בקשה לביטול צו עיקול זמני בתביעה כספית

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לביטול צו עיקול זמני בתביעה כספית: לפניי בקשה לבטל את צו העיקול הזמני שניתן לבקשת המבקשת על נכסי המשיב, במסגרת תביעה כספית שהגישה המבקשת נגד המשיב בו נתבע המשיב לשלם לה את הסך של 4,000,000 ₪. הואיל והמשיב הגיש בקשה לביטול העיקול, נדונה הבקשה להטלת עיקול מלכתחילה (de novo). תמצית העובדות הדרושות לעניין: המבקשת הינה חברה קבלנית יזמית העוסקת, בין היתר, בביצוע עבודות פיתוח והקמה של בניינים למגורים. המשיב, היה בשנת 2007 בעלים של מחצית ממניות חברת סמווד קונסטרקשיין בע"מ (להלן: "החברה"), כאשר המחצית הנותרת הייתה בבעלות מר משה סטולר (להלן: "סטולר"). החברה הייתה בעלים של חלקת קרקע ב"שכונת שפירא" הנמצאת בשכונת "הגבעה הצרפתית" בירושלים (להלן: ה"הקרקע"), המיועדת לבניית יחידות דיור, ואשר נרכשה מ"הקסטודיה דה טרה סנטה". בנוסף היה המשיב ביחד עם סטולר באמצעות חברה שבבעלות האחרון, גם בעלים של קרקע גובלת, שגם היא נרכשה מהקסטודיה. המבקשת התקשרה עם החברה בהסכם לפיה תבנה המבקשת פרויקט למגורים על הקרקע (להלן: "הפרויקט"). במהלך ביצוע פרויקט הבניה, הגיעו המבקשת והמשיב לידי הסכמה לפיה ימכור המשיב את זכויותיו בקרקע כמו גם מניותיו בחברה לידי המבקשת. בהתאם לכך, נחתם בין הצדדים ביום 27.11.07 הסכם (להלן: "ההסכם"), לפיו רכשה המבקשת מהמשיב את מניותיו בחברה ללא תמורה, כפוף לבדיקת נאותות שבוצעה על ידי רו"ח בועז ברזילאי. בנוסף מכר המשיב למבקשת חלק הקרקע המיועד לבניית 27 יחידות דיור מסך כל 33 יחידות דיור שניתן לבנות על חלקו בקרקע וזאת תמורת הסך 2 מיליון דולר אשר ישולמו בתשלומים כמפורט בהסכם, ובנוסף לבנות עבור המשיב 6 יחידות דיור. המבקשת שילמה למשיב סך של 500,000 דולר וזאת עוד קודם להתקשרות בהסכם. בעקבות חילוקי דעות בין הצדדים, הגישה המבקשת תובענה בדרך של המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (הפ' 1310/07), למתן הצהרה לפיה ההסכם מחייב ויש לאוכפו. המשיב לא התנגד לעתירה, ועל יסוד הנטען, ניתן ביום 6.4.08 פסק דין המצהיר בדבר תקפות ההסכם, והמסמיך את בא כוח המבקשת להסדיר את רישום הזכויות (להלן: "התביעה ההצהרתית"). בין לבין, ביום 25.5.08, הוגשה נגד החברה המשיב וסטולר, תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים, על ידי עו"ד חורי (להלן "תביעת חורי"), תביעה (ת.א. 2221/08) לתשלום הסך של 3,112,500 ₪, אשר בהמשך הוגדל הסכום הנתבע ל 9,000,000,000 ₪. בתביעה נטען כי התובע זכאי לקבל הסכומים עבור שירותים שנתן לחברה עבור הקרקע, בין היתר, בקשר עם רכישת הזכויות בקרקע מבעליה, וכעולה מהסכמים שנחתמו בשנת 1999. מאחר ולעמדת התובע לא שולמה לו התמורה המגיעה הוא הגיש את התביעה, כאשר בד בבד עתר למתן עיקולים זמנים על רכוש הנתבעים, ועיקול כאמור ניתן. הצדדים בתביעת חורי הגיעו לידי הסכמה לפיה אחת מיחידות הדיור שאמור המשיב לקבל תעוקל וכי לא ימכרו דירות נוספות המגיעות למשיב אלא אם תינתן הודעה מוקדמת לתובע. בהמשך הורחב צו העיקול גם על הכספים וזכויות שיגיעו למשיב מהמבקשת. בנוסף לתביעת חורי, הוגשה ביום 12.8.08 תביעה של אברהם אסרף ואחר (להלן: "תביעת אסרף"), נגד החברה, המשיב, סטולר וחברה של סטולר, לבית משפט השלום בירושלים (ת.