ביטוח חובה לנגררים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטוח חובה לנגררים: אל-על, נתיבי אוויר לישראל בע"מ (להלן: "אל-על") תובעת השבת סכומים ששילמה כפרמיה לנתבעות - אבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן: "אבנר") והפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הפניקס"), בגין כלי רכב "נגררים" ונתמכים" אשר לטענתה אינם חייבים בכיסוי ביטוח לפי פקודת הביטוח ככלי רכב נגררים או נתמכים (להלן: "הנגררים"). בתביעה זו מתעוררת שתי שאלות, הראשונה האם אותם מתקנים המונעים על גלגלים הם אכן כלי רכב "נגררים" או "נתמכים" כטענת הנתבעות ועל כן חייבים בכיסוי ביטוחי לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] התש"ל-1970 (להלן: "פקודת ביטוח חובה"). בשאלה זו התייצבה קרנית כמשיבה וטענה כי יש חובת ביטוח לאותם נגררים. השנייה, גם אם אין מדובר בכלי רכב נגררים או נתמכים, האם חייבות אבנר והפניקס בהשבת הפרמיות ששולמו במסגרת הסכם בין הצדדים. זוהי בתמצית התביעה שלפניי. העובדות שלעניין אל-על מבטחת את כלי הרכב אשר בבעלותה אצל הנתבעות החל בשנת 1999. במהלך השנים 1999-2000 שילמה אל-על לנתבעות פרמיות בגין שתי פוליסות ביטוח. האחת "פוליסת מטריה" בגין כל כלי הרכב שבבעלותה, השנייה פוליסה בגין רכבים נגררים ונתמכים (להלן: "פוליסת נגררים ונתמכים"). ממועד כניסתו לתוקף של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") ועד ליום 31.12.2002 (עת נערכה רפורמה בשוק הביטוח), היה הביטוח לפי פקודת ביטוח חובה, ביטוח משותף של אבנר וחברות ביטוח אחרות, ובמקרה זה הפניקס. לאחר שנת 2002 אבנר הפסיקה להשתתף בביטוח החובה. ביום 2.5.09 נערך ביקור של מר גידי שטרן, ראש ענף חיתום ובקרת פרמיות באבנר, במתחם תחזוקה והנדסה של אל-על, בו מצויים הנגררים. בהמשך לביקור, ביום 11.5.09 שלח מר עדי לוי, ראש מדור ביטוח באל-על, רשימה של נגררים לפי פירוט (נספח ו' לתצהירו של מר גידי שטרן מיום 30.10.06). על גבי אותו מכתב נרשם בכתב יד: "רצ"ב - סה"כ 500 נגררים" (בפועל כוללת הרשימה 520 נגררים). בעקבות מכתב זה, שלח מר שטרן את הצעת הביטוח לאל-על (מכתבו מיום 23.5.09 לאל-על. במכתב (נספח ז' לתצהיר מר שטרן) מציין מר שטרן, לאחר קבלת המכתב של אל -על בו מופיעים כ - 500 נגררים כי: "בבדיקתנו התברר כי מצבת הנגררים של אל-על כוללת כאלף נגררים, מתוכם כ-700 נגררים עד 1 טון, והיתרה נגררים המשמשים כבסיס קבוע למכשירי עבודה". על גבי אותו מכתב, חתם עו"ד רגב, ראש מחלקת חיתום של אל-על, בכתב ידו: "מאשר האמור לעיל...". לאחר מכן נשלח מכתב נוסף שתיקן תיקון מסוים בסכום הפרמיה 66,440 ₪ במקום 64,960 ₪. בהתאם לסיכום זה שילמה אל-על כדלקמן: (1) בשנת 1999 (מיום 1.4.99 עד 31.3.00) פרמיה בסכום של 77,420 ₪ (סעיף 5 לתצהיר אל-על). דמי הביטוח חושבו על בסיס תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (שיעור