שכר טרחת נאמן על ניהול נכס בנאמנות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שכר טרחת נאמן על ניהול נכס בנאמנות: פתח דבר בתובענה שלפני שני עניינים עיקריים: הראשון עניינו בהסדרת רישומה של התובעת כבעלת "מניות ראי", על סוגיהן השונים והשני ענייניו בדרישת התובעת להצהיר על זכאותה בכספים שהתקבלו על ידי הנתבעת 1 המשמשת נאמן עבורה. הצדדים לתביעה התובעת, כפר מונאש מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: "התובעת" או "כפר מונאש"), הינה אגודה שיתופית חקלאית המאגדת את חברי מושב כפר מונאש המצוי בעמק חפר. במשך השנים ייסדה התובעת ביחד עם מושבים נוספים מאזורה מפעלים העוסקים בפעילות חקלאית ומסחרית (להלן: "המפעלים"). הנתבעת 2, מושבי השרון ועמק חפר - אגודה חקלאית מרכזית שיתופית בע"מ (להלן: "הנתבעת" או "האגודה") הינה אגודה שיתופית אשר החזיקה במניות המפעלים בנאמנות עבור התובעת והמושבים הנוספים, עד ליום בו העבירה אותם לידי הנתבעת 1, מפעלי מושבים בשרון ועמק חפר בע"מ (להלן: "הנתבעת 1" או "חברת המפעלים"), אשר מחזיקה בהם בנאמנות עד יום זה. תיאור העובדות וטענות התובעת במסגרת ארגון מחדש של אחזקות המושבים השונים, והתובעת ביניהם, העבירה האגודה את כל אחזקותיה במפעלים לידי חברת המפעלים והאחרונה הקצתה למושבים "מניות ראי" המשקפות את בעלות המושבים במפעלים בהם יש להם זכויות. לטענת התובעת, מהלך זה היה חלק מהסדר פריסת ופירעון חובות עבור האגודה והמושבים. לאחר שסיימה לפרוע את חובותיה במסגרת ההסדר, פנתה התובעת לנתבעות בבקשה להשלים את רישום מניותיה ("מניות הראי"), אשר עד אותו זמן כלל לא היו רשומות על שמה, בהתייחסה בעיקר לשני סוגי מניות: מניות "חפר", המשקפות את זכויות התובעת במפעל "הוד חפר" (להלן: "הוד חפר") ומניות "אביב" המשקפות את זכויות התובעת בבית אריזה "אביב". לשם כך נדרשה התובעת על ידי חברת המפעלים לחתום על הסכם נאמנות ולטענתה חתימה על הסכם זה משמעותה המשך הפקדת זכויות התובעת במפעלים בנאמנות גם לאחר שפרעה חובותיה והתחייבות להחזיק בעתיד את מניותיה בנאמנות, גם אם היא איננה מעוניינת עוד ביחסי נאמנות אלה. בהיעדר חתימת התובעת על הסכם נאמנות זה, מסרבת חברת המפעלים להשלים את רישום "מניות הראי" על שם התובעת ומשיבה פניה ריקם. עוד טוענת התובעת, כי חברת המפעלים נמנעה מלהעביר את רווחי מפעל הוד חפר לבעליו - והתובעת בניהם - והיא עושה בהם כשלה, כאשר היא השתמשה בכספים אלו לצורך רכישת מניות "חפר" מידי מושבים המחזיקים בהם, דבר המהווה רכישה עצמית של מניותיה. לטענת התובעת, רווחי מפעל הוד חפר מהווים חלק מנכסי הנאמנות ומפירותיהם ועל כן התובעת זכאית לחלקה היחסי בכספים