קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית מועד פרעון חוב לבעלי שליטה בחברה: כללי הבקשה שלפני עוסקת בעיקרה בעתירת המפרק לקביעה כי החוב הנטען של החברה כלפי המשיבים 1 ו- 2 (להלן - בעלי השליטה) יהיה במעמד של נשייה נדחית על פי סעיף 6 (ג) לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (להלן - חוק החברות). העובדות וההליכים הצריכים לבקשה השתלשלות האירועים כפי שעולים מתיקי הכינוס והפירוק ייפרשו בתמצית ככל שהם דרושים לבקשה שבפניי ובפרט לסוגיית הנשייה הנדחית של בעלי השליטה: החברה נוסדה בשנת 1992 ועסקה בעיבוד שבבי. ביום 22.3.07 הוגשה בקשה לפירוק החברה בידי נושה. ביום 29.3.07 מונה רו"ח פרדו כמפרק זמני. עם מינוי המפרק התברר כי בחודש פברואר 2009 - כחודש ימים לפני שהוגשה בקשת הפירוק כנגד החברה - נערכה עסקה בין החברה ובין חברת עומר זיווד אלקטרוני בע"מ (להלן - עסקת עומר ועומר, בהתאמה) במסגרתה קיבלה עומר את החזקה בחצרי המפעל, את המכונות, הציוד, המלאי והמוניטין תמורת סך של 2.2 מיליון ₪ בפריסת תשלומים עד סוף שנת 2011. פירושה המעשי של עסקת עומר היה העברת מפעל החברה בשלמותו, על תכולתו וציודו, לידי עומר וזאת על מנת למלט את נכסי החברה מפני נושים ולהסדיר את חוב החברה לבנק דיסקונט, חוב לו ערבו בעלי השליטה באופן אישי. ביסוס לכך ניתן למצוא בנתונים הבאים: על אף היקפה המשמעותי של העסקה במישור הכלכלי והן במישור העסקי לא נערך הסכם בכתב בין עומר והחברה המפרט את תנאי העסקה ביניהם ויישומה המעשי לרבות בשאלת מועד העברת החזקה, פירוט המכונות והמלאי המועברים, וכיו"ב. המסמך היחידי שאותר בנוגע לעסקת עומר הוא חשבונית מס מיום 20.2.07 בסך 2.2 מיליון ₪ תמורת מה שכונה בה: מכונות וציוד +מלאי וחומרים + מוניטין. עסקת עומר, סתרה במהותה את תנאי השעבודים הספציפיים והצפים שיצרה החברה לטובת בנק דיסקונט ונערכה, ללא כל הודעה לספקים בדבר ביצוע העסקה ומשמעותה לגביהם. החלפת היישות המשפטית המפעילה את המפעל נעשתה בהיחבא תוך התנערות החברה מחובותיה כלפי נושיה. בנסיבות שלא הובהרו העמיד בנק דיסקונט ביום 5.3.07 הלוואה לחברה על סך של 2.2 מיליון ₪. גובה התשלומים החודשיים דומה לסכומי השיקים שנתנה עומר בעבור הרכישה הלכאורית, ואפשר שיש ממש ברושם שנוצר אצל המפרק כי בנק דיסקונט היה מודע לקיומה של העיסקה. עם כניסת המפרק לתפקידו מצא שהחברה אינה קיימת עוד וכי עומר מחזיקה במפעל ומפעילה אותו. משכך, נדרשו בעלי השליטה למסור את כל ההמחאות שנתקבלו מעסקת עומר. בעלי השליטה לא הפקידו את שני התשלומים הראשונים שנתקבלו מעומר וסכומים נוספים שנתקבלו באותה תקופה בחשבון החברה ואף לא נענו לדרישת המפרק להעבירם לידיו. יתרת ההמחאות שמסרה עומר לחברה נתפסו על ידי המפרק. בחודש ספטמבר 2007 הוברר כי עומר אינה עומדת עוד על טענתה בדבר תקפות העסקה בינה ובין החברה. משכך, לא גבה המפרק את השיקים שמסרה עומר לחברה פרט לסכום של 80,000 ₪ ששיקף את דמי השכירות והארנונה שהיה על עומר לשלם בעבור התקופה בה החזיקה בפועל במפעל. ביום 3.7.07 ביקש בנק דיסקונט לממש את איגרת החוב הרשומה לזכותו. ביום 25.7.07 