היתר בניה לפני הפקדת תכנית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא היתר בניה לפני הפקדת תכנית: 1. התובעת 1 (להלן: "התובעת") טוענת כי ניתן לה על ידי הנתבעת 2 (להלן: "הוועדה המקומית") היתר בנייה, שהסתבר לה בדיעבד שהיה בלתי חוקי, וכי כתוצאה מכך נגרמו לה נזקים. הצדדים הסכימו לחלק את הדיון כך שבשלב הראשון תתברר שאלת האחריות של הנתבעות, ורק אם ייקבע כי קיימת אחריות, תיבחן בשלב הבא שאלת הנזק. העובדות 2. בשנת 1992 הכינה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז המרכז (להלן: "הוועדה המחוזית") תוכנית מתאר מקומית פת/2000/16 (להלן: "התוכנית"), שנועדה להביא לשינוי יעוד של מקרקעין ב"מיתחם ירקונים" מייעוד חקלאי לייעוד מסחרי. התוכנית אושרה על ידי הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית בשנת 1994. 3. ביום 17.12.97 החליטה הוועדה המחוזית על פרסום תנאים מגבילים על פי סעיפים 77 ו-78 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבנייה"). בהתאם לתנאים המגבילים, לא יינתנו היתרים בתחומי התוכנית, אלא בהתאם למגמות המוצעות בתוכנית, ובאישור הוועדה המחוזית. החלטת הוועדה המחוזית מיום 17.12.97 בדבר התנאים המגבילים נשלחה ביום 4.1.98 לוועדה המקומית והתקבלה ביום 7.1.98 (נספח א' לסיכומי התובעת, להלן: "ההודעה"). החלטה נוספת של הוועדה המחוזית בדבר פרסום התנאים המגבילים מיום 28.1.98, נשלחה על ידי הוועדה המחוזית ביום 16.2.98 והתקבלה ביום 19.2.98 בוועדה המקומית (נספח ז' לתצהיר הנתבעות). 4. ביום 18.1.98 התקיים דיון בפני הוועדה המקומית בבקשה להיתר בנייה שהוגשה על-ידי התובעת בתחילת שנת 1997 (להלן: "הבקשה הראשונה"). הוועדה המקומית דנה בבקשה הראשונה, והחליטה לתת היתר בניה בהתאם למבוקש בה. הוועדה המקומית חתמה על היתר הבנייה ומסרה אותו לתובעת ביום 26.2.98 (היתר זה יכונה להלן : "היתר הבנייה"). 5. לאחר שניתן היתר הבנייה, ביקשה התובעת (יחד עם מספר יזמים נוספים) כי הוועדה המקומית תדון בבקשה נוספת לקבלת היתר בנייה, בה התבקשה הגדלה של את אחוזי הבנייה, ובנייה של שני מבנים במקום מבנה אחד (בקשה זו תכונה להלן "הבקשה המתוקנת"). ביום 16.8.98 החליטה הוועדה המקומית להעביר את הדיון בבקשה המתוקנת לוועדה המחוזית, לאור התנאים המגבילים שפורסמו בהתאם לס' 77 ו-78 לחוק התכנון והבנייה (ר' נספח י' לתצהיר הנתבעות). הוועדה המקומית המליצה לוועדה המחוזית לקבל את הבקשה המתוקנת. התובעת הגישה ערר לוועדת הערר על החלטת הוועדה המקומית להעביר את הדיון לוועדה המחוזית. היא טענה כי הוועדה המקומית היתה מוסמכת לתת היתרי בנייה ללא צורך באישור הוועדה המחוזית. ועדת הערר קבלה את הטענה. אולם בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד"ר ע. מודריק) קיבל במסגרת עת"מ 2035/99 את ערעור הוועדה המחוזית על החלטת ועדת הערר. הוא הורה לוועדה המחוזית לדון בבקשה המתוקנת. ביום 22.2.99 החליטה הוועדה המחוזית שלא לקבל את הבקשה