א. 17500/08), לתשלום הסך של 800,000 ₪, בנוגע למגיע לתובעים עבור שירותים שנתנו לחברה. תביעת עו"ד חורי ותביעת אסרף, (להלן: "תביעות צד ג'"). יצוין כי סטולר התחייב לשפות את החברה ואת המבקשת כדי 50% מסכומן של תביעות צד ג' וכן ההוצאות בגינן, אך לעומתו נמנע המבקש מלעשות כן. עמדת המבקשת טענתה העיקרית של המבקשת היא כי המשיב הפר את חובת הגילוי בעת ניהול המשא ומתן לכריתת ההסכם, בכך שנמנע מלגלות לה את דבר קיומן של עילות התביעה שביסוד שתי התביעות, חרף ידיעתו המוקדמת על קיומן של עילות התביעה. לשיטתה של זו, היא זכאית לשיפוי מהמשיב של הכספים שיחויב לשלם במסגרת תביעות צד ג'. בנסיבות אלה הגישה המבקשת את התביעה נשוא החלטה זו, ובה עתרה ליתן פסק דין המחייב את המשיב לשלם את הסך של 4,000,000 ₪, לאחר הערכת ושקילת הסיכונים והסיכויים של תביעות צד ג', תוך שמירת זכותה לתקן את הסכום בהמשך. המבקשת אף עתרה כי בית המשפט יצהיר שהיא רשאית לעכב או לקזז תחת ידה את כל המגיע למשיב הימנה. בד בבד עם התביעה, הגישה המבקשת בקשה להטלת עיקול זמני על רכושו של המשיב, ובית המשפט נעתר לבקשה, והוטלו עיקולים על זכויות המשיב במקרקעין וכן אצל המבקשת עצמה. עמדת המשיב המשיב הגיש כאמור בקשה לביטול העיקול. המשיב טען בפתח הדברים כי צו העיקול פקע מאחר ולא הומצא במועד. לגופו טען המשיב כי יש להורות על ביטולו של צו העיקול בשל העדר עילת תביעה וכן בשל טעמי מאזן הנוחות בין הצדדים. לעניין העדר עילת תביעה, טען המבקש שהוא לא נדרש להציג למבקשת מצג כלשהו בנוגע לחברה, ובכלל זה גם לעילות תביעה עתידיות נגדה. עוד טען כי המדובר בחברה המהווה אישיות משפטית עצמאית, הוא אינו מחויב בהתחייבויותיה ולא ניתן לפיכך לחייב אותו בגין המגיע לעמדת המבקשת מהחברה. בנוסף גורס המשיב כי מאחר ולא קיבל תמורה עבור המניות שנמכרו למבקשת, אין לאחרונה עילת תביעה כנגדו בכל הנוגע לחברה. עוד נטען כי המבקשת כפתה עליו את מכירת המניות במסגרת פסק הדין בתביעה ההצהרתית, הליך מזורז מבלי שנדרשו ממנו כל מצגים ועוד. לדידו של המשיב, נהגה המבקשת כלפיו שלא בתום לב שעה שלא עתרה לחייב גם את סטולר. לעניין מאזן הנוחות טען המשיב כי הינו נוטה באופן מובהק לטובתו הן בשל העובדה כי למבקשת התחייבויות עתידיות כלפי המשיב, בסכום העולה על 950,000 $, התחייבויות המהוות כשלעצמן בטוחה מספקת להבטחת סכום התביעה והן בשל העובדה שהחברה עצמה חייבת למשיב סכום של למעלה מ 2,000,000 ₪ בגין הלוואת בעלים שטרם נפרעה. לטענת המשיב לא יגרם למבקשת כל נזק אם יבוטל העיקול או יצומצם מפני שהיא מחזיקה ממילא בבטוחות מספיקות ואילו הוא, זקוק באופן טבעי לכספים המוחזקים על ידי כונס הנכסים לצרכיו השוטפים. 5. הדיון בבקשה התקיים לפני כב' השופט ברוך ביום 6.9.09, במסגרתו נחקרו המצהירים על תצהיריהם. בהמשך להחלטה שניתנה בתום הדיון, הגישו הצדדים סיכומי טענות בכתב. בהתאם להחלטת כב' הנשיאה ברלינר מיום 17.11.09 הועברה הבקשה לטיפולי. ביקשתי את עמדת הצדדים כי אין להם הסתייגות שההחלטה תינתן על ידי על סמך החומר שבתיק, ובאי כוח הצדדים אכן הגישו הודעה שאין להם התנגדות לאמור. 