דמי ביטוח) (מס' 2), התשנ"ח-1998 (נספח א' לתצהיר אבנר). (2) בשנת 2000 (מיום 1.4.00 עד 31.3.01) שילמה אל-על פרמיה בסכום של 74,560 ₪ (סעיף 2.2 לכתב התביעה, סעיף 5 לתצהיר אל-על). דמי הביטוח חושבו על בסיס תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (שיעור דמי ביטוח), התשנ"ט-1999 (נספח ב' לתצהיר אבנר). בתקנות אלו הפרמיה חושבה (כפי שיפורט בהרחבה להלן), לכל חמישה נגררים (להלן: "שיטת החמישיות") בתעריפים של 254 ₪ לנגררים או נתמך עד 1 טון, ו-490 ₪ לנגררים או נתמכים המשמשים בסיס למכשירי עבודה. המחלוקת התעוררה בשל הרפורמה בשוק הביטוח. ששינתה את תעריפי הביטוח בהקשר שלפני. יש להדגיש שהגדרות רכב מנועי והחובה לבטח נותרו כשהיו. המחלוקת התעוררה עקב התקנת תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (דמי ביטוח שרשאי מבטח לגבות ממבוטחים בביטוח רכב מנועי) (הוראת שעה), התש"א-2001 (להלן: "תקנות הרפורמה"). תקנות אלו חלו על תשלום פרמיה בתקופה מיום 1.4.2001 - 31.12.2002. לענייננו, ביטלו תקנות הרפורמה את שיטת החמישיות, ונקבע סכום לתשלום לכל נגרר. הפרמיה שנקבעה בתקנות הרפורמה הייתה 641 ₪ עבור כלי רכב נתמך ו-190 ₪ עבור כלי רכב נגרר. עפ"י תצהירו של מר שטרן, בביקורת שנערכה ע"י אבנר בשנת 2001, התברר כי אל-על המשיכה לשלם דמי ביטוח בגין הנגררים לפי שיטת החמישיות. כלומר, מיום 1.4.00-31.3.01 שילמה אל-על על פי התקנות הישנות. לאור זאת, נשלח לפניקס מטעם אבנר מכתב. במכתב זה (נספח ט' לתצהיר מר שטרן) נאמר כי החל מיום 1.4.01 יכנסו לתוקף תקנות הרפורמה המבטלות את שיטת החמישיות וקובעות שני תעריפים 195 ₪ נטו לנגרר ו-656 ₪ לנתמך. במכתב מתבקשת הפניקס: "להעביר לידנו [לידי אבנר - מ' א' ג] את המספרים המעודכנים להיום של של מצבת נגררי אל-על, וכן העתק מתעודת הביטוח האחרונה שהפקתם בגינם, על מנת שנוכל לשום ולחשב את הפרמיה המעודכנת...." על פי תצהירו של מר שטרן, חברת הפניקס לא השיבה למכתב זה, ועל כן נשלח ביום 5.12.01 מכתב נוסף לחברת הפניקס (נספח י' לתצהיר מר שטרן), הפעם לא מתבקשים נתונים, ולאחר ההבהרה לגבי התקנות נאמר: "לאור זאת [שינוי התקנות - מ' א' ג'] הפרמיה נטו הנכונה, שאמור ההיתה להופיע על התעודה הינה 325,300 ₪. אבקשך להפיק תעודת השלמה בהתאם לפרמיה האמורה לעיל ובניכויי החלק ששולם... ולהעביר לאינו העתק של תעודה משולמת". בעקבות מכתב זה פנתה הפניקס לאל-על והשיבה לאבנר (מכתב של י' קיהל מחברת הפניקס למר אייל קפלן בחברת אבנר מיום 24.12.01 נספח י"א לתצהיר מר שטרן): "הצגנו בפני המבוטחים את דרישתכם לתוספת פרמיה והם דחו מכל וכל. לטענתם מרבית "הנגררים" אינם טיעוני ביטוח ומהווים ארגזי כלים, ארוניות אחסון, סולמות עבודה וכדומה שאין סבירות בביטוחם בביטוח חובה. הוצגו לנו חלק מן הנגררים והתרשמנו כי אין להקל ראש בטענתם. אנו מציעים כי הוסירו דרישתם לתוספת פרמיה ומכל מקום תוכלו לבקר בחדרי המבוטחים ולהתרשם מן הנסיבות". אל-על מציינת במפורש כי דרישת התשלום הגבוהה שנבעה מתקנות הרפורמה היא שגרמה לה: "...