מעשה בית דין פסק דין חוץ

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעשה בית דין פסק דין חוץ: לפני בקשה לסילוק על הסף של התובענה, בשל קיום מעשה בית דין (השתק עילה), התיישנות, העדר יריבות משפטית והעדר עילת תביעה. רקע (א) המשיב הגיש כתב תביעה בו עתר לסעד הצהרתי (להלן:-"התובענה"), שלפיו חלה על המבקשים 1 ו-2 חזקת השיתוף בזכויות ובחובות. כמו כן נתבקש בית המשפט להצהיר על בטלות העברות שונות של מניות בין המבקשים. (ב) בין המשיב לבין המבקש 1 (להלן:-"המבקש"), שותפים עסקיים לשעבר, היסטוריה ארוכה של התדיינויות משפטיות הנמשכות על פני למעלה מ-13 שנים. ראשיתם של ההליכים הנדרשים לענייננו ביום 21.8.02, עת ניתן נגד המבקש פסק דין של בית המשפט העליון של מדינת ניו-יורק, לאחר ניהול הליכים משפטיים במשך כ - 6 שנים. בפסק הדין חויב המבקש לשלם למשיב סכום של כ - 5,735,000$ בצירוף ריבית שנתית של 9% עד ליום התשלום בפועל, בגין הפרת חובת נאמנות כלפיו והתנהגות בלתי הוגנת, עת רכש באופן עצמאי, ובניגוד להסכם השותפות ביניהם, מניות של חברת פידליטי מדיקל (ישראל) בע"מ. חברה זו עוסקת בפיתוח, ייצור ושיווק מערכות הדמיה רפואיות ונקראת כיום סי.אם.טי טכנולוגיות רפואיות בע"מ (להלן:-"CMT"). (ג) ב - 26.12.06 קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' הנשיא השופט גורן) שפסק חוץ זה, של בית המשפט בניו יורק, אכיף בישראל, מכוח חוק אכיפת פסקי-חוץ, התשי"ח -1958 (להלן:-"חוק האכיפה"). ערעור בעניין לבית המשפט העליון נדחה. (ד) המשיב פנה ללשכת ההוצאה לפועל כדי לממש את פסק הדין. בתום חקירת יכולת שנתקיימה שם למבקש, ולאחר שהצהיר במסגרתה שהוא חסר כל רכוש, פסק ראש ההוצאה לפועל  שעליו לשלם למשיב סכום של 2,500 ₪ בחודש. סכומים אלה משולמים כסדרם. (ד) ביום 23.11.2008, ובשל אי יכולתו לגבות את מלוא הפיצוי שנפסק לו, הגיש המשיב תובענה ובה עתר לסעד הצהרתי שלפיו המבקשת 2 (להלן:-"המבקשת") חייבת ביחד ולחוד עם המבקש בפירעון החוב נושא פסק הדין, ושנכסי המבקשת הרשומים על שמה או שייכים לה, שייכים לה ולמבקש בחלקים שווים. כמו כן מתבקש בתובענה סעד הצהרתי שלפיו מניות CMT המוחזקות בידי המבקשת 3, שייכות למבקש, או לחלופין למבקשים 1 ו -2 בחלקים שווים. במסגרת התובענה טען המשיב שהמבקש פעל ופועל במשך שנים רבות להברחת רכושו ונכסיו והעברתם למבקשת - רעייתו, ודרכה לחברה בשליטתה, היא המבקשת 3. לטענתו, בבעלות המבקשת, הנשואה למבקש מזה למעלה מ- 40 שנים, נמצאים נכסי נדל"ן רבים ומניות בשווי של כ - 10 מיליון ₪. לכן, למרות שהמבקש מעיד על עצמו שהוא חסר כל רכוש, יש לראותו כבעל מחצית מנכסי בני הזוג, מכח הלכת השיתוף בזכויות. המשיב טוען, בנוסף, שיש לבטל העברת מניות CMT מהמבקש לידי המבקשות 2 ו-3, כמו גם העברות מניות נוספות, מכח היותן חוזה למראית עין, הסכם בלתי חוקי והעברה מנאמן לנהנה שניתן לבטלה. לטענתו, כולן בגדר ניסיון להברחת נכסים למטרת סיכול אפשרות גביית החוב. (ה) במקביל להגשת כתב הגנה בתובענה, הוגשה גם בקשה זו לסילוק על הסף. ביום 21.5.2009 נתקיים לפניי דיון, במהלכו נחקר מומחה לדין הזר מטעמו של המשיב. המשיב ויתר על חקירת המומחה מטעם המבקשים. (ו) לאחר סיכומי הצדדים, ותוך כדי כתיבת החלטה זו, התברר כי ביום 15.1.09 ניתן פסק דין ע"י בית המשפט הפדראלי לערעורים של המחוז השני בארה"ב, ובאי כח הצדדים נתבקשו להתייחס להשלכותיו על שאלת מעשה בית הדין בבקשה. לאחר הגשת התייחסויות הצדדים, ותגובה של המשיב, הגיעה העת ליתן החלטה בבקשת הסילוק על הסף.  הטענות, הדיון וההכרעה להלן הדיון בטענות הצדדים כפי שהן עולות מן הבקשה לסילוק על הסף, התשובה לבקשה, והתשובה לתשובה: (א) מעשה בית דין - טענות (אא) המבקשים טוענים לקיומו של מעשה בית דין מסוג של השתק עילה. טענה זו מתבססת על דחייתה של תביעה נוספת שהגיש המשיב נגד המבקשים 1 ו 2, לבית משפט בניו-יורק (להלן:-"התביעה שנדחתה"). במסגרת התביעה שנדחתה טען שיש לראות בהעברת מניות CMT כהונאה ורמייה, בהתאם לס' 273 ו-276 לחוק במדינת ניו-יורק, הנקרא New York Debtor and Creditor law (להלן:-"NYDC"). תביעה זו נדחתה ע"י בית המשפט בארה"ב מטעמי התיישנות, בהתאם להוראות ה-NYDC. לשיטתם, מאחר שבית המשפט שם דחה את התביעה תוך שהוא מציין שהוא עושה כן "With Prejudice", הרי שפסק הדין מהווה מעשה בית דין והתובע מושתק מלתבוע שוב בגין אותן עילות. (בב) המשיב טוען שטרם שייעשה שימוש בפסק חוץ כמייצר השתק עילה החוסם הגשת תביעה בארץ, יש להכיר בפסק החוץ בהתאם לחוק אכיפת פסקי חוץ התשי"ח (1958) (להלן:-"חוק האכיפה"). מאחר שהמבקשים לא פנו להליך של הכרה ישירה, עליהם, לשיטתו, לשכנע את בית המשפט להכיר הכרה אגבית בפסק החוץ, לפני שיוכלו לעשות בו שימוש כאמור. הכרה אגבית שכזו נעשית רק אם מוכח קיומם של מספר תנאים, אשר המשיב טוען שאינם