שחרור ממעצר בעבירת התעללות בילדים

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שחרור ממעצר בעבירת התעללות בילדים: 1. בהחלטתי מיום 26.8.09 קבעתי כי יש ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת למשיבה בכתב האישום, במסגרתו יוחסו למשיבה עבירות רבות של התעללות בקטין בידי אחראי, עבירה לפי סעיף 368ג לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - "ההחלטה הראשונה"). לפיכך, השאלה שעומדת על המדוכה הינה קביעת תנאים לשחרור המשיבה, כבקשת המדינה מיום 4.8.09. בבקשה לקביעת תנאי שחרור נטען, כי קיימות עילות מעצר של המשיבה מכוח הוראות סעיף 21 לחוק סדר הדיו הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1986 (להלן - "חוק המעצרים"), הן בשל מסוכנותה והן בשל חשש לשיבוש הליכי משפט, השפעה על עדים, או פגיעה בראיות בדרך אחרת. ההליכים - תסקירי מעצר של שירות המבחן וטענות הצדדים 2. ביום 3.9.09 הגיש שירות המבחן למבוגרים בירושלים תסקיר מעצר בעניינה של המשיבה, בהתאם להחלטת בית המשפט העליון (כב' השופטת ארבל) מיום 12.8.09 (בש"פ 6426/09) . בתסקיר מצוי פירוט של החומר הרב, אשר עמד לפני שירות המבחן ובכלל זה כתב האישום, חוות הדעת של ד"ר מ' קליאן, הפסיכיאטר המחוזי, חוות דעת של ד"ר יורם בן יהודה, מנהל היחידה לרפואה דחופה ילדים, פרוטוקולים של הדיונים והחלטות מבתי המשפט השונים, דוחות של עובדות רווחה ופניותיהן לבית משפט לנוער, שיחה עם פקידת סעד עירונית לחוק הנוער, סיכומי מחלה וחוות דעת שנערכה על-ידי דרור אורטס-שפיגל, עובד סוציאלי ומומחה מטעם המשיבה. שירות המבחן התרשם, כי בתיאור התמודדותה של המשיבה עם המחלות והאשפוזים של ילדיה היא לא ביטאה קושי כלשהו, כפי שהיה מצופה במקרים אנושיים דומים. נראה כי המשיבה מתקשה לגלות אמפטיה ביחס לעובר על ילדיה בעולמם הרגשי וקיים נתק רגשי שלה מסבלם האישי. ברצוני להוסיף, כי גם אני התרשמתי באופן בלתי אמצעי, כי המשיבה מתקשה לגלות אמפטיה לילדיה. בשתי הפעמים בהן המשיבה ביקשה לדבר היא תיארה את העובר עליה ועל ילדיה ואת תפקודה כאם למופת, אך לא ירד אפילו אגל של דמעה על לחייה ולא נראתה לחלוחית בעיניה. נשים באולם הזילו דמעות אך לא המשיבה. שירות המבחן אישר, כי המשיבה מקיימת את החלטתו של בית המשפט לנוער (השופט א' חן) מיום 3.8.09, בסעיף 6 (בש"א 868/09), בנוגע לבדיקה רפואית של ארבעת ילדיה הנוספים המתגוררים עמה (להלן - "הילדים"). בהתאם להחלטה, הילדים נבדקים על-ידי רופא המשפחה, הם נמצאים בקו הבריאות, ואין עליהם סימני חבלה, הרעבה או הזנחה. יחד עם זאת, שירות המבחן הדגיש, כי הילדים לא הובאו לפגישות עם חוקרי נוער, למרות שבעבר נקבעו שלושה מועדים לפגישות אלה. בנסיבות אלה התקשה שירות המבחן להעריך את הסיכון לילדים מהמשיבה. גורמי הרווחה אף ציינו, כי הם מתקשים ליצור קשר עם בני המשפחה והילדים כדי לבחון את מצבם. בסיום התסקיר מנה שירות המבחן את הגורמים המצביעים והמגבירים את הסיכון והגורמים המפחיתים אותו. בין הגורמים המגבירים את הסיכון נזכיר את אלה: (א) הפער המשמעותי בין החשדות החמורים המיוחסים למשיבה, כי פגעה בבנה ח' וההליכים המתקיימים בבית המשפט לנוער בעניינו, לבין התיאור הקיצוני של המשיבה את תפקודה החיובי כאם, תוך שלילת כל בעייתיות בהתנהלותה מול ח'. (ב) אופן ביצוען של העבירות המיוחסות לה בכתב האישום תוך תחכום והסתרה מהסובבים, מה שמקשה על זיהוין, דבר המגביר את הסיכון במקרה זה. (ג) הקשיים שמניחים המשיבה ומשפחתה בפני רשויות הרווחה למנוע פגישה של המשיבה עם ח' בפיקוח פקידת הרווחה. בינתיים, ככל הנראה העניין הוסדר. (ד) העובדה כי עד כתיבת התסקיר לא נחקרו הילדים הממשיכים לגור עם המשיבה באותה דירה אינה מאפשרת קבלת אבחנה באשר לדינמיקה של היחסים של המשיבה עם הילדים. אף כאן חל שינוי, והילדים, לאחר מספר דחיות, נפגשו עם חוקרי ילדים. (ה) שימוש משמעותי במנגנוני הגנה של נתק רגשי ובכלל זה סביב יכולתה לגלות אמפטיה למצבו של ח' והילדים שלא מתוך התבוננות מעולמה שלה. (ו) חוסר נכונות לבדיקה עצמית כלשהיא של קשיים ובעיות. (ז) קיומם של יחסי תלות הנגזרים מתוך יחסי אם-ילד בין המשיבה לילדים, במיוחד לאור גילם הצעיר, המפחיתים את יכולתם להגן על עצמם מפני פגיעה ולדווח על כך. (ח) משיחות שקיים שירות המבחן עם אמה של המשיבה, המשיבה, בעלה ואנשים נוספים, התרשם שירות המבחן מיחס מגונן ומאד ולויאלי כלפי המשיבה השולל נחרצות כל בעיתיות בתפקודה של המשיבה עם כל ילדיה. דבר זה מעלה ספק לגבי יכולתם להשגיח ולדווח במקרה הצורך על התנהגותה והתנהלותה. (ט) אבחנתו של ד"ר בן יהודה, לפיה המשיבה סובלת מתסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח. (י) המאמר של ד"ר יגאל שביל, המציין את הסיכון הסטטיסטי הנשקף לאחים של הנפגע. בצד הגורמים מגבירי הסיכון, הציג שירות המבחן גורמים המפחיתים את הסיכון ובכללם: הדיווח של הרופא על מצבם התקין של הילדים והבאתם לבדיקה במועדים סמוכים, וכן קיומם של הליכים משפטיים, שהם גורם מרתיע באופן חלקי. בשקלול כל הגורמים האמורים הסיק שרות המבחן כי קיימת רמת מסוכנות גבוהה לפגיעה של המשיבה בח', אך אין בידי שרות המבחן לשלול את קיומו של סיכון מהמשיבה ביחס לילדים או לחלק מהם. מסקנותיו של שרות המבחן בתסקיר הינם כדלהלן: (א) יש להמשיך את האיסור על יצירת קשר של המשיבה עם ח', למעט קשר בפיקוח גורמי הרווחה, כפי שיקבע בית משפט השלום לנוער. (ב) מאחר ולא ניתן לשלול את מסוכנותה של המשיבה לילדים, לאור אופי העבירות המיוחסות לה, ומאחר שטרם נערכה חקירה של אלה, כך שניתן יהיה להפיק מהפגישות הללו מידע היכול לסייע בהערכה מלאה יותר של מצבם, יש חשיבות מיוחדת להפרדה מידית של המשיבה מילדיה בחלק משעות היממה. (ג) חלופת המעצר תהיה מחוץ לבית של המשיבה ולשכונת מאה שערים בה היא מתגוררת. המשיבה תוכל לבקר בביתה בשעות הבוקר, טרם צאתם של הילדים למסגרות הלימוד שלהם ובשעות הערב, טרם השכבתם לישון. כמו כן, נקבעו שעות ביקור בימי שישי ומוצאי שבת. (ד) שהותה של המשיבה בביתה עם הילדים תהיה תחת השגחה של אחות מקצועית, שתוצע על-ידי באי-כוחה של המשיבה. האחות תתחייב לדווח ולהיות בקשר עם גורמי הרווחה, ככל שיידרש. על האחות לדווח על כל מקרה חריג ביחס למצב הילדים. (ה) הילדים יהיו במעקב על-ידי רופא אחת לשבוע. על הרופא לדווח לפרקליטות אם המעקב ייפסק או יעלו חשדות לפגיעה בילדים. (ו) כחלק מתנאי השחרור על המשיבה ומשפחתה להתחייב לאפשר קשר של שרותי הרווחה עם הילדים, על-פי הנחיות שיינתנו על-ידי עובדי הרווחה, במקום ובזמן שיקבע על-ידי שירותי הרווחה. 3. כאמור, שירות המבחן הסתמך בתסקירו גם על חוות הדעת של ד"ר יורם בן יהודה מנהל היחידה לרפואה דחופה ילדים. בסיכום חוות דעתו נאמר, כי כל הבעיות מהן סבל ח', לרבות הפרעות ספיגה, בעיות אכילה ועליית חום הגוף, פסקו ברגע שהמשיבה נאלצה להפסיק לטפל בו. מסקנתו של ד"ר בן יהודה היא, כי "נראה שמדובר בתסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח שהאם [המשיבה] גרמה לתסמינים וסימנים של תת ספיגה או הרעבה קשה ביותר לילד [ח'], מחלת חום וחבלות בעור וזאת על מנת שהילד [ח'] יישאר בבית החולים והאם תטפל בו. מרגע הרחקת האם חל שיפור משמעותי במצבו של ... [ח'], עובדה שמחזקת את החשד שאכן אבחנה זו נכונה". ד"ר שגיא שבדק את הנגעים על גופו של ח', קבע שלח' פצעים כתוצאה מחבלה ולא מהפרעה חיסונית או מחלה. הנגעים בעור החלו להבריא ברגע שהמשיבה חדלה לטפל בח'. 