קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מס בולים על פוליסת ביטוח: בקשות לאשור תובענות ייצוגיות שהגישו מבוטחים נגד חברות ביטוח, בגין חיובם בתשלום מס בולים על פוליסות ביטוח שרכשו. המבקשים סבורים כי מס הבולים נגבה מהם ומכל צבור המבוטחים שלא כדין, בניגוד להוראה מפורשת בחוק מס הבולים על מסמכים, תשכ"א-1961 (להלן "החוק" או "חוק מס בולים"). המשיבות סבורות כי הפרשנות שמציעים המבקשים שגויה, וכי על פי הדין לא היתה שום מניעה מגביית המס מאת המבוטחים. 1. ארבע תובענות ייצוגיות שבצידן בקשות לאישור תובענות ייצוגיות אוחדו לדיון לפני: ת"א 6161-08-07 מיכאל הלמן נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ עוסק בפוליסות לביטוח כספים בכספת ובהעברה לתקופה 1.1.1997- 31.12.2000. ת"א 6150-08-07 יוחאי משה נ' סהר ציון חברה לביטוח בע"מ עניינו פוליסות לביטוח דירה לתקופה 1.11.2001 - 31.10.2003; ובפוליסה לביטוח משרד לתקופה 1.4.2002-31.3.2003. ת"א 6155-08-07 נפתלי טל נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ עניינו פוליסות לביטוח מקיף לרכב לתקופה 1.1.2002 - 31.12.2002; ופוליסה לביטוח חובה לרכב ל- 1.1.2002- 31.12.2002. ת"א 6166-08-07 מיכאל הלמן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ עוסק בפוליסות לביטוח דירות החל מיום 1.7.1997 ועד 31.10.2002; בפוליסה לביטוח עסק מיום 1.10.1999 עד 30.9.2000; בפוליסה לביטוח חובה לרכב לתקופה 11.2.2002 - 10.6.2002; ובפוליסות לביטוח תאונות אישיות לתקופה 1.3.1997 - 28.2.2002. המבקשים טוענים כי עד ביטולו המוחלט של מס הבולים ביום 1.1.08, נהגו חברות הביטוח לגבות מהם, ולמעשה מכל ציבור המבוטחים, מס בולים על פוליסות ביטוח שהנפיקו. לטענתם, על-פי נתוני משרד האוצר הכניס מס הבולים למדינה כמיליארד ₪ לשנה, כאשר רובו המכריע של הסכום הגיע מגופים מוסדיים כגון חברות הביטוח והבנקים. מכאן שבמשך שנים ארוכות נגבו סכומי עתק מן המבוטחים, ואותם יש להשיב לחברי הקבוצה, שהם כל צבור המבוטחים בישראל, שבוטח ע"י מי מן הנתבעות, ושלם בנוסף לדמי הפוליסה גם מס בולים. המשיבות דוחות את הנטען, וסבורות כי גבו את מס הבולים כדין. מכל מקום, כי עשו כן בריש גלי, בדף הראשון לרשימת הפוליסה, תחת ציון מפורש "מס בולים" או "בולים", כך שלא ניתן לטעון שגבו את המס בהחבא תוך ניצול אי ידיעתם של המבוטחים. על כן בודאי אין לראות בגביית המס מן המבוטחים משום הטעיה. 2. התובענות הוגשו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו ביום 27.4.03. ביום 1.5.03 נשלחו הודעות על הגשת הבקשות לאישור תובענות כתובענות ייצוגיות למפקח על הביטוח, בהתאם לסעיף 62 ו' לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א-1981 כשמו באותה עת (חוק הפיקוח הוחלף בינתיים בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) התשמ"א-1981) (להלן "חוק הפיקוח"). הודעה נוספת נשלחה לממונה על אגף שוק ההון, הביטוח והחיסכון ביום 2.12.07. עמדת המפקח לא נתקבלה. התובענות הועברו לבית משפט זה סמוך להקמתו, בחודש אוגוסט 2007. ביום 22.11.07 במסגרת קדם משפט אוחד הדיון בהן, בהסכמת כל הצדדים. 3. המבקשים טוענים כי חברות הביטוח גבו במשך כל השנים מס בולים על הפוליסות שמכרו ללא הסמכה שבדין, ובניגוד להוראות חוק מס הבולים. בסעיף 15(א) בחוק נקבע במפורש כי החייב בביול פוליסת ביטוח הוא המבטח. ניתן להוסיף וללמוד על כוונת המחוקק משורה של תקנות שתיקן מחוקק המשנה, באותה רוח. המבקשים טוענים כי העברת הנטל לתשלום המס אל כתפי המבוטחים מנוגדת להוראות החוק והיא בבחינת המחאת חוב, בשעה שהמבטחים לא עמדו בתנאי סעיף 6 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט -1969, ולא קבלו הסכמה מפורשת של הנמחה, המבוטח, אף לא של הנושה, משרד האוצר. 4. חברות הביטוח טוענות כי פרשנות מילולית ותכליתית של חוק מס בולים מחייבת את המבוטחים עצמם במס ולא את חברות הביטוח, משום שיש להבחין בין עצם הטלת המס, המוטלת על הפוליסה עצמה, לבין מנגנון הגביה של אותו מס, המפורט בסעיף 15, ומחייב את המבטח לשמש ידו הארוכה של האוצר לגביית המס, בהיותו "גובה יעיל" בנסיבות העניין. מכל מקום, גם אם כוונת הסעיף היא לחיוב המבטחים, רשאים הם לגלגל את המס אל המבוטח, שכן המדובר במס עקיף. החוק אינו מונע הטלת התשלום על הצד האחר לעסקה, אם כך הסכימו הצדדים. לדעת המבטחות, גרסתן נתמכת גם בפרשנות נכונה של סעיף 15(ב) בחוק ושל חקיקת המשנה. הפניקס וסהר הוסיפו וטענו כי יש לראות בגביית המס מן המבוטחים משום מנהג שהפך לדין. 5. השאלות העומדות לדיון הן, אם כן - ראשית, האם יש לפרש את חוק מס הבולים כמטיל על המבטחות את החובה לשלם את מס הבולים? אם כך - האם רשאיות היו לגלגל את המס אל המבוטחים? אם החוק אינו מטיל את חובת התשלום על המבטחות - מי הוא החייב בתשלום, והאם ניתן להעביר את חובת התשלום מאחד הצדדים להסכם למשנהו? וכמובן - האם ראויה התובענה להתברר כייצוגית? סוכם בין הצדדים שלא לחקור את המבקשים על תצהיריהם. החקירות