מתקיימים. (גג) בהקשר לטענה זו סוברים המבקשים שהתנאים להכרה אגבית אכן מתקיימים במקרה דנן. הם גם מוסיפים שטענתו של המשיב שלפיה אין להכיר בפסק החוץ מבקשת למעשה מבית המשפט לבקר את תוצאתו של פסק החוץ ואת תוכנו של הדין הזר, דבר המנוגד לגישה היסודית שבהתייחסות לפסקים זרים. (דד) המשיב טוען, וטענה זו מתקשרת לנושא ההכרה האגבית, שמאחר שהתביעה שנדחתה לא נדונה לגופו של עניין, אלא נדחתה מטעמים דיוניים בשל התיישנות, אין לראות בה כמקימה השתק עילה המונע את התובענה דנן. המבקשים סוברים אחרת. לדידם, דחייה על הסף בשל התיישנות, היא פסיקה בה נדונה התביעה לגופו של עניין. (הה) המשיב טוען שמצא עצמו במצב בלתי אפשרי, בו, לצערו, יכול היה להגיש את התביעה שנדחתה רק לאחר שזכה בתביעה הראשונה, אך בינתיים, עילת התביעה שנדחתה התיישנה כבר. בתגובתם טוענים המבקשים שהמשיב הוא שבחר לנהל את ההליכים בניו - יורק ואין לו להלין על מצב משפטי זה או אחר הנהוג שם. (וו) עוד טוען המשיב שבין הצדדים קיים הסדר, אליו הגיעו לאחר דחיית התביעה בארה"ב, בדבר התדיינויות משפטיות עתידיות ביניהם, ומלשונו ניתן ללמוד כי המבקשים גילו דעתם שאין לראות בהליך שתם זה עתה מעשה בית דין. המבקשים, בתשובתם לתשובת המשיב טוענים כי אין לראות בהסדר זה כל גילוי דעת לאי קיומו של מעשה בית דין או לוויתור על טענת התיישנות עתידית. (זז) המשיב טען בתשובתו שהואיל והמבקשים הגישו חוות דעת מומחה לגבי תוכנו של הדין הזר לעניין מעשה בית דין, אין הם לא יכולים להסתמך על חזקת שוויון הדינים באותו עניין. המבקשים גורסים, לעומתו, שהאסמכתאות עליהן נשען המשיב פורשו על ידו בצורה שגויה. (ב) מעשה בית דין - דיון והכרעה תקנה 101(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:-"התקנות"), מאפשרת לדחות על הסף מקום שקיים מעשה בית דין (תקנה 101 (א)(1). מעשה בית דין יכול להיות מורכב מאחד משני ראשים או משניהם: השתק עילה - או השתק פלוגתא. בטיעון שלפני מתבססים המבקשים על טענת מעשה בית דין על בסיס השתק עילה. לקיומו של השתק עילה מספר תנאים. בראש ובראשונה אתייחס לתנאי אחד ספציפי, אשר עולה במקרה הייחודי שלפניי, ואשר באי התקיימו ייתכן שיישמט ממילא הבסיס לטיעון בדבר השתק העילה. כזכור, השתק העילה לו טוענים המבקשים נוצר בשל פסק חוץ שניתן ע"י בית משפט בניו-יורק, שדחה את תביעת המשיב בעילה של הונאה ורמייה בהעברת מניות CMT. עיון בפסיקה ובספרות מלמד כי בטרם ישמש פסק חוץ להשתקת עילתו של תובע, עליו לעבור תהליך של הכרה ע"י מערכת המשפט בארץ. {(ע"א 490/88 ד"ר אנבא בסיליוס - המוטראן הקופטי של הכסא הקדוש של ירושלים נ' אחמד מוחמד מחמוד עדילה, מד(4) 397, (להלן:-"פרשת בסיליוס"), נינה זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי, 1996, סיליה וסרשטיין פסברג, על סופיות בפסקים זרים, משפטים י"ח, 35 - 101, 54)}. יוער, שהדברים שבפרשת בסיליוס היו אמורים בהשתק פלוגתא אך יפים הם גם לעניינינו. הכרה בפסק חוץ ע"י מערכת המשפט הישראלית יכול שתעשה באחת משתי דרכים: הראשונה - הכרה ישירה בפסק הדין, אם ע"י הליך של אכיפת פסק החוץ בהתאם לס' 3 לחוק האכיפה, ואם ע"י תביעה על יסוד פסק החוץ באותן העילות. על ההבחנה בין אכיפה לתביעה על יסוד הפסק עמד כב' השופט מ' חשין בציינו: "ההבחנה בין אכיפה לבין הכרה אין היא מקרית ואין היא שרירותית. מקורה בשוני שבין דגם פסקי הדין הניתנים לאכיפה לבין דגם פסקי-דין שנועדו להכרת מישרין, וממילא בפועל השונה של אכיפה מזה ושל הכרת מישרין מזה... אכיפה עניינה - מעיקרה - בחיובים המוטלים על אדם כלפי רעהו... בעוד שהכרה אין עניינה כלל בהטלת חיובים והיא כשמה וכתוארה: מכירה היא בזכויות..." (ע"א 970/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' אגם, פ"ד מט(1) 561.) דרך הכרה זו, היא הדרך של הכרה ישירה, מתאימה אך עת זכה התובע בתביעתו וכעת הוא מבקש לעשות שימוש זה או אחר בפסק החוץ על אדמת ישראל. דרך הכרה זו אינה מתאימה במקרים כמו זה שלפני, מקום בו ההכרה מתבקשת ע"י הצד שנתבע בפסק החוץ והגנתו צלחה לו, שהרי אז, אין מבחינת המבקש הכרה כל סעד שנפסק לזכותו וניתן לאכיפה בארץ. לעניין זה מציינת פרופ' נינה זלצמן: "אכיפת הפסק יכולה להתבצע, מטבע הדברים, רק לגבי פסק שניתן להוציאו אל הפועל, לאמור, פסק דין גברא, המטיל חיוב על הנתבע לעשות מעשה או להימנע מעשייתו... .. אך כל פסק דין, בין שהוא פסק אישי ובין שהוא חפצא, ניתן להכרה על ידי בית משפט ישראלי, כפוף, כמובן להתקיימותם של התנאים בסעיף 11 לחוק האכיפה. הדרך השנייה היא הכרה אגבית (אינצינדנטאלית) בפסק הדין. דרך זו של הכרה אגבית בפסק דין נשלטת ע"י ס' 11(ב) לחוק האכיפה. ס' 11 מובא כאן במלואו: 11. (א) בית משפט או בית דין בישראל יכיר בפסק חוץ שנתמלאו לגביו כל אלה: (1) חל עליו הסכם עם מדינת חוץ; (2) ישראל התחייבה באותו הסכם להכיר