תביעה ייצוגית של סטודנט נגד אוניברסיטה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לאישור תביעה ייצוגית של סטודנט נגד אוניברסיטה: זוהי בקשה בהתאם לסעיף 5 לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ו-2006 ("החוק") לאשר הגשתה של תובענה ייצוגית נגד המשיבה ("האוניברסיטה"). ברקע הדברים עומדת החלטתה של האוניברסיטה לשנות את מנגנון גביית התשלומים מן הסטודנטים במהלך שנות הלימוד תשס"ו ותשס"ז (2007-2005). בשנים קודמות גבתה האוניברסיטה מן הסטודנטים, בנוסף לשכר הלימוד, שני סוגי תשלומים, היינו תשלום עבור שירותים שהיא מספקת לכלל הסטודנטים כגון פרסום שנתון, הנפקת כרטיס תלמיד, שירותי מרפאה וספרייה ושימוש בתחנות מידע ממוחשבות ("דמי שירותים"), ותשלום עבור שירותים שמספקת אגודת הסטודנטים ("דמי רווחה"), כשתשלום זה מועבר במלואו לאגודת הסטודנטים עבור פעולותיה לטובת הסטודנטים. בשנים שבהן מדובר איחדה האוניברסיטה את שני סוגי התשלומים לתשלום אחד ("דמי שירות כוללים") הנלווה לשכר הלימוד, ולא אפשרה לסטודנטים את מה שיכולים היו לעשות בעבר, היינו להימנע מתשלום דמי הרווחה. אמנם ניתנה לסטודנטים אפשרות לוותר על תשלום דמי השירות הכוללים, אך לא על תשלום דמי הרווחה בלבד. החלטת האוניברסיטה בדבר שינוי אופן גביית התשלומים עוגנה בהוראות המנהליות המתפרסמות מדי שנה כחלק מתקנון הלימודים. המבקש פנה ביום 4.11.2005 לאוניברסיטה וביקש שיותר לו לשלם רק עבור השירותים הניתנים על ידה שבהם הוא מעוניין, ולא עבור שירותי אגודת הסטודנטים. פנייתו נענתה בסירוב, תוך שהאוניברסיטה הודיעה לו כי אין אפשרות להפריד בין רכיבי התשלום השונים של דמי השירות הכוללים. לאחר מכן התקיימה חליפת מכתבים, שממנה עולה כי האוניברסיטה התמידה בעמדתה, אולם בעקבות התערבות נציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה שינתה האוניברסיטה את אופן הגבייה והשיבה אותו לקדמותו, החל משנת הלימודים תשס"ח. על רקע זה עותר המבקש לאשר כייצוגית תובענה כנגד האוניברסיטה לסעד של פיצוי בסכום של מאה ותשעה ₪ לכל אחד מן הסטודנטים בגין כל אחת משתי שנות הלימוד, עבור נזק שנגרם. הקבוצה, לפי הגדרתו, היא כלל ציבור הסטודנטים באוניברסיטה באותן שנות לימוד ובסך הכל הנזק שנגרם לחברי הקבוצה עולה, לפי הטענה, על שלושה מליון ₪. במאמר מוסגר ייאמר כבר עתה, כי המבקש הסתמך, לצורך חלק ניכר של התשתית העובדתית שביסוד הבקשה, על מסמכים שנערכו על ידי משרד מבקר המדינה, כחלק מדו"ח מבקר המדינה בעניין הביקורת במוסדות להשכלה גבוהה שפורסם בשנת 2004. הסתמכות זו של המבקש נוגדת הוראה מפורשת של סעיף 30(א) לחוק מבקר המדינה תשי"ח-1958 הקובעת כי "דו"חות, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר במילוי תפקידיו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי או משמעתי". האוניברסיטה