שהתקיימו היו של מר צבי אפרתי, המומחה מטעם המבקשים, בעברו הממונה הארצי על מס בולים; ושל מר מאיר שביט, המומחה מטעם המשיבים, בעברו ממונה על שוק ההון ומפקח על הביטוח. המדובר בשאלה פרשנית. על כן, למרות עדויותיהם המעניינות של שני המומחים, ראיתי בהן עזרה מועטה בלבד בכתיבת ההחלטה. דעתם האישית של המומחים, גם אם התגבשה לאחר שנים רבות של נסיון בתחומים רלבנטיים ביותר - אין בה כדי להטות את הכף ימין או שמאל. לצורך אישור התובענה הייצוגית אין נפקא מינא אם תתקבל הצעתן הפרשנית של המבטחות, או דוקא זו של המבקשים. אם ייקבע כי החוק מטיל על המבטח את חובת התשלום, יהיה צורך לבחון אם מותר למבטח להעביר אותה חובה למבוטח. אם ייקבע כי החוק אינו מטיל על המבטח אלא את חובת הגביה, אזי לכאורה שני הצדדים חבים בתשלום המס עצמו. שוב יהיה צורך לבחון מדוע הועבר הנטל לשלם את המס המלא למבוטח. אם יימצא כי לא היה בסיס חוקי לחייב את המבוטח בתשלום המס כולו או חלקו - אזי החשיבות העקרית לקביעה כזו היא בדיון בתביעה עצמה, בחישוב הפיצוי. 6. בע"א 222/00 מדינת ישראל נ' שיכון בינוי אחזקות בע"מ פ"ד נז(3) 353, 359 (2003) התייחס כב' השופט יצחק אנגלרד לרקע ההיסטורי של מס בולים, והבהיר כי הונהג בתחילה בהולנד ומשם התפשט לעבר יתר ארצות אירופה במאה ה-17. מס בולים היה אחד ממקורות ההכנסה החשובים ביותר למדינות בתקופה שלפני החלת חוקי המיסים המודרניים, מס הכנסה ומס ערך מוסף. החוק הישראלי משנת תשכ"א הוא המשכה של פקודה מנדטורית, ה- 1927, Stamp Duty Ordinance שמקורה בחוק האנגלי, ה- Stamp Act, 1891 . מס הבולים בוטל באופן מודרג החל משנת 2005 (צו מס הבולים על מסמכים (ביטול תוספת א' לחוק) (תיקון), התשס"ו-2005), עד שבוטל סופית ביום 1.1.08 (ראה גם: ע"א 6616/04 ברונפמן-אלון בע"מ נ' מדינת ישראל ממונה על מס הבולים תל-אביב (לא פורסם, , 13.6.2007) פסקה 18). 7. כך קובע סעיף 15(א) בחוק: "15. הוראות מיוחדות לגבי מסמכים מסוימים [תיקון: תשס"ג] (א) ואלה החייבים בביול המסמכים המנויים להלן: (1) איגרת חוב - המוציא את איגרת החוב; (2) הסכם ביטוח - המבטח; (3) שטר משכון - הממשכן; (4) דוח הקצאת מניות - החברה המקצה; (5) מסמך אחר - הצדדים החתומים על המסמך, יחד או לחוד, או צד למסמך שהתחייב באותו המסמך לשלם את מס הבולים." (ההדגשה שלי - א"ש). ס"ק (5) בסעיף 15 הוסף בשנת תשס"ג. במילות ס"ק (2) הרלוונטי לענייננו לא חל שינוי בעת הוספת ס"ק (5). סעיף 15 בחוק מטיל את חובת הביול על המבטח. והשאלה שמציבים הצדדים היא, האם חובת הביול וחובת תשלום המס חד הן אם לאו. ייאמר מיד כי לא נמצאה התייחסות מפורשת בפסיקה לשאלה זו. 8. הלכה היא שחוקי מס, ככל חוק אחר, יש לפרש על פי תכליתם (ע"א 1240/00 פקיד שומה תל-אביב נ' סיוון פ"ד נט(4), 588, 598 (2005); ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד השומה רחובות פ"ד לט(2) 70, 74 (1985)). נקודת המוצא לפרשנות היא לשון החוק, כאשר מבין מגוון האפשרויות הלשוניות על בית המשפט לבחור את הפרשנות המגשימה את תכלית החקיקה. "המרכיב הלשוני אינו תנאי מספיק לפרשנות, אך הוא תנאי הכרחי לה" (ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים "מכבי" פ"ד נב(2) 638, 647-646 (1998)). פרשנות הטקסט החוקי דורשת נקודת אחיזה בלשון החקיקה. "סטייה מעקרון זה יורדת לשורשם של דברים ואינה עולה בקנה אחד עם עקרונות הפרשנות המקובלים" (ע"א 8569/06 מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ' אלברט אברהם פוליטי (לא פורסם, , 28.5.2008) בסעיף 26 לפסק הדין). "כמובן, אם לאחר מיצוי תהליך הפרשנות נשארת ההוראה סתומה, כי אז יש ליתן אותו פירוש שאין בו חיוב האזרח להיפרד מהחופש האישי שלו או מרכושו ונכסיו. כך תושג אותה מזיגה ראויה בין הצורך לקיים את צורכי המדינה לבין הצורך לשמור על זכויות הפרט". מצטט בהסכמה כב' המשנה לנשיאה, השופט רבלין בע"א 9453/06 מנהל מע"מ ומס קניה תל אביב נ' שופינג. קום, בסעיף 13 לפסק דינו (לא פורסם, , 11.8.2008) מדברי השופט ברק בענין קיבוץ חצור. מטבע הדברים, ההתדיינות המקובלת בנושאי מסים היא בין השלטון לאזרח. בענייננו, שני נישומים אפשריים, המבוטח או המבטח, שניהם שווים על-פי הדין. 9. בשונה ממסים אחרים, חוק מס בולים על מסמכים מטיל מס על מסמך, ולא על עסקה או על אישיות משפטית. בלשונו של כב' השופט אליעזר רבלין (כתארו אז), מס בולים "...