6. אציין בקצרה כי בסיכומיה טענה המבקשת שצו העיקול הומצא במועד וכפי שהצהיר מנהלה בתצהיר התגובה. לגישתה, אין לקבל את עמדת המשיב שלא היה צורך לחקור את מנהל המבקשת על תצהירו בנוגע לטענות המשיב באשר לפקיעת הצו. לטענתה, בהעדר חקירה יש לקבל את טענותיה בעניין זה וכאמור בתצהיר, ככתבן וכלשונן. המבקשת טענה כי המשיב ניסה להטעות את בית המשפט בטענתו לפיה היא לא עתרה ולו מטעמי זהירות להארכת המועד להמצאת צו העיקול, שעה שבפועל בתגובתה לבקשה לביטול צו העיקול צירפה עתירה מפורשת מטעמי זהירות כי יראו את התגובה גם כבקשה להארכת מועד להמצאת הצו. המבקשת סבורה שיש בידה עילת תביעה ראויה בכך שעל המשיב היה לגלות לה את תביעות צד ג', דבר שלא עשה במכתב הנאותות עליו נסמכה, כמו גם שהייתה עליו חובה לעשות כן גם ללא מכתב הנאותות במסגרת חובת ניהול מו"מ בתום לב. המבקשת דוחה את טענות המשיב כי לא שולמה לו תמורה עבור המניות כאשר לעניין זה נטען בעיקר כי היא לקחה על עצמה התחייבויות של החברה, כמות שהיה ידוע לה לפי המצגים שניתנו ולכן הייתה חשיבות לדעת את היקף ההתחייבויות, לא כל שכן, היא הזרימה כספים לחברה. בנוסף, טענה המבקשת שאין שחר לעמדת המשיב כאילו היא מבקשת להרים את "מסך ההתאגדות" מעל החברה שכן היא מייחסת למשיב הפרת חובות תום הלב והגילוי במשא ומתן וללא קשר לעניין הרמת מסך. באשר ל"מאזן הנוחות", טענה המבקשת שעמדת המשיב אינה נכונה בין היתר מחמת שגם אם יגיעו למשיב בעתיד כספים ודירות, הרי אלה יגיעו רק בחלוף שנים רבות ומכל מקום הם נמוכים מסכום התביעה. המבקשת מפנה לאסמכתאות ובכללן העדויות השונות. המשיב חוזר בסיכומיו על כך שלא קיבל פרוטה עבור מניותיו, כי לא נדרש להציג לפני המבקשת כל מצג, כי בדיקת הנאותות הופנתה לחברה ולא למבקשת, שווי נכסי החברה עולה על התחייבויותיה, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, וזאת בין היתר בשים לב לסכומים והנכסים שאמורים להגיע לו מהמבקשת כמו גם מהחברה בגין הלוואת בעלים. עוד נטען כי סטולר לקח על עצמו התחייבות לשפות מחצית מסכומי תביעות צד ג', כך שיש בכך כדי להפחית באופן יחסי את הפגיעה הצפויה במבקשת לטענתה. דיון: בפתח הדיון, יש לבחון האם צו העיקול פקע כעמדת המשיב מחמת שהצו לא הומצא במועד. המבקש טען כאמור כי צו העיקול פקע וזאת מאחר וניתן ביום 4.5.09 והומצא לו רק ביום 10.5.09, למרות שבצו העיקול נקבע שיש להמציאו תוך 3 ימים. אין בידי לקבל את הטענה מאחר והמבקשת הגישה תגובה לבקשה לביטול העיקול הנתמכת בתצהירו של מר עדוי, לפיו ההחלטה למתן צו העיקול התקבלה בשלמותה אצל בא כוח המבקשת רק ביום 6.5.09, בו ביום הופקה הערבות הבנקאית, שמהווה תנאי לכניסת הצו לתוקף, היא הופקדה למחרת במזכירות בית המשפט וסמוך לאחר מכן הומצאו למחזיקים ואילו לבא כוח המשיב הומצאו ביום א' שלאחר מכן, ביום 10.5.10. מכאן, שאין איחור בהמצאת הבקשה והצו למשיב. אציין כי המצהיר לא נחקר על אמירות אלה ויש אפוא לקבלן כנכונה לאמיתותן ודי בכך כדי לדחות את הטענה. מעבר לדרוש, עסקינן לכל היותר, באיחור זניח של כיום אחד עד יומיים, בהם לא נגרם כל נזק למשיב, ומכל מקום המשיב לא הצביע על נזק שהיה באיחור האמור, ככל שהתרחש איחור כאמור, וגם בכך טעם לדחיית הטענה. לפיכך נקבע בזאת כי לא נפל פגם בהמצאת צו העיקול למשיב, ומכל מקום