גביה לא חוקית של אגרת חיבור מים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גביה לא חוקית של אגרת חיבור מים: 1. טענות התביעה התביעה שבפני הינה תביעה על סך של כ- 3 מיליון ₪. בכתב התביעה נאמר, כי עניינה של התביעה היא גביה בלתי חוקית של אגרות חיוב מים אותה נהגה הנתבעת לגבות מחברות קבלניות אשר בנו פרוייקטים בתחומה. בשנת 97' פנו התובעות לבית משפט מחוזי בת"א בה"פ, בה ביקשו מבית משפט ליתן צו הצהרתי אשר יכריז על גביית אגרות חיבור מים מקום בו לא בוצע חיבור המים בידי הנתבעת כבלתי חוקית. תביעה זו נדחתה, אולם ערעור על פסק הדין בבית המשפט העליון התקבל במסגרת ע"א 3888/99 . התובעות טענו כי למרות פסק הדין אין הנתבעת נענית לפניות אליה והן אין היא משיבה את אגרות החיבור בלתי חוקיות שגבתה. התובעות ציינו כי הבנייה בתחום הנתבעת בוצעה כולה ביוזמת מדינת ישראל, באמצעות משרד הבינוי והשיכון, אשר ביצע את עבודות התשתית בישוב מודיעין. התובעות חתמו כל אחת בנפרד על חוזה בנייה ופיתוח בינן לבין ממשלת ישראל באמצעות משרד הבינוי והשיכון. משרד הבינוי והשיכון ביצע על חשבון התובעות את עבודת הפיתוח, לרבות מערכת הספקת מים. התובעות נדרשו ע"י הנתבעת לשלם תשלומים שונים על חשבון מערכת המים כתנאי להוצאת היתר בניה. לא רק שהנתבעת דרשה תשלום עבודה שלא בוצעה על ידה, אלא שהיא חייבה את התובעות בתשלומים כפולים. משלא נענו דרישות התובעות פנו כאמור בה"פ לבית המשפט המחוזי. התובעות פרטו את פסק הדין של בית המשפט העליון בערעור ואת סירובה של הנתבעת לקיים את פסק הדין. בסיכום התביעה נאמר כי התביעה מבוססת על פסיקתו של בית המשפט העליון, אשר קבע כי הנתבעת גבתה שלא כדין אגרת חיבור מים מהתובעות ועליה להשיבה. 2. טענות ההגנה בכתב ההגנה המתוקן אשר הוגש ע"י הנתבעת בשנת 2005, נאמר כי בית המשפט המחוזי דחה את התביעה למתן סעד הצהרתי, במסגרתה התבקש בית משפט להצהיר כי אין התובעות חייבות לשלם לנתבעת תשלומים בגין אגרת חיבור למפעל מים, כהגדרתה בסעיף 2 לחוק העזר למודיעין (אספקת מים) תשנו - 1995 (להלן: "חוק העזר"). לדברי הנתבעת, דחיית התביעה היתה הן במישור הראייתי והן במישור המשפטי. הנתבעת פרטה את פסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 3888/99. הנתבעת הגישה עתירה לקיום דיון נוסף בפסק הדין של בית המשפט העליון עתירה זו התקבלה והצדדים הגישו סיכומיהם. עתירה זו נדחתה בסופו של דבר במסגרת דיון נוסף אזרחי 9777/01 ולכן נותר על כנו פסק דינו של בית המשפט העליון. הנתבעת טענה כי דין התביעה של התובעת 1 להיות מסולקת על הסף בהעדר יריבות, שכן התובעת 1, התאחדות הקבלנים הארצית, אינה חברה קבלנית ולא ביצעה עבודות בניה ואף לא שילמה לנתבעת אגרת חיבור למפעל מים. נטען כי גם ליתר התובעות לא קמה עילה, שכן מוטל על כל אחת מהן להוכיח כי שילמה לנתבעת אגרת חיבור למפעל מים (להלן: "אגרת מים"). עוד נאמר כי כתב התביעה הנוכחי אינו מגלה עילה. במסגרת פסה"ד בה"פ נקבע במפורש כי התובעות לא הוכיחו את טענתן לפיה הנתבעת לא ביצעה עבודות. כמו כן, נקבע כי לא ניתן לקבל תמונה ברורה אם בוצעו עבודות ואם כן מה העלויות. כמו כן, נאמר בכתב ההגנה המתוקן כי פסק דינו של בית המשפט העליון הוא פסק דין הצהרתי כללי, ועל התובעות מוטל הנטל להראות כי עבודת הנחת הצינורות לא בוצעה על ידי הנתבעת. לגופה של התביעה, נטען כי הגבייה היא בדין וגם אם אינה כדין אין מקום לחייב את הנתבעת בהשבה. הנתבעת פעלה בתום לב תוך הסתמכות על הנחיות והוראות משרד הפנים. עוד נאמר כי חיוב הנתבעת בהשבה יפגע בה קשות ויצמצם באופן משמעותי את יכולתה לספק שירותים לתושבי מודיעין. כמו כן נאמר כי על התובעות מוטל הנטל להוכיח כי נשאו בפועל בתשלומי החיבור למפעל מים. יש לציין כי בכתב ההגנה המקורי ביקשה הנתבעת להשהות את ההליכים עד להכרעה בעתירה לדיון נוסף. בכתב הגנה זה נאמר כי אם תתקבל עמדתה של הנתבעת בהליך הדיון הנוסף ויבוטל פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 3888/99, תדחה התביעה הנוכחית. אם יוותר פסק דינו של בית המשפט העליון תפעל הנתבעת כפי שהיא מחוייבת ממעמדה כרשות שלטונית. סעיף זה לא נכלל במסגרת כתב ההגנה המתוקן. 