נסמך על המסמך, ולא על העסקה" (ע"א 4255/98 שופרסל בע"מ נ' מ"י אגף המכס והבלו פ"ד נד(3) 798, 806 (2000)). ראה גם ע"א 6616/04 ברונפמן-אלון הנ"ל, בפסקה 9; ע"א 99/76 תיאודור וינברג נ' מדינת ישראל פ"ד ל(3) 445, 448 (1976)) . משכך, התוכן האמיתי של העסקה בדרך כלל אינו נושא לבחינה ולמיסוי על פי חוק מס בולים, עד כדי כך שיתכן שעסקה שנתמכה במסמכים שונים תדרש לתשלום לפי המסמכים השונים, שיבוילו בנפרד. כמו כן, יתכן שגם בעסקה שלא יצאה אל הפועל תוותר החבות במס בעינה (אלתר, ליבוביץ, שרון, חוק מס הבולים, עמ' 79-80). לכן ניתן לטעון כי פרשנות חוק מיוחד זה צריכה להיות דווקנית, ואין להעדיף את המהות על פני הצורה. האם קיים הבדל בין חייב בביול עצמו לבין מי שנושא בתשלום עבור הביול? האם יתכן לראות בחברות הביטוח משום גובות בלבד, שנבחרו על ידי המחוקק לגבות את המס, משום היעילות בעבודתן, בהיותן גופים מסודרים, בעלי עסקאות רבות מאוד, שיכולים באופן פשוט לגבות את הסכום? יש להבחין בין החייב בביול, או אף בתשלום המס, בענייננו חברות הביטוח, לבין היחסים הפנימיים שבין הצדדים, שיכולים להעביר את הנטל לתשלום זה או אחר, כולל נטל המס, לכתפיו של האחר בהסכמה (רע"א 11644/04 מרכז ע"ש ורה סלומונס נ' הנהלת בתי המשפט (לא פורסם, , 9.1.2005), בפסקה 9). 10. אסקור להלן את דברי החקיקה הרלוונטיים, בנסיון לדלות מתוכם את כוונתו האמיתית של המחוקק. ראוי לציין את תחילת המסע הפרשני בכך שלכאורה סעיף 15(א) בחוק פשוט וענייני, ומחייב את המבטח בביול, כלומר בלשון רגילה בתשלום מס הבולים. פרשנות זו נתמכת גם בנטיה לפרש את חוק מס בולים פרשנות טכנית לשונית (אך לענין פשטות יישומו של החוק כבר העיר השופט אנגלרד בענין שיכון ובינוי אחזקות בע"מ כי לא ברור שהחלת החוק פשוטה כל כך (שם, בעמ' 362-363 (סעיף 19)). מכל מקום, אין להתעלם מכפל הלשון: "חייב בביול" לעומת "חייב בתשלום". זה עיקר דיוננו. א. בסעיף 15(ב) בחוק מס בולים נאמר: "מסמך מהמסמכים המנויים בסעיף קטן (א) שלא בוייל כדין, החייב בביולו יהיה חייב בתשלום המס החל עליו, בתוספת דמי פיגורים." כלומר, המחוקק מבחין בין "החייב בביול" לבין "החייב בתשלום". חייב בביול שלא עמד בחובתו נושא בסנקציה שהיא תשלום דמי הפיגורים. הצדדים למדים מהוראה זו כל אחד לכוונו: המבקשים, כי לכתחילה קיימת זהות בין החובה לבייל לבין החובה לשלם את המס. המבטחות, כי רק במקרה של אי קיום חובת הביול תחול חובת תשלום המס והסנקציה. לסברתן המחוקק נותן בסעיף זה יתר תוקף לדרישת הביול, ומקום שלא בוצעה, מטיל גם את התשלום, ולא רק את הביול, על מי שהיה חייב בו לכתחילה. מה שאין כן לגבי מי שעמד בחובת הביול, בין שהוא עצמו שלם את המס, ובין שגלגל אותו על שכמם של אחרים. ב. תקנות מס הבולים על מסמכים (ביול בסימן), תשכ"ח-1967 קובעות הסדרים לביול מסמכים באמצעות סימנים, להבדיל מבולי דבק. בהתחייבות שנדרשו המבטחות לחתום עליה לשם קבלת היתר לסימון נאמר "מתחייב בזה לאחר קבלת ההיתר לשלם למנהל לפי דרישתו הראשונה כל סכום, בין מס ובין דמי פיגורים". גם כאן תיתכן תמיכה לכל אחת מן הדעות: ניתן לראות בכך משום חיוב המבטח בתשלום המס כטענת המבקשים. ניתן לראות בכך משום הסדר העברת מס בולים שגבה המבטח, ושאותו הוא מתחייב להעביר. ג. תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (דמי ביטוח שרשאי מבטח לגבות ממבוטחים בביטוח רכב מנועי) (הוראת שעה), התשס"א-2001 מגדירות "דמי ביטוח - סך כל התשלומים הנגבים ממבוטח בענף ביטוח רכב מנועי, למעט השתתפות המבטח במימון קרנית לפי צו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מימון הקרן), התשל"ז-1977 (להלן - צו הקרן), דמי בולים לפי חוק מס הבולים על מסמכים, התשכ"א-1961, והתוספת למימון פעולות למניעת תאונות דרכים לפי תקנה 2(ד)(2)." עצם האבחנה בין דמי ביטוח לבין שאר התשלום, כולל מס בולים, אינה מלמדת על זהותו של החייב בתשלום. שוב, המבקשים רואים במלים אלו הד לכך שאין לגבות מס בולים מן המבוטח, ואילו המבטחות מתרכזות בכך שהמחוקק מוציא במפורש את מס הבולים מתחולת דמי הביטוח, אולם אינו מבטל את התשלום הזה והאחרים לפי הסעיף. ד. תקנה 3 בתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו-1986 קובעת: "מבטח יקבע את סכום הביטוח, ויציין אותו בפוליסה בסכום אחד, נקוב במטבע ישראלי, הכולל את כל התשלומים שרשאי מבטח לגבות ממבוטח עבור הביטוח במועד תחילת הביטוח, למעט מס בולים". גם בענין זה טענו הצדדים לכאן ולכאן: הציון המפורש של מס הבולים בנפרד יכול ללמד על כך שהמבטח אינו רשאי לגבות מס בולים. או שיש לציין את מס הבולים בנפרד, למשל על מנת להבחין בינו לבין הפוליסה, ולא לאפשר למבטח להעלות את המחיר בשעור מס הבולים, בלא בקורת ברורה של קורא הפוליסה. ה. בתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו-1986 נקבע נוסח של פוליסה תקנית. סעיף 22 בפוליסה התקנית העוסק בתשלום דמי ביטוח וסכומים אחרים קובע בסעיף קטן א' כי בפוליסה זו "דמי ביטוח - סך כל התשלומים, למעט מס בולים". שוב, ניתן לפרש את האמור כך שהמבוטח לא ישלם יותר מדמי הביטוח, או שישלמם, אך ישלם בנוסף גם מס בולים. 