מונה עו"ד רון חכים ככונס נכסים זמני (להלן - הכונס הזמני). ביום 30.8.07 ביקש הכונס הזמני להתיר לו למכור את הציוד המשועבד בשעבוד ספציפי לבעל השליטה, מר איזו לייזר, באופן אישי תמורת 1.5 מיליון ₪. בקשתו נתקבלה. מר איזו לייזר נתן לכונס הזמני ערבות בנקאית בסך 225,000 ₪ כערובה להצעתו כשמשרד בא כוחו של מר איזו לייזר (עו"ד צדקה זילברמן) נרשם בה כחייב. איזו לייזר, המשיב 1, באמצעות בא כוחו, פנה גם בהצעת הסדר לכלל הנושים לפיה התחייב להעביר סכום כולל של 4.3 מיליון ₪ כשמתוכו 2.1 מיליון ₪ לבנק דיסקונט וסך של 2.2 מיליון ₪ לנושים הבלתי מובטחים של החברה. כערובה להצעה זו צורפה ערבות בנקאית על סך 300,000 ₪ שגם בה נרשם משרד באי כוחו של מר איזו לייזר כחייב. ביום 14.10.07 התברר סופית כי המשיב 1 אינו יכול לממש את זכייתו בציוד המשועבד וממילא אינו יכול לעמוד בתנאי ההסדר שהציע לכלל הנושים. נוכח הודעה זו חולטו הערבויות הבנקאיות שנמסרו לכונס הזמני ולמפרק. כונס הנכסים מכר את הציוד המשועבד לאחרים. קופת הפירוק קיבלה נתח מתמורת המכירה וחומרי הגלם כי לא נכללו בשיעבוד הסיפציפי. טענות המפרק בדו"ח מטעמו מפרט המפרק את הפעולות שנעשו על ידו מהמועד בו נכנס לתפקידו שהביאו לגביית סך של 1,867,893 ₪. המפרק מציין כי כנגד החברה הוגשו 55 תביעות חוב בסכום כולל של 7,911,937 ₪ (מתוכן שתי תביעות חוב של בעלי השליטה על סך 2,600,000 ₪ כ"א שטרם נבחנו). סה"כ אושרו 52 תביעות חוב בסכום כולל של 2,220,687 ₪ מתוכן סך של 539,069 ₪ בדין קדימה והיתרה בסך 1,681,618 ₪ במעמד של חוב רגיל. במועד הגשת הבקשה עמדה היתרה בקופת הפירוק על סך של 1,753,400 ₪, המפרק מבקש לשלם לנושים בדין קדימה דיבידנד בשיעור 100% ולנושים רגילים דיבידנד ראשון בשיעור 30%. המפרק מבקש להחיל על נשייתם של בעלי השליטה, כפי שזו עולה מתביעות החוב שהוגשו על ידם, את הכלל הקבוע בסעיף 6 (ג) לחוק החברות ולקבוע כי זכותם לפירעון חובם מהחברה תושעה עד לפירעון מלוא התחייבויות החברה כלפי נושים אחרים של החברה (להלן - השעיית זכות הפירעון) וזאת עוד בטרם נבדקו תביעות החוב לגופן. נטען שהתנהלותם של בעלי השליטה בניהול החברה הייתה כושלת, בלתי ראויה ונעשתה תוך לקיחת סיכונים בלתי אחראיים כלפי ציבור הנושים, הפגנת זלזול ואדישות כלפיהם וככזו מצדיקה את דחיית נשייתם. המפרק רואה טעם לפגם בניסיונו של מר לייזר לרכוש באופן אישי במהלך הליכי הפירוק את ציוד החברה המשועבד כשהוא נקי מחובות. בנוסף מציין המפרק כי בעלי השליטה לא המציאו עד היום דו"ח על מצב עסקי החברה על אף החובה המוטלת עליהם מכוח הדין לעשות כן; נמנעו מלמסור לו פרטים נחוצים, דחו פגישות שביקש לקיים עמם ועוד. בנסיבות אלה סבור המפרק כי יש הצדקה ליתן הגנה לנושים החיצוניים של החברה ולהעדיפם על פני בעלי המניות. טענות בעלי השליטה בתגובתם לבקשה העלו בעלי השליטה טענות שונות לגבי תפקודו של המפרק בעבר ובהווה בין היתר בנושאים בהן כבר ניתנו החלטות ומומשו בפועל. בהחלטה מיום 6.9.09 קבעתי כי אתייחס אך ורק לטענות בדבר הכספים המגיעים לבעלי השליטה ככאלה או כנושים וכי לא אדרש לטענותיהם בדבר תפקוד