3. ההליכים המשפטיים השונים אשר התקיימו בין הצדדים א. פסק הדין בה"פ 1548/97 בתביעה זו ביקשו כאמור התובעות סעד הצהרתי, על פיו אין עליהן לשלם לנתבעת על חשבון אגרת מים בהתייחס לאתרים המפורטים בטבלה שצורפה לתובענה. בית המשפט דחה את בקשת התובעות וקבע כי זכאותה של הנתבעת להטיל אגרת מים, אינה מותנית בכך שהיא היתה זו שהתקינה את הצינורות בפועל. נקבע כי אין הכרח להוכיח עלויות בגין הנחה פיזית של הצינורות ודי בכך שיוכח כי הנתבעת נושאת בעלויות הכרוכות והשלובות של חיבור המים. עוד נקבע על ידי בית משפט, כי עיון בתצהירי נציגי התובעות אינו נותן מענה לשאלה אילו עבודות ביצעו התובעות בעצמן, אילו עבודות ביצע משרד הבינוי והשיכון ואילו עבודות ביצעה הנתבעת. על התובעות היה להוכיח שהן נשאו בעלויות וכי הנתבעת לא נשאה בכל עלות בגין החיבור. בית משפט קבע כי בנטל זה לא עמדו התובעות. ב. פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 3888/99 בפסק דין זה, בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בה"פ 1548/97, נקבע באופן חד משמעי כי "אין מחלוקת כי לצורך הכנת תשתית המים, במתחמים בהם פעלו המערערות, הן שהניחו את צינורות המים המחברים את אתרי הבניה ואת הבניינים אל הצנרת הראשית שבעיר מודיעין." עוד קבע בית משפט באופן ברור כי "המערערות חוייבו על ידי המשיבה בתשלומי סכומי כסף שונים, בגין מה שהמשיבה מגדירה כאגרת חיבור מים". בית המשפט קבע כי אין לראות בהוראת סעיף 20 לפקודת העיריות (אספקת מים) 1936, בה מצא בית המשפט המחוזי מקור לסמכות הנתבעת לגביית האגרה, כל הרשאה לגביית אגרה מבעלי הקרקע מקום בו העיריה אינה מניחה את הצינורות בעצמה. בית המשפט העליון לא קיבל את טענת הנתבעת כי הסמכות לגביית אגרת חיבור המים, גם מקום בו אין היא מניחה את הצינורות בעצמה, קבועה בחוק העזר מודיעין. נקבע כי לשונו של סעיף 2 לחוק העזר, אינה מלמדת על כוונה לאפשר גביית אגרת מים מקום בו העיריה אינה מניחה את הצינורות וכי ההיפך הוא הנכון. לאור זאת התקבל הערעור, כאשר כב' השופט ריבלין קבע "ראוי לדעתי לקבוע, לפיכך, כי המערערות פטורות מלשלם למשיבה תשלומים על חשבון אגרת מים, באתרים בהם לא הניחה המשיבה את הצינורות". כב' השופט מצא הסכים לפסק הדין, ואף קבע כי הוא חושש שהמחלוקת בין בעלות הדין נובעת מאי בהירות שליוותה את המהלכים מתחילת הדרך. בין היתר שכן עבודות, אשר מבוצעות בדרך כלל על ידי הרשות המקומית, בוצעו במקרה הנדון על ידי משרד הבינוי והשיכון, אשר חייב בעלותן את המערערות, או בידי המערערות עצמן. הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט ריבלין. ג. פסק דינו של בית המשפט העליון בד"נ 9777/01 במסגרת פסק הדין בעתירה לקיום דיון נוסף, הבהיר כב' השופט חשין כי הצדדים טענו בשאלה שנחלקו בה, בגינה לא הוחלט על דיון נוסף, והיא השאלה האם על פי הוראת סעיף 20 לפקודת העיריות רשאית רשות מקומית לגבות אגרת חיבור למפעל מים, רק במקום בו ביצעה את עבודת הנחת הצינורות. הצדדים לא סיכמו בשאלה לגביה התברר כי אין מחלוקת, בגינה הוחלט על דיון נוסף. לכן, נותר פסק הדין בע"א 3888/99, נשוא הדיון הנוסף, על כנו "לא נוסיף עליו, לא נגרע ממנו ולא נשנה בו דבר. מה שנאמר בפסק הדין נאמר, מה שלא נאמר לא נאמר והחכם ייעשה כחוכמתו". 