המתוקנת (נספח ט"ו לתצהיר הנתבעות). יוער כי טענתה של התובעת בתביעה דנן עומדת לכאורה בסתירה לעמדתה בפני ועדת הערר ובפני בית המשפט המחוזי בעת"מ 2035/99 הנ"ל. באותו הליך טענה התובעת כי הוועדה המקומית היתה מוסמכת לקבל את הבקשה המתוקנת ולהוציא היתר בנייה מכוחה ללא צורך באישור הוועדה המחוזית, בעוד שכפי שיובהר, היא טענה בתביעה הנוכחית כי הוועדה המקומית לא היתה מוסמכת להיעתר לבקשה הראשונה, והיה עליה לקבל את אישור הוועדה המחוזית כתנאי להוצאת ההיתר. טענות הצדדים 6. התובעת טענה כי הוועדה המקומית לא היתה מוסמכת להוציא את היתר הבנייה במועד בו היא עשתה כן. לטענת התובעת, במועד בו הוצא היתר הבנייה, הוועדה המקומית לא היתה רשאית להוציאו ללא אישור של הוועדה המחוזית. התובעת טוענת כי הוועדה המקומית ידעה או היתה צריכה לדעת כי כאשר היא החליטה לאשר את הבקשה ולתת היתר בנייה, החלטה זו היתה טעונה אישור של הוועדה המחוזית, שהיה צריך להינתן בטרם מתן היתר הבנייה. אישור הוועדה המקומית היה - כך טוענה התובעת - בגדר המלצה בלבד, משום שבמועד בו ניתן ההיתר, הוועדה מקומית כבר ידעה על קיומם של התנאים המגבילים. 7. לטענת התובעת, המועד הקובע בהקשר זה הוא המועד בו ניתן ההיתר לתובעת, ולא המועד בו הוחלט לאשר את הוצאתו, והתנאים המגבילים מחייבים את הוועדה המקומית משעה שהיה ידוע לה אודותיהם, ולא מהמועד בו תנאים אלה פורסמו. התובעת טוענת כי היא הסתמכה על קיומו של ההיתר ועל כך שזהו היתר חוקי, באופן שגרם לה נזק. על פי הטענה, אחראית הנתבעת 1 באחריות שילוחית למחדלי הוועדה המקומית. 8. מנגד, טוענות הנתבעות כי החלטת הוועדה המקומית לקבל את הבקשה הראשונה של התובעת להיתר, התקבלה עוד ביום 7.7.97, בטרם ידעה הוועדה המקומית על התנאים המגבילים. עוד נטען כי היתר הבנייה ניתן כדין, משום שהוא ניתן עוד בטרם פרסום התנאים המגבילים לפי ס' 78 לחוק התכנון והבנייה. עוד טענו הנתבעות כי לא נקבע בהליך משפטי כלשהו כי היתר הבנייה איננו תקף או איננו חוקי. להלן יידונו טענות הצדדים. התנאים המגבילים תקפים רק ממועד פרסומם 9. עילת התביעה של התובעת מבוססת על ההנחה כי היתר הבנייה איננו תקף. אני סבורה כי התובעת לא הוכיחה זאת, משום שלא הוכח כי במועד בו ניתן היתר הבנייה פורסמו התנאים המגבילים לפי ס' 78 לחוק התכנון והבנייה. אני סבורה כי כל עוד לא פורסמו התנאים המגבילים בילקוט הפרסומים, היתה הוועדה המקומית רשאית לתת היתרי בנייה, ולא היה עליה לפעול לפי התנאים שהיו אמורים להיכנס בהמשך לתוקף - ולקבל את אישורה של הוועדה המחוזית. 10. חוק התכנון והבנייה מאפשר קביעה של מגבלות על הוצאת היתרי בנייה עוד בשלב לפני הפקדה של תוכנית. אולם, כך נקבע בהלכה הפסוקה, כדי שיהיה תוקף להקפאת היתרי הבנייה בשלב טרומי זה של התכנון, על הרשות לפעול בהתאם לסעיפים 77 ו-78 לחוק התכנון והבנייה. החלטה על הקפאת היתרי בנייה צריכה להיות מפורסמת כדין. כל עוד מוסד התכנון לא פעל לפי סעיפים 77 ו-78, הרי לא זו בלבד שאין מקום להגביל מתן היתרי בנייה, אלא שהוועדה המקומית חייבת לתיתם. 