בפסקי חוץ מאותו סוג; (3) ההתחייבות אינה חלה אלא על פסקי חוץ הניתנים לאכיפה על פי חוק בישראל; (4) נתמלאו בו תנאי ההסכם. (ב) אגב דיון בענין הנמצא בסמכותו ולצורך אותו ענין רשאי בית משפט או בית דין בישראל להכיר בפסק חוץ, אף אם סעיף קטן (א) אינו חל עליו, אם ראה שמן הדין והצדק לעשות כן. בהתאם להוראות ס' 11(ב), רשאי בית משפט להכיר בפסק חוץ גם בהתקיים שני תנאים: אגב דיון הנמצא בסמכותו, ולצורך אותו עניין. אם ראה שמן הדין והצדק לעשות כן. בהקשר לתנאים אלו נפסק בפרשת בסיליוס כי: "הליך ההכרה בפסק הדין הזר אינו חייב שייעשה, בכל מקרה ומקרה, תוך בדיקת כל תנאי ההכרה, ובדיקה אשר כזאת לקיומו של תנאי, או לקיומה של הגנה כנגד ההכרה תיעשה על-פי טענות הצד המתנגד להכרה." המשיב דנן טוען כי הכרה בפסק החוץ האמור אינה "לצורך אותו עניין", ואין זה "מן הדין והצדק להכיר בו". על טענות אלה אעמוד כעת: לטענת המשיב, מאחר שבית המשפט בניו-יורק דחה תביעתו שם בהתבסס על הוראות התיישנות בחוק ה- NYDC, ונוכח היות תובענה זו מתבססת על עילות שבחוק הישראלי, הרי שאין זה "אותו עניין" ומכאן אין להכיר בפסק הזר הכרה אגבית. טענתו זו מתבססת בין היתר על פסיקת בית המשפט המחוזי בתל אביב בת"א 1285/96 Bell Helicopter Textron Inc. נ' גילה אלטר ואח',(לא פורסם, , 4.7.2000) (להלן:-"פרשת אלטר"): "האם הכרה אינצידנטלית בפסק הדין הזר, אשר כל שקובע הוא לענין התיישנות התביעה על פי העילה המבוססת על חוק ה- garaהינה בגדר אותו "ענין" אשר נדרש בית המשפט להכריע בו? התשובה לכך שלילית, בעיני. בית המשפט המחוזי בטקסס ביסס את החלטתו לדחות את התביעה בענין אלטר על תחולתו של חוק ה- gara על המקרה. משקבעתי כי על המקרה דנן יחול החוק הישראלי - הרי שאינני נזקק להכרעת בית המשפט המחוזי בטקסס, באשר לא עומדת בפני עילת תביעה המבוססת על חוק ה- ,gara כי אם עילות תביעה המתבססות על הדין הישראלי." אני סבורה כי יש לבחון את הדברים באופן שונה. היות "עניין" הנדון בפסק זר, "אותו עניין", הנדון לפני ערכאה ישראלית, אינה צריכה להיבחן על פי מקורן המשפטי של העילות עליהן מתבססת התובענה. שכן, יש לזכור, דוקטרינת ההכרה והאכיפה של פסקי חוץ יוצאת מנקודת הנחה כי פסקים זרים ניתנים, לרוב, על פי דין זר, על כל ההוראות הכלולות בו. ראיה לכך נמצא בשלב הבא של הדיון בקיומו של השתק עילה, אם ולאחר שיוכר הפסק הזר, באשר לזהות העילות אשר נדונו שם, ונדונות בהליך הנוכחי כאן. שהרי, אם נבחן את הכנפיים המשפטיות תחתן חוסות העילות המשפטיות הנדונות, תמיד נמצא כי אלה שנדונות כאן, לפי הדין הישראלי, שונות מאלו שנדונו בערכאה הזרה. מאחר שדין הפורום הוא שחל, לרוב, עת דנה ערכאה זרה, כמו גם עת דנה ערכאה ישראלית, קביעה כללית שלפיה עילות תביעה החוסות תחת דין זר הן בהכרח לא בגדר "אותו עניין" כמו עילות בדין הישראלי, תביא לאיון של הליך ההכרה האגבית כולו. לכן, בחינת היות עניין, "אותו עניין", לדעתי, צריכה להיעשות על ידי בחינת המערכת העובדתית אשר נדונה שם, והשוואתה להיקף המערכת העובדתית הנדונה בתובענה במסגרתה מתבקשת ההכרה האגבית. ואם אמצא, כי הפסק הזר חובק את אותה מערכת עובדתית, הרי שניתן לומר כי הפסק דרוש ל"אותו עניין". סבורה אני כי קיימת חפיפה מסוימת בין המערכת העובדתית שנדונה בניו יורק, לזו שלפני. שם, כמו גם כאן, עסק ההליך בניסיונו של המשיב לבטל, בעילות שונות, את העברת מניות CMT משנת 1994. עם זאת, אין בכך די, מאחר שסבורה אני שהתנאי השני לא מתקיים. התנאי השני קובע:- "מן הדין והצדק לעשות כן". בפרשת בסיליוס קבע בית המשפט כי אין בדעתו "לקבוע מסמרות לשאלת המקור, שעל פיו נחיל את המושג "דין וצדק" שבסעיף 11(ב) ועל פיו ייקבעו תנאי ההכרה בפסק-דין זר." ואכן, מדובר במבחן רחב, אשר משאיר בידי בית המשפט מתחם של שיקול דעת. קיימת גישה הגורסת כי יש לפרש את הדיבור "מן הדין ומן הצדק" לפי משמעותו המקובלת בלשון בני האדם (ראה ע"א 221/78 עובדיה נ' כהן, פ"ד לג(1) 293, 296) להלן:-"פרשת עובדיה"), כך שבית המשפט ישקול שיקולי צדק כלליים בדונו אם להכיר בפסק זר: "יש לפרש את המלים "מן הדין והצדק" לפי משמעותן המקובלת בלשון בני אדם, וכן אין הן באות לייצג תחום נפרד של המשפט והמוסר" גישה זו של פרשת עובדיה נתחדדה בע"א 499/79 בן דיין נ' אי.די.אס. אינטרנשיונל בע"מ, פ"ד לח (2) 104 (1984), שם נקבע ע"י בית המשפט בפסק דינה של כב' השופטת בן פורת כי: "כמסגרת כללית הדברים מקובלים עליי (ולראיה אף הצטרפתי אליהם שם), אך בד בבד יש למלא מסגרת זו תוכן יותר ספציפי, כאשר הנושא העומד לדיון מצדיק זאת." בספרה מעשה בית דין בהליך האזרחי מציינת פרופ' זלצמן כי "דרישת הדין והצדק פורשה כהפניה למעשה להלכות המשפט המקובל" (נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי (1991), 567). ולפי גישת המשפט המקובל: "כלל הוא, כי פסק דין זר, הדוחה את התביעה מעניק הגנה טובה לנתבע כאשר הוא מבקש להדוף תביעה נוספת של התובע בגין אותה עילת תביעה בבית משפט אנגלי. בכוחו של פסק הדין להקים מחסום דיוני בפני התובע, ובלבד שפסק הדין היה סופי וההכרעה ניתנה לגופו של עניין. "הכרעה לגופו של עניין" - במובן זה שדחיית התובענה לא נעשתה מטעמים דיוניים, אלא היא פוסקת בגוף המחלוקת" (זלצמן - 576, ההדגשות שלי: ה.