11. המחאת חוב: המבקשים טוענים לפי תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (איסור גביית תוספת לדמי ביטוח), התשמ"ג-1983, בחוזה ביטוח לא תיכלל הוראה המחייבת מבוטח לשלם תוספת לדמי הביטוח היסודיים בשל סיכומים, תנאים, או הטבות שהמבוטח זכאי להם מכוח חיקוק כלשהו. קביעת חוק מס בולים כי המבטח ישא בתשלום מס הבולים היא "תנאי שהמבוטח זכאי לו מכוח חיקוק". סעיף 6 בחוק המחאת חיובים, תשכ"ט -1969 קובע כי "חבותו של חייב ניתנת להמחאה כולה או מקצתה, בהסכם בין החייב לבין הנמחה שבאה עליו הסכמת הנושה, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין". ההסכם בין המבוטח למבטח, הלא הוא הפוליסה, שותק בענין מס הבולים, ואינו מקיים את דרישת החוק להסכמה מפורשת של הנמחה, אף אין הסכמה מפורשת של הנושה, משרד האוצר, ומעל לכל אין חבות במס אלא על פי חוק, ומקום שאין הרשאה מפורשת בחוק, נאסר על המחאת חוב כזו. טעון זה אינו מתחשב בכך שהמדובר בחובת תשלום מס, ולא בהתחייבות שחלים עליה דיני החוזים. גם אם הצליח המבטח לגלגל את התשלום אל המבוטח, עדיין החובה כלפי שלטונות המס נותרה עליו. על כן, אין לראות בכך משום המחאת חוב. יתרה מזו, הפרשנות מניחה את שיש להוכיח: כי לכתחילה התכוון המחוקק להטיל את המס על המבטח. 12. משנוסף בשנת תשס"ג סעיף 15(א)(5) בחוק מס הבולים, שלפיו הוטלה חובת הביול ב"מסמך אחר - הצדדים החתומים על המסמך, יחד או לחוד, או צד למסמך שהתחייב במסמך לשלם את המס" נקבע, כי הסעיף מאפשר לצדדים לקבוע "מי מביניהם יחוב בתשלום מס הבולים בגין המסמך" (עא 810/06 ‏ שיכון עובדים בע"מ נ' מנהל אגף המכס ומע"מ (לא פורסם, , 7.9.08) בפסקה 15 (ההדגשה שלי - א"ש). לכאורה, להבדיל מן הסעיפים הקודמים, הקובעים בעצמם מי יחוב בתשלום. אלא שהשאלה אם בחובת תשלום המס מדובר או שמא בביולו כלל לא עלתה באותו ענין. שוב ניתן ללמוד כאן דבר וגם היפוכו: מן הצד הלשוני, לכאורה מלמדת הסיפא על כך שיש הבדל בין מי שחייב בביול לבין מי שחייב בתשלום. מן הצד הפרשני, בדברי ההסבר לחוק המתקן נאמר כי הצורך בהוספת סעיף 15(א)(5) נובע מכך שלא ברור מי חייב בתשלום מס הבולים בכל המקרים שלא נמנו קודם לכן בסעיף 15. מכאן לכאורה שהמחוקק ראה בסעיפים 15(א)(1)-15(א)(4) משום קביעת זהות המשלם, ולא זהותו של הגובה, כטענת המבטחות (הצעות חוק הממשלה 25, כ"ח בניסן התשס"ג- 30.4.03, בעמ' 349). אם כן, למעט דברי ההסבר להצעת החוק הנזכרת אחרונה, סקירת החקיקה הרלוונטית מלמדת שאין בה כדי להועיל לפרשנות. 13. מס בולים כמס עקיף למרות האמור עד כה, לפיו לשון החוק מתיישבת בהחלט עם חובת התשלום ולא רק עם חובת הביול - אני סבורה שיש לדחות את הפרשנות המוצעת על ידי המבקשים, ולקבוע כי החוק אינו מטיל את חובת תשלום המס, אלא את חובת הביול בלבד על המבטחים. הסיבה לכך נעוצה בסווג שיש לסווג את חוק מס בולים, כחוק המטיל מס עקיף. חוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), תשכ"ח-1968, מונה את מס הבולים בהגדרת "מס עקיף" ביחד עם מכס, בלו, מס קניה, או היטל לפי תקנות שעת חירום (תשלומי חובה), תשי"ח-1958. לגבי מע"מ - כיוון שנחקק כשבע שנים מאוחר יותר, מתייחס חוק מע"מ עצמו לאפשרות החזר המס ששולם ביתר או בחסר. מס בולים יסווג כמס עקיף גם בשל העובדה שהוא חל על עסקה ולא על נישום (ד"ר אהרן נמדר, דיני מסים [מסים עקיפים] חושן למשפט, תשנ"ד - 1994, בעמ' 29). מטבעם של מסים עקיפים שניתן לגלגל את תשלומם על הצרכן. לא זו בלבד, אלא שגם מקום שהדבר לא כתוב בגוף החוק ואין לו ביטוי אחר, נעשה הדבר כדבר שבשגרה. 14. "כשרות" גלגול מס נלמדת גם מן המקורות הבאים: א. סעיף 6 בחוק מסים עקיפים מאפשר לדרוש החזר מס ששולם ביתר, אך לא במקום שהנישום העביר את המס אל הלקוחות שלו, כלומר התיחסות לגלגול תשלום המס כאל אפשרות מותרת. ב. חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג-1963 מטיל על המוכר את חובת תשלום מס שבח מקרקעין (סעיף 15 בחוק). למרות זאת הכיר החוק באפשרות שהצדדים יקבעו בהסכם שהקונה ישא בתשלום, ובמקרה כזה יגולם שווי המכירה לכלול גם את סכום המס שהיה המוכר משלם אלמלא ההסכמה (סעיף 17ד בחוק). ראה גם: ע"א 295/88 מנהל מס שבח מקרקעין נתניה נ' זנזורי פ"ד מה(3) 635, 638-639 (1991). אציין כאן דעה שהובעה בת"א (שלום חיפה) 2555/04 חיים ומשה מנגד בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד האוצר - מנהל המכס ומס בולים (לא פורסם, , 4.9.2007), לפיה קיימת קרבה רעיונית בין חוק מיסוי מקרקעין לבין חוק מס בולים. בפסק הדין מסתמכת כב' השופטת ב' טאובר על ספרו של פרופ' י' הדרי מס שבח מקרקעין כרך ג', יונתן הוצאה לאור, תשנ"ה, 369, ועל כך שמס בולים שחל בעבר על עסקאות מקרקעין מוזג ביום 5.7.82 למס רכישה, שהועלה בשל כך בשיעור של 0.5%. ג. בחוק מס קניה (טובין ושירותים), תשי"ב-1952 הותר במפורש גלגול המס על הקונה. זו לשון סעיף 9ב בחוק מס קניה: "בהסכמת המנהל ובתנאים הנראים לו, רשאי אדם לקבל על עצמו את תשלום המס, כולו או מקצתו, גם אם לא הוא שחייב בתשלומו...". ובסעיף 12 שכותרתו "גביית המס מהקונה" נאמר "...רשאי העוסק לדרוש מהקונה או ממקבל השירות שישלם לו את סכום המס או סכום המס הנוסף שנתחייב בו העוסק...". ד. בחוק מס ערך מוסף אין התיחסות מיוחדת לשאלה זו, אם כי סעיף 6 בחוק מע"מ קובע כי עוסק רשאי לדרוש מהקונה "...