התיישנות תיקון רישום בפנקסי המקרקעין

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תיקון רישום בפנקסי המקרקעין: בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף מטעמים של התיישנות, העדר עילה, שיהוי ומעשה בית דין. א. רקע: 1. הזכויות בגוש 16900 בכפר איקסאל, עברו הליכי הסדר בשנת 1941. 2. החלקה 2 בגוש 16900 (להלן: "חלקה 2"), ששטחה הכולל הוא 260,464 מ"ר, נרשמה בפנקסי המקרקעין בשנת 1942, בעקבות הליכי הסדר, על שם הנציב העליון כנאמן לממשלת ארץ ישראל. 3. חלקה 13 בגוש 16900 (להלן: "חלקה 13"), ששטחה הכולל הוא 434,306 מ"ר נוצרה בעקבות הליכי פרצלציה רצונית בחלקה 1, אשר נרשמה גם היא בלשכת רישום המקרקעין ע"פ שטר 681 מיום 2.6.03 על שם מדינת ישראל, בעקבות אותו הליך הסדר משנת 1941, לפיו נרשמה חלקה 1, על שם הנציב העליון. 4. בשנת 1964, נקבע בפסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א. 49/1956), כי מדינת ישראל היא הבעלים היחידי של חלקה 2. 5. בשנת 1977 נרשמה חלקה 2 בלשכת רישום המקרקעין, על שם מדינת ישראל. 6. בתביעה הנדונה אשר הוגשה ביום 10.7.06, טען התובע כי המקרקעין המהווה חלק מחלקות 2 ו- 13, בשטח של 7.5 דונם (להלן: "המקרקעין"), הינה בבעלותו מכח חזקה ועיבוד. לחילופין, טען כי הינו זכאי להירשם כבעלים של המקרקעין בכפוף לתשלום "בדל מיסל". לפיכך, עתר התובע בתביעתו לתקן את הרישום בפנקס המקרקעין כך שהשטח של 7,5 דונם ירשם על שמו. ב. טענות הצדדים: טענות המבקשת (הנתבעת): הנתבעת ביקשה לדחות התביעה על הסף בשל כל אחת מהעילות כדלקמן: 1. התיישנות: לטענת הנתבעת, הליכי ההסדר נסתיימו כבר בשנת 1942 והמקרקעין נשוא התביעה נרשמו בסופם של הליכי ההסדר על שם מדינת ישראל. 2. העדר עילה: לחילופין טענה הנתבעת כי, התובע לא פירט את הטענה לפגם בהליך ההסדר או מחדל בפעולת פקיד ההסדר, וכל טענתו נשענת על העובדה כי לא ידע על קיומו של ההליך. לפיכך, לא נתבררה, מתוך כתבי הטענות, מהי העילה על פי סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט - 1969, (להלן: "פקודת ההסדר"), עליה נסמכת תביעתו. 3. מעשה בית דין: בשנת 1964 ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א. 49/1956), לפיו נקבע כי מדינת ישראל היא הבעלים של חלקה 2. 4. שיהוי: התובע לא נתן כל הסבר לכך שעד היום לא היתה כל פניה מצדו או מצד אביו במהלך תקופה של 65 שנים. טענות המשיב (התובע): 1. התובע טען, כי רישומה של המדינה כבעלים של המקרקעין נעשה בטעות ו/או נעשה שלא כהלכה, או כשורה בשל מחדל פקיד ההסדר לצרפו לתיק ההסדר ולהזמינו לדיון. לטענתו, פקיד ההסדר לא סימן את החלק המעובד והמוחזק על ידו, על אף העיבוד הסביר ונטיעת עצי פרי שונים. המקרקעין צורפה שלא כדין לחלקות גדולות המהוות הר. 2. בקשת הנתבעת לסילוק על הסף איננה מגלה את כל החומר מתיק ההסדר. 3. באשר לטענת ההתיישנות, טען התובע כי רק לאחרונה נודע לו על רישום הזכות על שם הנציב העליון. הואיל ובמשך עשרות שנים לא היתה כל התנגדות להחזקתו במקרקעין ולא נדרש סילוק ידו אלא רק בשנת 2004 לפיכך, לאור הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), תתחיל תקופת ההתיישנות רק מיום שנודעו לתובע עובדות אלה . 