11. בפסק דין כלפון נ. נווה ארזים (ע"א 3139/05, לא פורסם, , כב' השופט ג'ובראן), נבחנה טענה של נזק שנגרם לתובעת משום שלא ניתן לה היתר בנייה, בשל הקפאת היתרי בנייה, תוך הכרזה שהיתרי בנייה יינתנו רק בהתאם לתוכנית החדשה. בית המשפט העליון באותו ענין קבע כי: "קביעת ההגבלות על מתן היתרי בנייה בשלב שקדם להפקדת התוכנית נעשית מכוח סעיף 78 לחוק. מהוראת הסעיף עולה כי הוא נוגע לשלב הטרומי של הליכי התכנון, מקום בו טרם הופקדה התוכנית. אז, ההחלטה האם לאסור על מתן היתרי בנייה נתונה לשיקול דעתו של מוסד התכנון המוסמך. באם מוסד התכנון מעוניין להגביל את מתן היתרי הבנייה כבר בשלב מקדמי זה, עליו לקבוע תנאים מוגדרים לכך בהתאם לאמור בסעיף 78. כל עוד לא עשה כן, אזי אין כל מגבלה על השימוש בקרקע. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו ב" 236/70 ' , " (1) 113 (להלן: פרשת חממה): 'אם הוועדה לא השתמשה בסמכותה לפי סעיף 78, טרם הגענו לשלב שבו מוטלת הגבלה כלשהי על מתן היתרים, אפילו נוגד ההיתר תכנית או שינוי לתכנית הנמצאים בשלב של הכנה'... כל עוד ההתליה היא רק בגדר אפשרות הנשקלת על ידי הרשות, אין הרשות רשאית לסרב מתן היתר התואם את התכנית הקיימת" (ההדגשות אינן במקור, ר. ר.). בית המשפט העליון אישר בפסק הדין את קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה הקפאת הבנייה באותו ענין נעשתה שלא כדין, משום שההגבלה נעשתה מכוח ס' 77 לחוק התכנון והבנייה בלבד, כאשר לא נעשה כל שימוש בסעיף 78 לחוק. 12. כלומר, כדי שמוסד תכנון יוכל להגביל מתן היתרים בשל קיומה העתידי של תוכנית שטרם הופקדה, עליו לפעול בהתאם לסעיפי החוק - הן סעיף 77 והן סעיף 78. הפעולה לפי סעיפים אלה איננה מתמצית בדיונים לגביהם, ואין די בכך שנשקלת האפשרות להגביל הוצאת היתרים. המגבלה נכנסת לתוקף כאשר מתפרסמת הודעה אודותיה כדין. 13. חובת פרסום ההודעה בדבר המגבלות, נובעת מאחד העקרונות המנחים במשפט המנהלי - חובת פרסום של החלטות הרשות. בספרו של פרופ' זמיר הסמכות המנהלית (כרך ב', עמ' 924) (ירושלים, 1996) הוסבר העיקרון כך: “הפרסום, כמו מתן נימוקים, הוא גם תנאי וגם ביטוי לפומביות. הפומביות המינהלית היא עקרון בסיסי במשפט דמוקרטי. היא מאפשרת לציבור לא רק לתכנן את הליכותיו, אלא גם לפתח דו שיח עם המינהל, ובכלל זה גם לבקר את מעשיו... כך בחוק, וכך גם בתקנות ובכל כלל אחר... דרכים רבות לפרסום. אולם צריך שתהיה דרך אחת, מוכרת לכל, כדי לברר מה אומר החוק... בישראל אלו הרשומות". הפרסום בענייננו נועד כדי לאפשר לציבור לדעת על התנאים המגבילים - לדעת מהם התנאים, על אילו מקרקעין הם חלים, וכן כדי שתהיה ודאות בשאלה עד מתי התנאים תקפים. כך, הוועדה המחוזית קבעה בישיבת יום 17.12.97 כי: "תוקפם של התנאים כאמור יהיה עד להפקדת התוכנית המוצעת, דחייתה או עד שיבוטלו או ישונו על ידי הוועדה המחוזית, או לפרק זמן של שלוש