העלתה טענה בעניין זה בתשובתה, ובדיון שהתקיים הערתי את תשומת לב בא כוח המבקש לעניין זה, והוא הסכים כי לא ניתן לעשות שימוש כלשהו במסמכים אלה. לצורך בקשה זו התעלמתי, אפוא, מתוכנם של המסמכים והתייחסתי רק לטענה, הבלתי מוכחשת כשלעצמה, שהאוניברסיטה נהגה באופן שייחס לה המבקש, וכי חדלה לעשות כן בעקבות התערבות נציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה. עילות התביעה, שאישורה כייצוגית מתבקש בבקשה זו, הן עילה מכוח חוק החוזים האחידים התשמ"ג-1982 ("חוק החוזים האחידים") ועילת תביעה מכוח חוק הגנת הצרכן התשמ"א-1981 ("חוק הגנת הצרכן"). אשר לעילה הראשונה טוען המבקש, כי החלטת האוניברסיטה לאחד את תשלומי דמי השירות ודמי הרווחה לתשלום אחד, שהוא דמי השירות הכוללים, נקבעה בתקנון הלימוד, המסדיר את היחסים החוזיים בין כל סטודנט לבין האוניברסיטה. לטענתו, תקנון זה הוא חוזה אחיד, וקביעת התנאי בדבר דמי השירות הכוללים היא בבחינת קביעת תנאי מקפח בחוזה אחיד. באשר לעילה השנייה טוען המבקש, כי קביעת התנאי בעניין דמי השירות הכוללים בתקנון הלימודים הייתה הטעיה של ציבור הסטודנטים, אשר מקימה לנפגע עילת תביעה לפי חוק הגנת הצרכן. בעניין בקשתו לאישור התביעה כייצוגית, טוען המבקש כי מתקיימים בתביעתו ובו התנאים הנדרשים על ידי החוק על מנת שבקשתו תיענה. בכלל טענות אלה הוא טוען כי האוניברסיטה היא "עוסק" כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, ולכן נוכח הוראת סעיף 1 לתוספת השנייה לחוק, התביעה ראויה להיות ייצוגית. עוד הוא טוען כי התביעה מעוררת שאלות של עובדה ומשפט המשותפות לכל חברי הקבוצה, שלטענתו הם כלל ציבור הסטודנטים; כי תובענה ייצוגית היא דרך יעילה והוגנת להכרעה במחלוקת; וכי עניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב. האוניברסיטה אינה חולקת על העובדות שברקע הדברים ואשר אותם הזכרתי קודם. עם זאת היא טוענת שהתביעה אינה ראויה להיות מאושרת כתביעה ייצוגית מפני שהאוניברסיטה אינה "עוסק", ומכאן שלא מתמלא התנאי הקבוע בסעיף 1 לתוספת השנייה של החוק. עוד היא טוענת שהתובענה שאישורה מתבקש אינה מגלה עילה כלפיה, וכי מכל מקום היא אינה ראויה להתברר בהליך של תביעה ייצוגית, כיוון שהיא מחייבת עריכת בירור עובדתי מורכב ביחס לכל אחד מציבור הסטודנטים. ועוד היא טוענת כי המבקש אינו מייצג הולם וכי בקשתו הוגשה בחוסר תום לב. סעיף 3 לחוק קובע את מיני התביעות היכולות להיות תביעות ייצוגיות, וסעיף 4 מונה את אלה הרשאים להגישן. בחלקו הצריך לבקשה זו קובע סעיף 3(א) כי: "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השנייה או בעניין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית;..." בבקשתו מפנה המבקש לסעיף 1 לתוספת השנייה, המורה כי תביעה שניתן להגיש בה בקשה לאישור תובענה ייצוגית היא: "תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לעניין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו." טענתו העיקרית של המבקש בהקשר זה היא שקיימת התקשרות חוזית בין האוניברסיטה לבין ציבור הסטודנטים, שאותם רואה המבקש כלקוחות של האוניברסיטה, ותוכנה של ההתקשרות החוזית הזו היא, לטענתו, שתמורת תשלום שכר הלימוד זכאי הסטודנט לקבל מן האוניברסיטה "שירותי השכלה גבוהה" ובכללן מקומות לימוד והרצאות. המבקש מוסיף וטוען כי בכל הנוגע לעניינים שהם מחוץ לגדר נושאי הלימוד האקדמי, פעולותיה של האוניברסיטה הן פעולות מסחריות-עסקיות, הנעשות על ידי האוניברסיטה ככל גוף מסחרי עסקי, ולכן יש לראות באוניברסיטה עוסק כמשמעו בחוק הגנת הצרכן. ההבחנה שאותה מציע המבקש היא, שפעילותה האקדמית מחקרית, שכרוכים בה עניינים של קביעת תכני הלימוד, מתן ציונים וקביעת קריטריונים לקבלה לחוגי הלימוד אינה פעילות שיכולה להיחשב כפעילות של עוסק לצורך ההגדרה בחוק הגנת הצרכן. לעומת זאת, השירותים הניתנים על ידי האוניברסיטה כגון גביית תשלומים (לרבות שכר לימוד והתשלומים הנלווים לו) ומתן השירותים הנלווים (ספרייה, עמדות מידע ממוחשבות וכיוצא באלה) הם פעילות עסקית גרידא. טענה אחרת של המבקש היא שעובדת היות האוניברסיטה מוסד ללא כוונת רווח אינה רלוונטית לצורך הכרעה בשאלה אם יש לראותה כעוסק, ובנוסף הוא מפנה לפסיקה שלפיה פעילותו של מנהל מקרקעי ישראל, שהיא במהותה פעילות שלטונית, הוכרה כפעילות שבקשר אליה ניתן להגיש תביעה ייצוגית (ראו: רע"א 8733/96 לנגברט נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 168 (1999) ("עניין לנגברט")). עמדת האוניברסיטה היא כי מערכת היחסים שבינה לבין תלמידיה איננה מערכת יחסים של לקוח וספק שירות. לטענתה, תכלית קיומה היא הקניית ידע וקיום פעילות מחקר, וכל פעילות אחרת היא נלווית וטפלה לעיקר פעולותיה בתחום האקדמיה. השאלה הראשונה שיש להשיב עליה היא האם האוניברסיטה היא עוסק כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, שכן רק אם כך הוא הדבר, יש להמשיך ולבדוק את התמלאותם של תנאים נוספים הקבועים בחוק בקשר לאישורה של התובענה כייצוגית, ולעומת זאת אם המסקנה היא שהאוניברסיטה אינה עוסק כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, כי אז תהיה התוצאה שיש לדחות את הבקשה. סעיף 1 של חוק הגנת הצרכן מגדיר "עוסק" כ"מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק, כולל יצרן". האוניברסיטה, ככל מוסדות ההשכלה הגבוהה, היא גוף מאוגד על פי המשפט הפרטי (ראו: רענן הר-זהב וברק מדינה, דיני השכלה גבוהה, עמ' 259 (2000)) ("הר זהב ומדינה"), אולם ניתן לומר כי בשל האופי הציבורי של פעילותה יכול שיחולו עליה גם כללים של המשפט הציבורי, (הר זהב ומדינה, שם, 269) והובעה גם הדעה שיש לראות את המוסדות להשכלה גבוהה כגופים דו מהותיים (אסף