במידה שיש בה כדי להצהיר על פקיעתו של זה. 8. לצורך הטלת העיקול ובמקרה זה השארת הצו על כנו, על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומה של תשתית לכאורית בעילת התביעה - תקנות 362 ו- 374 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984 (להלן: "התקנות") ובהתאם להלכה הפסוקה. התקנות מורות כי בית המשפט מוסמך להטיל עיקול זמני אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה וכי קיים חשש סביר כי אי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין. בנוסף לשני קריטריונים אלה, מוקנה לבית המשפט שיקול דעת כללי המוצא את ביטויו בתקנה 362 (ב) לתקנות הקובעת: "בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לעניין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין שאר, שיקולים אלה: (1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר; אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש." עיקרי ההלכה בעניין מצויים בהחלטת בית המשפט העליון ברע"א 9736/07 יורם קראוס נ' הראל בית השקעות בע"מ (טרם פורסם), , המפנה גם להלכות הפסוקות בעניין: " על המבקש סעד זמני להציג ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התובענה וכן לשכנע את בית המשפט כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, קרי שהנזק שייגרם לו אם לא יינתן הסעד הזמני גדול מהנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד. עוד קובעת התקנה, כי על המבקש להציג ראיות לכאורה ל"קיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש". 'ההוראה המיוחדת' הנוגעת לעניין עיקול זמני מצויה בתקנה 374(ב), ולפיה על המבקש להוכיח, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, "כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין". הדגש במתן צו העיקול הזמני מושתת איפוא על הצורך למנוע שינוי לרעה במצבו של המבקש עד למועד פסק הדין (רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד נא(3) 789 (1997). לעניין זה רלבנטית האפשרות שהמשיב יבריח את נכסיו או יעשה מעשה אחר העלול להכשיל את ביצוע פסק הדין (ראו עניין מרגליות, וכן רע"א 6614/06 כפרית תעשיות (1993) נ' ICC Industries (טרם פורסם) (2007), שם פורטו שיקולים באשר להכבדה. לעתים אף גובה סכום התביעה ייחשב כשיקול רלבנטי למתן הצו, זאת "כאשר עלה בידי מבקש צו העיקול להראות כי אמצעיו הכספיים של הנתבע אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען" (רע"א 903/06 דלק - חברת הדלק הישראלית נ' אטיאס (לא פורסם, , 2006) (השופט גרוניס)). למותר לציין, כי שיקולים אלה יש לבחון בהקפדת יתר שלא לפגוע מעבר להכרחי בזכות הקניין של המשיב." מן הכלל אל הפרט: קיומן של ראיות מהימנות לכאורה בעילת התביעה: לצורך שכנוע בית המשפט ביסוד זה לצורך העיקול הזמני, אין המבקש נדרש לשכנע את בית המשפט לפני ולפנים בעילת תביעתו. בחנתי את עמדות הצדדים כמו גם את דבריהם בחקירות לפני כב' השופט ברוך, והגעתי לידי מסקנה כי המבקשת מתגברת על המשוכה. בין הצדדים הסכם בכתב המורה במפורש בסעיף 1 כי רכישת מניות המשיב בחברה על ידי המבקשת תרכשנה: "בכפוף לבדיקת נאותות שבוצעה על ידי רו"ח בועז ברזילאי" לבית המשפט