שישלם לו את סכום המס הנוסף שנתחייב בו העוסק, זולת אם נקבע אחרת בהסכם או בכל דין הדן בפיקוח על המחירים". ה. בע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ (פ"ד ס(4) 545, 589-590 (2006), מבחין המשנה לנשיא (כתארו אז) השופט חשין בין טענת גלגול שיכולה אולי להשמע כהגנה מפני תביעה בעשיית עושר ולא במשפט נגד רשות, לבין הגנת הגלגול שספק אם תשמע בתביעה מאת היחיד. ראוי לציין כי נשמעו דעות אחרות בשאלת סווגם של המסים העקיפים או בשאלה אם כל המסים העקיפים ניתנים ל"גלגול", אך ללא התייחסות מיוחדת לענייננו: ד"ר אהרן נמדר בספרו דיני מסים [מסים עקיפים] הוצאת חושן למשפט תשנ"ד-1994 מבחין בין מסים עקיפים קלאסיים כגון מע"מ, מס בלו ומס קניה, שהגלגול מתאפשר בהם מעצם העובדה שהמחיר לצרכן כולל את המס, לעומת מס עקיף מסוג מס הבולים, שבו סכום המס אינו מהווה חלק ממחיר העסקה, וסבור כי ראוי היה לקבוע שמסים עקיפים נכללים בגדר העסקה ושאינם עקיפים - אינם נכללים בה (עמ' 234, 235). עם זאת, בבחינת הדין המצוי נקודת המוצא היא שכל מס עקיף מגולגל אל הצרכן הסופי (שם, בעמ' 145). ואף זאת: נפסק כי "מבחינה רעיונית כל מס - אף ישיר - עשוי להיות מגולגל על הקונה, ומאידך לא תמיד ניתן לגלגל מס - אף מס עקיף - על הקונה אף אם המס נקבע כאחוז מן המחיר כפי שנקבע מע"מ. הכל תלוי באיזו מידה השוק הינו שוק של קונים או של מוכרים... מידת הגלגול, אם כולה אם חלקה או אם בכלל, תלוייה בהיצע וביקוש" כפי שאומצו דברי בית המשפט בעמ"ש (ת"א) 251/77 קפלן נ' מנהל מס שבח מקרקעין פ"מ תשל"ח(2) 55 בע"א 736/82 כפר חסידים, מושב עובדים דתי בע"מ נ' דוד אברהם פ"ד לט(2) 490, 495-496 (1985). גם עניין זה אינו נוגע ישירות לענייננו, ובפרט אינו מונע החלת גלגול במס עקיף. 15. מס ערך מוסף כמשל הפרקטיקה בתחום המע"מ ידועה ומקובלת, ומאושרת גם בפסיקת בית המשפט העליון: למעט מקרים מיוחדים, מחיר העסקה כולל את סכום מס הערך המוסף, ולפיכך "מגולגל" המס אל הקונה. זאת, למרות שלפי הוראה מפורשת שבחוק מע"מ, יחול המס על המוכר במכר של נכסים, ובמקרים אחרים - לפי קביעת סעיף 16 בחוק. "המחוקק מטיל את המס על האנשים האמורים לעיל מטעמי נוחיות ויעילות בגביית המס, בהנחה שהם יגלמו את המס במחיר הנכס או השירות שהם נותנים, וככל מס עקיף אחר הוא יגולגל, בסופו של דבר, על הצרכן הסופי" ( נמדר, שם, בעמ' 145). וכן: "מבחינת המחוקק המוכר או נותן השירות הינם האחראים על תשלום המס, וגם אם הם מגלגלים את המס על הקונה או מקבל השירות אין הם נפטרים מחובת תשלום המס, אלא קמה להם זכות אזרחית לחזור אל הקונה או נותן השירות." (נמדר, שם בעמ' 146). אין בחוק מע"מ התייחסות מפורשת לאפשרות הגלגול, אם כי ברור מסעיף 6 לחוק המאפשר גביה נוספת של המס מן הקונה, במקרה ששיעור המס הועלה בזמן הביניים שעד בצוע העסקה, כי הכוונה היא כזו. ניתן ללמוד זאת, כמובן, גם מן האפשרות לנכות תשומות. אם כן, הגלגול אפשרי ואולי אף רצוי למטרות גביית המס. בע"א 738/80 שלמה נתן נ' אליהו זגורי פ"ד לז(4) 387, 391 (1983) נפסק כי מוכר אינו רשאי לדרוש תוספת מע"מ על המחיר הקבוע בהסכם. מכך למד עו"ד אבי פרידמן בספרו מס ערך מוסף: החוק וההלכה הוצאת רונן תשס"ה-2005, בעמ' 296, כי "צדדים לחוזה חופשיים להתנות, כי למחיר שהוסכם יוסף סכום מס שחל על אחד מהם, כדוגמת מע"מ, מס קנייה וכדומה". במלים אחרות, כאשר החוק שותק ניתן לגלגל מע"מ אל הקונה, למרות שהמוכר הוא הגובה של המס ומי שיעביר אותו לבסוף לרשויות המס. מס בולים אינו שונה במהותו מן המקרה הפרטי של מס ערך מוסף. הגלגול אינו אסור, כלומר שהוא מותר, בעקרון, למרות שהמדווח והמשלם לרשויות המס הוא המבטח. 16. מן הראוי להידרש לטענת חברות הביטוח שלפיה תכליתו של סעיף 15 לחוק מס הבולים הייתה להשתמש בהן כ"גובה יעיל" עבור משרד האוצר. כאמור, חברות הביטוח טוענות כי כשמדובר בפוליסות ביטוח ושאר מסמכים החייבים במס בולים רצה המחוקק להבטיח את גביית המס ולייעל אותה ולכן ראה להטיל את גביית המס על גופים כגון חברות הביטוח המטפלים בכמויות גדולות של מסמכים שניתן לפקחי עליהם. אין לטענה זו אחיזה ברורה בלשון החוק: אילו היה המחוקק מתכוון לדרך גביה כזו יש להניח שהיה סולל אותה מפורשות בחוק ואת תיפקודן של חברות הביטוח כגובות ניתן היה לעגן בחוק או בתקנה. מנגד, גם הגבייה היעילה בחוק מס ערך מוסף אינה מוסדרת, ולמרות זאת היא נוהגת וידועה. ממיקומה של ההוראה בסעיף 15(א) לחוק ניתן ללמוד גם את ההיפך: החלופות האחרות של אותו סעיף אינן עוסקות בהכרח במי שהוא גובה יעיל יותר. כך, לפי סעיף 15(א)(3) החייב בביולו של שטר משכון הוא הממשכן. יתכן, כמובן, שכטענת ב"כ המבטחות, המדובר בהוראה הסטורית ששורשיה בזמנים שבהם עסקאות משכון היו מקובלות גם בין אנשים פרטיים. 17. טעונים הכרוכים בסמנטיקה של החוק ובהתאמתו לדברי חקיקה אחרים יכולים להוביל לכל אחת מן המסקנות המנוגדות המוצעות על ידי הצדדים. לעומת זאת, טענת הסיווג שמעמידה את חוק מס הבולים בסביבת מיסי העקיפין מטה את הכף יותר לכוון הפרשנות המוצעת ע"י המבטחות. כמס עקיף אחת התכונות של מס הבולים היא האפשרות לגלגל אותו אל אדם אחר. על רקע זה יש לפרש את מילות הסעיף כך ש"החייב בביול" אינו בהכרח "החייב בתשלום". או אף, כי גם אם החייב בביול חייב בתשלום, אין מניעה שיעביר את החבות לאחר. טענת הגביה היעילה עולה בקנה אחד עם מעמדו של חוק מס הבולים, ואינה נסתרת ממילותיו או ממילות חקיקת המשנה שנסקרה לעיל. משכך, יש לקבל את טענות חברות הביטוח, כי החוק אינו מחייב אותן דוקא בתשלום המס, ולכן אינו אוסר על גלגול המס אל המבוטחים. 