4. בישיבה שהתקיימה ביום 8.9.09, לאחר קבלת התסקיר, טענה באת-כוח המבקשת, עו"ד טל ויסמן-בן שחר, כי יש לאמץ את האמור בתסקיר ולהפריד בין המשיבה לילדיה. יחד עם זאת, בניגוד להמלצת שירות המבחן, עֶמדת המבקשת היא, כי תתקיים רק פגישה אחת ביום בין המשיבה לילדים. לטענת המבקשת, המשיבה אינה ראויה לאמון. המשיבה הפרה החלטתו האמורה של בית משפט לנוער (כב' השופט א' חן) באשר להסדרי ראייה עם ח'. במקרה אחד רצתה המשיבה לשנות את מיקום הפגישה שנקבע בהחלטה, ובמקרה נוסף ח' הובא למקום המפגש אך המשיבה סירבה לראותו בנוכחות פקידת הרווחה, כפי שנקבע בהחלטה. המשיבה היא אישה מניפולטיבית. היא פגעה בח' עד כדי סיכון חייו במשך תקופה ארוכה בהיותו בבית חולים, כאשר הוא נמצא תחת השגחה של צוות רפואי. כעולה מחוות הדעת הרפואיות, המשיבה סובלת מתסמונת מינכהאוזן. לפי מחקר שעשה ד"ר יגאל שביל, ל-61% מהאחים של הקורבן היו תלונות ותסמינים דומים לתסמיני הקורבנות ו-25% מהאחים נפטרו. 5. בא-כוח המשיבה, עו"ד ראובן בר חיים, טען כי יש לבטל את תנאי מעצר הבית לחלוטין. מעצר הבית לא השיג שום מטרה והוא פוגע בזכות יסוד של המשיבה. העובדה שהמשיבה מקיימת את תנאי מעצר הבית במשך כחודשיים, מעידה עליה כי היא ראויה לאמון. הרחקתה מביתה תפגע בבריאותה, בהתחשב בכך שהיא בחודש השישי להריונה, ובבריאות הילדים. טובת הילדים שהמשיבה תהיה אתם היא שיקול על. לטענתו, הפרדת הילדים מהמשיבה תגרום להם טראומה איומה, וככל שרוצים לעשות כן, נדרשות חוות דעת של פסיכיאטרים ועובדי רווחה. לפיכך, בסוגיה זו צריך לדון בית משפט לנוער. חלופת מעצר למשיבה צריכה להיות עם מנגנוני פיקוח שתבטיח את שלום הילדים הגרים אתה בדירה. עו"ד דוד הלוי, סנגורה הנוסף של המשיבה, טען טענות שאתייחס אליהן בהמשך. אומר כבר עכשיו כי אין ממש בטענותיו. שני הסנגורים טענו, כי לא נשקפת מסוכנות מהמשיבה, וזאת בהתעלם מחוות דעתו של מומחה מטעמה, דרור אורטס-שפיגל מיום 1.9.09, שאליבא דידו, נשקפת מהמשיבה מסוכנות נמוכה. 6. בהחלטה שנתתי בתום הדיון קבעתי, כי המבקשת תודיע לבית המשפט על המועד שבו ייחקרו הילדים בידי חוקרי ילדים. על תוצאות החקירה אעמוד בהמשך. ביום 9.9.09, בטרם שנחקרו הילדים, נתתי החלטה נוספת, במסגרתה הבהרתי כי חרף החלטתו של בית המשפט לנוער (כב' השופט א' חן) מיום 7.9.09, המשיבה תיפגש עם ח' רק בנוכחות פקידת רווחה וכי לאחר קבלת חוות הדעת של חוקרי הילדים בעניינם של הילדים ושמיעת טיעונים משלימים תינתן החלטה בשאלת קיומו של חשש שהמשיבה תסכן גם את ביטחונם של הילדים. לאחר שהגיע חומר החקירה של חוקרי הילדים, הורתי לשירות המבחן, בהחלטתי מיום 13.9.09, להגיש תסקיר מעצר משלים. 7. ביום 22.9.09 הגיש שירות המבחן תסקיר מעצר נוסף. בתסקיר נאמר, כי לטענת בא-כוחה, עו"ד בר חיים, אין בידי המשיבה אמצעים כספיים להמציא חלופת מעצר, שעניינה דירה בה תוכל להתגורר מחוץ לשכונת מאה שערים. כמו כן, בא-כוחה לא מסר לשירות המבחן שם של אחות מקצועית שתשהה בדירת המשיבה. שירות המבחן יצר קשר עם הרב אברהם פרויליך, שמטפל בענייני המשיבה, אשר הודיע כי הוא פועל למציאת מספר אפשרויות לחלופה מתאימה למעברה של האם לדירה אחרת, הנמצאת כנראה לא במרחק פיזי רב משכונת מאה שערים, יחד עם ילדיה ובליווי אחיות מקצועיות. חלופות כאלה לא הומצאו. 8. בישיבה נוספת שהתקיימה ביום 24.9.09 חזרה באת-כוח המבקשת, עו"ד ויסמן-בן שחר, על עמדתה, לפיה יש להפריד את המשיבה מהילדים. לטענתה, לשירות המבחן לא היתה יכולת להגיש תסקיר משלים, הואיל והמשיבה אינה משתפת פעולה, בהדגישה כי במקום שהמשיבה תרוץ אחרי שירות המבחן ותציע דירות מחוץ לשכונת מאה שערים, כפי שקורה במקרים רגילים, שירות המבחן הוא שרץ לשווא אחרי המשיבה ומבקש ממנה לעשות כן. גם חקירת הילדים התנהלה לפי ההוראות שנתנה המשיבה למבוגרים שליוו את הילדים לחוקרי הילדים ולא לפי הנוהלים של חוקרי הילדים. יש להתייחס בכובד ראש להמלצת שרות המבחן להפריד בין המשיבה לילדים ולקבוע כי הפגישות עם הילדים ייעשו מחוץ לשכונת מאה שערים. 9. בתגובה, טען בא-כוח המשיבה, עו"ד בר חיים, כי לא נשקפת מסוכנות מהמשיבה ולכן אין מקום להפרדה בינה לבין הילדים. הנטל להוכיח מסוכנות מוטל על המבקשת ומכל מקום המשיבה הוכיחה כי אינה מסוכנת. הילדים רואים רופא כל יומיים ולא אונה להם כל רע במשך החודשים שהמשיבה גרה יחד איתם בדירה. גם חוקרי הילדים התרשמו ממצבם הטוב של הילדים. לטענתו, המשיבה משתפת פעולה, משהביאה את הילדים לחקירה אצל חוקרי ילדים ובהבטיחה שרופא יראה אותם בקביעות. במהלך טיעוניו ציטט עו"ד בר חיים מסמך שהרב פרויליך קיבל מד"ר יורם בן יהודה. במסמך נאמר: "1. בתסמונת מינכהאוזן על-די שליח בדרך כלל ישנו נפגע יחיד בזמן נתון. כלומר הפוגעת, בדרך כלל האם, פוגעת בילד אחד בלבד ובאותו זמן אינה פוגעת באחר. 2. בעולם המערבי בכלל ובארצות הברית בעיקר הנטייה היום היא לטיפול נפשי משולב בכל מצבי התעללות והזנחת ילדים. הניסיון הוא לשמר את התא המשפחתי במלואו בהתאם להערכת מסוכנות ושיתוף פעולה ופיקוח הדוק". לטענתו, אין ידה של המשיבה משגת לשכור דירה חלופית או לשלם לאחות מקצועית. לפיכך, ניתן להציע נשים, שאינן אחיות, אשר ישגיחו על המשיבה בביתה בכל שעות היממה. 10. בתשובה לתגובה, טענה באת-כוח המבקשת, עו"ד וייסמן-בן שחר, כי הילדים במשך תקופה של למעלה משנה לא ראו כמעט את המשיבה, הואיל והיתה עם ח' כל יום בבית חולים עד השעות המאוחרות של הלילה. גם לפי מכתבתו של ד"ר בן יהודה ניתן ללמוד, כי המשיבה מסוכנת לילד אחד בזמן נתון. לפיכך, כיום חשוף אחד הילדים לפגיעה על-ידי המשיבה מאחר שח' הורחק מהבית, כך שקיים סיכון שתפגע באחד מהם. באת-כוח המבקשת ביקשה להדגיש, כי מהמשיבה נשקפת מסוכנות גבוהה ואין עליה פיקוח הדוק שיפיג את המסוכנות, בשים לב כי אין למשיבה כל רצון לקבל טיפול. 11. בתום הדיון התבקש שירות המבחן להכין תסקיר מעצר משלים נוסף, שבמסגרתו יבחן מספר חלופות: האחת, מגורים של המשיבה מחוץ לשכונת מאה שערים שיאפשרו למשיבה לבקר את הילדים מידי יום; השניה, מגורים של המשיבה עם ילדיה מחוץ לשכונת מאה שערים במרחק שיאפשר לילדים להמשיך ללמוד באותם מוסדות חינוך; השלישית, מגורים של המשיבה בביתה עם ילדיה ובהשגחת ארבע נשים. כמו כן, התבקש שירות המבחן לבדוק אפשרות שבשעה שהילדים יהיו במוסדות חינוך תוכל המשיבה להימצא לבדה בביתה. 12. בתסקיר מעצר משלים, האחרון בינתיים, מיום 30.9.09, נאמר כי פקידת הסעד העירונית מסרה, כי לאחרונה התקיימה פגישה של הרב פרויליך בשיתוף הרב אביגדור קווין, מנהל ארגון "עזר מציון" והרב פלדמן, מנהל קריית הילד. בשיחה זו הומלץ להם לתת טיפולים לילדים בנפרד וביחד עם ההורים, במרכז החירום החרדי, הנמצא בפיקוח שירותי הרווחה. במקום ישנה עובדת סוציאלית הדוברת את שפתם של הילדים. שירות המבחן המליץ, כי הילדים ובני הזוג ישולבו בטיפול במסגרת מרכז החירום החרדי. שירות המבחן חזר על הערכתו, לפיה ממכלול המידע שקיים אודות המשיבה, אין הוא יכול לשלול מסוכנותה של המשיבה כלפי שאר ילדיה. לכן, חזר על קביעתו לפיה ישנה חשיבות להפרדה פיזית של המשיבה מילדיה. כמו כן, חזר שירות המבחן על המלצתו הקודמת תוך שהוא מדגיש, כי לדעתו רק אחות מקצועית תוכל להיות עם המשיבה והילדים, מפני שהכשרתה וניסיונה יקנו לה יכולות לבחון בחינה מעמיקה ומקצועית של מצבים שבהם עלולה להיות פגיעה בילדים. אם יהיה צורך בדיווח, הרי שעלול להתעורר אצל הנשים שמוצע כי יפקחו על המשיבה, ניגוד אינטרסים בין תפקידן כמפקחות לדאוג לקיים את החלטת בית המשפט, לבין הנאמנות והרצון לגונן על המשיבה מתוך היכרות עמה או מתוך מחויבות לקהילה עליה כולן נמנות או בשל לחצים חברתיים שיופעלו עליהן. לכן, לדעת שירות המבחן, רק אחות מקצועית תוכל למלא את התפקיד מתוך מחויבות למקצועה. שירות המבחן בחן את מפקחים שהוצעו וכמפורט בתסקיר פסל את כולם, בשל אי עמידתם בתנאי האמור. עוד נאמר בתסקיר, כי לא הוצעה חלופה מחוץ לשכונת מאה שערים. בהעדר חלופה מתאימה מחוץ לשכונת מאה שערים ובהעדר מפקחים מתאימים נמנע שירות המבחן ממתן המלצה באשר לחלופות בהן המשיבה תתגורר מחוץ לביתה. 