שהתקבלו אצל חברת המפעלים. התובעת מוסיפה וטוענת כי חובת הנאמנות מחייבת את הנאמן לפעול בפירות הנאמנות רק על פי הנחיות הבעלים הנהנה ולכן רק לנהנה הזכות לקבוע מה יעלה בגורל פירות הנאמנות. על כן היא מתנגדת לביצוע עסקאות של רכישת המניות על ידי חברת המפעלים ללא אישור הנאמנים לכך מראש ודורשת לקבל לידיה את חלקה היחסי באותם כספים. בהתאם לכך, טוענת התובעת כי היא בעלת זכאות מלאה לקבל את חלקה היחסי מכל סכום העתיד להתקבל אצל מי מהנתבעות מאת המפעלים בהם לתובעת זכויות, כאשר על הנתבעות לפעול בקשר עם סכומים אלו לפי הוראותיה לגבי חלקה היחסי בתקבולים אלו, הן מכוח מעמדה כבעלת הנכסים והן מכוח יחסי הנאמנות בין התובעת לנתבעות. טענות הנתבעות ראשית, טוענות הנתבעות כי חברת המפעלים הוקמה בהחלטה עצמאית של הנתבעת 2 על מנת לפתור את הבעייתיות שבחלוקת הבעלות לכל מושב ומושב בהתאם לגובה השקעתו במפעלים ובמטרה להמנע מאירוע מס ולא עקב קשיים כלכליים של הנתבעת 2. על כן המדובר ביצירת יחסי נאמנות על פי הסכם בחברת המפעלים ולא בהעברה מנאמן לנאמן, ללא אפשרות לשינוי יחסי השליטה והניהול בין בעלי המפעלים. שנית, טוענות הנתבעות כי הן נמנעו מלחלק מניות המפעלים על מנת להמנע מאירוע מס ועל כן נוצרו "מניות הראי". מניות אלו מוקצות לבעליהן כנגד חתימה על הסכם הנאמנות, אולם מניות אלו לא נרשמו על שם התובעת לבקשת התובעת עצמה, אשר הייתה בקשיים כלכליים וחששה ש"מניות הראי" הרשומות על שמה יעוקלו מיד על ידי נושיה. על כן החזיקה חברת המפעלים במניות אלו בעבור התובעת במשך כ- 12 שנים מבלי להשלים רישומן. לטענת הנתבעות, אין מניעה מלהשלים רישומן של "מניות הראי" על שם התובעת עם חתימתה על הסכם הנאמנות, לפיו תחזיק חברת המפעלים בכל המפעלים עבור כל בעלי מניותיה. לגישתן, הדרישה כי התובעת תחתום על הסכם הנאמנות על מנת לקבל את "מניות הראי" הינה מקובלת וראויה. כל שאר בעלי המניות חתמו על הסכם זה שנים רבות לפניה ואכן לאלו הוקצו "מניות הראי" על פי זכויותיהן ללא עוררין. עוד מוסיפות הנתבעות וטוענות, כי הכספים שהתקבלו מחברת הוד חפר הינם דמי ניהול להם זכאית חברת המפעלים כנגד ניהול המפעלים, משמע תמורה עבור שירותיה של חברת המפעלים למפעליה השונים. דמי הניהול אינם שייכים לבעל מניות מסויים אלא מהווים רכוש חברת המפעלים. רכישת מניות החברה נעשתה באמצעות דמי הניהול בלבד ולאחר שכונסו נציגי כל בעלי המניות להחלטה ברוב דעות, בכלל זה אף נציגי התובעת. דיון המחלוקת כאמור, התביעה לרישום "מניות הראי" של שמה של התובעת מתייחסת למניות מסוג "חפר" (מניות הראי המשקפות את זכויות התובעת במפעל חפר) ומניות "אביב" (מניות הראי המשקפות את זכויות התובעת