4. התובע טען בתביעתו, כי הוא ואביו לפניו החזיקו ועיבדו את המקרקעין לפני שנות הארבעים והיו זכאים להירשם כבעלים על פי סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמאני בהיות הקרקע ראויה לעיבוד והם עיבדוה לתקופת ההתיישנות (10 שנים). התובע תומך טענתו זו על חוות דעת של מומחה חקלאי. 5. באשר לטענת העדר עילה, טען התובע כי הכלל הוא שעל בית משפט לנהוג בזהירות רבה בעת הדיון בבקשה למחיקת תביעה מחמת העדר עילה. במידה וניתן לתקן את החסר בכתב התביעה יש לאפשר זאת. התובע ביקש לאפשר לו להוכיח תביעתו, ובכלל זה להזמין תצלומי אוויר מ- 1945, בנוסף לחוות דעת חקלאית לשם הוכחת עיבוד מתמשך, על פי סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומאני. ג. דיון: 1. בקשת המדינה לסילוק התביעה על סף מבוססת על הוראת סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 196 (להלן: "חוק המקרקעין") לפיה נקבע: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969" בפסיקת בית המשפט העליון נקבע, כי יש לפרש את הוראת סעיף 93 לפקודת ההסדר, על דרך הצמצום (ראה ע"א 4415/90 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח מוחמד נימר בכר, פ"ד מו(5) 200 (1992). עוד נקבע כי על הטוען לתיקון הרישום, מוטל נטל הוכחה כבד במיוחד להוכיח טענתו (ראה ע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' חפזי חאמד, פ"ד נז(2) 721 (2003). הטעמים עליהם מתבסס העיקרון בדבר סופיותו של הסדר זכויות במקרקעין הם שניים: הטעם האחד טמון בשאיפה למחות את כל זכויות העבר במקרקעין נשוא ההסדר, על-מנת לייתר בעתיד את הצורך בחקירות חוזרות וכדי להגן על אמון הציבור ברישום הזכויות כתוצאה מן ההסדר. הטעם השני נובע מן האינטרס שביצירת מעשה-בית-דין לטובת הבעלים הרשום אשר היה צד ישיר להליך בירור הזכויות, או הסתמך עליו. כמו כן נובע טעם זה מאינטרס החברה בהבטחת פעולה יעילה של מערכת המשפט ובמניעת התדיינויות חוזרות ונשנות. טעמים אלו באו לידי ביטוי באשר נקבע בסעיף 81 לפקודת ההסדר: "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אין בפקודה זו הוראה אחרת לענין זה". 2. קיימים שני מסלולים אפשריים לתקיפת הרישום ובית המשפט העליון קבע בפסיקתו, כי המסלול האחד - לאחר פרסום לוח הזכויות ולפני הרישום, והשני - לאחר הרישום בפנקסי המקרקעין: "פקודת ההסדר פותחת בפני צד המעוניין לחלוק על לוח הזכויות כפי שפורסם שני מסלולים נפרדים. אפשרות אחת היא לערער על החלטתו של פקיד ההסדר על פי סעיף 59 לפקודת ההסדר, זכות ערעור זו מוגבלת בזמן - תוך שלושה חודשים מהיום בו הוצג לוח הזכויות. בקשה להארכת מועד להגשת הערעור צריכה לכלול נימוקים מיוחדים ... אפשרות שניה היא לבקשת תיקון הפנקס על פי העילות המנויות בסעיפים 93 - 97 לפקודת ההסדר. עילות אלה מצומצמות אך האפשרות לתבוע על פיהן אינה מוגבלת בזמן, למעט ההגבלה הרגילה על פי חוק ההתיישנות". (ראה ע"א 681/88 עזבון המנוח עבד אלג'ליל מוחמד סלים אבו אלהיג'א נ' מ"י, פ"ד מ"ד (2), 653, בעמ' 657). על הדברים הנ"ל חזר בית המשפט העליון גם בע"א 3250/00 עזבון המנוח סלים חסארמה ז"ל נ' מ"י, פ"ד נז (1) 7 בפסקה 4. 