שנים ממועד פרסום הודעה זו הכול לפי המוקדם ביניהם". כלומר, תקופת שלוש השנים שבה (ורק בה) תקפים התנאים המגבילים, נמנית מיום "פרסום הודעה זו", ולא קודם לכן. 14. הלכה דומה נקבעה בפסה"ד בג"ץ 574/81 ירמיהו עיני בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון (פ"ד ל"ו (3) 169). באותו ענין ניתן לעותרים אישור עקרוני להיתר, שעוכב על ידי הוועדה המקומית, כאשר הוועדה המחוזית לא פרסמה הודעה מכוח ס' 77-78 לחוק התכנון והבנייה. בנסיבות אלה נקבע כי הרשות לא היתה יכולה להסתמך על התכנון העתידי - שטרם הגיע לשלב שהחוק מאפשר הסתמכות עליו. סיכומה של נקודה זו - התנאים המגבילים נכנסים לתוקף משעה שהם מפורסמים כדין בילקוט הפרסומים. לפני מועד זה - הוועדה המקומית רשאית לתת היתרי בנייה ללא צורך באישור של הוועדה המחוזית, והיתרי בנייה שניתנים על ידיה - הם תקפים בשלב זה, ואין בהם כל פגם. מתי פורסמו התנאים המגבילים 15. לכן, יש לבחון את השאלה האם במועד בו ניתן לתובעת ההיתר, פורסמו כבר התנאים המגבילים מכוח סעיף 78 לחוק. אם התשובה היא שלילית - אין פגם בהיתר. הנטל מוטל על התובעת להוכיח כי במועד מתן ההיתר - התנאים המגבילים כבר פורסמו. התובעת לא עמדה בנטל, שכן אין לה כל טענה ביחס למועד בו פורסמו התנאים המגבילים. בישיבת יום 13.1.2009 הודיעה ב"כ התובעת כי "לא מצאנו את הפרסום של ההודעה ברשומות". מאחר שהתובעת לא עמדה בנטל ולא הוכיחה כי במועד בו ניתן ההיתר - כבר פורסמו התנאים המגבילים, לא ניתן לקבוע כי ההיתר לא היה תקף במועד בו הוא ניתן, ויש לדחות לכן את התביעה. יוער כי בפרוטוקול ישיבת יום 13.1.09, השיבה ב"כ התובעת לשאלת בית המשפט ואמרה "אם ההיתר ניתן לפני הפרסום, אז להשקפתנו אין בעיה איתו". מאחר שאני סבורה כי התובעת לא הוכיחה כי ההיתר ניתן לאחר הפרסום, הרי ש"אין בעיה איתו" גם לגישת התובעת כפי שהיא עולה מדברי באת כוחה בפרוטוקול הנ"ל. 16. למעלה מן הצורך אציין כי הראיות שהוצגו לי מביאות למסקנה כי הוכח שפרסום התנאים היה לאחר המועד בו ניתן ההיתר. המסקנה לפיה התנאים המגבילים לא פורסמו במועד בו ניתן היתר הבנייה לתובעת (26.2.98) עולה מרצף הנסיבות שיפורט להלן. ביום 16.2.98 שלחה הוועדה המחוזית הודעה לוועדה המקומית (נספח ז' לתצהיר הנתבעים, להלן: "מכתב הוועדה המחוזית"). מכתב הוועדה המחוזית התקבל בוועדה המקומית ביום 19.2.98, והוועדה המחוזית הודיעה בו לוועדה המקומית על החלטתה בישיבת יום 28.1.98. למכתב צורפה החלטת הוועדה המחוזית באותה ישיבה ב"דיון השלמה לפרסום עפ"י ס' 78 לחוק". מפרוטוקול הדיון שצורף למכתב הוועדה המחוזית, עולה כי הוחלט באותה ישיבה על רשימת הגושים והחלקות שיכללו בפרסום לפי סעיף 78 לחוק התכנון והבנייה. ממכתב הוועדה המחוזית עולה אם כן כי נכון למועד משלוחו - 19.2.98, טרם הושלם תהליך קבלת ההחלטה בדבר התנאים המגבילים, ומובן לכן כי נכון למועד זה - טרם פורסמה ההחלטה בילקוט הפרסומים. 