בבית אריזה אביב). חברת הוד חפר נמכרה, הנתבעות שמרו על זכויות התובעת והעבירו לה את חלקה היחסי בתמורת המכירה כבעלת המניות, על אף שהתובעת איננה רשומה ככזו, כפי שהצהיר ב"כ הנתבעות: "הוד חפר נמכר והתובעת קיבלה את חלקה, אף על פי שלא היתה רשומה כבעלת מניות, קיבלה את חלקה כאילו היתה רשומת בעלת מניות." (ע' 1 לפרוטוקול הדיון מיום 16.3.08, ש' 26-27 וכן ע' 2 ש' 1). כך גם הודיע ב"כ הנתבעות כי אין חולק בין הצדדים בדבר זכאות התובעת להירשם כבעלת מניות "אביב" והנתבעות הביעו את הסכמתן להשלים את רישום מניות "אביב" על שם התובעת: ”ש: אבל כנראה ירשמו את זה [את מניות "אביב" - צ.ב.], מתי ירשמו את זה? ת: אנחנו מוכנים לרשום את זה גם עכשיו” (ע' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 16.3.08, ש' 8-9). לאור האמור לעיל, מסכימים הצדדים כי יש לרשום את מניות "אביב" על שם התובעת. מן הראוי לציין כי נכון ליום כתיבת שורות אלו, השלמת הרישום טרם התבצעה וזאת עקב קשיים טכניים. התובעת תפעל להשלמת רישום מניותיה על שמה כפי שדרשה בתביעתה. דומה שהמחלוקת המרכזית שנותרה בין הצדדים נוגעת לזכאותה של התובעת לקבל את חלקה בכספים שהתקבלו אצל חברת המפעלים מאת חברת הוד חפר. לגישת התובעת, המדובר בפירות יחסי הנאמנות בין חברת המפעלים לבין המושבים בעלי המניות ועל כן כספים אלו שייכים לבעלי מניות "חפר", כפי שנקבע בסעיף 4(ב) לתקנון חברת המפעלים: ”כל החובות והזכויות, ההכנסות וההוצאות, הרווחים וההפסדים, שיהיו לחברה מהוד חפר בע"מ, יהיו שייכים לבעלי מניות "חפר" בלבד ולא לשאר בעלי המניות.” התובעת טוענת כי חברת המפעלים אף הגדילה לעשות ורכשה בכספים אלו את מניות החברה, בניגוד לאיסור הקבוע בסעיף 9 לתקנון חברת המפעלים: ”אין להשתמש בכספי החברה לקנית מניות החברה או להלוואות המובטחות על ידי מניות החברה, אולם שום דבר האמור בזה לא יאסור את העסקאות הנזכרות בסייג לסעיף 98 של פקודת החברות.” בנקודה זו אציין כי תקנון החברה צורף בחסר לתצהיר העדות הראשית מטעמה של התובעת (עדותו של אייל ברייר) ולכן נדרשה פניה נוספת לב"כ התובעת על מנת לקבל את התקנון במלואו, אשר התקבל בלשכתי ביום 21.01.09 והתאפשר לי העיון המלא בו. מנגד, טוענת חברת המפעלים כי אין המדובר בנכסי הנאמנות שיש לחלק בין הנאמנים אלא ב"דמי ניהול" להם היא זכאית בתוקף פעילותה כנאמנה המנהלת את מפעלי המושבים למען בעלי המניות. זהו תשלום מקובל עבור שירותי הניהול שנתנה הנתבעת בתוקף היותה חברה המנהלת את המפעלים בהיקפים גדולים. בהתייחסו לכך העיד מטעם ההגנה (נתבעת 1) מר עצמון מלצר (להלן: "מר מלצר"), אשר שימש כמנכ"ל חברת המפעלים, כי: ”אני אומר שדמי הניהול שקבענו 