הראל, גופים דו מהותיים עמ' 78 (2008) ("הראל"), וראו גם: הפ (חי') 217/05 חנין נעאמנה נ' אוניברסיטת חיפה, (טרם פורסם, 17.08.06)) . עם זאת, הקביעה שהאוניברסיטה נמנית עם הגופים הדו מהותיים איננה כשלעצמה שוללת את האפשרות שהגדרת עוסק תחול לגביה. לצורך כך יש לבחון את מהות פעילותה של האוניברסיטה בכלל, ואת הפעולה שעליה נסבה הבקשה, היינו גביית תשלומים מסוימים, בפרט. רק במקרה שבו ניתן מבחינה עניינית להפריד בין מכלול פעולותיה של האוניברסיטה כמוסד להשכלה גבוהה לבין הפעולה של גביית דמי השירות הכוללים שעליהם נסבה הבקשה, אפשר להמשיך ולבחון אם פעולה זו מביאה את האוניברסיטה לגדר הגדרת עוסק בחוק הגנת הצרכן. לדעתי, אין כל יסוד להבחנה שהמבקש עושה בין פעולותיה של האוניברסיטה בהקניית השכלה גבוהה ובמחקר אקדמי לבין פעולתה בגביית תשלומים שונים, בין אם אלה תשלומי שכר לימוד ובין אם הם התשלומים עבור דמי שירות כוללים, כפי שגבתה האוניברסיטה. גביית תשלומים מן הסטודנטים, תהיה אשר תהיה מהותם, היא חלק בלתי נפרד מפעילותה של האוניברסיטה כמוסד להשכלה גבוהה, והם קשורים לפעילות של הקניית הידע האקדמי. אין כל בסיס להבחין בתשלום אחד מכלל התשלומים הקשורים לפעולתה כמוסד להשכלה גבוהה, ולהשתית עליו את הטענה שגביית תשלום כזה מביאה את האוניברסיטה לגדר המונח "עוסק" כמשמעו בחוק הגנת הצרכן. יתכן שהמצב היה שונה במקרה שהאוניברסיטה היתה גובה תשלומים במסגרת פעילות עסקית הנבדלת מפעילותה העיקרית, כגון השכרת שטחים לצרכים מסחריים או מתן רשות שימוש לקהל הרחב במתקני האוניברסיטה כנגד תמורה. במקרים כאלה, שאין ולא כלום בינם לבין ענייננו, היה מקום לבחון את תחולתה של הגדרת העוסק על פעולות כאלה של האוניברסיטה אלא שכאמור, זה איננו המצב ולכן אין צורך לקבוע בעניין זה. תכלית קיומה של האוניברסיטה היא הקניית השכלה גבוהה ויצירת ידע באמצעות מחקר אקדמי (ראו: בע"א 319/65 דוד אלבלדה נגד חברת האוניברסיטה העברית, פ"ד כ(1) 204 (1966) ("עניין אלבלדה")), וזוהי גם "מחויבותה התפקידית מקצועית" (כדבריו של ח' גנז המצוטטים אצל הר זהב ומדינה, שם בעמ' 261 ה"ש 6). פעילות זו, וכל הקשור בה עצמה, אינה יכולה להיחשב כפעילות שבעטיה ניתן לראות באוניברסיטה עוסק לעניין חוק הגנת הצרכן. למסקנה כזו, בהקשר של נסיבות שיש דמיון מסוים בינן לבין המקרה שלפנינו, הגיע בית המשפט בע"א 3613/97 אזוב נ' עיריית ירושלים, פ"ד נו(2) 787 (2002), ששם נקבע כי פעולתה של העירייה (המשיבה באותו עניין) בכל הקשור בנושא חניה וגביית תשלומים עבורה אינה מחילה עליה את הגדרת העוסק, כפי שאינה מחילה על המערערת באותו עניין את הגדרת הצרכן כמשמעם של מונחים אלה בחוק הגנת הצרכן. עוד ראויים לציון דבריו של בית המשפט ברע"א 2701/97 מדינת ישראל נ' צרטוק, פד"י נו (2) 876 (2002), שלפיהם: "לא כל פעולה של המדינה יכולה להיחשב כ"דרך