18. גלגול המס פסק הדין המנחה בעניין גלגול מס ניתן בע"א 180/99 מנהל מס קניה נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נז(3( 625. בעמ' 637 קובעת כב' השופטת שטרסברג כהן כדלקמן: "משקבעתי כי התשלומים ששולמו על ידי המשיבה באים בגדר פיסקה (1) להגדרת "יתר", חל עליהם האמור בסעיף 6(2) לחוק הנותן בידי מקבל התשלום - הרשות- הגנה כנגד השבתו. הגנה זו ידועה כ"הגנת הגלגול". ובהמשך (עמ' 641) נקבע "הגנת הגלגול הקבועה בסעיף 6(2) לחוק מיסים עקיפים, באה לשלול השבה מקום שזו תיצור התעשרות שלא כדין מצד הנישום". "הגנת הגלגול" היא טענת הגנה של הרשות מפני תביעת השבה של נישום ונועדה למנוע השבה לנישום, במקרים שבהם מהווה ההשבה התעשרות שלא כדין מצד הנישום. עניננו שונה: איננו עוסקים ביחסים בין הרשות לבין משלם המס, וטענת הגלגול עולה אמנם כטענת הגנה, אך עיקרה בכך שאין מניעה על פי דין כי מס שהוטל על אדם אחד יועבר אל האחר. הצד השווה בין גלגול נטען זה לבין הגנת הגלגול הוא רק בעצם העובדה שניתן לקבל את הגלגול כפרקטיקה מקובלת. עם זאת ראוי להתייחס להתנגדות שהועלתה להגנה זו, במישור ההגנה של הרשות מפי דניאל פרידמן , דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך ב, מהדורה שנייה, (אבירם, 1998), עמ' 1205-1208. 19. המסקנה היא, אם כן, כי חוק מס הבולים על מסמכים קובע מי יגבה את המס, אך לא מי ישלם אותו. כיוון שהמס מוטל על המסמך, ואין חיוב של מי מן הצדדים למסמך בתשלום המס - הפרקטיקה שנוצרה היתה שהמס אינו משולם אלא בשעה שמי מן הצדדים נדרש לו לצרכים משפטיים, שאז הוא מבייל אותו ((אלתר, ליבוביץ, שרון, חוק מס הבולים, עמ' 78). ודאי שאין לראות בכך משום התנהלות רצויה של גביית מסים, אולם הפרקטיקה שלפיה נמנעו רוב עושי המסמכים מתשלום המס "והימנעות מאכיפת החוק על ידי הרשויות" ((אלתר, ליבוביץ, שרון, שם, עמ' 80) היא שהביאה , בין השאר, לביטול מס הבולים. הואיל והחבות הוצמדה למסמך ולא למשלם, חבים הצדדים כולם בתשלום מס הבולים (ענין שיכון עובדים בע"מ, בסעיף 17 לפסק הדין). בעניננו: שני הצדדים גם יחד, המבטח והמבוטח הם החייבים בתשלום המס. אמנם הגלגול מותר, אך השאלה היא כיצד ייעשה? אזכיר כאן, שבין שהפרשנות לחוק מס בולים היא כפי שנכתבה לעיל, ואז שני הצדדים חייבים בתשלום המס, ובין שהפרשנות לחוק מס בולים היא לפי פרשנות התובעים - בשני המקרים יש לבחון אם החבות בתשלום הועברה אל המבוטח כדין. 20. המבטחות הטילו את תשלום המס על המבוטחים באמירה לאקונית ברשימה לפוליסה, בפירוט התשלומים שהמבוטח חייב בהם, באופן שנוצר הרושם כאילו החיוב הוא מן החוק. דוגמא אחת מני רבות שצורפו לכתבי התביעה היא של הפוליסה הראשונה שמפנה אליה התובע הראשון. כך כתוב בצד שמאל בראש עמוד הרשימה לפוליסה: "חיוב ב-שקל חדש פרמיה 8474.00 דמי רישום 1749.00 דמי פוליסה 765.00 בולים 132.00 היטלים 1137.00 דמי אשראי 758.00 סה"כ לתשלום 13398.00" בפוליסות אחרות אין פירוט כה רב, כנראה משום שהמדובר בפוליסות מאוחרות יותר, ואז מופיעים דמי ביטוח, דמי בולים, ודמי אשראי בלבד. בפוליסות עצמן אין, כך נראה, כל התייחסות לתשלום מס בולים למעט סעיף 48 בפוליסה לביטוח דירות של סהר חברה לביטוח בע"מ, הקובע כי המבוטח ישא בדמי הביטוח ובכל "יתר הסכומים המגיעים מהמבוטח למבטח", כאשר דמי ביטוח כוללים את "הפרמיה כולל הדמים המשתלמים למבטח וכן המסים וההיטלים, הכל לפי הנקוב ברשימה". ברור שדברים אלו אינם ממלאים אחר דרישת הגילוי בהקשר זה. עיון ברשימת התשלומים בודאי אינו יכול ללמד את המצב המשפטי המדוייק: שהמבוטח מסכים לשאת בתשלום מס הבולים למרות שהחוק אינו מחייב אותו לכך. כל המבטחות מסבות את תשומת הלב לכך שאין המדובר בגביה במחשכים, שהמבוטח אינו יודע עליה. להיפך, באופן מפורש נרשם ברשימה לפוליסה, שהיא המסמך שהמבוטחים נוהגים לעיין בו ולקרא אותו, יותר מאשר את הפוליסה המלאה, כי מס הבולים יחול על המבוטח. אין זו אלא אמת חלקית: אמנם הכיתוב מופיע בראש הרשימה, אך אין שום דרך ללמוד ממנו כי למבוטח עומדת ברירת אי תשלום מס הבולים. 