4. דיון והחלטה א. טענת הנתבעת כי התביעה המבוססת על עילת הפסק בע"א 3888/99 - מוגבלת לסעד שנקבע בפסק בלבד. הנתבעת טענה כי כפי שצויין במפורש בכתב התביעה, מתבססת התביעה על פסיקתו של בית המשפט העליון, כלומר בתביעה שעילתה הינה "עילת הפסק". בתמיכה לטענה זו הפנתה הנתבעת לסעיף 5 לתביעה, בו נאמר כי התובעות נאלצות להגיש תובענה כספית לבית המשפט למימושו של פסק הדין. כך גם נאמר בתגובת התובעות לבקשת הנתבעת לתיקון כתב ההגנה. כך גם עולה מהחלטת כב' השופטת ש' דותן, בערעור התובעות על ההחלטה שהתירה לנתבעת את תיקון כתב ההגנה. בהחלטה זו נקבע כי "עילת התביעה בתביעתן הכספית של המערערות נסמכת על מסקנותיו של פסק הדין החלוט בע"א 3888/99". הנתבעת טענה כי במסגרת תובענה המתבססת על עילת הפסק, לא ניתן להעלות טענות נוספות הקשורות לעילה הראשונה שלא הועלו במסגרת התובענה הראשונה, מאחר שעילת התביעה המקורית נבלעה ולא קיימת עוד. לא ניתן לעורר טענות נוספות מחמת עיקרון של מעשה בית דין. הנתבעת טענה כי בליעת העילה הראשונה בתוך עילת הפסק, חוסמת לא רק את האפשרות להגיש תביעה חדשה בגין אותה עילה - אלא גם את האפשרות לתבוע סעד שונה או אפילו חלק מסעד שלא נתבע במסגרת התובענה הראשונה. עילת הפסק במקרה הנוכחי היא פסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 3888/99. בית המשפט העליון נעתר לערעור בהתאם לסעד שהתבקש בה"פ 1548/97. אין בית משפט מוסמך ליתן לתובע סעד שונה מהסעד לו הוא עתר ובוודאי שאינו מוסמך לתת סעד רחב יותר. לכן, פסיקת בית המשפט העליון מצומצמת בהכרח לסעד שעמד במרכז הערעור, כלומר הסעד אשר נתבע בה"פ 1548/97 בלבד. הנתבעת טענה כי עיון בסעד שהתבקש במסגרת המרצת הפתיחה, מלמד כי הסעד לו עתרו התובעות מצומצם שם באופן ניכר מהסעד לו הן עותרות בתביעה הכספית הנוכחית. הסעד בה"פ התייחס לחובה לשלם תשלומים על חשבון אגרת המים אותם בדעת הנתבעת לגבות, בהתייחס לאתרים המפורטים בטבלה. מדובר על כן בסעד הצהרתי המתייחס לחיוב עתידי בלבד, המוגבל לחיובים המפורטים באותה טבלה. בתביעה הנוכחית הרחיבו התובעות את לשון פסק הדין וחרגו באופן מופרז מסך יחידות הדיור, אשר פורטו בטבלה המצויינת בסעיף 8 לעתירה המקורית בהמרצת הפתיחה. מכאן עולה כי הסכום הרלוונטי בתביעה הנוכחית נמוך לאין ערוך מהסכום שבגינו הוגשה התביעה. כמו כן, העמיסו התובעות על התביעה הכספית גם חיובים שהתגבשו לפני מועד הגשת התביעה, 9.11.97, בעוד שהסעד שעמד במרכז המרצת הפתיחה התייחס אך ורק לחיובים עתידיים. עוד התברר כי התובעות התייחסו למתחמים ולמגרשים חדשים, אשר לא פורטו במסגרת המרצת הפתיחה. הנתבעת הבהירה כי בכתב התביעה עצמו צויין רק סכום התביעה. לכן, לא היתה הנתבעת חשופה לשינוי האקוטי בין הסעד שהתבקש במסגרת ה"פ לבין הסעד המתבקש בתביעה הנוכחית, אלא בשלב הגשת תצהירי התובעות בלבד. אין התובעות יכולות לקבל סעדים חדשים, או סעדים המהווים השלמה לסעדים אשר נתבעו על ידן במסגרת הגלגול הקודם. אינני רואה כל מקום לטענה זו של הנתבעת. כפי שכבר ציינתי לעיל, פסק הדין של בית המשפט העליון קובע באופן חד משמעי, כי לצורך הכנת תשתית המים במתחמים בהם פעלו התובעות, הן שהניחו את צינורות המים המחברים את אתרי הבניה ואת הבניינים אל צנרת הראשית שבעיר מודיעין. בית המשפט העליון הכריע בשאלה האם קמה לתובעות חבות לשלם לנתבעת תשלומים על חשבון אגרת המים בנסיבות אלה. קביעתו של בית המשפט העליון בעניין זה היתה עקרונית, על פיה פטורות התובעות מלשלם לנתבעת תשלומים על חשבון אגרת המים, באתרים בהם לא הניחה הנתבעת את הצינורות. קביעה עקרונית זו היא הפסק עליו מתבססת התביעה שבפני. יש לציין בהקשר זה, כי בכתב התביעה צויין במפורש כי כל עבודות הפיתוח במודיעין, לרבות מערכת אספקת המים, בוצעו על ידי משרד הבינוי והשיכון על חשבון התובעות, עד לגבול הנכסים אשר הוקצו לתובעות. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי הרקע העובדתי באשר לביצוע העבודות הנטענות על ידי התובעות מצוי בפסק דינו של בית המשפט בהמרצת הפתיחה, שם נקבע כי התובעות לא הוכיחו את טענתן לפיה לא ביצעה הנתבעת כל עבודות הכרוכות בעלויות שאותן היא גובה במסגרת אגרת המים. עם זאת, הנתבעת לא טענה לאורך כל כתב ההגנה כי העבודות בוצעו על ידה. הנתבעת הפנתה אומנם לאמירה העקרונית של בית המשפט העליון, בעניין הפטור מתשלום באתרים בהם לא הניחה הנתבעת את הצינורות. אולם, הן ההפניה לפסק הדין בה"פ והן ההפניה החלקית לאמור בפסק הדין של בית המשפט העליון -מתעלמות מהקביעה החד משמעית העובדתית של בית המשפט העליון, כפי שצויינה על ידי לעיל, על פיה "אין מחלוקת כי לצורך הכנת תשתית המים, במתחמים בהם פעלו המערערות הן שהניחו את צינורות המים..." בנסיבות אלה, רשאיות היו התובעות לתבוע את השבת כל הכספים אשר שולמו על ידן לנתבעת על חשבון אגרת המים במסגרת התביעה שהוגשה בשנת 2002. זאת על יסוד הקביעה העקרונית, על פיה אין הנתבעת רשאית כאמור לגבות את אגרת המים באותם אתרים בהם בוצעו עבודות הנחת הצינורות על ידי התובעות או על ידי משרד הבינוי והשיכון, כאשר אין מחלוקת כי בכל האתרים אשר נבנו על ידי התובעות לא בוצעה עבודת הצנרת על ידי הנתבעת. ב. טענת הנתבעת כי התובעות לא עמדו בנטל ההוכחה לגבי מרבית סכום התביעה. בכל אחת מתצהירי נציגי התובעות, פורטו סכומי האגרות אשר שילמו לנתבעת עבור חיבור המים. לכל אחת מתצהירים צורפה טבלה המתייחסת באופן ספציפי לכל אחת מהתובעות, כאשר בטבלה מצויין מספר המגרש, מועד החיוב, סכום החיוב בגין אגרת מים והסכום בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. לתצהירים צורפו דרישות התשלום אשר נשלחו לכל אחת מהתובעות על ידי הנתבעת. עדי התובעות העידו באופן חד משמעי כי הנתבעת התנתה מתן היתרי בנייה בתשלום אגרות המים. נציגי התובעות אף העידו כי נאלצו לשלם לנתבעת את האגרות אשר פורטו בכל אחת מהטבלאות שצורפו לתצהירים. הנתבעת הכחישה באופן כללי כל סכום אשר לא הוכח כראוי, באמצעות קבלה או ראיה מגבילה אחרת. אולם, בתצהירה של גב' שולי כהן (להלן: "כהן") גזברית הנתבעת, נאמר כי תצהירה מתייחס בעיקר לחיובים בגינם ביקשו התובעות פטור מתשלום על פי הטבלה שצורפה לה"פ 1548/97, ולא לכלל החיובים אשר פורטו במסגרת תצהירי העדות הראשית מטעם התובעות. טענה זו של הנתבעת בדבר הגבלת הסעד אותו רשאיות התובעות לתבוע כבר נדחתה על ידי לעיל, ונקבע שהתובעות רשאיות לתבוע את כל הכספים אשר שולמו על ידן על פי דרישתה של הנתבעת. לגופה של התביעה נטען בסיכומים על ידי הנתבעת, כי מרבית התובעות לא הצליחו להציג אסמכתאות הכשרות לשמש ראיה כגון: רשימות, קבלות תקינות או אישור שווה ערך אחר כי נשאו בפועל בתשלומים הנתבעים, למעט דרישות תשלום או "ניירות מגירה" אשר צורפו לתצהירים, שבינם לבין הוכחת התשלום אין ולו דבר. הנתבעת טענה כי רק אישורי תשלום אשר ניתנו על ידי הנתבעת כאישורי גזברות, קבלות של הנתבעת והודעות תשלום עליהן מוטבעת חותמת "שולם" - הם בגדר מסמכים המהווים קבלות הקשורות להוכחת התשלום. הנתבעת חזרה וטענה כי הכחישה באופן כללי את תשלום הסכומים הנטענים על ידי התובעות, הן במסגרת כתב ההגנה והן במסגרת התצהירים, והתובעות לא חקרו את גזברית העיריה בעניין זה. אין כל מקום לטענתה של הנתבעת על פיה לאו הוכיחו התובעות את ביצוע התשלומים על ידן, בהתאם לסכומים אשר פורטו בכל אחת מהתצהירים. מר דוד כץ מנהל הכספים בחברת א. דורי, נשאל בחקירתו הנגדית מדוע לא צורפו קבלות על תשלום לגזברות עירית מודיעין. תשובתו היתה "אין לי תשובה להגיד לך למה לא צירפנו קבלות אבל אני יכול להצהיר שהכסף שולם". מר שלמה ענבר סמנכ"ל כספים בחברת רמט, העיד בחקירה הנגדית כי כל מה שצורף כנספח ב' לתצהירו הן אגרות אשר החברה התבקשה לשלם על ידי הנתבעת והן שולמו בפועל. אין הוא יכול לומר שצירף את כל הקבלות שהתקבלו אלא את מה שמצא. מר אבירם ברגר, מנכ"ל מבנה רב דירות, העיד בחקירתו הנגדית כי כל הכספים שולמו בשיקים ובמזומן וכי לא הצליח לאתר את המסמכים שכן החברה עברה מאשקלון לת"א. מר ברגר אף העיד "אני לא חושב שיש ויכוח שאכן שילמנו את זה. מעולם מודיעין לא טענה שאנחנו שילמנו. מודיעין התווכחה איתנו. אני שמעתי באוזני ויכוח בעניין הזה שנעשה עם גזבר העיריה כאשר הוא מצידו אמר שזה הנחיות מלמעלה" (עמ' 22 לפרוטוקול) גם מר דב פמילה, מנהל פרוייקטים בחברת מרלז, העיד בחקירתו הנגדית כי הנתבעת אמרה לחברה כי לא תקבל היתר בניה אם לא ישולמו האגרות "ושהגענו לטופס 4 הם דרשו את התשלום ולפני כן מקדמה" (עמ' 25 לפרוטוקול). מר פמילה אף העיד שיש בידו את כל הקבלות במקרה אחד שאין לו קבלה יש לו את השיק. כמו כן היתה בידו של מר פמילה קבלת מקור של העיריה מס' 4706 המתייחסת לתשלום מקדמה בסכום של 113,000 ₪. מר בר-טל מרדכי מסר תצהיר בשם חברת מריו לזניק ושימש בתקופה הרלוונטית מנהל פרוייקטים במודיעין. מר בר טל לא נחקר בעניין התשלום. גב' יעל רוזנברג שימשה כעו"ד בחברת בן יקר גת, והיא הוסמכה על ידי מפרקה של החברה ליתן את התצהיר. גב' רוזנברג העידה במפורש במסגרת חקירתה הנגדית כי עבור חיבור המים נדרשה החברה לשלם את הסכום המפורט בתביעה, וכי מהדיירים נתבע תשלום עבור מד מים בלבד. מר אבי רחמים העיד מטעם חברת נידר. בחקירתו הנגדית העיד כי החברה שילמה את כל מה שהעיריה דרשה וכי לא היתה לחברה כל עמדת מיקוח שכן ביקשה להוציא את טפסי 4 והנתבעת עמדה על ביצוע התשלום. (עמ' 40 לפרוטוקול). מר רחמים הבהיר כי לא בדק את כל הקבלות "אני שילמתי לעיריה והודות לזה קיבלתי היתר טופס איכלוס, אני לא נכנס לניירת של הנהלת חשבונות ולא הלכתי וחיפשתי קבלות". מר גרינברג העיד מטעם חברת אלרם, אשר שמה כיום הוא אשדר. תפקידו בחברה היה מנהל כספים החל משנת 2000. מר גרינברג הסביר כי חברת אלרם הפסיקה את פעילותה כחברה עצמאית בשנת 2000 וכל הארכיונים עברו לחברת אשדר ולכן לא אותרו כל המסמכים. אולם, מר גרינברג העיד "כאיש כספים אני אומר לך שאני שקט סמוך ובטוח שהמסמכים הרלוונטים הופיעו בדוחות המבוקרים של החברה". (עמ' 45 לפרוטוקול). מר כספי, מהנדס בניין, עבד בחברת אליהו פבר, כלל לא נחקר בחקירתו הנגדית בעניין התשלום. עדותם החד משמעית של עדי התובעות כמפורט לעיל, אשר היתה אמינה בעיני, על פיה נדרשו התובעות לשלם את אגרת מים כתנאי להוצאת טופס 4 וכי שילמו בפועל את דרישות התשלום של הנתבעת אשר צורפו לתצהירים - מהם עולה למעשה סכום התביעה - מהווים יחד ראיה מספיקה להוכחת סכום התביעה, גם אם לא נשמרו בידי התובעות קבלות אשר הוצאו על ידי הנתבעת. יש לציין בהקשר זה כי גזברית הנתבעת העידה בחקירתה הנגדית כי לא בדקה את דרישות התשלום אשר צורפו לכל אחד מהתצהירים, שכן אין במחשבים חיובים, וכי אצלה בגזברות יש רק כרטיסים של הנהלת החשבונות ותשלומים על סכומים ששולמו. גב' כהן נשאלה האם ביקשו ממנה לבדוק את התשלומים אשר שולמו בפועל "אני יכולה לבדוק, אם מביאים לי קבלה אני בודקת" (עמ' 103 לפרוטוקול). בסופו של דבר הסתבר כי הגזברית לא התבקשה כלל לבדוק את טענות התובעות בעניין התשלומים שבוצעו, ואף לא התבקשה לאמת כי הסכומים הנתבעים שולמו או לא שולמו בפועל "אני לא נכנסת למערכת בדיקה. מדובר מלפני הרבה שנים". מעדות זו עולה באופן חד משמעי כי הכחשתה של הנתבעת באשר לתשלום הכספים על ידי התובעות הינה בגדר הכחשה סתמית, ולא טענה של ממש על פיה לא שולמו הסכומים שנדרשו על פי דרישות התשלום של העיריה - כבסיס להוצאת טופס 4 -כפי שהעידו עדי התובעות. די בכך כדי לראות בסכומי התביעה כסכומים מוכחים ואין לקבל את טענת הנתבעת על פיה לא הוגשו אסמכתאות כשרות להוכחת התשלום. עם זאת, ישנו אכן הפרש בין סכום התביעה כהוא משוערך ונושא ריבית והצמדה ליום התביעה בסך 3,220,632 ₪ לבין הסכום הכולל המופיע בסעיף 29 לסיכומי התובעות. אין מקום לקבל את הסבר התובעות בסיכומים, כי הפרש זה נובע כפי הנראה מאיתורן של אסמכתאות בדבר תשלומים לאחר מועד הגשת התביעה. התובעות לא ביקשו לתקן את כתב התביעה וסכום התביעה יעמוד איפוא על סכום המקורי בכתב התביעה. ג. הטענה בדבר גלגול התשלום הנתבעת טענה כי מאחר ומדובר בתביעת השבה, הרי שטענת גלגול התשלום על רוכשי הדירות מהווה הגנה בפני השבת האגרות אשר נתבעו שלא כדין מאת התובעות. הנתבעת טענה כי מההסכמים לדוגמא בין התובעות השונות לבין רוכשי הדירות, עולה כי התובעות רשאיות על פי ההסכמים לגבות את אגרת חיבור המים מאת הדיירים. כמו כן הפנתה הנתבעת לעדויות של חלק מעדי התובעות, על פיהן אמור מחיר הדירה לכלול את כל הרכיבים הנדרשים ואת כל העלויות. בהקשר זה הפנתה הנתבעת לפסק דין בעניין ת.