3 מיליון שקל, משקפים דמי ניהול ריאליים בחברה בסדר גודל כזה, ברמת שירותים של בעלים שנותנים בסדר גודל כזה.” (ע' 152 לפרוטוקול הדיון מיום 28.5.08, ש' 11-13). כך הוסיף והעיד: ”רווחים שמצויים בחברת מפעלי מושבים ולא מוגדרים, לא צריכים להיות מחולקים באופן אוטומטי לבעלי מניות מסוג זה או אחר”. (ע' 154 לפרוטוקול הדיון מיום 28.5.08, ש' 26-27, עד ע' 155, ש' 1-2). בנוסף, טוענות הנתבעות בסיכומיהן כי הכספים ששימשו לרכישת מניות חברת הוד חפר אינם בהכרח כספי חברת הוד חפר, כי אם כספים שקיבלה חברת המפעלים ממקורות אחרים והן ששימשו מקור המימון לרכישת המניות האמורות. בנושא זה העיד מר מלצר: ”היות ואני טוען שדמי הניהול של חברת המפעלים שייכים לחברת המפעלים, אז הרווח שייך, זה רווח של חברת המפעלים והיא זכאית להחליט לחלק אותו כדיבידנד והיא גם זכאית להחליט שהיא רוכשת מניות מבעלי המניות האחרים על פי ההחלטה של ההנהלה שלה באסיפה הכללית שלה”. (ע' 162 לפרוטוקול הדיון מיום 28.5.08, ש' 26-27 עד עמ' 163 ש' 1-4). כן הוסיף והעיד מר מלצר: ”חברת מפעלי מושבים מטבע הדברים יש בה בעלי מניות שרוצים ומאמינים בעסק ורצו להשאר בה, ויש בעלי מניות שרצו לצאת. המהלך הזה [רכישת מניות חפר על ידי חברת המפעלים - צ.ב.] זה מהלך שאפשר למי שרצה לצאת, לצאת כשמבחינה ריאלית הוא לא נפגע ואפשר למי שרוצה להשאר להשאר ולדבוק בחלקו” (ע' 159 לפרוטוקול הדיון מיום 28.5.08 ש' 5-9). על פי עדות מר מלצר, הכספים שהתקבלו אצל חברת המושבים מאת חברת הוד חפר הינם דמי הניהול להם חברת המושבים זכאית, ולכן היא רשאית לרכוש בהם מניות בהתאם להחלטת ההנהלה. אך בסיכומים מטעם הנתבעות נטען גם כי מניות הוד חפר לא נרכשו דווקא מכספים שהתקבלו מחברת הוד חפר, אלא מכספים שקיבלה חברת המפעלים ממקורות אחרים. תמהני על שום מה מועלית טענה זו רק בשלב הסיכומים. המדובר בטענה עובדתית שלא הועלתה בכתבי הטענות, ולא גובתה בראיות ממשיות המוכיחות שהמניות נרכשו שלא מכספי הוד חפר. חברת המפעלים לא השכילה להראות כי אכן החזיקה את דמי הניהול בנפרד משאר מקורות המימון הקיימים אצלה. על כן אין מקום לקבל טענה זו, הן לאור השלב המתקדם בו הועלתה והן לאור היעדר התשתית הראייתית המתאימה להוכחת טענה זו (וראה לעניין זה ע"א 398/75 כהן נ' כץ, פ"ד ל(1) 604 (1975) וע"א 724/87 כלפא נ' גולד, פ"ד מח(1) 22 (1993)). המסגרת הנורמטיבית נקודת המוצא לבחינתה של שאלה זו היא חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק הנאמנות" או "החוק"). חוק זה מגדיר את יחסיהם של הנאמן והנהנה וקובע את המערכת הנורמטיבית המסדירה את זכויות וחובות הנאמן. כך, סעיף 3(א) לחוק הנאמנות קובע כי: ”פירותיהם ותמוריהם של נכסי הנאמנות יהיו אף הם לנכסי הנאמנות." נכס נאמנות, על נגזרותיו, הינו כל נכס השיייך ליחסי הנאמנות בו לנאמן יכולת להחזיק או לשלוט בו, מעצם תפקידו כנאמן. בעניינינו, המדובר בסך של מליוני שקלים לטענת התובעת, אשר העבירה חברת הוד חפר לחברת המפעלים, כפי שהעיד על כך מטעם התביעה מר גיל יצהר, חבר ועד הנהלת כפר מונאש (להלן: "מר יצהר"): ”ש: עד שנת 2001, כמה דמי ניהול שולמו מהוד חפר לחברת המפעלים? סכום. ת: כ-170 אלף שקלים לשנה. ש: ומה היה הסכום ב-2001? ת: 1.5 מליון או משהו כזה” (ע' 50 לפרוטוקול הדיון מיום 16.03.08, ש' 7-11). כמו כן העיד על כך מטעם ההגנה מר גדעון פידל, חבר אסיפה הכללית בהוד חפר (להלן: "מר פידל"): ”ש: בא נדבר רגע בין השנים 2002 שאתה מאז נכנסת. הוד חפר שילמה לחברת המפעלים כל שנה 1.5 מליון שקלים, נכון? ת: דמי ניהול, כן.” (ע' 126 לפרוטוקול הדיון מיום 24.03.08, ש' 10-12). יחד עם זאת, סעיף 8(א) לחוק קובע כי: ”נאמן אינו זכאי לשכר בעד מילוי תפקידיו, זולת אם מילוים היה מעיסוקיו; אולם רשאי בית המשפט להקציב לו שכר, אם ראה שהדבר מתחייב מהיקף תפקידיו כנאמן.” ממשיך סעיף 8(ג) לחוק וקובע: ”נאמן רשאי להחזיר לעצמו את שכרו והוצאותיו מנכסי הנאמנות, והוא רשאי לעכבם בידו כערובה לסילוק המגיע לו לפי סעיף זה.” על זכות הנאמן לקבל שכר כותב המלומד ש' כרם כדלהלן: ”נתמנה לנאמן מי שמילוי תפקידי נאמנות הוא מעיסוקיו, על מי שמינהו לצפות כי הלה ימלא את תפקיד הנאמן תמורת שכר. משלא נקבע שכרו, הרי שהוא זכאי לשכר ראוי". (ש' כרם חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (מהדורה רביעית, 2004) 360). מן המקובץ עולה, כי על אף שהכלל הוא שאין הנאמן זכאי לשכר, במטרה לשמור על יחסי נאמנות תקינים וטוהר מידותיו של הנאמן במילוי תפקידו, הרי שאם עיסוקו הרגיל הוא מילוי תפקיד נאמנות, קמה לו הזכות לשכר. זכות זו כה חזקה, עד שהיא מאפשרת לו לגבות את שכרו ישירות מפירות הנאמנות. עם זאת, האפשרות הקיימת לנאמן לגבות את שכרו ישירות מנכסי הנאמנות, מציבה את הנאמן בתווך שבין מילוי תפקידו באופן השומר על שווי נכסי הנאמנות לבין רצונו האישי להגדיל את הכנסתו האישית. לכן סייג לכך הוא שלא יתמעטו נכסי הנאמנות בשל משיכה מופרזת של שכר הנאמן מנכסי הנאמנות ושהנאמן לא ינצל את מעמדו כבעל שליטה בנכסי הנאמנות בדרך זו או אחרת. לפיכך, ניתן לומר כי גם אם קיימת לנאמן זכות לקבלת שכר מנכסי הנאמנות, הרי היא מסוייגת בחובתו לשמור על נכסי הנאמנות, כך שיש לקבוע מראש את שכרו של הנאמן כסכום קצוב וקבוע למשך תקופה. כותב על כך המלומד כרם בספרו הנ"ל: ”הכלל שאין הנאמן זכאי לשכר בעד מילוי תפקידו נקבע