21. מטרתם של דיני הביטוח להגן בעיקר על המבוטח אל מול המבטח שנהנה מיתרון כלכלי ומקצועי (ראה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (לא פורסם, , 5.10.06), בפסקה 30); ע"א 1530/02 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' יובלים אגודה שיתופית, פ"ד נח(6) 822, 834 (2004); ע"א 1809/95 יהושע הלמן ז"ל נ' לה נסיונאל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 77, 82 (1996). מכאן נובעת החובה להבליט הגבלות שבסעיף 3 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981, והוראות סעיפים 55 (איסור תיאור מטעה) כאשר הגדרת "תיאור מטעה" היא תיאור "בעל פה, בכתב או בדפוס, שיש בו כדי להטעות בעניין מהותי בעסקה" ו-58 (איסור פגיעה בנסיבות מיוחדות) שבחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), תשמ"א-1981. חוזה הביטוח מהווה דוגמה מובהקת לחוזים המחייבים דרגה גבוהה מן הרגיל של גילוי ושל תום לב, שמבססת את מערכת האמון ההדדי המוגברת שביקש המחוקק לטפח בין מבטח למבוטח (בש"א (תל-אביב-יפו) 15365/04 פרמינגר ענר נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, , 11.7.2007). לצד האיסור על תיאור מטעה קיימת גם חובה לגילוי יזום, חובה שנלמדת מחובת תום הלב של מבטח כלפי מבוטח. לדיון ביחס שבין איסור ההטעיה לבין חובת הגילוי היזום ראה בש"א (תל-אביב יפו) 21177/04 גינדי טל נ' מגדל חברה לבטוח בע"מ (לא פורסם, , 15.1.2009). שם קובע כב' השופט מגן אלטוביה, כי הפרת חובת הגילוי בענין ביטוח תעלה כדי הטעיה במחדל מקום שמבטח הפר את החובה למסור פרטים מהותיים לעסקה, פרטים שאילו ידע אותם המבוטח, לא היה מתקשר בעסקת הביטוח. שאלה היא, אם ענין מהותי הוא רק כזה שאילו היה ידוע היה חותר תחת העסקה. ניתן לתאר מצבים שבהם למרות שהמידע קיים, היה המבוטח מתקשר בעסקה. הצדדים בעניננו לא מצאו לנכון להרחיב בענין זה, ולכן לא אדרש לכך גם אני. כשלעצמי אני סבורה כי המידע שלפיו אין המבוטח חייב בתשלום מס הבולים הוא פרט מהותי, שבמסכת הארועים הרגילה אינו בידיעת המבוטח, שעל כן על המבטח החובה להעמידו על כך, ושעל כן אי גילויו עולה כדי הטעיה. אין להתעלם מן ההלכה המורה לבחון גם את הקשר הסיבתי בין ההטעיה לבין ההתקשרות (ע"א 458/06 עו"ד יובל שטנדל נ' חברת בזק בינלאומי בע"מ (לא פורסם, , 6.5.2009) בעמ' 13 בפסק הדין, וגם לא מן התובנות שבע"א 10262/05 אביב שירותים משפטיים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, , 11.12.2008), בסעיף 10 לפסק הדין. אלא שלא ברור שבעניננו נדרש דיון בהטעיה נזיקית דוקא, או אף בהטעיה על פי דיני החוזים. בענין דומה מבחינת העובדות הבסיסיות שבו נקבע כי מקום שפעולה מסויימת אסורה על פי הדין, יש לתקוף אותה בדרך המלך, על פי הדין האוסר את הפעולה, ולא בעילת הטעיה, שהיא עילה עקיפה (ע"א 2505/06 ענת בקר נ' סלקום ישראל בע"מ (לא פורסם, , 9.12.08), בפסקה 14). זאת ועוד, לצד דיני החוזים החלים על עניננו, חל גם העקרון הכללי של מניעת התעשרות שלא כדין. טענת המשיבות כי מקום שקיים קשר חוזי לא תתקיים בחינה עפ"י חוק עשיית עושר ולא במשפט נדחתה כבר מספר פעמים בפסיקה (ע"א 1445/04 בייזמן השקעות בע"מ נ' חליוה (חליבה) בע"מ (לא פורסם, , 13.11.08); ע"א 5393/03 אברהם פרג' נ' יעל מיטל (לא פורסם, , 18.1.2005), מעמ' 25 ואילך. 22. עקרונות אלו מכתיבים את תוצאת ההחלטה: חברת ביטוח שמבקשת לחייב את המבוטח בתשלום מס בולים על עסקה, מקום שלפי הדין שני הצדדים חייבים בתשלומו - צריכה לקבל את הסכמת המבוטח לכך. האופן שבו בחרו המבטחות להודיע למבוטחים על התשלום המוטל עליהם אינו ראוי ואינו עומד בדרישת ההסכמה מן הסיבה הפשוטה שהוא גורם למבוטח להניח כי המדובר במס שעליו לשלם, ולא שהמדובר בהסכם בינו לבין המבטח שלפיו יכול הוא לעמוד על זכותו שלא לשאת בתשלום המס או חלקו. 23. ש לדחות את טענת חברות הביטוח כי מס הבולים כה שולי מבחינת ההיקף הכספי, עד שאין להגדירו כלל כעניין מהותי. החוק הגדיר מפורשות "עניין מהותי" כ"דמי הביטוח ותשלומים אחרים שעל המבוטח לשלם, לרבות דמי הביטוח המכסימליים המותרים על פי דין ושיעור הריבית על האשראי שניתן לתשלומם, לפי חישוב שנתי" (סעיף 55 (4) בחוק הפיקוח. ההדגשה שלי - א"ש). אפשר לסבור שהמבטחות לא עמדו גם בתנאי סעיף 58 בחוק הפיקוח, שקובע "לא יעשה מבטח או סוכן ביטוח - במעשה או במחדל, בכתב, בעל פה או בכל דרך אחרת - דבר שיש בו משום ניצול מצוקתו של מבוטח, חולשתו השכלית או הגופנית, בורותו, אי ידיעתו את השפה או חוסר נסיונו, או הפעלת השפעה בלתי הוגנת עליו, הכול כדי לקשור עסקה של ביטוח". אולם לנוכח המסקנה הקודמת לא ראיתי לנכון להרחיב בענין זה. גם טענת המבטחות כי לכל היותר ניתן לומר שטעו בפרשנות הדין, ולא כי הטעו את המבוטחים דינה להדחות. גם מנקודת המוצא הנוחה ביותר למבטחות, כי סעיף 15(א)(2) בחוק אינו מחייב את המבטח בתשלום המס, וכי ניתן לגלגל את התשלום אל המבוטח - העברת הנטל לשאת בתשלום של המבטח מחייבת לפחות הסכמה של המבוטח. אין הסכמה בלא ידיעה כי החובה הראשונית אינה מוטלת על המבוטח. 