א. 2009/00 אחים דוניץ נ' עירית רעננה, , ו-לת.א 128918/00 משולם נ' עירית גבעתיים, . אינני רואה מקום לקבל טענה זו של הנתבעת. באשר לטענה כי מחיר הדירות חושב כשהוא כולל את כל העלויות, ולכן יש לראות בתשלום בגין אגרת המים כתשלום שהוטל על הרוכשים, יש להפנות לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 5242/04 עירית בית שמש נ' רוטשטיין חברה לבניין ונכסים בע"מ, . גם שם נידון, בין היתר, עניין עלות מערכת אספקת המים העירונית ושאלת ההשבה בגין החיובים אשר הושתו בעניין זה על המערערת בחוסר סמכות ושלא כדין. בית משפט הבהיר כי טענת הגלגול מבוססת על העיקרון "זה נהנה וזה לא חסר - פטור" אשר עוגן בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט- 1979, המעמיד לזוכה הגנה, בין היתר, מהטעם שלא נגרם לתובע חסרון כיס. נאמר בפסק הדין כי הן הפסיקה והן הספרות אינן רואות בעין יפה את הגנת הגלגול כנגד השבת מס שנגבה שלא כדין. כב' השופט גל ציין שיש מי שסוברים שיש לחייב בהשבת מס אשר שולם בטעות, גם כאשר המס גולגל בפועל על הצרכן. עוד הפנה בית משפט לדבריו של ד' פרידמן בספרו דיני עשיית עושר ולא במשפט בעמ' 1206. הגנת הגלגול מהווה לדעתו של פרידמן מלחמת מאסף של הגישה הישנה, שכן קביעת מחיר של מוצר בתנאי שוק ותחרות ומרכיב המס במחיר הזה תלויה במשתנים רבים. בית המשפט הבהיר כי בשוק חופשי של ביקוש והיצע גמישים, קשה לדבר על הגלגול כמרכיב מבודד שניתן להבחין בו בהשוואה למרכיבים אחרים. אם פלוני גבה מחיר מסויים עבור מוצר, לאחר שנגבה ממנו מס שלא כדין אשר היווה חלק מחישוב המחיר, הרי שהוא היה גובה בדיוק את אותו מחיר גם אילמלא המס, שכן בכל מקרה הוא יחתור למכור את מוצריו במחיר המירבי, "לו יכול היה למכור את הסחורה באותו מחיר גם אילמלא המס הבלתי חוקי, ממילא הוא נפגע בקניינו" (סעיף 91 לפסק הדין). לאור זאת, עצם העובדה כי העלויות הכלליות, כולל אגרת מים, מהוות חלק מקביעת מחיר השוק של הדירה, כפי שהעידו חלק מעדי התובעות, אין בה כדי להוות בסיס לטענת הגלגול. באשר לטענת הנתבעת, על פיה נובעת טענת הגלגול מההסכמים השונים שבין התובעות לרוכשי הדירות, הרי שאמינה עלי לחלוטין עדותם של העדים מטעם התובעות, מלבד התובעת פלסים, כי בפועל לא נגבתה האגרה מאת הדיירים. עדותם של עדי התובעות בתצהירים לא נסתרה בעניין זה והעדים אף הבהירו את ההיגיון הכלכלי המונח בבסיס ההחלטה שלא לגבות את האגרה מרוכשי הדירות. כך למשל העיד מר אמבר כי הוא עובד בחברת רמט 26 שנה והוא חתום על כל חוזה וחוזה "לא היה דייר אחד בהיסטוריה שלי שבאנו וגבינו ממנו סכום שהוא חדש" . עוד נאמר על ידו כי החברה קיימת כבר 65 שנה והמוניטין שלה חשוב לה "אם אני בא ומטיל על דייר כזה דבר אני מניח שבפרוייקט הבא הפרסום הכי טוב שלי זה כמובן הדיירים, בפרוייקט הבא אני לא אצליח למכור את הדירות אם אתווכח עם הדיירים שיש לי היטל של עיריה זו" (עמ' 15 לפרוטוקול). מר אמבר הסביר שהיה בעבר עניין כזה עם עירית ראשון לציון שם החזיקו את החברה כבני ערובה ולא נתנו טופס 4, והיה עליו להחליט אם הוא אומר לדיירים לא להכנס לדירות בגלל ויכוח בין החברה לעיריה. בסוף החליטה החברה לשלם והיא קיבלה חזרה את הכסף מהעיריה. גם במקרה הנוכחי החליטה החברה לשלם "גם כאן שילמנו. אם אני לא משלם והדיירים עומדים בחוץ והעיתונות מגיעים אני לא יכול למכור יותר דירות". גם מר ברגר העיד כי מוטל על החברה תשלום נוסף אחרי שנחתם חוזה עם דייר "אני משלם ותובע את מודיעין". מר ברגר נשאל האם לא שקל לבקש את התשלום מאת הדיירים למרות שמותר לו לבקש את התשלום על פי ההסכם ותשובתו היתה " לא מותר לי אסור לי. אסור לי לקחת. גם אם היה מותר לי, באופן משפטי, לא היינו עושים זאת, כי סך הכל זו חברה שיש לה אמינות מסויימת כלפי רוכשי דירות והיה ברור שאם נעשה זאת נפגע במכירות עתידיות שלנו " (עמ' 23 