הוגשה סקירה של רו"ח בעז ברזילי מיום 26.11.07 המפרטת את פעילות החברה בקשר לפרויקט, סקירה המופנית למבקשת ונאמר בה שהיא נערכה לבקשת המבקשת (להלן :"הסקירה"). במסגרת הסקירה מפרט רו"ח ברזילי באופן סדור וברור את מגוון הפעילויות של החברה, ההתקשרויות החוזיות השונות באשר לקרקע, את נכסיה, זכאים ויתרות חוב, התחייבויות שונות לרבות למסים, אשראים שניתנו לזמן קצר, חובות של החברה לספקים ולאחרים. בסקירה נקב רו"ח ברזילי בסכום הרלוונטי לגבי כל רכיב. עסקינן בסקירה ממצה של גורם מבקר, קרי רואה חשבון, שאמורה לתת בידי הקונה ובמקרה שלפניי המבקשת, תמונה שתשקף לאשורה את מצב החברה שמחצית ממניותיה נרכשות. אין ספק שהיה על המשיב לדאוג לכך שהסקירה תכלול כל מידע רלוונטי ושיש בו כדי להשפיע על קונה סביר להתקשר בהסכם לרכישת מניותיו. מכאן, שאי הכללת הנתונים האמורים, אינה דרה בכפיפה אחת עם ההסכמה של הצדדים לפיה המניות נרכשות בכפוף לבדיקת הנאותות. לכן, שעה שאין הסקירה כוללת את דרישות צד ג', למרות שאלה היו אמורות להיות בידיעת המשיב בעת הרלוונטית ולא ראיתי הכחשה מצידו בעניין, קיימת לכאורה הפרה מצידו במצגים שהוצגו לפני המבקשת במהלך המו"מ לכריתת ההסכם כמו גם בהתקשרות עצמה. מכל מקום, עוצמתן של אלה מגיעה לרמה הנדרשת של קיום עילת תביעה מהימנה לכאורה לשלב העיקול הזמני. זאת ועוד, לטעמי גם בהעדר התניה של בדיקת נאותות, הייתה חובה על המשיב לחשוף לפני המבקשת את הדרישות של צד ג'. עסקינן בתביעות בסכומים ניכרים ביותר, האחת על 9,000,000 ₪ והשנייה על 800,000 ₪. סכומים אלה, משפיעים במידה משמעותית על מצב החברה, בשים לב למצבת ההתחייבויות והנכסים כעולה מהסקירה, וגם אם אביא בחשבון את ההתחייבות של סטולר לשפות את החברה במחצית הסכומים. יש אפוא בנתונים אלה כדי להוות אבן בוחן לקונה סביר שעה שרוכש את מניות החברה. חובת תום הלב הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג -1973 (להלן: "חוק החוזים"), וכפי שפורשה בהלכה הפסוקה, מחייבת, ושוב לכאורה לצורך של ההליך שלפניי, כי יגולו למבקשת הנתונים האמורים. בהקשר זה אפנה לדברי בית המשפט העליון ברע"א 2324/07 עובדיה יוסף ברנט נ' יהודה לבדנסקי (2007) : " חובת הגילוי המוטלת על צד המנהל משא ומתן לקראת חוזה הוכרה ועוגנה היטב בפסיקת בתי המשפט, והפרתה עלולה להגיע, בנסיבות מסוימות, כדי מצג-שוא והטעיה המקימים זכאות לביטול ההסכם (ראו ע"א 494/74 חברת בית החשמונאים נ' אהרוני, פ"ד ל(2) 141 (1976) - השופט בייסקי, בדעת רוב; ע"א 373/80 וופנה נ' אוגש, פ"ד לו(2) 215 (1981) - השופט, כתארו אז, שמגר (להלן עניין אוגש); ע"א 794/86 החברה המרכזית לשכון ולבנין נ' פינק, פ"ד מד(1), 226 (1990) - השופט ד' לוין; ראו לאחרונה גם ע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל נ' צוניאשוילי (ניתן ביום 24.6.07) - השופטת ארבל; דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים - כרך ב 796-784 (1991)." כן ראה ע"א 2413/06 מגדלי כספי רג'ואן ובנין בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל ואחר' (2009) . לא ירדתי לסוף דעתו של בא כוח המשיב (ראה בין היתר סעיף ד. 7. לסיכומיו), לפיה המשיב לא נדרש להציג למבקשת מצג כלשהו בנוגע לחברה ולעילות