ליתן דעתה, לראשונה, לשאלה האם הכלים "הנגררים" שבבעלותה אכן נכנסים בגדר המונח "כלי רכב" כמשמעותו בחוק הפיצויים לנפגיע תאונות דרכים, המחייב בכיסוי ביטוחי לפי פקודת הביטוח" (פיסקה 13 לסיכומים). בעקבות מכתב זה פנתה אבנר למפקח על הביטוח לצורך שמיעת עמדתו בסוגיה זו. מר שטרן הודיע לחברת הפניקס כי לאור העובדה שהשינויים באופן החישוב משפיעים על מבוטחים נוספים הוא העביר את הסוגיה למפקח על הביטוח (נספח ג' לתצהירו). ביום 20.1.2002 השיב מר יואב בן אור, מנהל תחום ביטוח כללי במשרד המפקח על הביטוח (נספח י"ב לתצהיר מר שטרן). במכתב מציין מר בן אור כי לא ניתן, לאור תקנות הרפורמה, לחשב פרמיות לפי שיטת החמישיות וכי על אבנר לפעול לגביית הסכומים המגיעים לה על פי תקנות הרפורמה מר בן אור הוסיף: "לבקשתכם, לקראת שינוי תעריפים עתידי נבחן את הצורך בשינוי שיטת ההתחשבנות לגבי נגררים בלתי מסוימים". יש לציין כי מר בן אור לא התייחס כלל לשאלת הגדרת הנגררים, שכן הגדרה זו לא שונתה בתקנות, ואינה קבועה בהן. ההתיחסות הייתה לפרמיה שיש לגבות לגבי נגררים. לאור מכתבו של מר בן אור, שלח מר שטרן ביום 30.1.2002 מכתב לפניקס (נספח י"ד לתצהירו) במכתב מציין מר שטרן את עמדת המפקח על הביטוח ומוסיף: "נדגיש כי הפוליסה לנגררי אל-על גובשה לאחר שכבר ערכנו שני ביקורים בחצרות החברה, נתון הסכמה מלאה עם נציגי הפניקס ואל-על לגבי הנגררים הנדרשים לביטוח". המכתב הועבר לאל-על (ראו תצהיר גילוי מסמכים של אל-על, והעתק המכתב עליו רשום "לידי זאב רגב (מאל-על) נספח ט"ז לתצהיר מר שטרן). ביום 3.2.02 שלחה הפניקס לאל-על מכתב (נספח י"ז לתצהיר מר שטרן) המתיחס למכתבה האמור של אבנר ולעמדת המפקח על הביטוח. המכתב לקוני: "רצ"ב תשובת "אבנר" והפקוח על הביטוח בעניין דמי הביטוח המתייחסים לנגרריכם. ברצוני להזכיר תוכן שיחתנו במשרדכם ומבקש לסיים הפרשה כמוצע על ידנו". ביום 4.3.02 נשלח מכתב מהפניקס לאל-על ובו מתבקשת אל-על לשלם את ההפרשים (בחלוקה בין הפניקס לאבנר על פי המפורט במכתב). אשר לסכום לגבי שנת 2002 שילמה אל-על לנתבעות את הסכום שדרשו בסך 427,545 ₪. על העובדות עד לשלב זה אין מחלוקת. לעניין התשלום הנ"ל טוענת אל-על כי שילמה את הסכום תחת מחאה, על אף שמחאה זו אינה עולה מכל מסמך. כל המסמכים הקיימים הם אלו שצויינו, היינו, מכתב דרישה של אבנר, מכתב תשובה של הפניקס לאבנר, מכתב תשובה של אבנר המעביר את מכתב המפקח על הביטוח, ולאחר מכן תשלום של אל-על. למעשה הטענה כי הסכום שולם תחת מחאה המתעוררת לראשונה בהקשר להליכים אלו. עוד טוענת אל-על כי הסכום עצמו שגוי. על סמך עובדות אלו מתעוררות שתי שאלות. הראשונה, האם אותם כלי עבודה בבעלות אל-על המונעים על גלגלים מהווים רכב נתמך או נגרר החייב בביטוח. השנייה, האם חייבות הנתבעות בהשבה, מקום שאל-על שילמה את הסכום, לאחר שהסכימה בזמנו להגדרתם כנגררים, ולאחר שטענה בעניין וטענותיה לא התקבלו. 