כ"ברירת מחדל" כדי למנוע מהנאמן את הפיתוי להפיק תועלת אישית מנכסי הנאמנות, ולו תוך הצדקתה בנימוק שמגיע לו שכר בשל טרחתו... אולם בדרך כלל יבקש הטורח בעד זולתו לבוא על שכרו, שכן אין זה מעשי לצפות שאדם יסכים ליטול על עצמו תפקידי נאמנות ללא שכר.” (שם, בע' 162). מן הכלל אל הפרט במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים בדבר שימוש חברת המפעלים בכספי הנאמנות, אין חולק בדבר זכאותה של חברת המפעלים לשכר ראוי. חברת המפעלים הוקמה לשם תפקידה כנאמן, על מנת לנהל את כל מפעלי המושבים במקובץ ותוך שמירה על זכויות בעלי המניות בהם והיא עוסקת במילוי תפקיד הנאמנות למען ועל מנת לקבל שכר. עם זאת, על פי דין, הנאמן רשאי למשוך את שכרו ישירות מנכסי הנאמנות, כאשר שכרו קבוע מראש בהסכם הנאמנות, והוא קצוב בסכום ובתקופה. זאת על מנת שלא לאפשר לנאמן לקבוע שכרו על דעת עצמו או באופן מופרז, אלא לקצוב לו את שכרו הראוי, בהתאם להיקף מאמציו בניהול נכסי הנאמנות. בעניינינו לא נחתם בין הצדדים הסכם נאמנות מראש, כפי שהעיד על כך מטעם התביעה מר אילן ברייר, חבר ועד ההנהלה של כפר מונאש: ”ש: אבל אתה לא יכול לדעת מידיעה אישית אם הסדרי הנאמנות, שאתם כל כך מתנגדים להם, הוסדרו בעת ההקמה או לא הוסדרו, אתה לא יודע? ת: אני יודע שהם [הסדרי הנאמנות - צ.ב.] לא הוסדרו.” (ע' 60 לפרוטוקול הדיון מיום 24.03.08, ש' 18-21). מהעתק ריכוז הכספים כפי שהציגה התובעת ומהעדויות שהוצגו בפני כפי שפורטו לעיל, עולה כי חברת הוד חפר בע"מ העבירה לידי חברת המפעלים סך של 170 אלף ₪ בשנה עד לשנת 2000 ומליון וחצי ₪ מדי שנה, משנת 2001 ועד שנת 2004, תחת הכותרת "דמי ניהול". מעיד על כך מר יצהר: ”ש: ...האם שירותי הניהול שנתנה חברת המפעלים להוד חפר, השתנו משנת 99' עד 2001? ת: לא בעבודה ולא בהיקף השעות. ש: האם היו יותר אנשים בחברת המפעלים שנתנו שירות להוד חפר? ת: להיפך, לא.” (ע' 50 לפרוטוקול הדיון מיום 16.03.08, ש' 12-17). אמנם, ציינתי לעיל כי הנאמן זכאי לקבל שכר ראוי בעבור פעולותיו בנכסי הנאמנות, במיוחד כאשר המדובר בניהולם השוטף משך שנים ארוכות, אולם שכר זה אמור להיות שכר ראוי הנופל בגדר הסביר ביחס לפעולותיו של הנאמן בנכסי הנאמנות וקבוע מראש בהסכם הנאמנות בין הצדדים. במקרה דנן לא נקבעו מראש גובה דמי הניהול לחברת המפעלים בהסכם הנאמנות או בתקנון החברה ובכך נפתחה לה הדרך לגבות כרצונה את סך דמי הניהול להם היא ראויה ובחלוף הזמן אף לקבל סכומים גבוהים יותר. לטענת חברת המפעלים, הכספים שקיבלה לידיה מחברת הוד חפר אינם משקפים בהכרח רק את הוצאות החברה בניהול נכסי הנאמנות ואין כל פגם בכך שדמי הניהול שנקבעו עולים, גם אם באופן משמעותי, על הוצאות ניהול נכסי הנאמנות. עם זאת, חברת המפעלים לא השכילה להראות האם פעילותה כנאמנה המנהלת את מפעלי המושבים אכן מצדיקה סכום בשיעורים כפי שפורטו לעיל וכיצד היא עושה שימוש בדמי הניהול המשולמים לה. על כך העיד מר פידל: ”אני לא זוכר בדיוק, אבל אני יודע שאת הכספים האלה, עשו בהם שימוש כנראה, כנראה [כך בפרוטוקול - צ.