עיסוק" ולהביא לראייתה כ"עוסק" על-פי החוק. יש להבחין בין פעולות מסחריות, "פרטיות" באופיין, שאותן מבצעת המדינה - כמו כל גוף פרטי אחר - ובין פעולות ציבוריות, שלטוניות, שאינן מסחריות. רק במקרים שבהם המדינה מבצעת פעילויות מסחריות שבהן לא ניתן להבדיל בינה ובין גוף מסחרי-פרטי אחר יהיה ניתן לראות בפעולותיה כ"דרך עיסוק", וממילא לראותה כ"עוסק", לצורך תחולתו של החוק" (שם, בעמ' 883). כאן המקום לציין כי בניגוד לטענתו של המבקש, פסק הדין שניתן בעניין לנגברט אינו תומך בטענתו שהאוניברסיטה היא עוסק. מעיון בפסק הדין עולה שהשאלה אם מנהל מקרקעי ישראל ("המנהל") הוא עוסק לא עמדה לדיון, וממילא גם לא הוכרעה. עניינו של פסק הדין הוא בהחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט א' גורן) בת"א 382/96 למחק, מנימוקים אחרים, את התביעות שהגישו המערערים נגד המנהל. העניין הועלה לראשונה בעתירה, שנדחתה, לקיים דיון נוסף (דנ"א 35/00 מנהל מקרקעי ישראל נ' לנגברט טרם פורסם, 31.8.00) וממילא גם בהחלטה זו אין תמיכה בטענה זו של המבקש. על יסוד כל אלה, המסקנה המתבקשת היא שתביעתו של המבקש כנגד האוניברסיטה איננה תביעה נגד עוסק, ולכן היא אינה תביעה הבאה בגדר התביעות המנויות בסעיף 1 לתוספת השנייה לחוק, וממילא לא ניתן לאשרה כתובענה ייצוגית. המסקנה שהגעתי אליה מייתרת את הדיון בטענות אחרות שהעלו הצדדים, אולם למעלה מן הצורך אתייחס גם לתנאי הקבוע בסעיף 4(א)(1) לחוק המורה כי: "4.(א) אלה רשאים להגיש לבית המשפט בקשה לאישור תובענה ייצוגית כמפורט להלן: אדם שיש לו עילה בתביעה או בעניין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם - בשם אותה קבוצה; ...." כאמור, המבקש טוען כי בידו שתי עילות תביעה. האחת תביעה בעילה לפי חוק החוזים האחידים והאחרת לפי חוק הגנת הצרכן. בעניין חוק החוזים האחידים טוען המבקש שהיחסים בינו לבין האוניברסיטה הם יחסים חוזיים, שהתנאים הקבועים בתקנון שכר הלימוד הם תנאים הנקבעים על ידי האוניברסיטה והם בבחינת חוזה אחיד כמשמעו בחוק החוזים האחידים, וכי ההוראה בתקנון שכר הלימוד בדבר איחוד התשלום עבור דמי שירותים עם תשלום דמי הרווחה לתשלום אחד של דמי שירות כוללים הוא בבחינת תנאי מקפח בחוזה אחיד. הוא מוסיף וטוען כי איחוד התשלומים הוא בבחינת כפייה על הסטודנטים לשלם תשלום שאינם מעוניינים בו, היינו התשלום לאגודת הסטודנטים, ויש בו משום הגבלת חופש ההתקשרות של הסטודנט, משום שנכפה עליו להתקשר עם אגודת הסטודנטים ולשלם עבור השירותים המסופקים על ידה, אשר בהם אינו מעוניין. כל אלה עולים, לטענתו, כדי תנאי מקפח בחוזה אחיד. בטענות אלה של המבקש אין כל ממש. חוק החוזים האחידים הוא חוק מסגרת אשר נועד לשים מגבלות על כוחו של ספק לנצל את יתרונו על פני הלקוח המתקשר אתו בחוזה, והוראותיו מכוונות לאפשר לבית המשפט לקבוע, במקרה המתאים, שתנאי