24. יש לדחות טענה נוספת של המבטחות, והיא כי כיוון שחוזה ביטוח מתחדש מדי שנה, המבוטח מכיר את ההתנהלות הרלוונטית, ולכן גם אם בפוליסה הראשונה שרכש הופתע לגלות את רכיב מס הבולים רק לאחר קשירת חוזה הביטוח, בפוליסות הבאות שוב אין המדובר בהפתעה, ומכאן שאין המדובר בעילת תביעה טרום חוזית, שרק היא מבססת את ההטעיה הדרושה לצורך התביעה. הטענה שהיתה מקובלת בעבר, כי ההטעיה הנדרשת לצורך תובענה ייצוגית יסודה בשלב הטרום חוזי בלבד שוב אינה מדוייקת לאחר שנחקק חוק תובענות ייצוגיות: סעיף 2 בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות מגדיר לענייננו תביעה שניתן להגיש בה בקשה לאישור תובענה ייצוגית "תביעה נגד מבטח, סוכן ביטוח או חברה מנהלת, בקשר לעניין, לרבות חוזה ביטוח או תקנון קופת גמל, שבינם לבין לקוח, לרבות מבוטח או עמית, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו". אם לגבי עסקה שלא נקשרה כך, בודאי לענין הטעיה מכח דיני הביטוח שאינם זהים לאלו של דיני הגנת הצרכן. ראה גם ע"א 3955/04 עו"ד אריה רייזל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם , 4.7.2005). 25. טענה נוספת שדינה להדחות היא טענות המבטחות כי כיוון שפוליסות הביטוח אושרו על-ידי המפקח של הביטוח, אין להתערב עוד בשאלת חוקיות הרכיבים שאושרו (ראו למשל סעיף 8 וכן סעיפים 115-121). המבטחות מסתמכות על דברי מר שביט שכיהן בעבר כמפקח על הביטוח, והעיד כי הוא "יודע שכל הסכמי הביטוח אמורים להיות מוגשים למפקח וכל התעריפים אמורים להיות מוגשים למפקח ללא יוצא מן הכלל וכל חברות הביטוח בדרך כלל לא נוהגות כך" (ראו דברי שביט, עמוד 26 לפרוטוקול שורות 16-19(. בפועל לא הוצגו אישורים מטעם המפקח על הביטוח ומר שביט אשר העיד מטעם חברות הביטוח מסר כי בהתנהלות המפקח על הביטוח שרר "אי סדר התהומי .... ואת זה אני אומר מתוך ידיעה אישית וזה לא פעם ראשונה שאני נתקל בזה. אני מקווה שהיום הסדר הוא קצת יותר טוב כשנכנס המחשוב ולא כתוב בשום מקום שהפוליסה לא אושרה" (ראו עמוד 27 לפרוטוקול, שורות 15-24). גם ברמה העקרונית אין לקבל את טענת המבטחות בדבר הסתמכות על המפקח. קבלת טענה כזו תייתר כל ביקורת שפוטית על גופים שנתונים בפיקוח, ומן הסתם לא לכך נתכוון חוק תובענות ייצוגית (ענין אביב שירותים משפטיים בע"מ, בסעיף 8 לפסק הדין). טענת המבטחות כי על פי נוהג נגבה המס מן המבוטחים - דינה דחייה גם כן, שכן הנוהג אינו גובר על הדין. עוד טענו המבטחות, כי אין להשיב כל סכום, משום שהסכומים שנגבו כמס בולים הועברו לשלטונות המס, והן לא נהנו ולא "עשו עושר" ממנו. טענה זו לאו טענה: אם מחצית הסכום אמורה היתה להיות משולמת על ידי המבטחות, ממילא זהו גדר עשיית העושר. 26. התוצאה היא, אם כן, שפרשנות מס בולים היא כפי עמדת המבטחות, כי סעיף 15(א)(2) בחוק אינו מטיל את חובת תשלום המס דוקא על המבטח. עם זאת, אין להסכין עם הנוהג שפיתחו המבטחות, לפיו למרות שהנטל לתשלום המס מוטל על שני הצדדים, הטילו אותו על המבוטח בלבד, מבלי לקבל את הסכמתו המודעת של המבוטח לכך. מאליו מובן, שאילו התקבלה עמדת המבקשים, כי החוק מטיל את התשלום על המבטחות, ועליהן בלבד, עדיין היה צורך לדון בדיוק באותן שאלות: אם ניתן להעביר את הנטל למבוטחים, והאם הועבר כהלכה. 27. תנאים לאישור תובענה ייצוגית (א) עילת התביעה שהתבררה משותפת למבקשים ולכל בעלי הפוליסות ו/או המבוטחים שבוטחו על ידי המשיבות בפוליסות ביטוח דירה, בית עסק, כלי רכב (מקיף וחובה) , כספים בהעברה ותאונות אישיות החל מיום 1.1.1997 ועד יום הגשת התביעות, 27.4.2003, ואשר שילמו למשיבות מס בולים. השאלה העובדתית המשותפת מתייחסת לגביית מס בולים מאת המבוטחים. הדיון המשפטי נוגע לחיוב המבוטחים בתשלום המס, מבלי לגלות להם שאינם חייבים על פי החוק בתשלום. (ב) בירור התביעה כתובענה ייצוגית הוא אכן הדרך היעילה ביותר להכרעה במחלוקת שלפנינו. מדובר בקבוצה גדולה אשר נפגעה לכאורה מהתנהגותן של חברות הביטוח, בנסיבות שהן דומות מאוד. על כן ריכוז התביעות יחדו הוא הדרך היעילה לטפל בנושא. כך תושג אחידות בהחלטות בית המשפט ויימנע ריבוי תביעות בנידון. עלי לדחות את טענת המבטחות כי כיוון שמדובר בעילות תביעה כגון הטעיה, אילוץ ויצירת מצג שווא יש לבררן במסגרת תביעות אישיות ולא במסגרת תובענה ייצוגית. המדובר בשיטה דומה שכל חברות הביטוח הנתבעות פעלו בה, וסלע המחלוקת משפטי ולא עובדתי. (ג) לאור הדיון עד כה, אין סיבה להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה לא ייוצג וינוהל בתום לב ע"י התובעים ובאי כוחם. 28. אם כן, הבקשה לאישור תובענה ייצוגית מתקבלת בכל התביעות. הגדרת הקבוצה - בעלי פוליסות ביטוח בתחומי הביטוח הבאים: ביטוח דירה, בית עסק, כלי רכב (מקיף וחובה), כספים בהעברה ותאונות אישיות שנרכשו ממי מן המשיבות בתקופה שמיום 1.1.1997 ועד יום הגשת התביעות, 27.4.2003, ואשר שילמו למשיבות מס בולים. ייצוג - התובע המייצג ובא כוחו הם כאמור בכותרת ההחלטה. עילת התביעה היא בחיובם של המבוטחים, שלא כדין, בתשלום מחצית ממס הבולים ששילמו. הסעד הנתבע הוא השבת הסכום ששילמו המבוטחים כמחצית מס הבולים. המזכירות תואיל לשלוח העתק ההחלטה למנהל בתי המשפט, לשם רישומה בפנקס התובענות הייצוגיות. ב"כ המבטחות יואילו להציע נוסח הודעה לפרסום ההחלטה, תוך 15 יום. ב"כ המבקשים יגיבו תוך 15 ימים נוספים. הצדדים מוזמנים לישיבת קדם משפט ליום 1.9.2009 בשעה 09:30. שכר טרחת ב"כ המבקשים בגין הבקשה לאישור תובענה ייצוגית, 30,000 ₪ בצרוף מע"מ, ישולם ע"י כל המשיבות, בחלקים שוים ביניהן.מס בוליםבוליםמיסיםפוליסה