2. האם מדובר ברכבים "נגררים" או "נתמכים" החייבים בביטוח אל-על טענה כי מראש לא הייתה חייבת בביטוח "מרבית" הנגררים שכן עיקר תפקידם אינו תעבורתי. קרנית הצטרפה להליך כדי לתמוך בעמדת הנתבעות לפיה מדובר בנגררים החייבים בביטוח על פי הפקודה. בחרתי שלא להכריע בשאלה זו כיון שאל-על אינה רשאית לטעון כי אינה חייבת בביטוח אותם נגררים, כפי שאפרט להלן. 3. הסכמת אל-על לביטוח הנגררים אל-על הסכימה לשלם פרמיית ביטוח עבור הנגררים. האם, לאור עובדה זו, רשאית אל-על, כשהשתנו פרמיות הביטוח, ולאחר תום תקופת הביטוח לטעון כי אין מדובר בנגררים החבים בתשלום ביטוח. א. הסכמה לראות בכלי הרכב כ"נגררים" כפי שציינתי ברקע העובדתי, ההסכם בין אל-על לנתבעות היה מבוסס על ביקור שעשה גידי שטרן, ביום 2.5.99 בחצרי אל-על. מר שטרן, כיהן באותה עת כראש ענף חיתום ובקרת פרמיות במחלקת תיאום ובקרה באבנר (תצהירו המשלים של מר שטרן מיום 2.3.08). יש לציין כי במכתבו של מר שטרן למר עדי לוי, ראש מדור ביטוח ותביעות באל-על מיום 25.5.99 נאמר: "לאור הסיור שערכנו בחצרותיכם ולאחר בדיקה מעמיקה של צילומי הנגררים והרשימות שהעברתם להלן הצעתנו". כאמור ההצעה אושרה ע"י עו"ד זאב רגב, שהיה באותה עת מנהל מחלקת הביטוח של אל-על. היינו, לאחר ביקור במקום של בכיר מטעם הנתבעות, לאחר שאל-על העבירה לנתבעות רשימות וצילומים, אישר עורך דין, שכיהן כמנהל מחלקת הביטוח של אל-על ביטוח 1000 נגררים על פי החלוקה שצויינה לעיל. אל-על יכולה הייתה לצלם כל נגרר ונגרר ולצרף רשימה לפוליסה. אז רשאית הייתה לטעון כי חלק מאותם נגררים אינם חייבים בביטוח. אל-על טוענת כי הסכימה לבטח כ-1000 נגררים, בעוד שלאחר שערכה ספירה הגיעה למסקנה שברשותה כ-600 נגררים בלבד. גם בסיכומיה שלה טענה אל-על כי "מרבית" הנגררים אינם חייבים בביטוח, והביאה מספר דוגמאות של נגררים שאינם חייבים בביטוח. אל-על עצמה, בתצהירה ובסיכומיה לא פרטה בכמה נגררים מדובר. אל-על טוענת, כי משנתנה דעתה לעניין והראתה כי אותם כלי רכב אינם חייבים בביטוח, היא רשאית לטעון זאת ולקבל השבה, על אף שאשרה זאת בהסכם המקורי. אל-על מוסיפה וטוענת כי על אף שהסכימה לכך שברשותה כאלף כלים נגררים או נתמכים, בפועל בבדיקה שערכה הסתבר לה שיש ברשותה רק 640 כלים כאלו. אל-על היא חברה גדולה עם מחלקה משפטית ומחלקת ביטוח. משהחליטה אל-על, לאחר ביקור במקום של נציג הנתבעות, להסכים לבטח את כל הנגררים שברשותה, ולהעמידם על 1,000 במספר, היא אינה רשאית, במהלך תקופת ההסכם לטעון אחרת, לא לענין כמות הנגררים, ולא לעניין החבות בביטוח. החובה לבטח כלי רכב והגדרת כלי רכב מנועי נגזרת מחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") ופקודת ביטוח חובה. בכל