ב.] גם לקניית מניות ממושבים אחרים, ואח"כ העלו את כמות המניות הכללית, והיא היתה יותר גבוהה של מושבי השרון, ובחלוקה הסופית כשחילקו אותם, זה מה שקרה, וחלק מהכספים הלכו גם לדברים אחרים.” (ע' 128 לפרוטוקול הדיון מיום 24.03.08, ש' 22-27). על פי פסיקת בית המשפט (וראו למשל: בש"א (ת"א) 21964/05 עו"ד פוקס אפרים נ' נינה כץ, טרם פורסם ), שכר נאמן נקבע, בין היתר, ביחס להיקף עבודת ומאמצי הנאמן בניהול נכסי הנאמנות, מידת מיומנותו ויעילותו כנאמן ומידת הצלחתו בביצוע תפקידו כנאמן. על כך כותב המלומד ש' כרם בספרו הנ"ל, בעמ' 371: "חוק הנאמנות אינו קובע עקרונות לחישוב שכר נאמנים. אולם יש להניח, כי גם בקביעת השכר על-פי חוק הנאמנות ילכו בתי-המשפט בתלם השיגרה המקובלת עליהם. שכר נאמן עשוי אפוא להיקבע כאחוז מסוים משוויים של נכסי הנאמנות. אולם נוהגים להביא בחשבון גם את היקף העבודה שנעשתה, הסיכונים שעמדו בדרכו של הנאמן; הקשיים שפקדו אותו במהלך עבודתו; מידת המיומנות שנדרשה; מידת הכישרון, הזריזות והיעילות שגילה במילוי תפקידו; מהירות פתרונן של בעיות שניצבו בפניו; ומידת היזקקותו לעזרה בעבודתו, ובמיוחד עזרה מנהלית-משרדית, שבגינה לא הגיש חשבון-הוצאות נפרד." על היקף המאמצים שהושקעו בניהול חברת הוד חפר מעיד מר מלצר: ”אף פעם לא עשיתי רישום מדויק, אבל הייתי יו"ר די פעיל שמה, בסביבות בין 40 ל-50 אחוז מהזמן שלי” (ע' 145 לפרוטוקול הדיון מיום 28.05.08, ש' 15-16). על אופן השימוש בכספים העיד מטעם ההגנה מר אילן הסקל, יו"ר אגודת מושבי השרון (להלן: "מר הסקל"): ”ש: ...מהכספים שהוד חפר חילקה, נשאר להם [לחברת המפעלים - צ.ב.] הרבה כסף לקנות עם זה מניות, זה מה שאתה אומר כרגע? ת: כן, נשאר להם הכסף לרכוש.” (ע' 97 לפרוטוקול הדיון מיום 24.03.08, ש' 23-26). בעניינינו לא עמדה חברת המפעלים בחובתה להראות כיצד ניהלה את נכסי הנאמנות, האם באופן יעיל, האם תוך ניצול ראוי של שכר הניהול ששולם לה לשם כך ולא הציגה פירוט המניח את הדעת המסביר את היקף הסכומים שהתקבלו בידיה מנכסי הנאמנות. לעומת עדויות התביעה, שהיו רציפות וענייניות, הרי שמרבית עדויות ההגנה לא היו סדורות וכללו עניינים מהותיים לגביהם לא סופקו הסברים, לדוגמא לעניין פשר העליה בהיקף דמי הניהול והשימוש בכספים אלו. ראו למשל ע' 79 ו-89 