התביעה של צד ג, הרי לשון סעיף 1 להסכם ברורה, ומורה מפורשות כי הרכישה היא בכפוף לבדיקת נאותות של רו"ח ברזילי, שכאמור הוצגה לפני המבקשת. מי אם לא המשיב אמור היה להציג את המצג בדבר מצב החברה? תמהני. לא התעלמתי מטענת המשיב לפיה לא שולמה תמורה ממשית עבור המניות, אלא רק את ערכן הנקוב, שהינה תמורה זניחה, אך אין בכך נפקא מינה, ולטעמי נתפש המשיב לכלל טעות. לעניין זה אדגיש כי קונה מניות של חברה ללא תשלום כסף לבעל המניות המוכר, אין משמעה בהכרח שהקונה אינו ניזוק אם מתברר שהחברה הנרכשת שונה מהמובטחת. מאחורי רכישה עומד אינטרס עסקי, ואם בחר קונה לרכוש מניות חברה, על סמך בדיקות שנערכו, הוא כלכל צעדיו בהתאם לכך. לכן, שעה שמתברר שהתמונה שונה, אין בעובדה שהמוכר לא קיבל תמורה כספית, כדי לגרוע מהפגיעה בקונה. כך ניתן לשער, כמות שהמבקשת טוענת במקרה שלפניי, שהיא רכשה את מניות החברה, כאשר היא לקחה על עצמה את ההתחייבויות של החברה מחד גיסא ועל מנת ליהנות מרכושה מאידך גיסא, ולכן אם יתברר שהיקף ההתחייבויות שונה מהנחזה, אין ספק שיש בכך משום פגיעה בה, גם אם לא שולמה תמורה כספית למשיב - מוכר המניות. קל וחומר שעה שלעמדת המבקשת שלא נסתרה היא כבר השקיעה בחברה כספים ניכרים (ראה דברי המצהיר מטעם המבקשת בעמ' 2 שורות 6-7). גם לא ראיתי בטענת המשיב לפיה יש להבחין בינו לבין החברה, כדי להגיע לתוצאה שונה. לעניין זה אבהיר כי בניגוד לטענת המשיב, אין הוא נתבע מכוח "הרמת מסך", אלא הפרת חובת תום לב של צד ישיר להסכם, הוא שמכר את המניות, הוא מחויב בגילוי נכון של הרכוש הממשי שנמכר ומסתתר מאחורי המניות, קרי החברה. זאת ועוד, סעיף 12 לחוק החוזים, מטיל חובת גילוי לא רק על הצדדים להתקשרות אלא כל מי שנטל חלק במו"מ לכריתת חוזה, ולכן אם חובה זו הופרה, ישא אותו צד בפיצויים בגין הנזק שנגרם למתקשר עקב הפרת החובה האמורה (ראה ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673 בעמ' 689-982; ע"א 8817/02 קליר כימיקליים (1994) בע"מ נ' צבי עצמון ז"ל ואחר' (2008) . נתתי דעתי גם לטענת בא כוח המשיב לפיה ההסכם נכפה עליו במסגרת התביעה ההצהרתית בה ניתן כאמור פסק דין האוכף את ההסכם, ולא ראיתי גם בה כדי לאיין את מהימנות עילת התביעה לכאורה כנדרש לצורך הטלת העיקול הזמני. המשיב היה רשאי להתנגד לתביעה ולמנוע את אכיפתה, אך בחר שלא לעשות כן, ואין לו לבוא בדיעבד בטענות בעניין, לא כל שכן, לפי שעה, קיים פסק דין הקובע באופן נחרץ כי ההסכם שריר ותקף. סבורני כי אין לשלול, ולמצער בשלב זה, את טענות המבקשת לפיהן היא תאלץ להשקיע כספים רבים בהתמודדות עם תביעות צד ג', עם התוצאות האפשריות של קבלת תביעות אלה, ולו בחלקן, בשים לב לסכומים הנכבדים של התביעות האמורות כך שיש בסיס לטענתה לפיה אם הייתה מודעת לקיומן של אלה, יתכן ולא הייתה רוכשת את מניות החברה. 