הדיונים בין הצדדים עובר לכריתת ההסכם ביניהם, לא הועלתה ולו פעם אחת הטענה כי אותם נגררים אינם נכללים בהגדרות המחייבות ביטוחם מכוח חוק הפיצויים. התקנות והצוים השונים שקבעו את שיעורי הפרמיות. שינו את אופן חישוב התעריפים לגבי רכבים מסוגים שונים, לרבות נתמכים, אך הצוים והתקנות כולם הוצאו מכוח חוק הפיצויים ופקודת ביטוח חובה, לגבי אותם כלי רכב או נגררים החייבים בביטוח, ואפרט: 1. בתקופה שבין 1.9.98 עד 31.6.99, חלו תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (שיעור דמי ביטוח)(מס' 2) התשנ"ח-1988. בתקנות נאמר כי הן מותקנות מתוקף סמכותו של שר האוצר מכוח סעיף 17 לחוק הפיצויים. התקנות קובעות בסעיף 1 כי: "שיעור דמי הביטוח לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל-1970...יהיו כמפורט...". פקודת ביטוח חובה מגדירה "רכב מנועי": "כמשמעותו בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975". כאמור, חוק הפיצויים והגדרת רכב מנועי, לא השתנו בתקופה הרלבנטית לענייננו. התקנות קובעות את שיעור דמי הביטוח, והחלוקה בין אבנר לחברות הביטוח האחרות. סעיף 9 לתוספת לתקנות קובע את שיעור הפרמיה לנגררים כמפורט: סוג משקל כללי בק"ג דמי ביטוח שנתיים בש"ח א. כל הסוגים עד 1,000 ק"ג 240 בעד כל 5 נגררים או פחות ב. .... ג. ... ד. נגררים המשמשים בסיס למכשירי עבודה המותקנים על גביהם התקנה של קבע מעל 1,000 463 בעד כל 5 נגררים או פחות ה. נגררים להובלה בעלי גלגלים נוקשים המיועדים לנוע במקומות סגורים כגון נמלים ומפעלים מעל 1,000 463 בעד כל 5 נגררים או פחות הערות: כולל נגררים נתמכים. תוספת של 10% על מרים תוספת של 25% על הובלת דלק, גז, חומרים מתלקחים או מתפוצצים. בצירוף נגררים מסוגים א' ד' וה' 459 שקלים חדשים בעד כל 5 נגררים או פחות." כלומר, בתקנות עצמן מפורטים סוגי הנגררים המשמשים בסיס למכשירי עבודה (סיווג ד'), אותם נגררים שכיום אל-על טוענת שאינם חייבים בביטוח. היינו, אל-על הסכימה להצעת הביטוח, המבוססת על תקנות המפרטות סוג נגררים כזה. 2. בתקופה שבין 1.7.99 עד 31.8.2000 - חלו תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (שיעור דמי ביטוח) התשנ"ט-1999. התקנות זהות לתקנות שחלו בתקופה הקודמת, למעט שיעור הפרמיה שבסווגים ד' וה' עמד על 462 ₪ לכל חמישה נגררים במקום 463 ₪ בתקנות הקודמות. מכל מקום ההגדרות ושיטת החישב, בקבוצות של חמישה, נותרה כשהייתה. 3. התקופה מיום 1.9.00 עד 31.3.2001 - חלו תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (שיעור דמי ביטוח), התש"ס-2000. תקנות אלו זהות לעניינו לתקנות הקודמות ואותה טבלה מופיעה בהם. גם שיטת החישוב היא לפי חמישיות. כלומר עד לשלב זה לא הועלתה כל טענה באשר לחובה לבטח נגררים על פי ההגדרה שבחוק הפיצויים והתוספת לתקנות מכוח חוק הפיצווים ופקודת ביטוח חובה. 4. התקופה מיום 1.4.01 עד 31.12.02 - חלו תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (דמי ביטוח שרשאי מבטח לגבות ממבוטחים בביטוח רכב מנועי) (הוראת שעה), התשס"א-2001, אלו תקנות הרפורמה. בתקנות אלו חל השינוי שהביא לייקור התעריפים עם ביטול שיטת החמישיות. התוספת אינה כוללת עוד קטגוריה נפרדת של נגררים. סעיף 7 לתוספת קובע שיעור פרמיות בגין סוגי "רכב מיוחד" המפורט בסעיף. לענייננו רלבנטיים שניים מהרכבים המיוחדים. נתמכים (מסוגים שונים), המחויבים בתשלום של 641 ₪ בגין כל נתמך, ונגררים (מסוגים שונים) המחויבים בפרמיה שנתית בשיעור של 190 ₪ עבור כל נגרר. תקנות אלו, בניגוד לתקנות הקודמות מפרטות 3 סוגי נתמכים (נתמך, נתמך רכין ונתמך להובלת דלק, גז וחומרים מתלקחים או מתפוצצים), ושני סוגי נגררים (נגרר ונגרר רכין). כלומר, בניגוד לתקנות הקודמות שפירטו והגדירו את הנתמכים והנגררים שברשות אל-על במפורש, הרי התקנות הללו כוללות את כל סוגי הנגררים והנתמכים. ממילא, כלולים בכך הנתמכים והנגררים שעליהם חלה חובת ביטוח קודם לכן. בנסיבות אלו בהן התקנות שינו את אופן החישוב (כל נגרר בנפרד במקום חלוקה לקבוצות בנות עד 5 נגררים כל אחת) ואת שיעור הפרמיה, אין מקום לטעון כנגד חובת הביטוח שלא שונתה כלל ועיקר, ואל-על הסכימה לביטוח על פיה, ואכן, שילמה עבור ביטוח במשך שתי התקופות הראשונות. ב. תשלום תחת מחאה והשבה אל-על טוענת כי שילמה את הסכום בגין התקופה האחרונה תחת מחאה. ובכן, ראשית, כפי שציינתי, למעט טענה בעלמא בתצהיר מטעם אל-על, אין כל סימנים למחאה. אל-על קיבלה את הדרישה המקורית להשלמת הפרמיה בעקבות תקנות הרפורמה, העלתה מספר טענות, קיבלה תשובה וכן את תשובת המפקח על הביטוח ושילמה את הסכום שהתבקשה לשלם. אין לראות בכך תשלום תחת מחאה. אל-על לא ניסתה אפילו לפנות למפקח על הביטוח ולטעון כי לא הייתה חייבת כלל בביטוח (כזכור התייחס מכתבו של המפקח על הביטוח רק לשיעור הפרמיה). אל-על לא הבהירה מדוע שילמה תחת מחאה, מכיון שהייתה בידה תעודת ביטוח (שככל הנראה הוצאה בטעות על פי השיטה הישנה). אל-על לא הבהירה מדוע שילמה. יכולה הייתה שלא לשלם, ואז היה על הנתבעות לנקוט בצעדים נגדה. יש להדגיש כי הויכוח לא התוערר בתחילת תקופת הביטוח. אבנר פנתה לאחר שבביקורת אצלה התגלתה הטעות ולפיה שילמה אל-על על פי התקנות הישנות. במצב דברים זה בהחלט יתכן שלו אל-על לא הייתה משלמת הייתה רשאית להעלות טענות כפי שאכן עשתה. משבחרה, לאחר הבהרות, לשלם, לא ניתן לטעון כי הדבר נעשה תחת מחאה. אולם, בנוסף, ובעיקר, אל-על שילמה את הסכום האמור בסמוך לתום תקופת הביטוח, והעלתה את טענותיה לאחר סיום תקופת הביטוח. לו הייתה מתרחשת תאונה בתקופת הביטוח בה היה מעורב אחד הנגררים, הנתבעות היו חייבות בתשלום. הנתבעות לא היו רשאיות לטעון כי כיוון שלא הייתה חובה לבטח את הנגררים, אין עליהם לשלם בגינם. טענת אל-על היא טענה דומה, אם כי מכיוון הפוך. לעניין זה נפסק בע"א 5757/97 