ג.) כך קבע גם השופט זוסמן בע"א 72/69 ראובן גרוס נ' שרות אקספרס חברה להובלה בע"מ, פ"ד כג(2), 807), (להלן:-"פרשת גרוס"): "אמנם מעשה בית דין יכול שיקום גם עקב פסק דין שיצא מבית משפט בחוץ-לארץ. אך במה דברים אמורים: בפסק חוץ סופי שניתן אחר דיון בגוף התובענה. אבחן את הדברים מנקודת מבטו של הדין בניו-יורק: האם פסק הדין שם היה נתפס ככזה שנדון לגופו של עניין. כאמור לעיל, הצדדים צירפו חוות דעת של מומחים לדין ניו יורק, והמומחה מטעם המשיב נחקר בחקירה נגדית על חוות דעתו. המומחה מטעם המבקשים גרס שפסק הדין בתביעה שנדחתה הוא פסק דין שנחשב ל- On The Merits, כלומר כזה שנדון לגופו של עניין, על פי הדין החל בניו-יורק. המומחה מטעם המשיב, ד"ר שורר, הסכים גם הוא, שבעניין התובענה שנדחתה, ובגלל שצוין כי התביעה נדחית With Prejudice, הרי שהיא נתפסת ככזו שנדונה לגופו של עניין. לכאורה, אם כן, התובענה שנדחתה אכן נדונה לגופו של עניין על פי דין ניו-יורק ואין מניעה להכיר בה "מן הדין ומן הצדק". עד לאחרונה, פסק הדין אליו נשא עיניו בית המשפט הפדראלי, בבואו לפרש את דין ניו-יורק בשאלה זו, היה פסק הדין בעניין Russel Sage (Smith v. Russel Sage College, 54 N.Y.2d 185, 429). פסק דין זה פורש בפסקי דין עוקבים, כמו למשל בפסק הדין בעניין ( Bray v. N.Y. Life Ins., 851 f.2d 60 ), אשר ניתן בשנת 1988. אל פסקי דין אלה, בין היתר, נדרשו המומחים בחוות דעתם. כך למשל, פסק דין Bray קבע כי דין ניו-יורק מתייחס לדחייה בגין התיישנות כפסיקה סופית לגופו של עניין: "…New-York treats a dismissal on statute of limitation grounds as a final judgment on the merits for res judicata purposes… ( Bray v. N.Y. Life Ins., 851 f.2d 60) " עם זאת, ניתן היה למצוא, נכון לאותה עת, פסיקות סותרות בסוגיה, כאשר חלקן גרסו כי דחייה בגין התיישנות בלבד לא מהווה דיון לגופו של עניין. לאחר הגשת סיכומי הצדדים, ותוך כדי כתיבת ההחלטה בבקשה זו, נתבקשו הצדדים להתייחס להשלכות של פסק דין פדראלי שניתן ביום 15.7.2009 ע"י The United States Court Of Appeals For The Second Circuit, אשר מדינת ניו-יורק הינה בתחום שיפוטו, ולהשלכות פסק דין זה על שאלת מעשה בית הדין שמונחת לפני כעת. פסק הדין ניתן בערעור על פסיקה של בית משפט מחוזי פדראלי בניו-יורק, שלפיה דחייה בגין התיישנות מהווה דחייה לאחר דיון לגופו של עניין (On The Merits). בית המשפט לערעורים, קבע כי ההיפך הוא הנכון, וכי בית המשפט העליון של ארצות הברית מכיר בכך שהכלל שם הוא שהתיישנות מונעת את תביעת הסעד, אך לא שוללת את עילת התביעה המהותית: "As the Supreme Court has recognized, "the traditional rule is that expiration of the applicable statute of limitations merely bars the remedy and does not extinguish the substantive right, so that dismissal on that ground does not have claim-preclusive effect in other jurisdictions with longer, unexpired limitations periods" ממשיך בית המשפט וקובע, כי אלא אם כן שוללת מדינה במפורש את הכלל הסטנדרטי האמור, בדיניה העצמאיים שלה, ורואה בדחיית תביעה בגין התיישנות כדחייה לאחר דיון לגופו של עניין, בתי משפט בתחומי שיפוט אחרים לא צריכים לראותה ככזו: "Unless a state's claim-preclusion law departs from the traditional rule and treats a dismissal for timeliness as a ruling on the merits of the claim, courts in another jurisdiction need not give claim-preclusive effect to a dismissal on timeliness Grounds" השאלה בעניין אשר מונח היה על שולחנו של בית המשפט במקרה זה תוכרע, כך נקבע, ע"י השאלה האם מדינת ניו-יורק מחילה את הכלל הסטנדרטי, אם לאו. נקבע כי מדינת ניו-יורק אינה סוטה מהכלל הסטנדרטי שקבע בית המשפט העליון של ארצות הברית, כך: "We conclude that New York law does not depart from the traditional rule. As the New York Court of Appeals explained in Tanges v. Heidelberg N. Am., Inc., 93 N.Y.2d 48, 710 N.E.2d 250, 687 N.Y.S.2d 604 (1999…" בית המשפט מסביר שנוצר בלבול מסוים בעקבות פסיקה קודמת בעניין Russel Sage, בלבול אשר בא לידי ביטוי בפסקי דין מאוחרים לו, כמו Bray למשל. יש להבין, כך קובע בית המשפט, כי פסק הדין בעניין Russel Sage ניתן על רקע נסיבותיו המיוחדות הוא, ופסק את שפסק בהתבסס על עילות נוספות, ודינים נוספים. ומוסיף, כי: "We have, in the past, read Russel Sage, as establishing that under New York law, a dismissal for lack of timeliness is a judgment 'on the merits', the destroys both the right and the remedy… ….Such a reading of Russel Sage is no longer appropriate… …We do not read this as a statement that a dismissal for lack of timeliness is, standing alone, a judgment 'on the merits'". לסיכום קובע פסק הדין בעניין Cloverleaf, כי: "We hold that dismissal of a claim solely for lack of timeliness in a New York state court does not preclude the same claim from being brought in another jurisdiction with a longer statute of limitations, including a federal court exercising its federal question jurisdiction." דהיינו, ניתן לומר שגישת בתי המשפט הפדראליים בפרשם את הדין בניו - כיום היא כי אין לראות בדחייה של תביעה בניו-יורק, מחמת התיישנות בלבד, כתביעה שנדונה לגופו של עניין. בשלב זה של הדיון, ולצורך הליך ההכרה האגבית, השאלה היא: האם פסק דין, אשר דוחה תובענה בעילת התיישנות בלבד, ולפני שמיעת ראיות, הוא כזה שנדון לגופו של עניין. טרם שפסק דין זה יהווה חסימה בפני המשיב להגיש תביעתו כאן, יש להכיר בו הכרה אגבית, אשר תנאי לה הוא כי מן הדין ומן הצדק לעשות כן. ותנאי זה בהתאם להלכות המשפט המקובל, הוא שעל פסק הדין להיות כזה שדחה את התובענה לאחר דיון לגופו של עניין. מהאמור לעיל סבורה אני כי המסקנה המתבקשת היא שהתביעה שנדחתה לא נדונה לגופו של עניין, במובן זה שלא ניתנה אפשרות למשיב לשטוח מלוא טענותיו וראיותיו לפני בית המשפט בניו-יורק, והאחרון אף לא פסק בגופה של המחלוקת. נוכח זאת לא יהא זה "מן הדין ומן הצדק" להכיר בפסק הדין שבתביעה שנדחתה בניו-יורק הכרה אגבית במסגרת הליך זה. מובן שללא הכרה כאמור, לא מתקיים מעשה בית דין בתובענה שלפני, ואין לדחותה על הסף. משקבעתי שאין להכיר הכרה אגבית בתביעה שנדחתה, איני נדרשת למבחן זהות העילות בהקשר מעשה בית דין. למעלה מן הצורך אעיר כי גם אם מסקנתי הייתה שונה, והיה מקום להכיר בפסק החוץ מכח סע' 11(ב) לחוק האכיפה, הייתי מגיעה למסקנה שלא מתקיים בעניין מעשה בית דין בשל שוני בעילות התביעה. (ג) העדר יריבות משפטית והעדר עילה - טענות לטענת המבקשים, המצב העובדתי עליו נסמך המשיב, הוא, לכאורה, מצב של "הברחת נכסים" של המבקש לידי המבקשת, מצב המוכחש כמובן מכל וכל. לשיטתם, על מערך עובדתי זה חולש באופן בלעדי וממצה ההסדר שבסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל. הם סבורים שזהו דין פסוק, וזוהי דרך המלך בה היה על המשיב ללכת. המבקשים מזכירים שהמשיב אכן ניסה ללכת בה בעבר, עת ביקש להכריז על המבקש כפושט רגל, אך נדחה ע"י בית המשפט המחוזי בתל אביב בשנת 2004. בהליך זה ציין שאם לא ייענה לו בית המשפט ימצא עצמו בפני שוקת שבורה בחלוף 10 שנים ממועד ההענקה אותה ניסה לבטל. מכאן גוזרים המבקשים שהמשיב בעצמו סבר שההליך הממצה היחיד העומד לרשותו הוא הליך פשיטת הרגל, וכל טענה שטוען כעת היא טענה הפוכה לזו שטען שם. באשר להיותו של ההסדר בסע' 96 לפקודת פשיטת הרגל הסדר ממצה, טוען המשיב שכלל אין מקום לדון בטענה זו על סף דלתו של בית המשפט, קרי במסגרת בקשה לסילוק על הסף. הוא מוסיף שישנם הסדרים נוספים לביטול העברות נכסים מחוץ לדיני פשיטת הרגל, כמו למשל סע' 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967, סעיף 63 לחוק הירושה התשכ"ה - 1965 ועוד. באשר להליך פשיטת הרגל שנוהל לפני בית המשפט המחוזי, טוען המשיב שפנה להליך זה במצוקתו, מתוך חשש שעד לתום הליכי אכיפת הפסק הזר בארץ, יחלפו 10 השנים הקבועות בס' 96 לפקודת פשיטת הרגל. הוא מדגיש שכל טענה שטען שם, נטענה לחלופין ובהשלמה. המבקשים בתגובתם טוענים שהמקורות אליהם הפנה המשיב אינם רלוונטיים או שפורשו שלא כהלכה. למבקשים טענות מהותיות באשר לרלוונטיות של חזקת השיתוף בזכויות ובחובות לתובענה. לשיטתם נפסק שאין להשתמש בחזקת השיתוף ככלי משפטי בידי נושים המבקשים לגבות חוב, ולכן אין כתב התביעה מראה עילה בהקשר זה. לטענת המשיב, המבקשים אך מנסים להשתחרר, במסגרת בקשה לסילוק על הסף, מדיון מהותי באחריות המבקשת לחובות המבקש מכח הלכת השיתוף בחובות, ובזכויותיו של זה האחרון לנכסיה מכח הלכת השיתוף בזכויות. לטענתו, בקשה לסילוק על הסף אינה המקום המתאים לדון בכך. המשיב טוען שהלכה היא שאין בית משפט מוחק תביעה לסעד הצהרתי על הסף בשל העדר עילה. לשיטתו, זהו כלל ידוע שתביעה למתן סעד הצהרתי אינה דורשת ביסוס עילה כפי שדורשת תביעה לסעד מהותי, בין היתר בגלל שמתן הסעד נתון לשיקול דעתו של בית המשפט המכלכל צעדיו בהתאם לנסיבות. המבקשים בתגובתם חולקים על כך, וטוענים כי על המבקש סעד הצהרתי לשכנע בקיומה של עילה תקפה. המבקשים גם טוענים שהתביעה