13. בישיבה שהתקיימה ביום 1.10.09 ביקשה באת-כוח המבקשת, עו"ד ויסמן-בן שחר, לעצור את המשיבה עד תום ההליכים המשפטיים נגדה, מאחר שאינה משתפת פעולה ומערימה קשיים על שירות המבחן ושירותי הרווחה. המבקשת קיוותה, כי המשיבה תעדיף את החלופה של מגורים מחוץ לשכונת מאה שערים, אבל חלופה כזאת לא הוצעה. אם תוצע חלופה מתאימה לא יבוצע צו המעצר. אין המבקשת מתעלמת מהקושי של הפרדת הילדים מהמשיבה, אך הם יישארו באותה מסגרת של מגורים ולימודים. 14. בא-כוח המשיבה, עו"ד בר חיים, התנגד לבקשה. על הדברים שאמר בראשית תגובתו לבקשה, אייחד דברים להלן. גם לא אחזור על טענות שכבר נטענו. לדבריו, הדרישה למגורים מחוץ לשכונת מאה שערים והדרישה שתהיה אחות מקצועית שתפקח על המשיבה אינן אפשריות, הואיל ואין למשיבה דמים לשלם הן לשכירת בית מחוץ לשכונת מאה שערים והן להעסקת אחות בשכר. 15. לבקשתי זומנה לישיבה גב' רות מטות, פקידת סעד עירונית ראשית. הדברים ששמעתי מפיה היו קשים לשמיעה. היא תיארה מסכת איומים והטרדות בלתי פוסקים עד ערב הימים הנוראים. פורסמו פשקווילים, לפיהם לשכת הרווחה היא השטן. היתה התנפלות על לשכת הרווחה בשכונת הבוכרים ושריפתה ואף נסגרה לשכת הרווחה בכיכר השבת. לאחרונה נפתחו שוב שתי הלשכות. בנסיבות אלה, רגלו של אף עובד רווחה לא תדרוך בשכונת מאה שערים, עם ליווי ובלי לווי. עלויות השמירה לצורך משימה כזו הן עצומות. לכן, לא עושים ביקורי בית בשכונת מאה שערים וכך לא מסכנים חייו של אף עובד רווחה. גב' מתות הוסיפה והדגישה, כי חרף האלימות והחשש להישנותה, עובדי הרווחה אינם נרתעים וממשיכים במאמציהם ליצור קשר ולקיים שיתוף פעולה עם האוכלוסייה החרדית. לטענתה, גם אם היא היתה מבקרת לשעה קלה בדירת המשיבה ורואה את הילדים בכל ביקור לא סגי בכך. מביקור קצר קשה לדעת מה עושה המשיבה עם הילדים בשעות האחרות של היממה. המשיבה היא אישה אינטליגנטית. בעת הפגישות איתה היא מציגה עצמה כאם אוהבת, בבחינת שתי נשים שונות: האחת מסורה והאחרת אלימה. להערכת גב' מטות, דרוש טיפול פרטני בכל אחד מהילדים ובמשיבה, וכך ייווצר אמון ושיתוף פעולה בינם לבין שרותי הרווחה. גב' מטות הצטרפה להמלצת שירות המבחן להרחיק את המשיבה מהילדים, בהוסיפה כי בכל תקופות האשפוז בהן המשיבה היתה עם ח' בבית החולים הדסה, כשנה וחצי, סבתם, אמה של המשיבה, טיפלה בילדים ברוב שעות היממה ואף השכיבה אותם לישון. 16. הרב יצחק קירשנבוים, שהוא ראש ישיבה, ביקש את רשות הדיבור והרשות ניתנה לו. לדבריו, הקהילה שעמה הוא נמנה, משתפת פעולה עם שירותי הרווחה וכי יש להתחשב בנזק שיגרם לילדים אם המשיבה תופרד מהם. כמו כן, טען כי אם יש צורך בערב נוסף הוא מוכן להיות ערב ולפקח על דירת המשיבה ועל הילדים. לדבריו, אין לקהילה שליטה על אנשים המאיימים על שירותי הרווחה, בהדגישו כי בקהילה אין היתר על-פי דין תורה לאיים או להטריד. דיון התערבות המדינה בתא המשפחתי בשל טובת הילד 17. טענתו המרכזית של בא-כוח המשיבה, עו"ד בר חיים, נגד הוצאתה של המשיבה מהבית בו היא מתגוררת עם הילדים היא, שהוצאתה מהבית תפגע בטובתם, תגרום להם לטראומה ותביא לחורבן המשפחה. לדידו, כבר היום הילדים פגועים ממחול השדים המתחולל סביבם. ומה יקרה אם אחד הילדים יהיה זקוק למשיבה בשעות הלילה? הוא ישווע לעזרה, אך המשיבה לא תוכל לסעוד אותו או להרגיעו ולהשקיטו. לכן, טען כי צו כזה ניתן ליתן רק לאחר קבלת חוות דעת של פסיכיאטר ופקידי רווחה, שהם אמונים בתחום זה. המצב הקיים הוכיח את עצמו במשך כחודשיים. בתקופה זו אף אחד מילדים לא נפגע על-ידי המשיבה. המשיבה בחודש השישי להריונה וטלטולה מהמקום בו היא מתגוררת, אם בית משפט יחליט להרחיקה מהבית, לדירה מחוץ לשכונת מאה שערים, יקשה עליה. 18. עו"ד הלוי הוסיף על הדברים האלה, באומרו כי הטענה שהמשיבה אינה משתפת פעולה עם רשויות הרווחה אינה מדויקת. המשיבה נרתעת משיתוף פעולה עם רשויות הרווחה מאחר שבזמנו זומנה לשיחה אצל רשויות הרווחה ובתום הפגישה, לאחר שיצאה מהפגישה, נעצרה בידי המשטרה. יתרה מזאת, שירות המבחן לא קבע שמשיבה מסוכנת לילדיה, אלא קבע שאינו יכול לשלול הסיכון כאמור. מסקנה זו אינה מאפשרת קביעת תנאי שחרור דרקוניים למשיבה. שירות המבחן בוחן את מסוכנותו של נאשם ובוחן חלופות להפחית באופן ממשי את מסוכנותו או לשלול אותה. שירות המבחן אינו מומחה לשאלות המורכבות של טובת הילד ומסוגלות הורית. זו המומחיות של בית משפט לנוער. בחוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה, העובד הסוציאלי דרור אורטס-שפיגל, קבע המומחה כי המסוכנות של המשיבה בתקופת התנהלות המשפט היא נמוכה ולא נמצאו אינדיקציות לפגיעות בילדים על-ידי המשיבה. 19. צדק עו"ד בר חיים בדבריו, כי המדינה אינה ממהרת להתערב באוטונומיה של התא המשפחתי. ברם, קיימות נסיבות בהן נאלצת המדינה לעשות כן בשל אי קיום חובותיהם של הורים כלפי ילדיהם. אכן, טובת הילד הינה אצל הוריו ולא במהרה ינתק בית משפט ילד מהוריו. אך יש מקרים שהמדינה חייבת להתערב בתא המשפחתי, לצורך הגנה על הקטין. כך נעשה למשל, כאשר מתקיימים התנאים להכרזתו של קטין כ"קטין נזקק", לפי סעיף 2 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960. ראו במיוחד, סעיף 22 לחוק הנוער, וגם חוק הסעד (סדרי דין בענייני קטינים, חולי נפש ונעדרים), תשט"ו-1955. יפים בהקשר דנא דבריו של כב' הנשיא שמגר בע"א 2266/93 פלוני קטין נ' פלוני, פ"ד מט(1) 221, 236 (1995), בקובעו לאמור: "השאיפה לצמצם את התערבותה של המדינה ברורה - התערבות מאסיבית של המדינה בתחום יחסי הורים-ילדים תרוקן מתוכן את רעיון הסמכות ההורית; ההימנעות מהתערבות מדגישה את העובדה שהילד חי בראש ובראשונה בחסות הוריו ובאחריותם, וכי מעמד המדינה או החברה משניים במעמדם, אלא אם כן מתברר שדרושה התערבות המדינה לשם הגנה על הילד". ובהוסיפו בעמוד 237: "ההנחה בדבר התערבות מינימאלית של המדינה נסתרת משיוצאים מתחומי המקרה הרגיל, קרי, כאשר מתעורר משבר בתא המשפחתי; התערבות המדינה תידרש לא משום הפרת חובה מחובותיו של הורה כלפי המדינה (למשל: הפרת החובה לשלוח ילד לבית ספר על-פי חוק חינוך חובה), אלא משום הפרת חובת ההורה כלפי ילדו ... המדינה מתערבת כשהיא נחלצת להגן על הילד. כוחה של המדינה להתערב נעוץ בחובתה כ-parens patriae להגן על אלו מאזרחיה שאינם מסוגלים להגן על עצמם. הנסיבות הדורשות התערבות המדינה הן אלו שבהן אין ההורים ממלאים את תפקידם כראוי...". בית משפט הוא "אביהם של קטינים" והוא מצווה להגן על קטינים מפני הורים הפוגעים בהם (בש"פ 1883/92 מדינת ישראל נ' ברכה, פ"ד מו(3) 485, 487 (1992)). 