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' חמאדה, פ"ד נג (5) (1999) 849, 863 ואילך: "לסיכום, מההתקשרות בפוליסת הביטוח יש ללמוד כי הצדדים הסכימו לראות במחפר רכב מנועי כמשמעו בחוק הפיצויים, ולהחיל עליו את הוראות פקודת הביטוח וחוק הפיצויים כאילו היה רכב מנועי במובן חוק הפיצויים. העובדה כי בדיעבד הסתבר שאין מדובר ברכב מנועי לפי חוק הפיצויים, אינה משנה את תוכן ההסכמה האמורה ואין בה כדי לפגוע בתוקף ההתקשרות. על-פי התקשרות זו, ההנחה היא כי המחפר הוא רכב מנועי כמובנו בחוק הפיצויים, ולכן על המערערת, ביחסיה עם המבוטח, לשלם פיצויים לכל נפגע בתאונה שבה מעורב המחפר, אם חובה כזו הייתה חלה עליה לפי פקודת הביטוח וחוק הפיצויים (הדגשות שלי - מ' א' ג'). היינו, אל-על הסכימה כי יש לבטח את הנגררים והיא אינה רשאית לסגת בה מהסכמתה זו, גם אם "גילתה" לטענתה, כי אין מדובר ברכבים שיש חובה לבטחם. מעבר לכך, יש להדגיש כי אל-על עצמה טוענת כי מרבית הנגררים אינם חייבים בביטוח אך לא מציינת את שיעורם, וממילא לא את כמות הנגררים החייבים בביטוח לשיטתה היא. ג. השבה מכוח עילות בעשיית עושר וטעות בכריתת חוזה אל-על טוענת להשבה מכוח עשיית עושר ולחלופין מכוח טעות בכריתת חוזה. עילה בעשיית עושר לא מתקיימת במקרה זה שכן השירות ניתן היינו, הנתבעות נשאו עבור אל-על בסיכון בתקופה הרלבנטית. לענין זה ראוי להדגיש כי, כאמור, גם אם הייתה מתקבלת טענת אל-על כי אין מדובר בנגררים כלל ועיקר היו הנתבעות חייבות בתשלום לו הייתה מתרחשת תאונה. בנסיבות אלו, לא היה מדובר בהתעשרות שלא כדין. טעות בכריתת חוזה גם היא אינה מתקיימת. סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, קובע בעניין סעיף 14 לחוק כדלקמן: 14.(א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה. (ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה. (ג) טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן. (ד) "טעות", לענין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה." אבנר גילתה בביקורת שערכה כי אל-על שילמה על פי התקנות הישנות ודרשה מאל-על תשלום הפרשי פרמיה. מדובר היה באירוע שהתרחש במהלך התקופה החוזית האחרונה. המשא ומתן שהיה בין הצדדים. וכלל ביקור במקום ופירוט הנגררים כשפורט לעיל, נערך כולו לפני תקופת הביטוח הראשונה. למעשה, כיוון שהמשא ומתן נערך, והחוזה נכרת קודם לתקנות הרפורמה, ומדובר היה בתיקון לפוליסה קשה לומר שההתקשרות בחוזה הייתה עקב טעות. מעבר לכך, אל-על לא הודיעה על ביטול החוזה כנדרש בחוק החוזים, תוך זמן סביר לאחר שנודעה לה עילת הביטול (סעיף 20 לחוק), לרבות לא בכתב התביעה. אולם, גם אם נקבל את טענת אל-על כי יש לראות בכל תקופת ביטוח חוזה חדש, וכי לו הייתה יודעת את התנאים החדשים לא הייתה מתקשרת בחוזה, הרי אין מחלוקת שגם אבנר לא ידעה על כך. לאור זאת, מדובר, לכל היותר, בטעות