אינה תביעה הצהרתית גרידא משום שמבוקשים בה סעדים אופרטיביים. (ד) העדר יריבות משפטית והעדר עילה - דיון והכרעה למען הבהרת המסגרת הנורמטיבית יפים דבריו של כב' השופט דנציגר בעניין ע"א 455/06 ‏חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עירית הרצליה (לא פורסם) : "התכלית העומדת מאחורי סמכותו של בית המשפט למחוק תביעה על הסף הינה ייעול ההליך השיפוטי. הליך המחיקה על הסף נועד לאפשר לנתבע "לעשות קפנדריה" כאשר בעטיה של טענה משפטית או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט בלא שייערך דיון בכל השאלות השנויות במחלוקת ... ... הגם שמחיקת תביעה על הסף, מבחינת השלכותיה, אינה חמורה כדחייתה על הסף, שכן היא אינה יוצרת מעשה בית דין אשר ימנע את הגשתה של התביעה בשנית, אין להקל בה ראש, ובית המשפט לא ימחק תביעה עוד בטרם התבררה לגופו של עניין כדבר שבשגרה. אחד מאותם מקרים בהם ייטה הוא להורות על מחיקתה של התביעה על הסף הינו כאשר כתב התביעה אינו מראה עילת תביעה ... ... ואולם, לא די לשם מחיקת התביעה על הסף כאמור, כי העילה הינה חלשה וסיכוייה להצליח נמוכים, אלא על התביעה להיות נעדרת כל סיכוי להתקבל [ראו: ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ (לא פורסם, , 4.6.07), פסקה כ; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב-יפו, פ"ד מ(2) 668, 671-672 (1986); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 171 (מהדורה עשירית, 2009)]." (ההדגשה שלי, ה.ג.) לאחר שעיינתי בטענות הצדדים כפי שפורטו לעיל, סבורני כי הצדק עם המשיב בעניין זה. בחינת היותו של ההסדר בסע' 96 לפקודת פשיטת הרגל הסדר ממצה ראוי שתעשה במסגרת הדיון העיקרי. כך נכון גם לגבי בחינת מעמדו של נושה המנסה לגבות חובו באמצעות הלכת השיתוף. איני סוברת כי טענות המשיב הן כאלו אשר אין להן כל סיכוי להתקבל. משמצאתי כי יש מקום לדון במסגרת התובענה העיקרית בטענות המשיב להחלת הלכת השיתוף בזכויות ובחובות, ובטענותיו נגד העברות המניות השונות, אין להידרש לטענות המבקשת שלפיהן תובענת המשיב לסעד הצהרתי אינה מגלה עילה, ואין למחוק בשל כך את התובענה. (ה) התיישנות - טענות המבקשים טוענים כי עילות התביעה השונות של המשיב התיישנו, ומפרטים: לטענת המבקשים, העברת מניות CMT בוצעה ב- 1994 והמשיב ידע עליה כבר אז. מאחר שחלפו למעלה מ-7 שנים, תקופת ההתיישנות הרלוונטית, העילה התיישנה. המשיב טוען מנגד שעילה זו לא התיישנה שכן מרוץ ההתיישנות התחיל, לכל המוקדם, רק כאשר ניתן פסק דין חלוט, ביום 21.8.2002, המוצא את המבקש בגדר "חייב". בהתייחס לכך, טוענים המבקשים בתגובתם, כי מאחר שלטענת המשיב גזל ממנו המבקש הזדמנות עסקית לרכישת מניות והבריח את פירות אותה הזדמנות עסקית למבקשת, הרי שכבר אז, עת הגיש המשיב תביעה נגד המבקש יכול היה להגיש תביעה דומה נגד המבקשת. משלא עשה כן, התיישנה תביעתו. כמו כן, טוען המשיב כי נקט הליכים רבים לאורך השנים נגד המבקש, ואלה, לשיטתו, עצרו את מרוץ ההתיישנות. המבקשים בתגובתם טוענים שלכל היותר הקפיאו ההליכים את מרוץ ההתיישנות לתקופה שמרגע פתיחת הליך עד לתומו, ולא עצרוהו לחלוטין. המבקשים טוענים עוד שעילת התביעה בגין חזקת השיתוף בחובות התיישנה גם היא. לשיטתם, ככל שחייבים המבקשים 1 ו-2 ביחד ולחוד, הרי שהעילה נגד המבקשת קמה יחד עם עילת התביעה נגד המבקש. משלא הוגשה התביעה הראשונה נגד שניהם, ונוכח חלוף למעלה מ-12 שנים, הרי שעילה זו התיישנה כלפי המבקשת. המשיב טוען שרק לאחר שנמצא המבקש "חייב" בפסק דין חלוט, יכול להתחיל מרוץ ההתיישנות בעילת שיתוף בחובות. המשיב מוסיף וטוען כי לכל אורך ההליכים המשפטיים בין הצדדים, כמו גם בהקשר תובענה זו, טענו המבקשים להעדר יריבות בין המשיב למבקשת. לדעתו, טענה זו של המבקשים לא יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענת התיישנות העילה נגדה, שכן אם לא הייתה יריבות עד עתה, הרי שלא נתגבשו העובדות המקימות עילת תביעה. המבקשים בתגובתם טוענים שטענה בדבר העדר יריבות אינה סותרת טענת התיישנות במקרה זה. בנוסף, טוענים המבקשים גם להתיישנות העילה בדבר שיתוף בזכויות, ובהקשר זה גורסים שמרוץ ההתיישנות החל מרגע שידע המשיב על העברת המניות, קרי סביב שנת 1994. המשיב גורס, לעומת זאת, שעילת התביעה שבהקשר שיתוף בזכויות וחובות יכולה להועיל לצד ג' רק משנקבע שהוא נושה של אחד מבני הזוג. מכאן, היה על המשיב ראשית לזכות בפסק דין שיקבע שהוא נושה של המבקש בטרם יכול היה לפעול משפטית נגד המבקשת. המבקשים אינם מסכימים לניתוח זה, וגורסים שככל שיש ממש בטענה בדבר חזקת השיתוף בחובות ונכסים, הרי שזו מקימה אחריות ביחד ולחוד. מאחר שהמבקשת אחראית, לטענת המשיב, לחובו של המבקש, הרי שהיא אחראית לחוב זה מיום היווצרו ולא מהיום בו בית משפט הצהיר על קיומו. לכן, לטענתם, עילת התביעה נגדה התיישנה. (ו) התיישנות - דיון והכרעה כאמור, הצדדים חלוקים באשר למועד בו התחיל מרוץ התיישנות עילות התביעה השונות של המשיב. כידוע, "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". כך לפי סע' 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן:-"חוק ההתיישנות"). סע' 8 לחוק ההתיישנות מוסיף וקובע, לגבי התיישנות שאינה מדעת, כי: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". המבקשים טוענים שעילת תביעתו של המשיב התיישנה בכל הקשור להעברת מניות CMT. העברת מניות זו, בה הוא מבקש להכיר כהסכם שאינו חוקי, נערכה ב-1994, ולטענתם ידע עליה המשיב מזה שנים רבות. ואכן, בית המשפט בניו יורק קבע, בפסק דינו בתובענה שנדחתה, שנראה שהמשיב ידע על העברת המניות משנת 1994 בסמוך להתרחשותה. עם זאת, משקבעתי שאין להכיר בפסק הזר הכרה אגבית, איני נדרשת לקביעתו זו, ואין ביכולתה לייצר השתק פלוגתא בעניין שלפניי. עובדה זו ראויה להיבחן במהלך בירור התובענה לגופה, ואין מקום לדחות העילה בעניין על הסף. למבקשים טענות התיישנות גם באשר לסעד ההצהרתי לו עתר המשיב בעניין הלכת השיתוף בזכויות ובחובות. לשיטתם, יכול וצריך היה המשיב להעלות טענות אלו ברגע שידע על ביצועה של עסקת CMT, עת הגיש את התביעה הראשונה בניו יורק. המשיב מרכז מירב מאמצי הגנתו בפני טענות אלה בהשיבו כי לא יכול היה לפעול משפטית נגד המבקשת, כל עוד לא היה בידו פסק דין חלוט המכיר בחובו של המבקש כלפיו. זאת משום, שלשיטתו, בינו לבין המבקשת לא הייתה יריבות משפטית עד אשר נקבע כי הוא נושה של בעלה, המבקש. הוא מבקש לתמוך טענה זו בכך שהמבקשים עצמם טענו בעבר להעדר יריבות בין המשיב למבקשת. אני סבורה כי הצדק עם המשיב בעניין זה. לדעתי, בטרם היה בידו פסק דין חלוט ואכיף בארץ, היה הסעד המבוקש על ידו תיאורטי, אשר בתי משפט אינם נעתרים לו כעניין שבשגרה. בטרם הוכרז כי המבקש חייב לפצותו, ובטרם התעוררה התשתית העובדתית המצביעה, לדעת המבקש, על ניסיון הברחת נכסים, מה למשיב ולמערכת היחסים הקניינית בין המבקש למבקשת? רק כשהוצהרה זכות המשיב לפיצויים, ופסק הדין הוכרז כאכיף בארץ, נוצרה היריבות בינו לבין המבקשת, ונתגבשו העובדות המקימות לו עילת תביעה. לסיכום נקודה זו, יש ממש בטענת המשיב בדבר אי התגבשות כל העובדות המקימות לו עילת תביעה טרם פסיקת החוב לטובתו והכרזה על פסק הדין כאכיף בארץ. על כן, סבורה אני שעילת התביעה של המשיב בדבר הלכת השיתוף בזכויות ובחובות לא התיישנה. אין באמור לעיל כדי לומר שקלה היא המלאכה העומדת בפני המשיב להוכחת טענותיו, העובדתיות, כמו גם המשפטיות. עוד רבה הדרך. עם זאת, סבורה אני כי אין לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. (ז) מחיקת טענות מהתובענה - טענות, דיון והכרעה המבקשים מפנים להליך קודם שנתקיים בין הצדדים, בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ה"פ 1265/02, (להלן:-"התובענה הקודמת") שם ביקש המשיב את אכיפת פסק החוץ כמו גם סעדים הדומים במהותם לאלה המתבקשים במסגרת תובענה זו. בהתאם להסכמת הצדדים, אשר קיבלה תוקף של פסק דין, הוחלט שהתובענה הקודמת תמחק, ותוגשנה שתי תביעות נפרדות: האחת לאכיפת פסק חוץ, והשנייה, התובענה דנן. לטענת המבקשים הוסכם שתובענה זו לא תכלול טענות שלא הופיעו בהמרצת הפתיחה אז. המבקשים טוענים בבקשת הסילוק שהמשיב "כלל בתביעתו טענות חדשות ומסמכים נוספים" בניגוד לפסק הדין בתובענה הקודמת. המשיב טוען שבפועל מבקשים המבקשים לפסול ראיות, ולא טענות. הוא גורס שלא ייתכן שבית המשפט התכוון, עת נתן תוקף להסכמת הצדדים, למנוע הגשת מסמכים חדשים וראיות בהליך עתידי, כאשר להסכמה אליה הגיעו הצדדים הגיעו הם עוד בשלב קדם המשפט. מכל מקום, גורס הוא, שמאחר שאינו חייב לצרף ראיות לכתב תביעתו, מובן כי אין בכוחה של הסכמה בדבר אי הבאת טענות חדשות למנוע ממנו לעשות כן אם יבחר. המשיב טוען גם שאין בהסכמה דאז למנוע ממנו העלאה של טענות משניות, אותן ממילא אינו נדרש להעלות בכתב תביעתו. כמו כן, המשיב טוען שאותה ההסכמה חלה רק כלפי המבקשות, ולא כלפי המבקש, ואילו פרטים רבים שהמבקשים מתנגדים להכללתם רלוונטיים למבקש עצמו, ולא רק למבקשות. המבקשים טוענים בתשובתם שהמבקש הוא אך "נתבע פורמאלי" בתובענה דנן, וממילא לא ראוי שצירופו יאפשר טיעון טענות חדשות. לאחר השוואה בין טענות המשיב בתביעה נושא בקשה זו לאלו שטען אז נגד המבקשות, סבורה אני שדין טענות המבקשים בהקשר זה להדחות. לדעתי הצדק עם המשיב בטענתו כי תתכנה טענות נוספות, משניות לתביעה העיקרית, שהחלטתי בתובענה הקודמת לא באה למנוע ממנו להעלות כעת. אתייחס לטענותיהם בהקשר זה אחת לאחת: בתובענתו זו עתר המשיב לסעד הצהרתי שלפיו חלה על המבקשים 1 ו - 2, הלכת השיתוף בנכסים, כמו גם הלכת השיתוף בחובות. בנוסף טען הוא כמו כן הוא טען שיש לבטל את העברות המניות ביניהם, מאחר שהן מהוות חוזה למראית