20. סקירת הראיות שפורטו בהחלטה הראשונה ונתונים נוספים המפורטים בהחלטה זו מובילים למסקנה, כי המדינה חייבת להתערב בתא המשפחתי של המשיבה בשל הפרת חובותיה כלפי ח' והחשש הגדול להפרת חובותיה כלפי הילדים, או למצער שניים מהם: הילד ש' והילדה ח'. תסמונת מינכהאוזן 21. באת-כוח המבקשת, עו"ד ויסמן-בן-שחר, חזרה על הטענה כי חיוני שהמבקשת תימצא במעצר בית מלא מחוץ לשכונת מגוריה מאה שערים תוך מתן אפשרות למפגש עם הילדים פעם אחת ביום. לטענתה, המשיבה סובלת מתסמונת מינכהאוזן על-ידי שליח, ויש למנוע, בשל כך, פגיעה בילדים. בטיעוניה הסתמכה באת-כוח המבקשת על מאמרו של ד"ר יגאל שביל, רופא ילדים. במאמר שכותרתו "תסמונת מינכהאוזן על-ידי שליח", הלקוח מספרם של ד"ר הורוביץ ובן יהודה התעללות בילדים, נאמר כי לתסמונת מספר מאפיינים מצטברים: (1) מחלת ילד שנגרמת או מזויפת על-ידי הורה או אדם אחר הממלא תפקיד זה; (2) הילד מובא לבדיקה או להערכה רפואית חוזרת, בדרך כלל בעקביות, מה שמצריך לערוך לו בדיקות או פרוצדורות רפואיות מרובות; (3) האחראי מכחיש כל ידיעה על מקור מחלתו של הילד; (4) התלונות והסימנים החולניים בילד נעלמים כאשר מפרידים בינו לבין האחראי עליו. האבחנה של התסמונת היא אבחנה פדיאטרית ולא פסיכיאטרית, קרי עלפי עובדות ומעשים. לדעתו של ד"ר שביל, האבחנה של התסמונת צריכה להיות חד-משמעית, למשל מצלמת וידיאו בבית חולים הקולטת את מעשיה של האם. כעולה מסיכום אחרון של מספר הילדים שסבלו מתסמונת מינכהאוזן שנעשה על-ידי מרי שרידן בשנת 2003 (סיכום של 451 מקרים שפורסמו ב-154 מאמרים בספרות הרפואית והפסיכו-סוצילאית), ל-61% מהאחים היו תלונות ותסמינים דומים לתסמיני הקורבנות ו-25% מהאחים נפטרו. באת-כוח המבקשת תמכה את טענתה, לפיה המשיבה סובלת מתסמונת מינכהאוזן, גם בחוות דעת נוספת מיום 12.2.09, של ד"ר וינטראוב מיכאל, מנהל מחלקת המטואונקולוגיה ילדים, מחלקה שגם בה טופל ח'. ד"ר וינטראוב, מפרט את הבסיס לחשדות, לפיהן המשיבה סובלת מתסמונת מינכהאוזן, בין היתר, ראיות שהוזכרו בהחלטה הראשונה, ממצאים ובדיקות בבית החולים שלא עלו בקנה אחד עם דיווחיה של המשיבה והתנהגותה, כפי שנצפתה על-ידי הצוות הרפואי, וכמובן השיפור הדרמטי במצבו של ח' לאחר הרחקתו מהמשיבה והעובדה שהוא ניזון באופן רגיל דרך הפה. עוד הסתמכה המבקשת על חוות דעתו של ד"ר יורם בן יהודה, מנהל היחידה לרפואה דחופה ילדים, שחוות דעתו צוטטה לעיל. 22. באי-כוח המשיבה הסתמכו בטיעוניהם על חוות דעתו של העובד הסוציאלי דרור אורטס-שפיגל. בחוות דעתו כתב אורטס-שפיגל, כי אינו יכול לקבוע אם המשיבה סובלת מתסמונת מינכהאוזן. משכך, מעוררת תמיהה קביעתו בחוות הדעת כי נשקפת מהמשיבה מסוכנות נמוכה. לא זו אף זו, אורטס-שפיגל ראיין קרובים של המשיבה, הורים, ואנשי חינוך אך הסתפק "בתצפית חטופה" של הילדים ומתצפית זו קבע, כי "הילדים נראים טוב והאינטראקציה ביניהם ובין אמם [המשיבה] נראית בריאה" (עמוד 13 לחוות הדעת). בחוות דעתו גם אין התייחסות לרוב הנתונים המופיעים בתסקיר שירות המבחן. אורטס-שפיגל גם לא נחשף ולא קרא את החומר הרפואי שעמד ביסוד ההחלטה הראשונה והמתייחס לח', אף כי עיין במסמכים רפואיים המתעדים טיפולים רפואיים שקיבלו הילד ש' והילדה ח'. קשה לייחס משקל רב לחוות דעת זו, מה גם שאורטס-שפיגל אינו מתיימר להבין בתסמונת מינכהאוזן (עמוד 15 לחוות הדעת). קביעתו (שם) כי "אין בידי לקבוע כל עמדה כי ... [המשיבה] לוקה בתסמונת מינכהאוזן כלפי בנה" חסרת בסיס, שכן לא עיין בראיות התביעה. לכן, גם מסקנותיו הנוגעות לטיפולים הרפואיים שקיבלו הילדים ש' וח' לוקים בחסר בהציגם תמונה חלקית של התנהגות המשיבה. לאור האמור, אין בידי ליתן משקל כלשהוא לחוות הדעת. 23. בנוסף לחוות דעתו של אורטס-שפיגל, הסתמכו באי-כוח המשיבה גם על חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר יעקב מאיר-וייל. ד"ר מאיר-וייל מוּנה כמומחה בהסכמת הצדדים בהחלטה של כב' הנשיאה, השופטת ש' דותן, בהליך המעצר בבית משפט השלום בירושלים טרם הגשת כתב האישום (ב"ש 10839/09). בחוות דעתו מיום 22.7.09, אשר מוענה ונשלחה לשני רבנים, פרויליך ודווידוביץ, אך לא לבית המשפט, כתב ד"ר מאיר-וייל, כי בדק את המשיבה שלוש פעמים בימים 20.7.09, 21.7.09 וב-22.7.09. הפגישות נמשכו בין שלושים דקות לשעתיים. לדברי המשיבה, בשיחתה עם המומחה, היחס של הצוות הרפואי כלפיה השתנה לאחר שפנתה לרב פירר והלה המליץ לה לעבור לבית חולים אחר ולאחר שהתעורר חשדה כי הטיפולים שמקבל ח' הם ניסיונות רפואיים שעשו בו הרופאים. טענות אלה נזנחו על-ידי באי-כוחה של המשיבה. לאחר ששוחח עם המשיבה קבע המומחה, כי האבחנה בפסיכיאטריה של תסמונת מינכהאוזן אינה מתבצעת בפגישה בודדת ואין בממצאים מהבדיקות שבדק את המשיבה כדי להצדיק חשד אבחנתי, כי תסמונת מינכהאוזן היא האבחנה המתאימה. לאור זאת, המשיבה תוכל, לדבריו, להמשיך בביצוע תפקידי הורות כלפי כל ילדיה, כולל ח'. ביום 26.7.09 כתב ד"ר מאיר וייל שני מכתבים, האחד לרבנים פרויליך ודווידוביץ והשני לפסיכיאטר המחוזי ד"ר משה קליאן. במכתבו לרבנים כתב ד"ר מאיר וייל, כי לא ראה עצמו כמומחה שמונה מטעם בית המשפט, אלא כעונה על בקשת הרבנים לבדוק את המשיבה. "אולי בכך היתה אחת מטעויותיי. כתוצאה מכך נוסח מכתבי ונכתב כתשובה למזמיני הבדיקה תוך אזכור העובדה שנבחרתי כמומחה בודק לבקשתכם." (ההדגשה במקור). עוד כתב המומחה, כי מצא לנכון לבדוק שוב את חוות דעתו, בהתחשב בכך שחומר החקירה לא עמד לנגד עיניו, חומר שאותו לא ביקש לקבל מהמשטרה ומהפרקליטות. לדבריו: "הרקע 'המהומתי' סביב הבדיקה והצורך ליתן תשובה אמיתית בהקדם תרמו לדחיפות שבה בצעתי את הבדיקה. לצערי לא זכיתי לעיין בכל החומר שהצטבר במקרה זה: רפואי וחקירתי". בשל כך ביקש המומחה להסתייג מהמשפט: "להערכתי המקצועית תוכל הנבדקת להמשיך בביצוע תפקידי הורות כלפי ילדיה כולל ... [ח'] ללא כל סכנה". עוד הוסיף ד"ר מאיר-וייל, כי לא היו בידיו הכלים המספיקים להגיע למסקנה זו. על מנת להעריך מסוכנות צריך הרבה יותר חומר וזמן מאלו שהיו בידיו. זולת המשפט האמור, ממנו חזר ד"ר מאיר-וייל, הוא לא מצא פגם בממצאים האחרים הכלולים בחומר שנמסר לבית המשפט. במכתב לפסיכיאטר המחוזי, ד"ר קליאן, כתב ד"ר מאיר-וייל, כי שרבט את חוות דעתו מבלי לראות את כל החומר הרלוונטי שבידי הפסיכיאטר המחוזי, הפרקליטות ובית החולים הדסה בעניינה של המשיבה. לדבריו, הוא הגיע למסקנה כשהעמיד עצמו בעמדה שאינה מקובלת עליו במישור המקצועי. במכתב חזר ד"ר מאיר-וייל על האמור במכתבו לרבנים פרויליך ודווידוביץ, לפיו הוא מסתייג רק מהמשפט הנוגע למסוכנותה של המשיבה, בהדגישו כי על מנת להעריך את מסוכנותה יש צורך לעיין בחומרים נוספים ולהקדיש זמן נוסף למקרה. סבורני, כי קשה ליתן משקל כלשהו לחוות הדעת של ד"ר מאיר-וייל גם במתכונתה המצומצמת וזאת בשל מחשבתו הסובייקטיבית, כי עליו לכתוב חוות דעת מוזמנת. מכאן, שגם קשה לקבל את מסקנתו השוללת תסמונת מינכהאוזן אצל המשיבה. ד"ר מאיר-וייל קשר בין העדר מסוכנות לבין המסקנה, כי המשיבה אינה סובלת מתסמונת מינכהאוזן, לכן קשה להבין מדוע הסתייג רק ממסקנתו כי אינו יכול להעריך את מסוכנותה של המשיבה (ראו לעניין זה, ע"א 4330/07 מוזס נ' מדינת ישראל, (5.3.09)). אוסיף בהקשר דנא, כי לא מובנת לי הטענה של בא-כוח המשיבה, עו"ד הלוי, שהביא כראיה לסתור את מאמרו של ד"ר שביל, את מאמרם של ד"ר ולדימיר לרנר ופרופ' אליעזר ויצטום. המאמר דן בסימפטומים של תסמונת מינכהאוזן וגם במאמר זה מופיעים מאפיינים זהים לאלה שאותם מנה ד"ר יגאל שביל במאמרו. גם טענתו של עו"ד הלוי, כי נושא תסמונת מינכהאוזן מצוי במחלוקת עובדתית באנגליה, נטענה בחללו של אולם בית המשפט מבלי להביא לה תימוכין. 