3. מכאן אתה למד ברורות, כי תביעה לתיקון הרישום מוגבלת למחסום ההתיישנות, על פי חוק ההתיישנות. סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין קובע כי: "חוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים ...". כבר נפסק כי סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, מהווה חריג לדיני ההתיישנות חריג זה חל רק באשר לזכויות שנרשמו במקרקעין מוסדרים. ראה דברים שנאמרו בע.א. 1559/99 שושנה צימבלר נגד רבקה תורג'מן, פד"י נ"ז(5) עמ' 49, בעמ' 60-61 (להלן: "פרשת צימבלר"): "... אכן, סעיף 159(ב) אינו חל על זכותה-שביושר של המערערת בדירה אף שהדירה מצויה ב"מקרקעין מוסדרים", אך זאת לא מן הטעם שזכות זו כפופה לדין הקודם, אלא מן הטעם שענייננו בזכות שלא נרשמה, בעוד שסעיף 159(ב) - לפי פירושו הנכון - מתייחס לזכויות רשומות בלבד. זה לא כבר, בהתייחסי לפרשנותו של סעיף 159(ב), ציינתי כי "הוראת הסעיף אינה חלה אלא על תביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים..." (ע"א 520/96 חוסין נ' מיר (להלן - פרשת חוסין [7]), בעמ' 494) משום ש"מטרתו של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין הייתה לחסן זכות במקרקעין מוסדרים מפני טענת התיישנות העומדת בסתירה לרישומים שבפנקסי המקרקעין" (שם [7]; וראו גם: ע"א 4357/98 רוטנברג נ' ריעני [8] ורע"א 7052/01 אפרתי נ' ברנשטיין [9]). ביסוד תכליתו האמורה של הסעיף ניצבת שאיפת המחוקק להבטיח כי מרשם המקרקעין ישקף באופן נאמן, סופי ומוחלט את מערך הזכויות הטעונות רישום במקרקעין שעברו הליכי הסדר. משום כך גם קבע המחוקק כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו..." (סעיף 125(א) לחוק המקרקעין; וראו גם סעיף 10 לחוק). אמנם, שאיפה זו התבררה כבלתי מציאותית במקרים רבים (ראו למשל ח' זנדברג "הסתמכות על מרשם זכויות - חזון לעומת מציאות" [33]), אולם בכך אין כדי לשנות מפרשנותו הנכונה של סעיף 159(ב). המדובר בחריג לדיני ההתיישנות, שממנו עשוי ליהנות רק בעל זכות במקרקעין מוסדרים שדאג לרשום את זכותו ובכך "הזהיר" את כולי עלמא כי זכותו שוב אינה עשויה להתיישן ... לעומת זאת אין כל היגיון במתן פטור גורף מהתיישנות לתביעות לקיום זכויות בלתי רשומות. לא כל שכן שאין היגיון כזה כשהזכויות הבלתי רשומות מתייחסות למקרקעין מוסדרים דווקא, שבהם כאמור נודע לרישום ערך מיוחד". ישום הלכה זו בעניננו מלמדת, כי התובע הטוען לבעלות במקרקעין מכח חזקה ועיבוד, מאז שנת 1900 ועד היום, זכות זו איננה רשומה. זכות זו, הנטענת ע"י התובע, הינה, לכל היותר, זכות אובליגטורית במקרקעין, שכן טרם הוכרה כזכות וברור שלא נרשמה על שם התובע בלשכת רישום מקרקעין (ראו לעניין זה רע"א 7052/01 יורם אפרתי נ' צבי ברנשטיין, , ניתן ביום 27.2.02). נדגיש כי המקרקעין הנדונים עברו הליך הסדר כבר בשנת 1941, שבסיומו נרשמו המקרקעין על שם הנציב העליון בשנת 1942, ולאחר מכן נרשמו המקרקעין על שם מדינת ישראל. לפיכך, התובע