17. בסיכומי הנתבעות, פורטו הפעולות שהיה צריך לבצע לצורך פרסום התנאים המגבילים לאחר קבלת המכתב הנ"ל. הנתבעות טענו כי אין כל אפשרות לקבוע כי כל הפעולות הללו הושלמו במשך שבוע ימים - פרק הזמן בין יום 19.2.08, כאשר המכתב התקבל בוועדה המקומית, ועד יום 26.2.98, כאשר ניתן היתר הבנייה. מפרוטוקול דיון הוועדה המחוזית שצורף למכתב הוועדה המחוזית, עולה כי היו שני נושאים שהוועדה המקומית היתה צריכה לטפל בהם לאחר קבלתו: האחד, הוועדה המקומית היתה צריכה לטפל בהגשת עותקים מתוקנים של התכנית להמשך טיפול. בנוסף, צריך היה לאשר את נוסח הפרוטוקול. זאת ועוד, לטענת הנתבעות, לאחר אישור התכניות המתוקנות והפרוטוקולים, היה על הוועדה המחוזית להעביר את נוסח הפרסום למשרד הפנים, לצורך הטיפול בפרסום ברשומות ובדיקת הנוסח. 18. אכן, לא סביר כי כל הפעולות הנ"ל בוצעו והסתיימו תוך שבוע (קרי חמישה ימי עבודה), ולכן - ובהתאם לניטלי ההוכחה במשפט האזרחי, המסקנה לפיה ביום 26.2.98 עדיין לא פורסמו התנאים ברשומות היא מסקנה סבירה יותר מהמסקנה לפיה במועד זה כבר היה פרסום. 19. התובעת הפנתה לענין מועד פרסום התנאים המגבילים לפסק דינו של כב' השופט מודריק, בעתירה שהגישה התובעת על החלטת ועדת הערר (עת"מ 2035/99). בפסק הדין נקבע: "ביום 28.1.98 פרסמה הוועדה המחוזית, בהתאם לסמכותה לפי סעיף 77 לחוק התכנון והבנייה ... הודעה על הכנת תוכנית 16/2000 וכן פרסמה, לפי סעיף 78 לחוק, תנאים למתן היתרי בנייה או שימוש במקרקעין במתחם ירקונים (להלן: 'התנאים המגבילים')". מהמשך הדברים בפסק הדין הנ"ל עולה כי בית המשפט מתייחס למועד בו הוחלט על הכנת התוכנית ועל הנוסח לפרסום, ולא למועד הפרסום בפועל של התנאים המגבילים. כך, כב' השופט מודריק מציין בהמשך הדברים כי החלטת הוועדה המחוזית לפרסם את התנאים המגבילים כללה נוסח פרסום מוצע בילקוט הפרסומים. כלומר, אין מדובר בפרסום עצמו אלא בנוסח שהוצע לפרסמו. עוד צוין בפסק דינו של כב' השופט מודריק כי בית המשפט לא מצא בין המסמכים הרבים שהצדדים צרפו לו את נוסח הפרסום שנעשה בפועל. מסקנה דומה עולה גם מנוסח פרוטוקול ההחלטה מיום 28.1.98, שנזכר לעיל, קרי כי במועד ההחלטה טרם נעשה הפרסום בפועל של התנאים המגבילים. 20. התובעת טוענת בסיכומיה כי להיתר הבנייה אין תוקף, מאחר שהוועדה המקומית היתה צריכה בטרם מתן ההיתר, להביאו לאישור הוועדה המחוזית. התובעת מפנה להודעות הוועדה המחוזית לוועדה המקומית. לטענתה, מהודעות אלה עולה כי הוועדה המקומית היתה מודעת לקיומם של התנאים המגבילים עוד בטרם הפרסום של התנאים בילקוט הפרסומים. חרף ידיעתה, היא אישרה את ההיתר ללא קבלת אישור של הוועדה המחוזית. אינני מקבלת טענה זו. כפי שהובהר לעיל, אני סבורה כי כל עוד לא פורסמו התנאים המגבילים, היה על הוועדה המקומית לפעול בהתאם למצב החוקי הנכון לאותה עת. כאמור, מוסד תכנוני רשאי וחייב להביא בחשבון מצב תכנוני עתידי, רק משעה שפורסמו ההודעות לפי ס' 77-78 לחוק התכנון והבנייה בילקוט הפרסומים. 