24. לסיכום - הונחו לפניי ראיות המצביעות על התנהגות של המשיבה, המעלה חשש כבד כי היא לוקה בתסמונת מינכהאוזן. ראיות אלה לא נסתרו, בהליך דנן, על-ידי המשיבה. העדר שיתוף פעולה של המשיבה לאפשר חקירת הילדים 25. לחלק ניכר מטיעוניו של עו"ד דוד הלוי לא היה בסיס בחומר הראיות. עו"ד הלוי חזר וטען להסכמות באשר לאופן חקירתם של ילדי המשיבה על-ידי חוקרי נוער, לרבות ההסכמה כי לאחר החקירה יחזרו כל הילדים לביתם. לדבריו, הסכמות אלה לא קוימו על-ידי המבקשת ולכן התאפשרה חקירת הילדים. אין שום בסיס לטענה זו בפרוטוקולים שהוגשו לעיוני. עמדתה של המבקשת הובהרה כבר בישיבה מיום 20.7.09. באת-כוח המבקשת, עו"ד מעין אורן-רימון, טענה כי המבקשת מוכנה לשחרר את המשיבה, אלא שבשל מסוכנותה הרבה המבקשת חייבת לקבל את חוות דעתם של הגורמים המוסמכים עד כמה המשיבה סובלת ולמי היא מסוכנת. המבקשת גם התנגדה לחזרתו של ח' לביתה של המשיבה. מי שלא קיים הבטחות להביא את הילדים לחקירה היו המשיבה, משפחתה ואחרים, כפי שגם כתבה כב' השופטת ע' ארבל בהחלטתה (סעיף 14 להחלטה בבש"פ 6426/09 ; ראו גם דבריה של עו"ד גלית שוהם בישיבה מיום 23.7.09). גם בחומר החקירה של חוקרי הילדים יש אישור לעובדה זו. המבקשת סירבה להצעת כב' הנשיאה, השופטת ש' דותן, להחזיר את כל הילדים לדירת המשיבה, משסברה שנשקפת סכנה למי מהילדים אם יגורו יחד עם המשיבה. המבקשת נהגה נכון כאשר סברה, מאותה סיבה, שיש לדחות את הצעתו הדומה של כב' השופט ר' כרמל, שגם לה לא מצאתי זכר בפרוטוקול, מה עוד שהשופט כרמל לא היה מודע לעובדה שד"ר מאיר-וייל חזר בו בחלק מחוות דעתו, לפיו המשיבה אינה מסוכנת, וגם לא היו בפניו רשומות רפואיות הנוגעות לילד ש' ולילדה ח' (פרוטוקול הדיון בב"ש 9046/09 מיום 24.7.09). הטענה, כי דברי כב' השופטת ע' ארבל, על אי הגעתם של ילדי המשיבה לחקירות מתייחסים לפרק הזמן שלפני הישיבה שהתקיימה בפני הנשיאה, הם בלשון המעטה חוסר דיוק. גם לא מובנת לי הטענה של העובד הסוציאלי אורטס-שפיגל, שעליה חזרו באי-כוחה של המשיבה, לפיה אפשר לשקול ביצוע החקירה בצורה שתתקבל על דעת המשפחה ולא נגד רצון המשפחה. סבורני, והדבר ידוע היטב גם לבאי-כוחה של המשיבה, כי אין מכתיבים לחוקרי ילדים את אופן חקירת ילדים. 26. אף הטענה כי שהמשיבה אינה משתפת פעולה עם רשויות הרווחה מאחר שבזמנו זומנה לשיחה אצל רשויות הרווחה ובתום הפגישה, לאחר שיצאה מהפגישה, נעצרה בידי המשטרה, אין בה ממש. רשויות הרווחה היו חייבות לדווח למשטרה על מעשי המשיבה, מאחר שהיה להן יסוד סביר לחשוד במעשיה (סעיף 368ד לחוק העונשין, התשל"ז-1977). טענות נוספות של באי-כוח המשיבה 27. באי-כוח המשיבה חזרו מספר פעמים על דברים שכתב פרופ' איתן בכר, פסיכולוג ראשי, במכתבו למנהל המערך הרפואי בהדסה עין כרם מיום 23.9.09, שבמסגרתה הביע דעתו כי אין מניעה לשחרר את המשיבה למעצר בית בנוכחות מבוגרים אחרים כך שיובטח כי לא תתרחש פגיעה בילדים. כל החלטה שתתקבל, צריכה להבטיח מנקודת מבט קלינית שלא תתאפשר פגיעה של המשיבה בילדים. ברם, הם שכחו לציין כי פרופ' איתן בכר לא ראה את המשיבה וחוות דעתו היא "אקדמית", כלשונו. מכל מקום גם פרופ' בכר מדגיש, כי צריך להבטיח שלא תתרחש פגיעה בילדים. 28. עו"ד הלוי הלין על השינוי בעמדת המבקשת שחזרה בה מהסכמה, לפיה המשיבה תוצא משכונת מאה שערים עם ילדיה. עו"ד הלוי שכח לציין, כי השינוי בעמדת המבקשת נבע מחוסר שיתוף פעולה של המשיבה ומשפחתה ובמיוחד סיכול חקירת הילדים וחקירתם בסופו של דבר בדרך שהיתה למורת רוחם של החוקרים. עד היום גם לא נערך ביקור בית בביתה של המשיבה וזאת לא באשמת גורמי הרווחה. חוות הדעת של ד"ר מאיר-וייל, שהיתה אף היא נדבך להסכמת המבקשת, קרסה, כאמור. לא מובן לי כיצד היה יכול עו"ד הלוי להסתמך שוב ושוב על חוות דעת זו, כאשר גם מי שכתב אותה מודה שהיא לוקה בחסר, מפני שלא היה לפניו כל החומר והיא נערכה במהירות בשל קוצר הזמן. כאמור, ד"ר מאיר-וייל ציין במפורש בחוות דעתו השניה, כי יש צורך ביותר חומר וזמן לכתוב חוות דעת אמינה ומקצועית. ודוק. עו"ד הלוי גם התעלם מדבריו של המומחה, כי ראה עצמו שליח הרבנים לעריכת חוות הדעת ולא כמומחה מטעם בית המשפט. 29. עוד טען עו"ד הלוי, כי כב' הנשיאה, ש' דותן, לא מצאה כי יש חומר המבסס את הקביעה כי המשיבה מסוכנת לילדים. שוב מדובר באי דיוק. באותה עת טרם עמד כל חומר החקירה בעניינה של המשיבה לנגד עיניה של הנשיאה, שהרי באותה עת טרם הוגש נגד המשיבה כתב אישום וכפי שאמרה השופטת ע' ארבל בסעיף 10 להחלטה (לעיל): "להגשת כתב אישום עצמה יש משמעות של חציית קו ראייתי". כב' הנשיאה, ש' דותן, לא נתנה בהחלטתה משקל ראוי להתחמקויות של המשיבה ובני משפחתה לאפשר חקירת הילדים. דומה כי לא עלה על דעת הנשיאה, כי המשיבה ובני משפחתה ובכלל זה בעלה של המשיבה, יבזו ויפרו התחייבויות להביא את הילדים לחקירה. גם לא עמדו בפניה חוות דעת רפואיות, המעלות החשש כי המשיבה סובלת מתסמונת מינכהאוזן ושהיא מסוכנת לילדים. כל שעמד בפניה היה חוות הדעת של ד"ר מאיר-ויזל, שעל משקלה עמדתי לעיל. ולבסוף, שירות המבחן, בתסקירו מיום 3.9.09, לא שלל את מסוכנותה של המשיבה כלפי הילדים, אך זאת משום שהמשיבה ומשפחתה חסמו כל קשר ומגע בין הילדים לשרותי הרווחה, שרות המבחן וחוקרי הילדים. מעמד תסקיר המעצר של שירות המבחן בהתייחס לשאלת מסוכנות המשיבה 30. בישיבה האחרונה, יצא בא-כוח המשיבה, עו"ד בר חיים, חוצץ נגד הפרקליטות שפעלה ברוע לב ונגד שרות המבחן אשר "פגע בכבוד בית המשפט", מאחר שלא קיים הנחיות שהפנתי אליו. הואיל והדברים לא כוונו לאוזני אלא לאוזניים כרויות אחרות, לא אתייחס לטיעון זה. יחד עם זאת ברצוני להגיב לטענות המשפטיות הנוגעת למעמדו של שירות המבחן המכין תסקירי מעצר. 31. בבש"פ 3344/08 מדינת ישראל נ' פלונית (התיק המכונה בתקשורת "אימא טליבאן") טרם פורסם (11.4.08), אמר כב' השופט ח' מלצר את הדברים הבאים: "מעצם העובדה שאני מבקש הכנת תסקיר מעצר משירות המבחן, מובן כי אינני מקבל את טיעוני ב"כ המשיבה, כי שירות המבחן לא יהיה מסוגל לנטרל עצמו מהשפעת הפרסומים בכלי התקשורת, שכן מניסיוני אני מתרשם ממקצועיותו ומגישתו חסרת הפניות של השירות". על חשיבותו המקצועית של שרות המבחן בהגשת תסקירי מעצר בכלל, ובמקרים של אלימות במשפחה בפרט, אמר בית המשפט העליון לא אחת ולא שתיים, דברים ברורים וצלולים. אביא להלן מקצת מאמירותיו: בבש"פ 3237/06 פלוני נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (25.4.06), אמרה כב' השופטת ע' ארבל: "שירות המבחן הוא הגורם בעל הכלים המקצועיים להעריך בשלב המעצר את מסוכנותו של נאשם ואת התאמתן של החלופות המוצעות כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו, כמו גם לבוא בהמלצה בדבר אמצעי פיקוח נוספים, באם ההמלצה היא על שחרורו של הנאשם לחלופת מעצר". בבש"פ 5540/08 מרזן נ' מדינת ישראל (9.7.08), הוסיפה כב' השופטת ע' ארבל לאמור: "תסקיר שירות המבחן הינו כלי חשוב ביותר בהערכת האפשרות לשחרר נאשם לחלופת מעצר. שירות המבחן בודק את תמונת המצב בכלים מקצועיים ומשמש כלי עזר חשוב של בית המשפט לבחינתם של נושאים אשר בית המשפט אינו יכול לבחון בעצמו ... אכן, אין חולק כי המלצת שירות המבחן אינה כובלת את ידיו של בית המשפט, וכי בית המשפט יכול להורות על שחרורו של נאשם לחלופת מעצר אף ללא תסקיר במקרים מסוימים... ". ברם, ישנם מקרים שבהם בית המשפט יתקשה לשחרר נאשם לחלופת מעצר ללא תסקיר מעצר. בבש"פ 10312/07 מדינת ישראל נ' י' ש', טרם פורסם (13.12.07) אמר כב' השופט ח' מלצר: "לתסקיר המעצר נתונה חשיבות רבה בהכרעה בדבר חלופת מעצר. באמצעות תסקיר המעצר יכול בית המשפט להעריך את מידת האמון שניתן ליתן בנאשם שיעמוד בתנאי השחרור שנקבעו לו. הוא מסייע לבית המשפט להעריך את מידת המסוכנות הנשקפת מן העצור, ותורם להערכת בית המשפט בדבר כוחה של חלופת מעצר