10. מאזן הנוחות תנאי נוסף שעל המבקשת לעמוד בו הוא מאזן הנוחות והכבדה, קרי קיומו של חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין. לשם הכרעה בשאלה זו יש לערוך איזון בין האינטרס של תובע לפיו נתבע עלול להכשיל את ביצועו של פסק הדין במידה וזה יינתן, לבין האינטרס של הנתבע שזכות קניינו לא תיפגע יתר על המידה על יסוד תשתית ראייתית בלתי מלאה, ובשים לב להגנה על קניינו של אדם וכפי שצוין בהלכה הפסוקה שהובאה לעיל. לעניין זה לא הצביע המשיב על נזק ממשי שנגרם לו כתוצאה מצו העיקול. אציין כי ממילא הוטל עיקול על כל זכויות המשיב בחברה, עד לסך של 9,500,000 ₪ וכאמור בצו בית המשפט המחוזי בירושלים (בש"א 7391/09) מיום 20.4.09 (נספח ג11 לבקשה), ולא בוטל. במסגרת עיקול זה, ממילא מעוקלים הכספים המגיעים למשיב מהמבקשת. מצו העיקול האמור, אף עולה כי עוקלו זכויותיו של המשיב בקרקע. אמנם לפי הודעת בא כוח המשיב לאור החלטת כב' השופטת אגמון - גונן, מיום 4.10.09 בהפ' 1310/07, יש להסיר את השיעבוד של בנק הפועלים בע"מ על זכויות המשיב בקרקע, אך אין בכך כדי לאיין את העיקול המוטל על חלקו של המשיב בקרקע, קרי זכות לשש יחידות דיור, עליה מוטל העיקול הזמני כאמור, כך שאין פגיעה ממשית במשיב. דהיינו, שעה שקיים עיקול על רכושו של המשיב, שעוקל גם בתיק זה, אזי כל עוד העיקול הראשון קיים, אין למשיב נזק ממשי, ומכל מקום לא הצביע על נזק כאמור כתוצאה מהעיקול בתיק זה. זאת ועוד, העיקול בתביעת חורי, מבטיח למעשה גם את העיקול בתיק זה, שכן הוא מושתת על התביעה של עו"ד חורי, עליה לא דווח למבקשת בעת המו"מ לכריתת ההסכם. מכאן, שאם תהייה הכרעה בתביעת חורי, יש להניח שתהייה לה השפעה גם על התביעה נשוא ההחלטה שלפניי ובהכרח על העיקול הזמני. טעם נוסף להשארת העיקול על כנו הוא החשש להכבדה. המשיב הצהיר כי ברצונו להעביר את הדירות לילדיו (סעיף 20 לתצהיר), וכי פרט לדירות אין לו נכסים (סעיף 22 לתצהיר), וכפי שעלה הדבר גם מחקירת המשיב בהליך האחר, שפרוטוקול הדיון הימנו הוצג במהלך חקירת המשיב, מב/2, שברצונו להחריג את הדירות מהשיעבוד לבנק. יש בכך אינדיקציה שאם יוסר העיקול, יועבר הרכוש לילדי המשיב כך שהמבקשת תמצא את עצמה לפני שוקת שבורה עת תבוא לממש את פסק הדין, ככל שיינתן לטובתה. גם סכום העיקול עצמו, יש בו כדי להוות אבן בוחן לנושא ההכבדה. לעניין זה אפנה לדברי בית המשפט העליון ברע"א 9569/07 עו"ד עמי רוזנברג נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (2008) : "בהתבסס על פסיקתו של בית משפט זה בעניין אוחנה ובעניין סלע, בהתחשב בקביעה כי קיימות ראיות לכאורה התומכות בטענת התרמית, ובהינתן סכום התביעה הגבוה, סבורני כי בדין קבעו הרשם ובית המשפט קמא כי בעניין שבפניי מתקיים יסוד ההכבדה ומשכך, יש להשאיר על כנו את צו העיקול הזמני על נכסי המבקש". ראיתי לציין כי המשיב טען בתצהירו ובסיכומיו כי הטלת העיקול מסבה לו נזקים כבדים וחמורים (סעיף 28 לתצהיר), סתם ולא פירט. חובה הייתה על המשיב להיכנס לפרטי הנזקים שנגרמים לו לטענתו כתוצאה מהעיקולים ולא לטעון בעלמא כי נגרם נזק כתוצאה מהן. הדבר דרוש במיוחד שעה שלכאורה לא נגרם לו נזק ממשי כתוצאה מהעיקול, כמובהר לעיל, ובשים לב לכך שלכאורה גם קיים חשש להברחת רכוש כמות שהובהר לעיל. 11. הנכסים המעוקלים לאור אי בהירות בשאלת הסכומים המעוקלים לעומת המגיע למשיב מהמבקשת, זימנתי להיום דיון במעמד באי כוח הצדדים. אין חולק כי בידי בא כוח המבקשת, שמונה גם ככונס נכסים, מופקדים כספים אשר מיועדים בחלקם לתשלום מסים המתחייבים מהעסקה שבין הצדדים. לעמדת המבקשת, יגיע ממנה למשיב, לכל היותר, ובהתאם למידע הקיים לעת הזו, סך של