21. לטעמי, וכפי שהובהר לעיל, הוועדה המקומית לא היתה רשאית להשהות את הטיפול בהיתרי בנייה או לבקש אישור של הוועדה המחוזית, רק על סמך ההנחה כי התנאים המגבילים אכן יפורסמו - כך עולה מפסקי הדין בענין כלפון ועיני שנזכרו לעיל. יתרה מזאת, אם הוועדה המקומית היתה עומדת על קבלת אישור של הוועדה המחוזית בטרם פורסמו התנאים המגבילים, היא היתה חשופה לתביעה אפשרית של התובעת - בשל העיכוב שנגרם כתוצאה מכך במתן ההיתר. 22. ב"כ התובעת טענה כי שאלת הפרסום איננה רלוונטית משום שהיתר הבנייה נושא התביעה ניתן במסגרת היתר לשימוש חורג מחקלאי למסחרי בהתאמה לתוכנית (פת/2000/16). טענה זו איננה ברורה. אם התובעת מבקשת לטעון כי התנאים המגבילים לא חלו על היתר הבנייה דנן (משום שמדובר בבקשה לשימוש חורג בהתאם לתוכנית) - המסקנה היא כי היתר הבנייה תקף, ולא היה מקום וצורך בכך שהוועדה המקומית תקבל אישור של הוועדה המחוזית. במקרה כזה - אין בסיס לתביעה. אם לעומת זאת טוענת התובעת כי התנאים המגבילים חלים על היתר הבנייה דנן, ישנה רלוונטיות לשאלת מועד פרסומם של תנאים אלה, מכול הטעמים שהובהרו בפירוט לעיל. 23. מהתכתובת אליה הפנתה התובעת, אכן עולה כי הוועדה המחוזית עדכנה את הוועדה המקומית בנוגע להחלטות שהתקבלו לקראת פרסום התנאים המגבילים. אולם, עדכון זה נעשה בין היתר על מנת שהוועדה המקומית תביא את תוכן ההחלטה למגיש התכנית על מנת שיוגשו עותקים מתוקנים. משלוח המכתבים איננו מביא למסקנה לפיה ממועד משלוח המכתבים - היתה הוועדה המקומית חייבת לפעול כאילו התנאים המגבילים כבר פורסמו. 24. יוער כי הפסיקה אליה הפנתה התובעת בסיכומיה איננה רלוונטית לענייננו, שכן היא מתייחסת למצב בו הוועדה המקומית חרגה מסמכותה והתרשלה. בענייננו, כאמור, לא ניתן לקבוע כי הוועדה המקומית התרשלה. התובעת הפנתה גם לפסק הדין שניתן על-ידי בית המשפט העליון בפרשת שופרסל (ע"א 8265/00 שופרסל נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז מרכז ואח', פ"ד נ"ו(5) 885), בו נקבע כי הוועדה המקומית אינה רשאית להוציא היתרי בניה במסגרת תוכנית פת/200/16, ללא אישורה של הועדה המחוזית, בהתאם לתנאים המגבילים. אולם, פסק הדין בפרשת שופרסל דן בבקשה להיתר שהוגשה לאחר פרסום התנאים המגבילים. לכן, הוא איננו רלוונטי לענייננו. 25. עוד יש להדגיש כי שאלת חוקיותו של היתר הבנייה נושא התביעה דנן, לא נדונה בהליכים המשפטיים או בפני מוסדות התכנון. הוועדה המחוזית לא קבעה כי היתר הבנייה איננו תקף, אלא סירבה לקבל את הבקשה המתוקנת שהגישה התובעת. גם פסק דינו של כב' השופט מודריק אינו מתייחס לחוקיותו של היתר הבנייה. לא הוכח קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזק 26. אף לו הייתי קובעת כי היתר הבנייה חוקי, לא היה מקום לקבל את התביעה, שכן לא הוכח קשר סיבתי בין הרשלנות המיוחסת לוועדה המקומית במתן היתר זה, לבין הנזקים שהתובעת טוענת שנגרמו לה. התובעת טענה לנזקים בשל כך שהיא שילמה אגרות הכרוכות בקבלת ההיתר והיטל השבחה, ושילמה לבעלי מקצוע שונים לצורך הכנת תוכניות. התובע 3 הוציא הוצאות כדי לפנות מחזיקים מהמקרקעין, ולטענתו אף בוצעו במקרקעין עבודות קידוח. 