להפיג את מסוכנות זו... לתסקיר המעצר נודעת משמעות מיוחדת בהליכי מעצר הנוגעים לעבירות של אלימות במשפחה. לעיתים קרובות מאופיינות עבירות אלו בהתנהגות בלתי נשלטת, המקשה על מלאכת מציאת חלופות המעצר המתאימות שיבטיחו את הפגת המסוכנות ... קושי אופייני זה מחייב זהירות מיוחדת, ומכאן חשיבותו הגבוהה של התסקיר דווקא בעבירות מסוג זה. עמד על כך השופט ד' חשין: 'בשל המימד הפסיכולוגי החזק וההתנהגות הלא רציונאלית, הטבועים בעבירות מסוג זה, שמור תפקיד מיוחד לתסקיר המעצר בקביעה אם ניתן לאיין את מסוכנותו של הנאשם בחלופת מעצר אם לאו' (בש"פ 8171/06 ע' ג' נ' מדינת ישראל, (24.10.06)" ראו גם דברי כב' השופט א' רובינשטיין שעמד על הצורך בקבלת תסקיר של שירות המבחן במקרים שיש בעיתיות נפשית ועבר נקי בעבירות של אלימות במשפחה (בש"פ 8788/06 ג' ג' נ' מדינת ישראל, (5.11.06); כב' השופט ח' מלצר בבש"פ 2157/09 פלוני נ' מדינת ישראל, (19.3.09)). אמנם בית המשפט אינו כבול להמלצות שירות המבחן, שכן בית המשפט שוקל שיקולים נוספים על אלה המסורים לשירות המבחן וההכרעה הסופית היא לעולם בידי בית המשפט. יחד עם זאת, כפי שעמד על כך כב' השופט ח' מלצר בבש"פ 3782/08 פלוני נ' מדינת ישראל, (6.7.08): "ואף על פי שככלל, בית המשפט אינו מחויב להמלצות שירות המבחן, הרי שנדרשים שיקולים כבדי משקל לסטייה מהמלצה שלילית של שירות המבחן (ראו: בש"פ 3386/07 מדינת ישראל נ' אשד (, 18.4.07); בש"פ 3286/07 מדינת ישראל נ' פלוני (, 16.4.07); בש"פ 2375/08 פלוני נ' מדינת ישראל (, 20.3.08); בש"פ 2798/08 מדינת ישראל נ' פלוני (, 27.3.2008))". 32. בנסיבות בהן אחת מעילות המעצר מקימה חזקת מסוכנות נגד המשיבה, הנטל רובץ לפתחה להפיג את החשש למסוכנותהּ. עמדה כל כך כב' השופטת א' חיות בבש"פ 3228/07 פלוני נ' מדינת ישראל, (1.5.07), בקובעה לאמור: "העבירות המיוחסות לעורר הן עבירות של אלימות כלפי בן משפחה המקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית (ראו סעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996))." כך גם כב' השופט ח' מלצר בבש"פ 10312/07, שם: "מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק - חזקה כי מתקיימת עילת המסוכנות אלא אם כן הוכיח הנאשם אחרת. על המשיב מוטל, לפיכך, הנטל להוכיח כי קיימת חלופת מעצר המפיגה את המסוכנות הנשקפת ממנו. בהיעדר חלופה שכזו, אין מנוס מהשארת העצור במעצר, וזאת בכפוף לבחינת יתר השיקולים הנדרשים לעניין, לרבות זכותו של החשוד לחירות" (ראו גם בש"פ 3782/08, שם). מסקנות 33. לאור התשתית הראייתית שהונחה לפניי, כמפורט בהחלטה הראשונה והאמור לעיל, הנני לקבוע כי הוכחה מסוכנותה של המשיבה ברמה גבוהה כלפי הילדים. כפי שאמרה כב' השופטת א' פרוקצ'יה בבש"פ 5848/09 דיבה נ' מדינת ישראל, , (9.9.09): "בית המשפט אינו נדרש בשלב זה לבחינת הראיות על-פי מבחנים ראייתיים חלוטים ונוקשים. הראיות נבחנות בכללותן על-פי אמות מידה של הסתברות, הגיון ושכל ישר, וכל אלה מובילים למסקנה כי יש בידי התביעה תשתית ראייתית לכאורית מספקת לצורך המעצר (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 145 (1996); בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל, , 10.4.05); בש"פ 8534/07 איבגי נ' מדינת ישראל, , 23.10.2007); בש"פ 3556/08 סבן נ' מדינת ישראל (1.5.2008); בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 817 (1997))". ראו גם, בש"פ 1381/09 גיבלי נ' מדינת ישראל, (8.3.09). חומר הראיות שהציגה המבקשת הוא חומר שיש בו על-פי הסתברות, הגיון ושכל ישר, פוטנציאל להרשעתה של המשיבה ולמעצרה על-פי עילות מעצר שביקשה המבקשת כאמור בסעיף 21 לחוק המעצרים. יש בחומר הראיות עדויות של עדי ראייה, סרטי ווידיאו שנעשו, מבלי שהמשיבה היתה מודעת לכך, דברים שאמר ח' אודות המשיבה או התייחסותו למשיבה, השינוי הדרמטי במצבו הבריאותי מיד לאחר שנאסר על המשיבה לטפל בו ועוד (ראו בש"פ 5848/09 דיבה נ' מדינת ישראל, (9.9.09)). בנוסף שמרה המשיבה על זכות השתיקה. עד עצם היום הזה לא נאמר לבית המשפט מה גרסתה של המשיבה והאם היא עומדת מאחורי הדברים שאמרה לד"ר מאיר-וייל. אמנם עומדת לנאשם זכות השתיקה (סעיף 161 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982), שיתכן והיא זכות חוקתית (בג"ץ 6319/95 חכמי נ' שופטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו, פ"ד נא(3) 750, 750, 756-755 (1997); ע"פ 2560/08 מדינת ישראל נ' וול, (6.7.09)). יחד עם זאת, בית המשפט רשאי להסיק מסקנה משתיקתו של נאשם או ליתן משקל מועט לגרסתו הכבושה (ע"פ 5015/98 אקרישבסקי נ' מדינת ישראל, (29.11.99); ע"פ 4297/98 הרשטיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 673, 688 (2000). 34. שתיקת המשיבה בחקירתה מצביעה על מסוכנותה, שכן היא לא מסרה שום גרסה שיש בה להפריך או להפיג את החשש הכבד למסוכנותה (בש"פ 8638/96 קורמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 200 (1996); בש"פ 1947/09 מדינת ישראל נ' לוי, , (8.3.09)). ראינו כי על מסוכנותה של המשיבה ניתן ללמוד מהחמור הראייתי ובפרט חוות הדעת, המעלות חשש כבד, כי היא סובלת מתסמונת מינכהאוזן ועלולה לפגוע במי מהילדים. כאמור, לא עלה בידי המשיבה לסתור חשש זה. עמדתי לעיל על משקלן הנמוך של חוות הדעת שעליהן הסתמכה המשיבה ואינני רואה מקום לחזור על הדברים. 35. קשה, אם בכלל, לתת אמון במשיבה. המשיבה מנעה במשך זמן רב את חקירת הילדים. כאשר לבסוף נערכה החקירה היא נערכה בנוכחות מבוגרים, למורת רוחם של חוקרי הילדים. המשיבה הנחתה את המבוגרים שליוו את הילדים להיות נוכחים בחקירה למרות התנגדות החוקרים שבדלית בררה חקרו את הילדים בנוכחותם (ראו סעיף 5 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955). המשיבה גם ניסתה להכתיב את האופן והמקום שבו תראה את ח', בניגוד להחלטות בתי המשפט. המשיבה גם לא מצאה לנכון להמציא כתובות של דירות מחוץ לשכונת מאה שערים ושם של אחות מקצועית, למרות שהרב אברהם פרויליך טען, כעולה מתסקיר מעצר מיום 22.9.09, כי הוא פועל למציאת מספר אפשרויות לחלופה מתאימה למעברה של האם יחד עם ילדיה לדירה אחרת הנמצאת בקרוב לשכונת מאה שערים בליווי אחיות מקצועיות. אין צריך לומר, כי מאומה לא נעשה בעניין זה, כפי שהודה בא-כוחה של המשיבה, עו"ד בר חיים, ברוב הגינותו. 36. לסיכום - כל חומר הראיות ובכלל זה תסקירי המעצר מוביל למסקנה, כי המשיבה מסוכנת לילדים וכי אין ליתן בה אמון. הוכח, לכאורה, כי המשיבה פגעה בח' פגיעות גופניות ונפשיות קשות, תוך תחכום והסתרה, עד כי עיניי הרופאים הוכו בסנוורים. כעולה מהתשתית הראייתית שהונחה לפניי, נגרמו לח' פגיעות חמורות בגופו ובנפשו; מעשיי המשיבה נעשו בתחכום רב, עד כי הרופאים בהדסה לא חשדו במאומה בפרק זמן ניכר; המשיבה התחמקה ממושכות מלהביא את הילדים לחקירה, תוך הפרת הבטחות והתחייבויות; האופן שבו לבסוף בוצעה חקירת הילדים בנוכחות מבוגרים. גם התיעוד הרפואי של הילדה ח' והילד ש' מעלים את החשש לפגיעה עתידית בילדים. העובדה כי המומחה מטעם המשיבה, אורטס-שפיגל, לא בא בדברים עם הילדים ולא שוחח עמם, מצריכה יותר מהרמת גבה, במיוחד שהלה שוחח ארוכות עם קרובי משפחה, אנשי חינוך שמכירים את הילדים וקרובי משפחה. אמנם מאז כתיבת התסקיר הראשון חלו שינויים בשני פרמטרים, שלדעת שירות המבחן הגבירו את מסוכנותה: הוסדרו הפגישות בין המשיבה לח' וחוקרי ילדים ראיינו את הילדים. יחד עם זאת, אין בכך להפחית את מסוכנותה, גם בהתחשב בדברים שכתב פרופ' בן יהודה לרב אברהם פרויליך וחוות דעתו של ד"ר יגאל שביל. מאחר וח' רחוק מהמשיבה רב החשש שכעת תפגע בילד אחר. לפיכך, ישנה הצדקה להרחקת המשיבה מהילדים, כדי למנוע פגיעה גם בהם. 37. במהלך הדיונים בעניינה של המשיבה, ואף לאחר מכן, וגם בעת שישבתי לכתוב את ההחלטה לא חדלו לרצד מול עיניי תמונות של הילדים, שאינני מכיר אותם, הבוכים כאשר באים לקחת את המשיבה מהם. אילו לא עמדו נתונים נוספים לנגד עיניי לא הייתי משנה כהוא זה מהחלטתי להפריד את הילדים מהמשיבה, כדי להגן עליהם מפניה. 