עין, מפרים חובה חקוקה ומכח חוק הנאמנות. והנה, בתובענה שהגיש המשיב בשנת 2002, הוא טוען טענות דומות. כבר בעמוד הראשון לתובענה, הוא עותר להצהיר ש: "הנכסים הרשומים על שם המשיבה מס' 2 הנם בבעלותו המשותפת של המשיב מס' 1, וכי שניהם אחראים לשלם למבקש סכום פסק הדין הסופי האמור". המשיב מתייחס לעניין זה שם, גם בעמ' 11 לכתב תביעתו, שם הוא טוען לקיומה של הלכת השיתוף בנכסים, כמו גם בחובות. כמו כן טוען המשיב טענות מרמה וחוזה למראית עין נגד העברות המניות ושאר טענות נגד הברחת נכסים. אני מוצאת, אם כן, שלא נטענו טענות מהותיות חדשות, עובדתיות או משפטיות, שפסק הדין בתובענה הקודמת נתכוון למנוע מהמשיב לטעון לפני כעת. המבקשים מתייחסים באריכות בבקשתם לסעיפים רבים בכתב תביעתו החדש של המשיב, וטוענים לגביהם כי הם מהווים טענות חדשות. כך למשל, בסע' 54.1 לבקשת הסילוק טוענים המבקשים שהמשיב מזכיר בתביעתו נכסים שלא הוזכרו בתובענה הקודמת, ואשר לגביהם הוא מעוניין בסעד הצהרתי שהינם בבעלות משותפת של המבקש והמבקשת. לשיטתם אינו יכול לבקש סעד הצהרתי שכזה בנוגע לנכסים שלא נכללו בתובענה הקודמת. לדעתי, אין דין נכסים כדין טענות חדשות, וממילא סעד ההצהרה בנוגע לנכסים הרשומים על שם המבקשת, נתבקש כבר בתובענה הקודמת. דוגמא נוספת לטענות המבקשים תמצא בסע' 54.2 לבקשת הסילוק, שלפיו יש למחוק התייחסות המשיב לעדות שהעידה לכאורה המבקשת, בארה"ב. טענת המשיב בעיני אינה טענה חדשה, אלא ראיה, ולכל היותר טענה מפרטת, כזו הבאה לתמוך בטענותיו העיקריות ולבארן. המשיב מלכתחילה לא היה מחויב לצרף ראיות לכתב תביעתו, ולא היה בהחלטתי אז כדי למנוע ממנו לעשות כן, או כדי לחייבו להגיש את אותו כתב התביעה במדויק כפי שהוגש בתובענה הקודמת. לסיכום הדיון בנקודה זו, לא איתרתי טענות חדשות בכתב התביעה דנן שלא הופיעו בתובענה הקודמת, ושפסק הדין בתובענה הקודמת מנע מהמשיב מלהעלות, ואיני סבורה שיש למחוק טענות מכתב תביעתו נושא בקשה זו. (ח) אי תשלום אגרה - טענות, דיון והכרעה לטענת המבקשים, הפסיקה מנחה שאין מקום לפנות לסעד הצהרתי, מקום בו ניתן לדרוש סעד אופרטיבי. הם מציינים שכך נעשה ע"י המשיב רק כדי להימנע מתשלום אגרה, ושהפסיקה מצאה בעבר שאין זה אינטרס לגיטימי המצדיק היענות לבקשה למתן סעד הצהרתי. המשיב טוען שלאחר שיוענק הסעד ההצהרתי אותו ביקש, לא יידרש עוד סעד אופרטיבי נוסף משלים. סבורה אני שהדרך בה בחר היא הדרך הנכונה משפטית, בנקודת זמן זו, וכי מקרה זה אינו עונה לתנאי הפסיקה המתייחסת לבקשת סעד הצהרתי כאשר ישנו סעד אופרטיבי אליו ניתן לעתור: בע"א 9580/05 אלכסנדר גליקלר נ' מיכאל סמיונוביץ' צ'ורני, לא פורסם, , 10.09.2007, (להלן:-"עניין גליקלר") נקבע כי: "בית משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך לתת פסק-דין הצהרתי ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו (סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). ככלל ועל פי ההלכה הנוהגת עימנו לא יקפוץ בית המשפט ידו במתן סעד זה אם יש בידי התובע להראות קיומה של זכות או קיומו של מצב עליהם הוא מבקש להצהיר" נפסק, כי על העותר לסעד הצהרתי להצביע על אינטרס לגיטימי לקבלת מבוקשו (רע"א 1910/04 אילונית פרויקטים תיירותיים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נח(6) 193, (2004)): "על מבקש הסעד ההצהרתי להצביע על אינטרס לגיטימי שלו בקבלת הסעד, ועל כך שלא ייפגע למעלה מן המידה אינטרס של הצד שכנגד וכן של ציבור המתדיינים (למשל, לאור התחזית שיידרש הליך נוסף, הפעם לסעד אופרטיבי, כדי להשלים את המלאכה)." בענין גליקלר גם הוזכר כי: "השופט שמגר (כתוארו אז) הדגיש אף הוא בעניין ברקליס כי מקום שבו מתברר מן הנסיבות שהוצגו כי ההליך אשר במסגרתו נתבקש הסעד ההצהרתי אינו אלא "פרק א'" של ההתדיינות בין אותם הצדדים וכי אם יינתן הסעד ההצהרתי המבוקש צפוי התובע להגיש הליך נוסף אשר במסגרתו יתבע את מלוא סעדיו מידי הנתבע, אין לראות את התובע בדרך כלל כמי שיש לו אינטרס לגיטימי כזה (שם, 92)." המשיב טוען כי אם יקבל את הסעד ההצהרתי לו עתר, לא ייזקק לכל סעד משלים, שהרי חובו של המבקש אליו הוא פסוק ואכיף בארץ. עובדה זו, בצירוף הצהרה שלפיה המבקש הוא בעל זכויות שוות בנכסי המבקשת, או לחליפין כי המבקשת היא בעלת חלק שווה בחובו של המבקש למשיב, תאפשר לו להוציא את פסק הדין לפועל, מבלי שיידרש לסעד אופרטיבי נוסף. נוכח טענותיו אלו, אני סבורה שאין מניעה לדון בבקשתו לסעד הצהרתי. מובן שאין בכך להעיד דבר על סיכויי המשיב לקבל את הסעדים ההצהרתיים להם עתר לפני, ואכן עוד ארוכה הדרך. לסיכום, אני סבורה שאין ממש בטענות המבקשים בדבר ניסיון להתחמק מתשלום אגרה, ולדעתי אין מקום להעביר את התובענה לפסים של תביעה אזרחית שאינה על דרך המרצת פתיחה. סיכום דין הבקשה להדחות. אכיפת פסק חוץמעשה בית דיןמשפט בינלאומי