טוען לזכות בעלות במקרקעין מוסדרים שאינם רשומים על שמו. התוצאה היא, כי התובע אינו יכול להיכלל במסגרת הנהנים מסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, המהווה חריג לדיני ההתיישנות, שכן סעיף זה חל על תביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים. בענייננו המדובר בתביעה לאכיפת זכות שטרם הוכחה וטרם נרשמה, ועל כן אין היא אף לא בגדר "תביעה לקיום זכות במקרקעין". יפים לענייננו הדברים שנאמרו בע"א 520/96 אחמד עבדאלעזיז נ' מרים מיר, פ"ד נד(3), 487, בעמ' 493-494: "מטרתו של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין היתה לחסן זכות במקרקעין מוסדרים מפני טענת התיישנות העומדת בסתירה לרישומים שבפנקסי המקרקעין. בכך עברה מן העולם תפיסת הדין הקודם, שהכירה בהתיישנות הן כטענת הגנה בתביעה לסילוק יד, ובמקרים מסוימים אף כאמצעי לרכישת בעלות במקרקעין... משמע, כי הוראת הסעיף אינה חלה אלא על תביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים". ראוי להדגיש כי כאשר הטוען להתיישנות הוא הנתבע, הנשען על הרישום הקיים, חלים דיני ההתיישנות על התביעה. כך הוא המצב בענייננו, טענותיו של התובע נוגדות את הרישום הקיים בפנקסים היום ומבקש לבטלו. לפיכך, חל בענייננו חוק ההתיישנות ובכללו הוראת סע' 5(2) לחוק ההתיישנות הקובע תקופת התיישנות של 25 שנים. 4. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה. התובע טען כי תקופת ההתיישנות טרם חלפה, בשל הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, המאריך את תקופת ההתיישנות אם "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן...". מי אשר טוען כי טרם החל מנין תקופת ההתיישנות חייב לפרט טענה זו בכתב התביעה או בכתב תשובה. (ראה לענין זה בע"א 94/ 2167 בנק למסחר בע"מ נ' שטרן, פ"ד נ(5) 216). יפים לעניינינו הדברים שנאמרו בבית המשפט העליון בע"א 7261/97 אילנה ושלמה שרבני נגד חברת האחים שביר בע"מ, נד(4) 464, בעמ' 474: "... היה על בית-המשפט המחוזי לקבוע, לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שלושה מימצאים שבעובדה: (א) כי קיומם של הליקויים הקונסטרוקטיביים "נעלם" מן התובעים, עד שנודע להם בְמועד שממנו ועד להגשת התביעה טרם חלפו שבע שנים; (ב) כי הדבר נעלם מהם מסיבות "שלא היו תלויות בהם" (ג) וכי "אף בזהירות סבירה" לא יכלו לגלות את הליקויים לפני הזמן שבו, לטענתם, נודעו להם. לפיכך אם רצו התובעים לפתוח פתח לדיון בטענתם כי התביעה לא התיישנה - בין מן הטעם שהליקויים נוצרו במועד מאוחר מזה שטענו המשיבים ובין מן הטעם שנעלמו מהם מסיבות שלא היו תלויות בהם, שאותן לא יכלו למנוע - היה עליהם להגיש כתב-תשובה ולטעון בו את העובדות המבססות טענות אלה". ומן הכלל את הפרט, בכתב הטענות לא הועלתה הטענה, כי העובדות המהוות את עילת תביעה נעלמו מעיני התובע, ומתי נודעו לו עובדות אלה לראשונה. יתרה מזאת והואיל והזכויות הנדונות נרשמו בלשכת רישום המקרקעין כבר בשנת 1942, היה על התובע להניח תשתית עובדתית מבוססת ממנה ניתן להסיק כי גם בזהירות סבירה לא יכל לדעת אודות העובדות