצאה המתבקשת ממסקנה זאת. אין אני סובר כי בגין אי השגת האישורים על ידי המשיבה, היה זה בלתי צודק להורות על אכיפת ההסכם מכל וכל. דומה, כי במקרה דנן וכפי שהובא מהפסיקה לעיל היה מקום להתנאה המתחייבת ולחילופין מעת שהובררו מכלול הנסיבות היה מקום להפחית מסכום החיוב, לרבות בהתחשב בנסיבות שנוצרו לאחר ההפרה של המערער. יתר על כן, עצם הדרישה של המשיבה ועמידתה על תשלום מלוא התמורה בה בעת שברור שלא ניתן יהיה לנהל מסעדה במקום ועל אחת כמה וכמה אם אכן תפסה חזקה במקום, אינו מתיישב גם עם חובת תום הלב. בנסיבות אלו, היה על בית משפט קמא לקבוע כי למעשה סוכל אותו חלק בהסכם הקשור לניהול המסעדה במקום. השווי הכלכלי של חלק זה, מוצא כאמור את ביטויו בחוות דעת רוה"ח, קרי אותו שווי כלכלי מתוך השווי הכללי, בסך 1.9 מליון ₪. 65. עם זאת בבואנו לערוך את החישוב המתאים, לא ניתן להתעלם מכך שבפועל ניהל המערער את המסעדה עד חודש ספטמבר 2004. כך גם נראה כי יש לזקוף את השכירות ארוכת הטווח לשנת 2004 ואילך, קרי למשך 8 שנים. בנוסף, כי אם נתעלם מצו איסור השימוש, שלא הוברר דיו מה אירע ביחס אליו, הרי ניתנה אורכה לביצוע ההריסה ומשכך, ככל שהדברים קשורים לנושאים התכנוניים ומעת שהיה ברור כי לא ניתן יהיה להמשיך בניהולה של המסעדה ללא האישורים, יש לחשב את ההפחתה משנת 2005, קרי, ביחס ל- 7 שנים מתוך 8 השנים האמורות. דהיינו מדובר על סכום כולל של 1,662,500 ₪ ומחצית מסכום זה - 831,250 ₪ אותם היה על בית משפט קמא להפחית. שאלת ההוצאות: 66. אכן יש ממש בטענת המשיבה, כי לאור הסכום שפסק בית משפט קמא לזכות המשיבה, שכה"ט שנפסק נמוך הוא. עם זאת ככלל אין ערכאת הערעור מתערבת בנושא של פסיקת הוצאות אלא במקרים חריגים (ראו ע"א 89/04 ד"ר נודלמן נ' שרנסקי (ט.פ. , מיום 4.8.08). במקרה דנן, לא פירט בית משפט את שיקוליו לפסיקת ההוצאות כפי שפסק חרף הסכום בו חוייב המערער. דומה כי בהתחשב בסכומים שפסק בית משפט קמא שכה"ט שנפסק מחייב התערבות ערכאת הערעור. אמנם המערער טען ביחס להגשת ערעור שכנגד ביחס להוצאות אך ראו רע"א 3507/03 כץ נ. מידד (ט.פ. , 2003). 67. מנגד, זכאי המערער לפסיקת הוצאות הערעור בהתחשב בקבלת הערעור הגם שבאופן חלקי. 68. בהתחשב בהתנהלות הצדדים שניהם, סבורים אנו כי האיזון הראוי יימצא באופן בו לא ייפסקו הוצאות בגין הדיון בפנינו אך מנגד, לא נתערב בפסיקת ההוצאות על ידי בית משפט קמא. סיכומם של דברים: 69. לאור כל האמור, אמליץ לחברי להרכב לקבל את הערעור באופן חלקי, כך שבמקום הסכום בו חוייב המערער על ידי בית משפט קמא, ישלם המערער למשיבה סכום של 1,318,750 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה לבית משפט קמא. שאר רכיבי פסק דינו של בית קמא יוותרו בעינם. 70. ככל שהמערער שילם למשיבה מעבר לסכום שנפסק, יוחזר ההפרש בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מעת התשלום ועד החזרתו. 71. אין צו להוצאות והפקדון שהפקיד המערער יוחזר לו באמצעות בא כוחו. ישעיהו שנלר, שופט אב"ד השופט ד"ר קובי ורדי: אני מצטרף לחוות דעתו המעמיקה והמקיפה של חברי, אב"ד שנלר, המביאה לטעמי במקרה זה לתוצאה המאוזנת, הצודקת והראויה, בהתחשב בדין ובהתנהגות שני הצדדים. ד"ר קובי ורדי, שופט השופטת דליה גנות: אני מסכימה ומצטרפת לאמור בחוות דעתו של השופט י. שנלר, אב"ד. דליה גנות, שופטת אשר על-כן הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט שנלר, אב"ד.אכיפת חוזהחוזה