משותפת. במקרה כזה על בית המשפט לבטל את החוזה לבקשת מי שטעה "אם ראה שמן הצדק לעשות זאת". סבורני, כי בנסיבות העניין אין מקום לבטל את החוזה, ממספר טעמים: ראשית, כפי שציינתי, אל-על לא טענה כל טענה בדבר חובת הביטוח קודם להעלאת המחירים. שנית, מדובר בביטוח חובה עם שיעורים הקבועים בחוק. כלומר, למעשה אל-על לא יכולה הייתה שלא לכרות את החוזה. לו הייתה סבורה כי התקנות הותקנו לכתחילה בחריגה מסמכות, שכן נגררים מהסוג האמור אינם חבים בחובת ביטוח, היה עליה לנקוט הליכים מנהליים. על כן גם אם הייתה מודעת לטענותיה, לא ניתן לומר כי במקרה זה החוזה נכרת עקב טעות. שלישית, אל-על עצמה טענה כי מרבית הנגררים שברשותה אינם חייבים בביטוח, היינו, גם לגרסת אל-על עצמה חלק מהנגררים היו חייבים בביטוח. משאל-על לא ניסתה להראות באיזה חלק מדובר, ומה ההבחנה בין שני הסוגים, ממילא אין מקום לביטול החוזה. רביעית, אל-על טענה כנגד החישוב שערכה אבנר, אולם לא הציגה חשבון נגדי, ובו פירטה מה הסכום שלטענתה עליה לשאת בו, עבור מיעוטם של הנגררים, שגם לגרסתה חבים בביטוח. חמישית, משהטענות הועלו לאחר תום תקופת הביטוח, למעשה החוזה הושלם ובוצע, ובנסיבות כאלו ככלל לא יהיה מקום לביטול החוזה. לבסוף, יש להדגיש, לציין כי אין מדובר במבוטח, שיש אי שיוויון מובנה בינו לבין חברת הביטוח. אל-על היא חברה גדולה, בעלת מחלקת ביטוח שבראשה עומד עורך דין. אל-על ציינה במפורש שערכה בדיקה מעמיקה רק כאשר קיבלה את הדרישה לתשלום הפרש פרמיה לתקופת הביטוח האחרונה. כלומר, אל-על נמנעה מעריכת בדיקה קודם לכן. במצב דברים זה כאשר מדובר בחברה גדולה, הכוללת מחלקת ביטוח נפרדת, שבראשה עומד עורך דין, יכולה הייתה אל-על לבדוק את הדברים לעומק בעת כריתת ההסכמים, במהלך המשא ומתן עם הנתבעות. ייתכן כי בשל הסכום הנמוך יחסית של הפרמיה בתקופות הראשונות, נמנעה אל-על מלעשות כן. לעניין זה אין לה להלין אלא על עצמה. מיגל דויטש בספרו "פרשנות הקודכס האזרחי" (כרך א', תשס"ה-2005), מציין בעמ' 412: "לעניין הטעות, יש להגביל את ההכרה בכך [לעניין טעות שבדין - מ'א'ג']...כאשר לא היה מקום לצפות בנסיבות מיוחדות כאלה או אחרות, לכך שהמתקשר שטעה יקיים התייעצות משפטית". במקרה זה ניתן לצפות מאל-על, שלה עצמה מחלקה משפטית, ובראש מחלקת הביטוח שלה עומד משפטן, כי תבדוק מראש האם היא חייבת לבטח את הנגררים שברשותה, ולא תוציא עשרות אלפי שקלים ללא בדיקה הולמת. משלא עשתה כן, אין זה ראוי לגלגל את הנזק שנגרם לה בשל התרשלותה היא, על כתפיהן של הנתבעות. 4. סוף דבר לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית. אל-על תשלם לנתבעות סכום כולל של 30,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין, ולקרנית סכום של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. שני הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.רכבנגררביטוח חובהביטוח נגרר