אשר לטענתו נעלמו מעיניו. התובע יכול היה לדעת אודות רישום המקרקעין, בשקידה סבירה ובפעולה פשוטה יכול היה לגלות "בזמן אמת", או סמוך לאחר הרישום, מה עלה בגורל המקרקעין וכיצד הם נרשמו בסופו של יום. טענתו הסתמית של התובע לפיה העובדות נודעו לו רק לאחרונה, אין לה על מה שתסמך ואף לא לכאורה. בנסיבות המקרה, כאשר המקרקעין מוסדרים ורשומים בספרי המקרקעין הגלויים ופתוחים, נראה כי מתחייבת המסקנה שהתובע יכל היה לגלות עובדה זו בזהירות סבירה עוד לפני שנים רבות (ראה בעניין זה ע"א 8995/03 עמותת אהל יצחק נגד עמותת אהל דוד לצרכי דת, , ניתן ביום 9.2.09). עוד נוסיף, כי מפסק דין שניתן ביום 7.8.1941, ואשר צורף כנספח א לכתב ההגנה עולה, כי תושבי היישוב אכסאל לרבות מוכתאר הכפר הגישו תביעות סותרות ביחס למקרקעין נשוא התביעה לפקיד ההסדר ויוצגו בפניו ע"י הוועדה המייצגת לענייני הסדר שהיתה מורכבת מנציגי משפחות הכפר. פסק דין זה נתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה הוסכם כי חלקה 2, תרשם על שם הנציב העליון. מכך אתה למד כי הליך ההסדר היה פומבי, הוגשו תביעות סותרות על ידי רבים מתושבי היישוב, לרבות מוכתאר הכפר, אשר ידעו על הליכי ההסדר. בענייננו, הליכי ההסדר במקרקעין נשוא התביעה הסתיימו כבר בשנת 1942 והמקרקעין נרשמה, בעקבות הליכי ההסדר, על שם הנציב העליון כבר בשנת 1942, הבעלות הועברה לאחר מכן למדינת ישראל. לפיכך, תביעת המשיב התיישנה בחלוף 25 שנה מיום שנולדה עילת התביעה, דהיינו מיום רישום הזכויות בספר המקרקעין כתוצאה מסיום ההסדר. 5. משקבעתי כי התביעה נתיישנה, מתייתר, לכאורה, הדיון בהתקיימותם של התנאים הקבועים בסעיף 93 לפקודת ההסדר. עם זאת נראה כי ראוי להוסיף דברים גם בסוגיה זו. סעיף 93 לפקודת ההסדר, שמכוחו מבקש התובע להורות על תיקון הרישום בלשכת רישום המקרקעין מורה, כי: "93. שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה, או שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי בית המשפט, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס, אם דרך ביטול הרישום או בדרך אחרת כפי שבית המשפט יראה לנכון; אולם בית המשפט לא יורה על תיקון הפנקס אם רכש אדם מקרקעין בתום לב ובתמורה, מבעל רשום, אחרי ההסדר". סעיף 93 קובע, כי בשני מקרים ניתן לבטל הרישום, האחד, "שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה" והשני "שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה". בשורה ארוכה של פסקי-דין, נקבע כי יש להיעתר לבקשה לתיקון רישום לפי סעיף 93 לפקודת ההסדר, במקרים חריגים בלבד בשל כך שהסעיף קובע חריג לעקרון סופיות המרשם, הקובע בסעיף 81 לפקודה: "השימוש בסעיף 93 לפקודה, כדי לתקן את הרישום, צריך להיעשות לעתים רחוקות ובמקרים נדירים... החובה לפרש את סעיף 93 בצמצום היא פועל יוצא מן העיקרון הקובע שמטרת הסדר המקרקעין היא לקבוע זכויות במקרקעין אחת ולתמיד, כך שסעיף 81... לפקודה, המבטל כל זכות קודמת, מהווה את 'הבריח התיכון' של שיטת ההסדר, ואין לקעקע מעמדו על ידי שימוש שכיח בסעיף 93" (ע"א 492/83 עזבון המנוח איברהים חסן דיאב