38. ברם, מספר גורמים נוספים חברו ותרמו לשינוי במסקנה האמורה, ולהחלטה כי אין, בשלב זה, להפריד בין המשיבה לילדים, בכפוף לתנאים מצטברים כפי שאעמוד עליהם בהמשך. במשך תקופה ארוכה המשיבה נעדרה מהבית ברוב שעות היום והיתה חוזרת מאוחר בלילה מבית החולים. מי שמילא את מקומה של המשיבה וטיפל בילדים היתה אמה. אך אין דומה לידיעה של הילדים כי המשיבה תחזור בלילה והם יוכלו לראותה או לקרוא לה, לבין מקרה שבו המשיבה תיעדר מביתה בלילות, ומי מילדיה יקרא לה, אך קולו יהיה כקול קורא במדבר. לדעתי, ניתן להפחית את מסוכנותה של המשיבה, אם כי לא לאיינה כליל. הילדים נבדקים על-ידי רופא אחת ליומיים ומצבם, טוב, כאמור בתסקיר מיום 3.9.09 ואין מידע שחל שינוי לרעה במצבם. כך גם כתבו חוקרי הילדים לאחר שראיינו את הילדים. שני גורמים מגבירי סיכון התפוגגו: הוסדר עניין הפגישות עם ח', אמנם בדרך שהתווה בית המשפט והילדים נפגשו עם חוקרי נוער. גם ההליך המשפטי המעמיד את המשיבה באור הזרקורים, אמור לדעת שירות המבחן להרתיע את המשיבה ועשוי למנוע פגיעה בילדים. רכיב נוסף שיוכל, אף הוא להקטין משמעותית את מסוכנותה של המשיבה, הוא הקשר הרצוף עם גורמי הרווחה. קשר כזה אינו יכול להתקיים כאשר המשיבה נמצאת בתוך שכונת מאה שערים. לפיכך, ככל שהמשיבה רוצה להמשיך להתגורר עם הילדים, עליה למצוא דירה למגורים מחוץ לשכונת מאה שערים. מגורים בשכונת מאה שערים הם מגורים ללא פיקוח חיצוני ורציני שמטרתו לבדוק האם מתקיימים התנאים לשחרור בערובה של המשיבה. בהקשר דנא, אינני יכול להתעלם מעדותה המצמררת של גב' רות מטות על מה שעוללו לה, לעובדת נוספת ולמבנים של שירותי הרווחה. כך גם כעולה מהודעה במשטרה מיום 7.10.2009 של גב' מטות בדבר הפגנה שנערכה ליד ביתה על-ידי מספר חרדים שנהגו בצעקות ובאיומים, כשהם מנפנפים בחוברת המתארת את המשיבה כמי שנעצרה על לא עוול בכפה. המפגינים נמלטו מהמקום, קודם לבואה של המשטרה. ראוי להדגיש, כי שירותי הרווחה אינם זקוקים לרישיון או להבטחות כדי להיכנס לשכונת מאה שערים. אין לדרוש משירותי הרווחה שיעטו שריון על בגדיהם, בטרם שיכנסו לשכונה ואין הם זקוקים לחסדיהם של אחרים. אני מקבל גם את דבריו של הרב יצחק קירשנבוים, כי הקהילה תעשה הכל לשמור על הילדים. אינני מאמין כי אמא לילדים, שהתחייבה להיות ערבה, גם אם היא משתייכת לאותה קהילה שעמה נמנית המשיבה, תתעלם, מחשש ל"דין מוסר", מפגיעות בילדים. אין לי ספק, כי חושה האימהי של כל אחת מהערבות לא יתן לה להעלים מהמשטרה פגיעות בילדים על-ידי המשיבה, גם אם יש לה היכרות עם המשיבה או שתחשוש מלחץ חברתי. לעומת זאת, יש לי ספק אם כך ינהגו הערבות, אם המשיבה תצא מדירתה ללא אישור. מקרה כזה יעמיד את הערבות במצב קשה של נאמנות לקהילה מחד והחובה לדווח למשטרה מאידך. בדירה מחוץ לשכונת מאה שערים יוכלו המשטרה ושירותי הרווחה לבדוק האם המשיבה מקיימת את התנאים של מעצר הבית. אינני סבור כי ניתן להשאיר את המשיבה לנפשה למספר שעות, כאשר הילדים נמצאים במסגרות חינוכיות, זאת מחשש של פגיעה בהם בדרכים שונות ומשונות כאשר יחזרו הביתה. 39. לאור האמור לעיל, הנני לקבוע כי, בשלב זה, המשיבה תתגורר עם הילדים, בהתקיים מלוא התנאים המצטברים להלן, אשר לדידי יהא בהם כדי להקטין מסוכנותה: א. המשיבה והילדים יתגוררו בדירה מחוץ לשכונת מאה שערים. על המשיבה להמציא כתובת של דירה שבה תתגורר עם ילדיה מחוץ למאה שערים, המקובלת על שירותי הרווחה, עד ליום 22.10.09. אם לא תינתן כתובת של דירה בפרק הזמן האמור, על המשיבה להתייצב למעצר ביום 25.10.09 בבית המעצר במגרש הרוסים עד השעה 11:00. ב. על המשיבה והילדים תהיה שמירה במשך 24 שעות ביממה על ידי הערבים (להלן), לפי תורנות שיסדירו ביניהם. ג. אחות מקצועית תשהה בבית מגורי המשפחה בימים ראשון עד חמישי בין השעות 07:00-09:00 ובין השעות 14:00-18:00. ביום שישי תשהה האחות המקצועית בבית מגורי המשפחה בין השעות 07:00-09:00 ובמוצאי שבת במשך שעתיים מצאת השבת. האחות המקצועית תוצע על-ידי המשיבה עד ליום 22.10.09 ותמומן על-ידה. על האחות המקצועית להיות בקשר עם גורמי הרווחה בהתאם להנחיותיהם ולדווח על כל מקרה חריג ביחס לילדים. ד. המשיבה ובעלה יחתמו עוד היום על התחייבות, לפיה עליהם לאפשר קשר של שירותי הרווחה עם הילדים, על-פי הנחיות שיינתנו על-ידי עובדי הרווחה, במקום ובזמן שיקבע על-ידי שירותי הרווחה. ה. המשיבה תפעל לקבלת טיפול משפחתי, לה ולמשפחתה, לרבות טיפול פרטני ככל שיידרש, במסגרת מרכז החרום החרדי, כאמור בתסקיר המעצר מיום 30.9.09. הטיפול יחל עד ליום 22.10.09. ו. בשים לב כי הונחו לפניי ראיות המצביעות על התנהגות המשיבה, המעלה חשש כבד כי היא לוקה בתסמונת מינכהאוזן, על המשיבה להתחיל לקבל טיפול פסיכיאטרי עד ליום 22.10.09. ז. על המשיבה להביא את הילדים לפני רופא לצורך מעקב רפואי אחר מצבם, בתדירות כאמור בהחלטת בית משפט לנוער (כב' השופט א' חן) מיום 3.8.09 (בש"א 868/09). הרופא ידווח לשירותי הרווחה במידה והמעקב ייפסק וככל שיעלה חשד לפגיעה במי מהילדים. כמו כן, ניתן נגד המשיבה צו איסור יציאה מן הארץ ועליה להפקיד את דרכונה, אם יש לה, במזכירות הפלילית של בית משפט זה, עד ליום 15.10.09. אי קיום תנאי מהתנאים לשחרור המשיבה, כאמור, עלול להביא לשינוי או לביטול תנאי השחרור ולמעצרה עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדה. 40. שמות הערבים לקיום תנאי השחרור בערובה הם: X כל אחד מהערבים יחתום על ערבות עצמית בסך של 10,000 ₪ למילוי התחייבויותיו לשמור על המשיבה ועל הילדים כעל בבת עינו ולהודיע למשטרה על כל הפרה של תנאי השחרור על-ידה. למען הסר ספק, ערבויות אלה באות להוסיף על הערבויות שכבר ניתנו בתיק. על כל הפרה של תנאי המעצר יודיעו הערבים לאלי כהן ממשטרת מוריה, טלפונים: 5683236/8-02, 5683200-02. 41. למניעת ספק, אין באמור בהחלטה זו משום כבילה של בית משפט לנוער, אם תוגש בקשה לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960, או כל חוק אחר. החלטתי דנה במסוכנותה של המשיבה ואילו ההליך שיתנהל בבית משפט לנוער, אם תוגש בקשה בעניינם של הילדים, בוחן את נזקקותם ואת טובתם של הילדים. אפילוג - כבוד האדם בראי המשפט העברי 42. קשה להיות אדיש ושווה נפש לכל מה שמתחולל סביב התיק הזה, שיצא מכל פרופורציה, כאמרתו של כב' השופט ר' כרמל בב"ש 9046/09. מי שהוציא את התיק מכל פרופורציה הם אלה התומכים המשיבה, שהפכו אותה לצדקת. כאמור, המשיבה לא הציגה עד היום ראיה או בדל ראיה לסתור את ראיות התביעה. הדבר לא מנע מאנשים, פורצי גדר ובריונים, שלא קראו את חומר הראיות, להטיל בוץ ורפש בצוות הרפואי של הדסה, הרופאים והאחיות, שטיפלו במסירות בח', להניח חפצים במקומות שונים במטרה להטיל אימה על מי מהצוות הרפואי בהדסה, לאיים על עובדות הרווחה, שאף "זכו" לקיתונות של קללות, לשרוף את אחת מלשכות הרווחה, ולהתפרעויות שגרמו לפגיעה בגוף וברכוש. רוב המהומות התרחשו בחודש שבו חרב בית המקדש. 