המפרק. יובהר כי ככל שיש בידי בעלי השליטה מידע אשר יכול לסייע למפרק ולהביא לגביית סכומים נוספים הרי שמוטלת עליהם חובה לעשות כן. הטענות הרלבנטיות כפי שהועלו בתשובת בעלי השליטה הינן כדלקמן: העסקה עם עומר נעשתה ביוזמת רואה החשבון של החברה באותה עת אשר הציג בעניין זה מצג שווא בפני בעלי השליטה שהינם אנשים תמימים שלא היו מודעים למשמעותה של העיסקה והגיעו בגינה למצב כלכלי קשה ביותר; בעלי השליטה שיתפו פעולה עם המפרק ומסרו לידיו את הנתונים המלאים בעניין עומר וכן את השיקים נשואי העסקה; לבעלי השליטה אין נגישות לספרי החברה ולחשבונותיה שכן אלה מצויים בידי המפרק כמו גם כל המחאה שקיבלו בעלי השליטה; בעלי השליטה - על אף מצבם הרפואי הקשה - שיתפו פעולה עם המפרק; המפרק לא היה רשאי לחלט את הערבות הבנקאית ניתנה על ידי מר איזו לייזר בסך 300,000 ₪ לטובת קופת הפירוק ועליו להשיבה כמו גם סך של 370,000 ש"ח שהועבר על ידי הכונס וסכומים שעיקל המפרק מפוליסת הביטוח של מר לייזר; בעלי השליטה העבירו והלוו כספים לחברה על מנת לחלצה מהמצב הקשה בו הייתה היא; תביעות החוב של בעלי השליטה הן ביחד ולחוד (על אף שהדברים לא נרשמו כך); המפרק לא הוכיח כי התקיימו התנאים המצדיקים השעיית זכות הפירעון לפי סעיף 6(ג) לחוק החברות ועל כן ראוי שיקבלו את חלקם בדיבידנד המשולם לכלל הנושים. לעניין ביצוע העברות כספים מחשבון החברה טוענים בעלי השליטה כי הם לא העבירו ולא פעלו להעברת סכומים לחשבונם הפרטי מחשבון החברה לאחר מתן צו הפירוק וכל טענה בהקשר זה ראוי שתתברר מול בנק דיסקונט. דיון והכרעה בחודש פברואר 2008 הגישו שני בעלי השליטה תביעות חוב על סך של 2,600,000 ₪ כל אחת. בתביעות החוב נרשם באופן זהה ומבלי לציין כי מדובר בסכומים ששולמו ביחד ולחוד, כי מקורן ב"כספים ששולמו בגין חובות החברה לנושים שונים כולל בנק דיסקונט, רו"ח רפי פרדו ועוד". תביעות החוב אינן מפרטות כיצד חושבו הסכומים הנטענים בהן, מועדי התשלום של אותם סכומים עלומים, אופן התשלום, זהות הגורמים המקבלים וכיו"ב. מהמסמכים שצורפו לתביעות החוב עולה כי ככל הנראה נכללים בהן גם הסכומים שחולטו במסגרת הערבויות הבנקאיות המפורטות לעיל. ראשית אציין שכל טענה שהייתה לבעלי השליטה בדבר עצם חילוט אותן ערבויות הייתה צריכה להיות מועלית בזמן אמת ולא עתה בתשובה לעתירת המפרק לדחיית נשייתם. בחינת נסיבות מתן הערבויות על ידי בעלי השליטה או מי מהם מצביעה על כך שהמדובר בפיצוי בגין הפרת ההתחייבויות של בעלי השליטה לרכישת הציוד המשועבד והגעה להסדר עם כלל הנושים ולהצעות שהביאו בפני הכונס הזמני והמפרק. טענת בעלי השליטה בתגובתם שהמפרק לא היה זכאי לחלט את הערבות הבנקאית לטובת קופת הפירוק מאחר ולא היה בביטול ההסדר המוצע כדי לגרום לנזק, מתעלמת גם מאופייה של הערבות כערבות עצמאית ואוטונומית. השעיית זכות הפירעון - הפן המשפטי סוגיית השעיית זכות הפירעון והעקרונות המנחים לקביעתה נדונו בהרחבה בפסק דינה של כב' השופטת פרוקצי'ה בע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד מנור - מפרק אפרוחי הצפון בע"מ, (טרם פורסם) , פסק הדין מיום 21.1.09 (להלן - פס"ד אפרוחי הצפון). על פי הלכת אפרוחי הצפון השימוש באמצעי של השעיית זכותו של בעל מניות לפירעון חובו, עד לאחר פירעון התחייבויותיה לנושיה האחרים כפוף למילוי תנאים דומים לאלו הנדרשים בהרמת מסך מלאה, תוך שהוא מהווה אמצעי מתון יותר שתוצאותיו מוגבלות, המעגן את מכלול האיזונים הדרושים להרמת מסך (ר' ס' 72 לפס"ד אפרוחי הצפון). בפס"ד נבחן מעמדו הכפול של בעל מניות כנושה מכוח הלוואת בעלים. נקבע כי בעל מניות אינו אמור באופן טבעי להלוות כספים לחברה שבבעלותו ולהפוך נושה שלה ומי שנוהג כך עלול להיקלע לניגוד עניינים חמור. יתרה מכך: כאשר הדבר נעשה במצב של מימון דק או יחס מינוף גבוה אזי ייתכן ויהיה בכך כדי להצדיק הרמת מסך או השעיית זכות הפירעון של הלוואת הבעלים. כן נקבע כי כל עוד החברה פועלת ומתקיימת באופן תקין אזי היא תיהנה מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת והגבלת האחריות, ואולם אם מסך ההתאגדות מהווה מסווה לפעילות בלתי תקינה שיש בה כדי להוות נטילת סיכון בלתי סביר אזי יהיה מקום - בהתקיים תנאים מסוימים - להרים את המסך. במסגרת שיקולי המעטפת הכלליים שיש להפעיל עת מתבקשת השעיית נשיית הבעלים יש להתחשב, בין היתר, בהיקפו של המימון הדק ביחס לאופי החברה והיקף פעולותיה; היקף קשיי הפירעון; מעמדו של בעל המניות בחברה; שיעור אחזקותיו ומידת מעורבותו בעסקיה; מידת מודעותו ויכולתו להשפיע על מהלכיה. ספציפית לעניין הלוואת בעלים יש להתחקות אחר מהותה האמיתית של העסקה ולבחון, בין היתר: האם עסקת הלוואת בעלים נעשתה במהלך העסקים הרגיל; מה אופי הסכם ההלוואה; מה המצב הכספי של החברה בעת מתן ההלוואה; מה אופי הקשר בין בעל המניות לחברה; לאיזו מטרה שימשו כספי ההלוואה; האם קיימות בטוחות להלוואה. מן הכלל אל הפרט מסקירת האירועים וההתקשרות עם עומר נראה שבעלי השליטה בחברה פעלו באופן הפוגע בתכלית החברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה כנדרש על פי סעיף 6 לחוק החברות - עריכת עסקת עומר פגעה בתכלית החברה והיה בה כדי לקפח נושים שכן נכסי החברה ולקוחותיה הועברו מבלי להעביר את התחייבויותיה של החברה לנושיה. מטרת העסקה היתה לכסות את ערבותם האישית של בעלי השליטה ושחרור ביטחונותיהם הפרטיים, נעשתה בידיעה ברורה שנושי החברה יוותרו בלא כלום. בעלי השליטה בחברה, ככאלה, היו חייבים להיות מודעים למצבה הקשה של החברה בעת עריכת עסקת עומר אך בחרו שלא לחשוף זאת בפני ספקיה של החברה וגורמים אחרים עמם באו במגע אלא העדיפו את טובתם האישית תוך כריתת עסקה בחשאי. ריקון החברה מכל תוכנה, הותרתה כקליפה ריקה והעמדת האינטרס הפרטי של בעלי השליטה מעל האינטרס של החברה ושל נושיה הינה פעולה שנעשתה תוך ניגוד עניינים. אין תימוכין לטענת בעלי השליטה כאילו מדובר בתרגיל "עוקץ" שבעלי השליטה הם קורבנותיו התמימים. פעולותיהם היזומות והאישיות של בעלי השליטה בכל הנוגע לעריכת עסקת עומר, קבלת התמורה בגינה וניתוב תמורה זו אל מחוץ לחשבון החברה מעידות על ההפך הגמור: מטיבה של עיסקת עומר שהתמורה שלה לא מכסה את חובות החברה, מעידה כשלעצמה, על חוסר אחריות מטעם בעל השליטה כלפי נושיו. השיקים