נ' דיאב (לא פורסם, , 31/12/83)). (וראו גם: רע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' חפזי חאפז חאמד עבוד, פ"ד נז(2) 721, בעמ' 726). בתביעה הנידונה לא נטען כי מדובר בטעות סופר, או בהשמטת זכות או בתיקון הפרשי מדידות (סעיפים 95-97 לפקודת ההסדר). מכאן, כי הטענה היחידה העומדת לתובע על פי סעיף 93, הינה: "רישומה של זכות בפנקס הושג במרמה". אלא, שכל אשר נאמר בכתב התביעה לענין זה הוא "לטענת התובע רישום חלק מחלקו כמסומן בתרשים המצורף ע"ש הנציב העליון, נרשם בטעות ו/או נרשם שלא כהלכה או כשורה בשל מחדל פקיד הסדר להזמינו לדיון. פקיד המסדר לא סימן את החלק המעובד ע"י התובע על אף העיבוד הסביר ונטיעת עצי פרי שונים, והחלק צורף שלא כדין לחלקות גדולות המהוות הר..." (סעיף 6 לכתב התביעה). בכתב התשובה, הוסיף התובע וטען כי "היו פגמים בהליכי הסדר המנדטורי שכן התובע (הוא אביו לפניו), החזיקו ועבדו את הקטע מן החלקה בשטח 7.5 ד', לא הוזמנו דין למרות שהייתה חובה על פקיד המסדר לצרפו לתיק הסדר שהתקיים בלעדיו בפס"ד בתיק הסדר 2/איכסאל ובתור מחזיק ומעבד". מכאן, כי לא מצאנו כל טענה בדבר מרמה, או טעות בכתבי הטענות. נוסיף ונציין כי הטוען טענת תרמית חייב לפרטה לפרטיה. (תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). אלא שהתובע בעניננו סתם ולא פירט למי הוא מייחס את ההטעיה שהביאה לטעות, וכיצד באה הטעות או ההטעיה לידי ביטוי. לפיכך על פניו, כתב התביעה אינו מגלה עילה. אין די בטענה סתמית של "טעות" או "הטעיה" על מנת לפתוח הליכי ההסדר מחדש וכאילו לא היו דברים מעולם. נפסק לא אחת, כי על הטוען טענת מרמה נטל כבד לפרטה לבססה בראיות (ראו ע"א 681/88 עזבון סלים נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 653, 658-659 (1990); ראו גם רע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' עבוד, פ"ד נז(2) 721 (2003)). בנסיבות העניין אין אנו יודעים בוודאות, ואף אין אנו יכולים לדעת לאור חלוף הזמן, מה היו המסמכים אשר הונחו בפני פקיד ההסדר ואשר לפיהם רשם לבסוף את הזכות ומה צוין בהם. משכך, לא ניתן היום לקבוע כי רישומה של הזכות בפנקס הושג במרמה ולא נסתרה החזקה כי פקיד ההסדר פעל כדין. משטענת המרמה לא נטענה, וכן לא נטען אלא שפקיד ההסדר לא זימן התובעת להליכי ההסדר, ומשציינו, כי כל תושבי הכפר היו מיוצגים על ידי נציגי המשפחות בהליכי ההסדר (ראה פסק הדין המצורף להגנה), אין כל בסיס לטענת התובע כי לא ידע אודות הליכי ההסדר, ומכאן אין כל עילה בתביעתו. 6. רישום לא כשורה: על אף שלא נטענה כל טענה בדבר רישום תוך מרמה, עלינו לבחון האם בפנינו טענה בדבר זכות שהיתה רשומה, אולם הושמטה מהרישום החדש או נרשמה לא כשורה. בית המשפט העליון דן לאחרונה בפרשנות חלופה זו של "רישום לא כשורה" , וכך כלשונו: "... נקודת המוצא בפרשנותה של חלופה זו, ושל סעיף 93 לפקודת ההסדר כולו, הינה, שהשימוש בסעיף כדי לתקן את הרישום צריך להיעשות לעתים רחוקות ובמקרים נדירים. זאת, מאחר והוא מהווה יוצא מן הכלל של מעשה בית דין, העלול לערער את בטחון הזכויות במקרקעין אשר ההסדר מיועד להשיגו ... עוד יש לציין כי סעיף 59 לפקודת ההסדר מאפשר לפנות לבית המשפט בבקשה לתקן ולשנות את החלטות פקיד ההסדר תוך תקופה של שלושה חודשים. מתן פרשנות רחבה לסעיף 93 תרוקן למעשה את מגבלת הזמן המצויה בסעיף זה מתוכן, לפחות בכל הנוגע להסדר מקרקעין אשר היו רשומים בפנקס קיים טרם הליך ההסדר. ... לפיכך, הפירוש שניתן בפסיקה לחלופה הינו כי לא כל טעות של פקיד הרישום, ואפילו כאשר מדובר בטעות מוכחת, תקים עילה על פי סעיף 93. אף שאין מדובר ברשימה סגורה, הקווים המנחים שגובשו בפסיקה תוחמים את תחולת הסעיף בעיקר לפגמים באופן עריכת ההסדר או טעויות שבהיסח הדעת ולא לטעויות בשיקול הדעת שהפעיל פקיד ההסדר... יחד עם זאת נקבע כי במקרים חריגים, כאשר בית המשפט משתכנע שהרישום בפנקס החדש אינו משקף כשורה את זכויות הצדדים בקרקע, מוטל על בית המשפט להעדיף את "האמת" על "היציב" ולהעניק את הסעד הדרוש לתיקון המעוות" . (ראה ע"א 8995/03 עמותת אהל יצחק נגד עמותת אהל דוד לצרכי דת, , ניתן ביום 9.2.09). אלא שחשוב להדגיש, כי תנאי מוקדם לחלופה זו של "רישום לא כשורה" הוא, כי הזכות היתה רשומה בפנקס קודם. ראה לעניין זה ע"א 492/83 עזבון המנוח חסן דיאב נ. תאופיק מוחמד חסן דיאב, , שם נפסק כי : "פירוש מצמצם של סעיף 93 מביא למסקנה שהדיבור "זכות שהיתה רשומה בפנקס קיים ונרשמה בפנקס חדש שלא כשורה" עניינו רק בזכויות, שהועתקו באופן שגוי במהלך ההסדר, באופן, שהרישום שלא כשורה בפנקס החדש גרם לכך שנגרעה זכותו של בעל הזכות עקב ההעתקה. דוגמא למצב כזה יכולה להיות במקרה בו אדם רשום בפנקס ישן כבעל זכות חכירה לתקופה של 99 שנים, ולאחר ההסדר נרשמה זכותו בפנקס החדש כחכירה ל- 49 שנים בלבד. זהו המצב בו הזכות שהיתה בפנקס הישן נרשמה שלא כשורה בפנקס החדש, ולכן קמה עילה לביטול לפי סעיף 93. בענייננו, זכותו של המשיב לא היתה רשומה כלל בפנקס הישן, ולפיכך, אין לדבר על זכות שהיתה רשומה בפנקס ישן ונרשמה בפנקס חדש שלא כשורה". ראו גם ע"א 171/89 עזבון המנוח פאוז עבד אלהאדי ז"ל נ. עזבון המנוח אברהים סלים מוסלם ז"ל, , נפסק כי: "הדיעה הרווחת היא ש"הרישום שלא כשורה" עניינו רישומים שגויים טכנית...". בענייננו, זכותו של התובע לא היתה רשומה כלל ברישומים ההסטוריים (הפנקס הישן). לפיכך, אין אנו דנים בזכות רשומה בפנקס ישן שנרשמה בפנקס חדש שלא כשורה. על פי הנסחים ההיסטוריים (צורפו כנספחים א'1 ו - א' 2), החלקות 1 ו- 2 נרשמו כבר בשנת 1942 על שם הנציב העליון. זכויות אלה הועברו למדינת ישראל אשר רשומה היום בפנקס המקרקעין החדש. לפיכך, אין מקום לדון "ברישום לא כשורה" שעה שאין רישום קודם. ד. סיכום: הפועל היוצא מן הדברים כולם הוא, כי יש לדחות את התביעה הן מהטעם שהתובענה נתיישנה, והן בשל כך שתנאי סעיף 93 לפקודת ההסדר לא מתקיימים ולא נטענו אלא באופן סתמי ללא פירוט. משהגעתי למסקנה זו, אין עוד מקום להידרש ליתר טענותיה המקדמיות של הנתבעת. לפיכך, דין התובענה להידחות על הסף. התובע ישא בהוצאות הנתבעת ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 8,000 ₪ ומע"מ כחוק. התיישנותתיקון רישום מקרקעיןמקרקעיןפנקסי המקרקעיןקרקעות