27. התביעה דנן הוגשה לאחר שבסופו של דבר - מכוח פסק דינו הנ"ל של כב' השופט מודריק, חזר הדיון בבקשה המתוקנת לוועדה המחוזית, והוועדה המחוזית החליטה שלא לאשרה. אולם, הוועדה המחוזית בהחלטתה לא התייחסה להיתר הבנייה דנן, ולכן היא לא קבעה כי היא איננה מאשרת את הבנייה על פיו. בפני הוועדה המחוזית עמדה בקשה מתוקנת למתן היתר, ובהחלטתה היא דחתה את הבקשה הזו, ואותה בלבד. מדובר בהחלטה המתייחסת לבקשה לבנות בהיקפי בנייה גדולים יותר מאשר אלה שהתבקשו במסגרת הבקשה הראשונה. הוועדה המחוזית קבעה בהחלטתה שדחתה את הבקשה המתוקנת מיום 22.9.99 כי "לאור היקפי הבנייה המבוקשים... הוועדה המחוזית איננה רואה מקום לאשר היקפי בנייה אלו במסגרת בקשה לשימוש חורג. הוועדה המחוזית מורה לוועדה המקומית ליזום תכניות מפורטות לכל אחד מ-8 המתחמים בתכנית פת/2000/16" (ר' נספח ט"ו לתצהיר הנתבעות). 28. אין חולק כי הבקשה המתוקנת הוגשה על-ידי התובעים לאחר פרסום התנאים המגבילים (ר' עמ' 2 לפסק דינו של כב' השופט מודריק). במועד זה חל אם כן כבר המצב התכנוני החדש, אשר על פיו לא היתה הוועדה המקומית זכאית לאשר את הבקשה המתוקנת ולהוציא היתר בנייה ללא אישור של הוועדה המחוזית. לכן, בין אם היתר הבנייה מיום 26.2.98 היה חוקי ובין אם לאו - לא היה בכך כדי לשנות את מצבה של התובעת. זאת, משום שהתובעת ממילא לא הסתמכה על היתר זה, ולא ביקשה לבנות על פיו, אלא היא ביקשה לבנות בהיקף גדול יותר, על פי היתר אחר שאישורו התבקש בבקשה המתוקנת. 29. בהגשת הבקשה המתוקנת לקחה התובעת את הסיכון כי המצב התכנוני ישתנה. על פי ההלכה הפסוקה זכאי אדם לפנות לרשות בבקשה לבנות שלא על פי ההיתר המקורי שניתן לו. אולם, בקשה זו תחשב כבקשה חדשה להיתר (ר' בג"ץ 3212/93 בנין נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד מ"ח (5) 309), בג"ץ 1696/91 יצחקי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה המרכז ואח', פ"ד מ"ו (1) 292; עת"מ 1850/96 אברהמי נ. הוועדה המקומית רחובות, ). לכן, לא ניתן להסתמך על היתר בנייה שניתן בעבר, וכאשר מתבקש היתר החדש - על הרשות לשקול את המצב התכנוני העדכני במועד הגשת הבקשה החדשה (ר' הפסיקה שנזכרה לעיל, וכן בג"ץ 315/73 טאגוס נ' הוועדה המחוזית לתו"ב מחוז הצפון (פ"ד כ"ח (1)635). 30. מכאן, משהוגשה הבקשה המתוקנת, לא יכלה עוד התובעת להסתמך על כך שהיא תתקבל, שכן היה על הוועדה לשקול אותה בהתאם למצב התכנוני העדכני, והיא אף לא יכלה עוד להסתמך על היתר הבנייה המקורי שניתן לה. 31. לכן, ומכול הטעמים שלעיל, אני דוחה את התביעה. משנקבע כי הנתבעות לא התרשלו - אין גם מקום לבחון את שאלת הנזק שנגרם לתובעות לטענתן. אני מחייבת את התובעים בהוצאות הנתבעות ושכר טרחת עורכי דינם יחד ולחוד בסך 30,000 ₪ + מע"מ.הפקדת תכנית בניההיתר בניהבניהתוכנית בניה