שנתקבלו מעסקת עומר נרשמו (בחלקם לפחות) לפקודתו של מר איזו לייזר ונמסרו אישית לידיו. החזקה בציוד החברה הועברה לעומר עוד בטרם הושלמה קבלת התמורה כנגד ביצוע העסקה. ההמחאה הראשונה על סך 40,000 ₪ הוצאה ישירות לפקודתו של מר איזו לייזר (ולא לפקודת החברה) והתשלום השני בסך 40,000 ₪ הועבר בהעברה בנקאית, על פי הוראתו של מר לייזר, ליעד לא ידוע. מר לייזר התחייב בפני עומר, בהודעתו מיום 27.2.07 כי ייתן הכשרה מקצועית לאורך זמן בלתי מוגבל לחברת עומר בתמורה למשכורת ראויה (נספח ה' בבש"א 9974/07) . התוכנית המקורית של בעלי השליטה היתה להקים חברה חדשה בשם א.ו. מצבעות בע"מ, שאכן הוקמה ביום 19.2.07 והיא בבעלותה של הגב' ורדית אהרון, בתם של המשיבים. היא היתה אמורה לקבל את כלל נכסיה של החברה, אולם בפועל הוחלט שלא להעביר את הפעילות לחברה החדשה אלא לתאגיד אחר בשליטת מר אבני יצחק שהיה אחד מבעליה של חברת עומר. יצויין כי החברה שכרה, לכאורה, את שירותיו של אבני יצחק לצורך הבראת החברה, אולם בניגוד לרשום בפרוטוקול מ-16.2.07 המתואר במכתבו של רו"ח אפרתי (נספח ב' לבקשת המפרק), הועברה הפעילות, ללא ההתחייבויות, לעומר. לאחר מתן צו הפירוק העבירו בעלי השליטה כספים בסך 93,000 ₪ מחשבון החברה לחשבונם הפרטי ולכמה ספקים "מועדפים". להעברות אלה לא ניתן הסבר עד היום על אף דרישות חוזרות ונשנות מצד המפרק. יש להתייחס להצעת לייזר לרכוש באופן פרטי את הרכוש המשועבד כנגד סכום של 1.5 מיליון ₪ מכונס הנכסים כמלמדת על כוונתם של בעלי השליטה לקבל חזרה את הציוד המשועבד נקי וממורק מחובות ולחזור ולנהל את החברה מהשלב בו כבר נמצאה בכינוס נכסים ובפירוק. לכאורה, ניתן לומר, היה ברשותם, או יכול היה להיות ברשותם, סכום זה והיה ראוי כי ישקיעו אותו סכום בחברה עובר לפירוקה - כמצופה וכמתחייב ממעמדם - ולא ינסו לרכוש באמצעותו נכסיה לאחר הפירוק. אפשר וניהול החברה עובר לפירוק נעשה על דרך מימון דק על אף שהיו בידי בעלי השליטה האמצעים לפרוש כרית ביטחון רחבה יותר לנושי החברה. עצם הגשתה של תביעת חוב כפולה, על מלוא הסכום הנטען על ידם, מבלי לציין כי מדובר בתביעת בעלי השליטה ביחד ולחוד וגם התחמקותם הנמשכת ממסירת דו"ח על עסקי החברה וממתן פרטים למפרק בנושאים שנתבקשו על ידו. שוכנעתי כי זה המקרה בו יהיה צודק ונכון להשעות זכות הפירעון של בעלי השליטה עד לאחר שהחברה תפרע את מלוא התחייבויותיה כלפי נושיה האחרים של החברה כאמור בסעיף 6 (ג) לחוק החברות. חשוב להדגיש שנשייתם של בעלי השליטה היא נשייה רגילה, ובשלב הזה מקבלים הנושים הרגילים 30% משיעור חובם שאושר. חלק נכבד מהתשלום מבוצע לנושים בדין קדימה להם דאג המפרק הרבה יותר מבעלי השליטה. אני נעתרת לבקשה ומאשרת למפרק לשלם דיבידנד בשיעור של 100% לנושים בדין קדימה ודיבידנד בשיעור 30% לנושים רגילים, למעט לבעלי השליטה. שכרו והוצאותיו יהיו לפי המתואר בבקשה והוא יעביר לכנ"ר את הסכום המגיע לו בגין אגרת השגחה. ככל שנדרש המפרק לשירותים משפטיים, הוא רשאי להמשיך ולקבל ממשרד באי כוחו שירותים כאלה בהיקף ובתעריף המתואר בבקשה. אין צו להוצאות. דיני חברותבעל שליטה בחברהחוב