כ- 400,000 דולר. המשיב חולק על הסכום האמור באשר לדידו מגיע לו סכום גדול יותר. בנוסף מחוייבת המבקשת ליתן למשיב שירותי בנייה לשש יחידות דיור, באומדן של 100,000 דולר, ליחידה, ובסך כולל של 600,000 דולר. מכאן עולה כי מגיע מהמבקשת למשיב, לשיטתה של האחרונה, בין בכסף ובין בשווה כסף סך של כ 1 מיליון דולר, שווה ערך לכ 3,750,000 ₪, בלי להביא בחשבון הוצאות כינוס. במסגרת הבקשה לעיקול הזמני להבטחת התביעה בסך של 4 מיליון ש"ח, עוקלו זכויות המשיב בקרקע שמוערכות בסך של כ- 80,000 דולר ליחידה ובסך הכל לשש היחידות, כ- 480,000 דולר, וכן מלוא הכספים המגיעים לו מהמבקשת. אם מביאים בחשבון את שווי הנכסים המעוקלים, קרי הקרקע לפי שווי של 1,800,000 ₪, הכספים שמגיעים מהמבקשת למשיב בסך 1,500,000 ₪, ושווי שירותי הבנייה אותם מחוייבת המבקשת להעניק למשיב בסך של 2,250,000 ₪, עולה שמאסת הנכסים העומדת להבטחת התביעה וזכויות המבקשת כלפי המשיב, עולה לכדי 5,470,000 ₪ ובמועגל ל- 5,550,000 ₪. סכום זה עולה על סכום התביעה ולכן יש לצמצם את העיקול עד גובה התביעה. באיזון הכולל סבורני כי אם העיקול על הקרקע יצומצם לארבע יחידות, נראה שיהיה בכך כדי להבטיח את המבקשת. יחידה אחת, קרקע ובנייה עומדת על סך של 180,000 דולר, קרי 675,000 ₪, שווי ארבע יחידות הן 2,700,000 ₪, ובצירוף הסך 1,500,000 ₪ המגיע למשיב, תעמוד איפוא מאסת הנכסים המעוקלים, המביאה בחשבון את התחייבות המבקשת כלפי המשיב שאינה שנוייה במחלוקת לבנות את היחידות, לסך של 4,200,000 ₪. ער אני לכך שבחישוב האמור אינו מדוייק שכן עסקינן בהערכות של נכסים שכמובן עשויות להשתנות, כמו גם לא מביא בחשבון אפשרות ששווי הדירות כשהן בנויות עולה על רכיב הקרקע ועלות הבנייה. לא ראיתי לצמצם את העיקול של כספי המבקשת לזכות המשיב בסך של 200,0000 ₪ על מנת להביא את החישוב האמור עד גובה סכום התביעה, בשים לב בין היתר לדברי בא כוח המבקשת בדבר עלויות צפויות עם כינוס הנכסים ובהתחשב בכך שעסקינן בעלויות שהן הערכות גרידא ולא אומדנים מדוייקים וסופיים. רשמתי לפניי את עמדת בא כוח המבקשת לפיה למרשתו זכות עיכבון על הדירות לאחר שתבבננה, ואם כך הוא, אזי וודאי שיש בהן כדי להבטיח את התביעה ומבלי שיהיה בהחלטה זו כדי לקבוע מסמרות לעניין העיכבון. נתתי דעתי בהקשר זה גם לטענת המשיב כי סטולר התחייב לשפות את החברה במחצית סכומי תביעות צד ג', לכן הנזק הצפוי למבקשת אינו עולה על מחצית מסכום התביעות. דא עקא, לא הובאו כל ראיות באשר ליכולת האחרון לעמוד בהתחייבות זו, ויש בכך כדי להמעיט במשקל שיש ליתן לטענה האמורה. 12. המשיב טוען לחוסר תום לב של המבקשת בהגשת הבקשה, בכך שלא תבעה גם את סטולר, אך לא ראיתי יסוד לטענה. המבקשת ציינה מפורשות בבקשתה כי לא ראתה לנכון לתבוע את סטולר מאחר והאחרון התחייב לשפות את החברה במחצית מסכום תביעות צד ג' (ראה סעיף 19 לבקשה ודברי המצהיר מטעם המבקשת בעמוד 2 שורות 8-9). סופו של דבר, הבקשה מתקבלת באופן חלקי. העיקול ישאר על כנו, למעט עיקול על זכויות המשיב בקרקע שיוגבל לקרקע המיועדת לארבע יחידות דיור בלבד מכלל שש היחידות להן זכאי המשיב. אין שינוי ביתר צו העיקול. הוצאות הבקשה בסך 7,500 ₪ בצירוף מעמ לפי התוצאות בתיק העיקרי. עיקולצוויםעיקול זמני