43. אולי כדאי להזכיר לאותם פורעים את שנאמר בויקרא, יט, יח: "לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'". רבי עקיבא אמר על הפסוק: "זה כלל גדול בתורה" (ירושלמי, נדרים, ט' עמוד א'; ראו גם במדרש בראשית רבה, מהדורת אלבק, פרשה כד, אות ז). ידוע הסיפור על אדם שרצה להתגייר ובא תחילה לפני שמאי ואחר כך בפני הלל: "מעשה בנכרי אחד שבא בפני שמאי. אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל, גייריה [גייר אותו]. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד [מה ששנוא עליך לחברך לא תעשה]. זו התורה כולה ואידך פירושה זיל גמור [זו התורה כולה והיתר פרוש, לך ולמד]" (בבלי, שבת, דף לא, עמוד א). על המצבה של המקובל האר"י הקדוש (רבי יצחק לוריא) חקוק המשפט הבא: "טוב לקבל עליו לאהוב כל אדם מישראל. לפני התפילה יאמר זאת בלב שלם: 'הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך'". ולבסוף, במסכת אבות נאמר בפרק א, משנה ה: "הלל אומר: 'הווי מתלמידיו של אהרן - אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'". במילים אחרות: המצוות שבין אדם לחברו חשובות לא פחות מהמצוות שבין אדם למקום. על טיב ההתייחסות לגר נאמר בויקרא, פרק יט, פסוק לד: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ - כִי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ראו גם ספר דברים, פרק י, פסוק יט). בהקשר זה של קיום המצווה ואהבת לרעך כמוך, כדאי גם להזכיר את האמור במשלי פרק ג, פסוק יז בהתייחס לתורה: "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נֹעַם וְכָל-נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (ראו לעניין זה בבלי, מסכת גיטין, דף נט, עמ' ב). בילקוט שמעוני נאמר: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום - בקש הקב"ה ליתן תורה בשעה שיצאו ישראל ממצרים והיו חולקים זה על זה, שנאמר ויסעו מסכות ויחנו באתם, שהיו נוסעים במריבה וחונים במריבה. כשבאו ברפידים הושוו כלם ונעשו אגודה אחת שנאמר ויחן שם ישראל, ויחנו אין כתיב כאן, אמר הקב"ה התורה כלה שלום ולמי אני נותנה לאומה שאוהבת שלום, הוי וכל נתיבותיה שלום". בבבלי, מסכת גיטין, דף נט, עמ' ב נאמר: "אמר לו אביי לרב יוסף: מפני דרכי שלום דאורייתא [התורה] היא? אמר לו דאורייתא, כל התורה כולה נמי [גם] מפני דרכי שלום דכתיב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". לשון אחר: קיום התורה מביא לדרכי נועם. במסכת אבות, פרק ב, משנה ב נאמר: "בן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיע שניהם משכחת עוון". מי שעוסק בלימוד עיוני ובעבודת כפיים אין לו זמן פנוי המאפשר לו לחטוא. בבבלי, מסכת ברכות, דף יז, עמ' א, נאמר: "מרגלא בפומיה [מאמר זה היה רגיל בפיו] דאביי לעולם יהא אדם ערום ביראה (משלי טו) מענה רך משיב חמה ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם ואפילו עם נכרי בשוק כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה ויהא מקובל על הבריות". הפן האחר של אהבת הזולת הוא איסור שנאת חינם. ר' חיים ויטאל כתב: "אמרו חז"ל: בית [מקדש] שני היו בו צדיקים וחכמים גדולים, ולא נחרב אלא בעוון שנאת חינם. ולא נתארך הקץ [מתי זמן גאולתנו] ולא נעלם [מידיעתנו] אלא לסיבת שנאת חינם. ולא עוד אלא ששאר העבירות אינו עובר עליהם אלא בשעה שעובר עליהם. אבל שנאת חינם בלב היא תמיד, ובכל רגע עובר על 'לא תשנא את אחיך' וביטל מצות עשה 'ואהבת לרעך כמוך'. ולא עוד אלא שעל מצוה זו אמרו 'זה כלל גדול בתורה', שכולה תלויה בה" ("שערי קדושה", ח"ב פ"ד). ועוד: "אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים" (בבלי, מסכת יומא דף ט, עמ' ב; ראו גם בבלי, מסכת גיטין, דף נה, עמ' ב). 44. גם השימוש בלשון נקייה הוא חלק מאהבת האדם. כמו שנאמר: "דברו חכמים בלשון נקיה" (בבלי, מסכת סנהדרין, דף סח, עמ' ב). "ר' אליעזר [בן הורקנוס] אומר: יהא כבוד חברך חביב עליך כשלך ..." (אבות פרק ב' משנה טו) - שתהיה חס על כבודו של האחר, כשם שאתה חס על כבודך. ר' ישראל מאיר הכהן בחיבורו "חפץ חיים", אומר (באות יד): "ואם גינהו כל כך בדברים הנ"ל וכיוצאה בהם בפניו ובפני אחרים עד שנשתנה פניו על ידי זה עובר גם על לאו דלא תישא עליו חטא (ויקרא יט יז). שהזהירה התורה בזה שלא לבייש את חבירו ישראל אפילו במקום התוכחה ובינו לבין עצמו … ק"ו [קל וחומר] שלא המקום התוכחה ובפני אחרים. וכל זה שלא היה ברבים אבל אם הלבין פניו ברבים בכבר כרתוהו רבותינו ז"ל מעולם הבא ואמרו (אבות פ"ג, י"א, ובב"מ, כט) המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא". (ובאות לא): "ופעמים הרבה מצוי עוד לאו אחד והוא לפי מה שרגילין הרבה פעמים לבזות לחברו במעשיו הראשונים או … במעוט חכמתו בתורה … כל איש לפי עניינו אשר נאמר לו הדברים אשר יכעיסהו ויבהילהו ולא יוכל להעזר מהם אפילו היה הדבר בינו לבין עצמו עובר על לאו דלא תונו איש את עמיתו (ויקרא כה יז)". ראו לעניין זה גם מדרש "שוחר טוב" על תהילים פרק נב. במסכת ערכין דף טו, עמ' ב נאמר: "אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו ואמר ר' יוסי בן זימרא כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו שנאמר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית וכתיב התם לצמיתות... ואמר ריש לקיש כל המספר לשון הרע מגדיל עונות עד לשמים שנאמר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ אמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל המספר לשון הרע ראוי לסוקלו באבן כתיב הכא אותו אצמית וכתיב התם צמתו בבור חיי וידו אבן בי ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל המספר לשון הרע אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם שנאמר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל אל תיקרי אותו לא אוכל אלא אתו לא אוכל ואיכא דמתני לה על גסי הרוח אמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל המספר לשון הרע אומר הקב"ה גיהנם אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נדוננו שנאמר חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים אין חץ אלא לשון שנאמר חץ שחוט לשונם מרמה דבר ... תנא דבי רבי ישמעאל כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עבירות וגילוי עריות ושפיכות דמים כתיב הכא לשון מדברת גדולות וכתיב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה בגילוי עריות כתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת בשפיכות דמים כתיב גדול עוני מנשוא גדולות". על איסור לשון הרע ראו גם הרמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות, פרק ז. על האיסור לעשות שימוש באלימות הרחיב חברי המלומד, השופט דרורי בע"מ (ירושלים) 760/05 פלונים נ' אלמונית, (2009), ואני מפנה לאוסף המקורות המרשים מהמשפט העברי שפרש חברי המלומד בנושא זה, שם. אצטט רק מספרו של הרמב"ם, הלכות חובל ומזיק פרק ה, הלכות א-ב: "א אסור לאדם לחבול, בין בעצמו בין בחבירו. ולא החובל בלבד, אלא כל המכה אדם כשר מישראל, בין קטן בין גדול, בין איש בין אישה, דרך ניציון [מריבה] על-פי הכתוב 'כִּי-יִנָּצוּ אֲנָשִׁים' (ספר דברים פרק כה, פסוק יא), הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר [ספר דברים, פרק כה, פסוק ג] 'לֹא יֹסִיף ... לְהַכֹּתוֹ'. אם הזהירה תורה מלהוסיף בהכאת החוטא, קל וחומר למכה את הצדיק. ב אפילו להגביה ידו על חברו, אסור, וכל המגביה ידו על חברו, אף על פי שלא הכהו - הרי זה רשע". התעללותשחרור ממעצרקטיניםמעצר