לפרוטוקול). גם מר כספי העיד באופן חד משמעי כי החברה לקחה את התשלום על עצמה, שכן לא סביר לבוא בדיעבד לדייר שקנה דירה ולדרוש ממנו את התשלום. מכל האמור לעיל, עולה כי לא נסתרה טענת התובעות כי לא הטילו על רוכשי הדירות את תשלום אגרת חיבור המים. עוד יש לציין כי הפניית הנתבעת לשני פסקי הדין המפורטים לעיל, איננה רלוונטית. בפסק דין דוניץ ישנה קביעה עובדתית ממנה עולה כי בעלי הקרקע נשאו בתשלומי היתר שגבתה העיריה, שלא כמו במקרה שבפני. כך גם בפסק הדין משולם לוינששטיין בו נקבע על ידי כב' השופטת אחימן כי גרסתה של העיריה, על פיו גבתה התובעת מדייריה סכום של 64,000 ₪, לא הופרכה. השופטת ציינה כי גרסה זו נסמכה על עדותו של עד העיריה שהסתמך על תביעתו של אחד הדיירים, אשר רכש מאת התובעת דירה ותבע השבת כספים ששילם לה בהסתמך על חוזה שצורף. מתביעה זו עולה כי "אכן גבתה התובעת מאת דייריה, בין היתר, את סכומי החיוב בגין אגרת צריכה שנתית". לא כך, כאמור, במקרה שבפני. מכל האמור לעיל, עולה כי אין מקום לטענת הגלגול ככל שהיא מתייחסת לתובעות מלבד לחברת פלסים. באשר לחברת פלסים, התברר כי הסכומים בגין אגרת המים שולמו בפועל על ידי רוכשי הדירות, על פי ההסכם שבינם לבין פלסים. לכן, אין מקום לתביעה מטעם פלסים. לא הוכח בפני כי רוכשי הדירות הימחו לחברה את זכותם להשבת תשלום ההיטל , או כי הסמיכו אותה להגיש את התביעה בשמם. בנסיבות אלה, אין מקום לטענה כי פלסים משאירה לשיקול דעתו של בית המשפט את דרך החזרת הכספים לדיירים. סכום התביעה של פלסים יופחת מסכום התביעה הכללי. ד. טענת ההטמעה בכתב ההגנה המתוקן, טענה כאמור הנתבעת כי גם אם ייקבע על ידי בית משפט שגבתה תשלומים בגין אגרת המים שלא כדין, אין מקום להחזיר את מלוא הסכומים שכן הנתבעת פעלה בתום לב, בהסתמך על הנחיות משרד הפנים. עוד טענה הנתבעת כי לנוכח השיהוי שחל בין מועד גביית האגרה לבין מועד הגשת התביעה, שינתה הנתבעת את מצבה לרעה. השבת הכספים תפגע בנתבעת קשות ותצמצם את היקף השירותים החיוניים הניתנים לתושביה. בעניין זה, לשם הוכחת הנזקים הנטענים, צירפה הנתבעת שתי חוות דעת בהן נאמר כי השבת הכספים עלולה לפגוע פגיעה קשה בתקציב העיריה. הנתבעת גם ציינה בסיכומים כי הגזברית העידה שקופתה של העיריה כיום ריקה. גם אם יש לקבל את טענתה של הנתבעת כי אין בקופה כספים היום, הרי שאין בכך, בנסיבות המקרה שבפני, לקבוע פטור מחובת ההשבה. התובעות הגישו את תצהירו של מר משה טופרובסקי מטעם התאחדות הקבלנים - הארגון היציג של חברות הבנייה בישראל. בתצהיר זה ניתנה סקירה של ההליכים השונים בין הצדדים בעניין דרישת תשלום אגרת המים. התצהיר היפנה לפרוטוקול פגישה בין התאחדות הקבלנים לבין הנתבעת מיום 21.8.96, ממנו עולה כי נידונה בה המחלוקת לגבי זכות העיריה לגבות את אגרות המים. הוסכם כי היועצת המשפטית של הנתבעת וב"כ התובעות ילבנו את הנושא ביניהם. באוקטובר 96' ביקשה ב"כ הנתבעת שהות ללמוד את הנושא, ובסוף אוקטובר נשלח מכתב ממשרד עו"ד טוניק, אשר ייצג את הנתבעת באותה תקופה, מכתב תשובה חלקי אשר צורף כנספח א/3 לתצהיר. במכתב זה נאמר כי חוק העזר והאגרות אושרו על ידי משרד הפנים. במכתב תשובה של ב"כ התובעות, חזרו והדגישו התובעות שהן חולקות על חוקיות החיוב בתשלום אגרת המים. פגישה נוספת התקיימה במשרד עו"ד טוניק ביום 2.1.97, בה נטען כי משרד הבינוי והשיכון ביצע את עבודות התשתית בשם מודיעין, טענה שהתבררה בסופו של דבר כטענה שאינה נכונה. בחודשים הראשונים של שנת 97' נערכו בדיקות, ובסוף פברואר 97' הודיע ב"כ הנתבעת כי הנושא מצוי בבדיקה משפטית ותועבר חוות דעת בעניין. כך עולה ממכתב ב"כ הנתבעת אשר צורף כנספח א/8. במרץ 97' נערכה פגישה בין ראש מועצת מודיעין דאז, מר שכטר, לנציגי התאחדות הקבלנים, בה נאמר כי הוצגה חוות דעת חדשה מטעם הנתבעת ממנה עולה כי הנתבעת רשאית לגבות אגרה עבור חיבור למפעל מים ללא שייכות לזהות מבצע עבודה. מר טופרובסקי אף צירף לתצהירו את פרוטוקול ישיבת הנתבעת