לפרוטוקול הדיון מיום 24.03.08, וכן ע' 127-129 לפרוטוקול הדיון מיום 24.03.08. לא שוכנעתי מעדות עדי ההגנה ומהמסכת העובדתית המונחת לפני כי דמי הניהול שקיבלה לידיה חברת המפעלים עומד ביחס ישר לאופן ניהול נכסי חברת הוד חפר, במיוחד כאשר לא מדובר בדמי ניהול שנקבעו בסכום קבוע מראש בהסכם הנאמנות או בתקנון החברה על דעת המפעלים הנהנים. נוסף על כך, העדים שהופיעו בפניי - הן עדי תביעה והן עדי ההגנה - התייחסו ליושרו ומהימנותו של מנכ"ל חברת המפעלים לשעבר, מר מלצר. ראו עדות מר יצהר בע' 26 לפרוטוקול הדיון מיום 16.03.08 ש' 22-26 ובע' 48 לפרוטוקול הדיון מיום 16.03.08, ש' 12-19; וכן עדותו של מר הסקל, בע' 99 לפרוטוקול הדיון מיום 24.03.08, ש' 18-22. לדבריהם התגלו אי סדרים בניהול כספי חברת המפעלים. אי סדרים אלו השפיעו על אופן השימוש בכספים שקיבלה חברת המפעלים מהוד חפר ועל היקפיהם ובכך הלכה והתטשטשה האבחנה בין הנהנה כבעל הנכס הזכאי לפירותיו לנאמן כמחזיק בו וכשומר עליו. לסיכומו של דבר, חברת המפעלים זכאית אמנם לשכר ראוי, אך עליו להיות קבוע בהסכם הנאמנות או בתקנון החברה, בסכום שישקף באופן ממשי את הוצאותיה ומאמציה בניהול נכסי הנאמנות. ללא הוראה מפורשת לכך, לא תוכל חברת המפעלים לגבות שכר בעבור ניהול המפעלים בנאמנות. על הצדדים ליחסי הנאמנות לעגן זאת באופן מפורש במסמכי הנאמנות ולא להותיר עניין זה לחסדי השגרה וההתנהלות היום יומיים, בין חברת המפעלים כנאמן לבעלי המפעלים הרבים והשונים כנהנים. בהיעדר תשתית ראייתית ראויה, אין הסבר המניח את הדעת בנוגע לגובה הסכומים שקיבלה חברת המפעלים לידיה מאת חברת הוד חפר, על כן דין תביעת התובעת להתקבל. אמנם, הנתבעות טוענות בסיכומיהן כי קבלת התביעה תביא להגשת תביעות נוספות מצד בעלי המניות הנוספים, תוצאה שתביא לפירוק חברת המפעלים, אולם טענה זו לא גובתה בראיות המתאימות והועלתה לראשונה רק בסיכומי הנתבעות, על כן אין על שאלת מימוש פסק הדין להשפיע השפעה של ממש על תוצאותיו. סיכום הצדדים מסכימים כי יש לרשום את מניות "אביב" על שם התובעת. מן הראוי לציין כי נכון ליום כתיבת שורות אלו, השלמת הרישום טרם התבצעה וזאת עקב קשיים טכניים. התובעת תפעל להשלמת רישום מניותיה על שמה כפי שדרשה בתביעתה. ניתן בזאת סעד הצהרתי לפיו התובעת זכאית לקבל חלקה היחסי בכספים שקיבלה חברת המפעלים מאת חברת הוד חפר בין השנים 2001-2004. הנתבעות ביחד ולחוד ישלמו לתובעת הוצאות משפט כפי שהוצאו בפועל בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעות 1 ו-2 ביחד ולחוד לתובעת שכר טרחת עורך דין בסך של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ.אמנה בינלאומיתנאמנותשכר טרחה