מנובמבר 99' כנספח ב'. באותה ישיבה ציין מר שכטר כי עו"ד קרפ הוא מומחה בנושא משק המים בישראל וכי עוד בקדנציה הקודמת התבקש יעוץ בנושא, על מנת לקבל את דעתו המקצועית באיזה דרך על המועצה לנהוג לגבי גביית תשלומים מקבלנים. כאשר התחיל המשפט רק טבעי הוא שעו"ד קרפ יטול בו חלק והדבר נעשה בשיתוף פעולה עם עו"ד טוניק. לאחר דיון ארוך בעניין שכר טרחה ולאחר שאלה חד משמעית של אחת ממשתתפות הדיון מה היה השיקול לפנות לעו"ד אחר ולא לעו"ד טוניק, אמר מר שכטר "אני אגיד לך, היו חילוקי דעות, משרד טוניק לא התלהב בכלל לקחת את הנושא הזה לידיים שלו". לאחר מכן, הבהיר מר שכטר כי במשרדו של עו"ד טוניק היו "סקפטיים" לגבי הגנה על עמדת הנתבעת, לאחר שהוגשה התביעה של התאחדות הקבלנים. בסופו של דבר נאמר על ידי עו"ד שכטר, כי עו"ד טוניק אמר שאין סיכוי לנצח בתיק. מדברים אלה עולה באופן חד משמעי, כי עוד בתחילת הדרך, ובוודאי לאחר הגשת התביעה בשנת 97', ביקשה הנתבעת יעוץ משפטי ויועציה המשפטיים הקבועים העלו ספק באשר לחוקיות דרישת תשלום אגרת המים. הנתבעת טענה בסיכומיה כי לא ברור מהיכן לקוח פרוטוקול זה וכי קיומה של ישיבה זו לא הוכחה בראיות כשרות. הפרוטוקול צורף לתצהירי העדות הראשית מטעם התובעות. אולם, לא הובאה במהלך הדיון כל עדות מטעם הנתבעת על מנת לסתור את העובדה שהפרוטוקול משקף אכן ישיבה שהתקיימה בפועל. עוד נטען כי מדובר בישיבה בעלת מאפיינים פוליטיים ולכן המשקל שיש לדברים הנאמרים בו הוא שולי ביותר. אינני סבורה כי יש לראות את דבריו הברורים והחד משמעיים של מר שכטר, באשר לעמדתו של משרד עו"ד טוניק, כחלק מניגוח פליטי - אלא כמתן הסבר לכך מדוע בחרה הנתבעת לבקש חוות דעת אחרת אשר תומכת בעמדתה. בנסיבות אלה אין כל מקום לטענת ההטמעה, שכן המחלוקת היתה ידועה עוד לפני שהוגשה התביעה הראשונה בשנת 97' במסגרת המרצת הפתיחה, והנתבעת היתה ערה לכך כי אין היא יכולה להסתמך באופן מוחלט על הכללת כספי הגבייה בתקציבה. יתרה מזאת, מחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת מר זלצר, עולה כי הגרעון בספרי הנתבעת כולל סכום של כ- 12.5 מיליון ₪, המהווה הפרשה לתביעות תלויות בגין הפרשה משנים קודמות, הנובעת מתביעות של איגוד הקבלנים וכן הפרשות משנים קודמות בגין תביעות בנושא אגרת חיבור מים. מכאן ברור שהנתבעת היתה מוכנה למצב בו תידרש להשיב את הכספים שגבתה, ואף הפרישה כאמור סכומים להשבת כספים אלה. הנתבעת נמנעה במשך שנים רבות מלהשיב את הכספים, לאחר שנפסק על ידי בית המשפט העליון כי הכספים נגבו על ידה שלא כדין. אין לכן מקום לטענה המועלית עתה, כי התשלום יגרום נזק מהותי לנתבעת ויש לכן לפטור אותה מחובת ההשבה. אין גם ספק כי על הנתבעת כרשות שלטונית, היה להשיב את הכספים אשר נגבו על ידה שלא כדין ללא דיחוי, לכל המאוחר לאחר שנדחתה בקשתה לקיום דיון נוסף. לא רק שהנתבעת לא עשתה כן, אלא שגם המשיכה לגבות כספים מחברות בנייה שונות בניגוד להחלטת בית המשפט העליון, עובדה שבגינה עתרו אותן חברות לבג"ץ. העלאת הטענה כי יש לפטור את הנתבעת מחובת ההשבה, שכן אין היא מסוגלת היום להחזיר את הכספים, הינה למעשה טענה הנטענת בחוסר תום לב. בנסיבות אלה, אין כל מקום לפטור את הנתבעת מחובת ההשבה. 5. סיכום התוצאה היא שעל הנתבעת לשלם לתובעות 2 - 9 ו- 11, את מלוא סכום התביעה, כפי שצויינה על ידם במסגרת כתב התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. באשר לתובעת 1, משלא דרשה התובעת סעד כלשהו במסגרת התביעה, דין התביעה כנגדה להדחות. לא מצאתי נכון לחייב בהוצאות בגין דחיית תביעה זו, שכן עדות נציג התובעת 1 היתה חיונית לבירור המחלוקת, ולא נגרם כל נזק כתוצאה מהכללת התובעת 1 במסגרת התביעה. כמו כן, תשא הנתבעת בהוצאות התובעות ובתשלום שכר טרחה בשיעור 15% מסכום התשלום, בצירוף מע"מ כדין ובתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום מתן פסק הדין ועד יום התשלום בפועל. מיםאגרהחיבור למיםאגרת חיבור מים / הנחת צינורות