בחוזה הוא תנאי מקפח, וככזה הוא בטל. אלא שהמבקש לא נתן את דעתו לכך שחוק החוזים האחידים איננו מקנה ללקוח עילת תביעה עצמאית כנגד ספק זולת עילה למתן הצהרה שתנאי מסוים בחוזה הוא תנאי מקפח, וככזה הוא בטל. בענייננו טוען המבקש כי נגרם לו נזק על ידי כך שהאוניברסיטה גבתה ממנו דמי רווחה בניגוד לרצונו, ותשלום זה הוא מבקש לתבוע בתביעה שבמהותה, לפי טענותיו של המבקש, היא תביעה לפיצוי על הנזק שנגרם לו ולכל הסטודנטים שהם לטענתו חברי הקבוצה המיוצגת. אלא שבחוק החוזים האחידים אין כל הוראה המאפשרת הגשת תביעה ממין זה, והמבקש גם לא הראה הוראה כזו או אסמכתא שניתן להשתית עליה את תביעתו. לא מיותר להוסיף בהקשר זה את השקפתן של המחברות ורדה לוסטהויז וטנה שפניץ בספרן "חוזים האחידים" (1994), שלפיה "הקביעה כי תנאי הוא מקפח, ומשום כך נדון לביטול, אינה מקנה ללקוח את התרופה המהותית" (בעמ' 54) ואת הערתן כי: "המצב הטיפוסי הרלוונטי לטענת תנאי מקפח הוא "הליך המתנהל בין שני צדדים, ואגב אותו הליך - לרוב כטענת הגנה - הנתבע יטען כי התנאי שעליו מסתמך התובע הוא מקפח" (בעמ' 182). לכך אפשר גם להוסיף שבדומה לטענת המניעות, גם הטענה שתנאי הוא מקפח היא "מגן ולא חרב", ואין צריך לומר שבענייננו מצב העניינים הוא בדיוק הפוך, והמבקש טוען שיש לראות בתנאי המקפח עילת תביעה ולא טענת הגנה. עוד יש להעיר כי טענת המבקש שהתנאי בתקנון האוניברסיטה המאפשר את גביית דמי השירותים הכוללים הוא תנאי מקפח, היא טענה שלא הוכחה כלל ועיקר. חוק החוזים האחידים קובע בסעיף 3, שבית המשפט יבטל או ישנה "תנאי בחוזה אחיד שיש בו - בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות - משום קיפוח לקוחות או משום יתרון בלתי הוגן העלול להביא לידי קיפוח לקוחות". אכן, ניתן לראות את תקנון האוניברסיטה כחוזה אחיד (ראו: ה"פ (חיפה) 169/96 ד"ר יגאל גולן נ' אוניברסיטת חיפה, תשנ"ו (2) 110 (1996)), אולם קשה לראות מדוע, בהתחשב בהוראת סעיף 3 לחוק החוזים האחידים, יש מקום להסיק שהתנאי הוא מקפח. בעניין זה הפנה המבקש לחזקות הקבועות בסעיף 4 לחוק החוזים האחידים, ובאופן מיוחד לזו הקבועה בס"ק 5, שלפיו חזקה שתנאי הוא מקפח אם הוא "תנאי המחייב את הלקוח באופן בלתי סביר להיזקק לספק או לאדם אחר, או המגביל בדרך אחרת את חופש הלקוח להתקשר או לא להתקשר עם אדם אחר". על כך טוען המבקש שהאוניברסיטה כופה עליו להתקשר עם אגודת הסטודנטים בניגוד לרצונו, אלא שאפילו הדבר נכון, אין המבקש מסיק את המסקנה המתחייבת מהוראת סעיף 3 לחוק החוזים האחידים, והיא שהסעד שאותו הוא יכול לתבוע הוא רק סעד של הצהרה שהתנאי המקפח בטל, ולא סעד של פיצויי נזק. גם אם יש ממש בטענת המבקש שההתקשרות עם אגודת הסטודנטים נכפתה עליו בניגוד לרצונו, עדיין צריך היה לשקול את טענתה של האוניברסיטה בהקשר זה, שגביית דמי הרווחה והעברתם לאגודת הסטודנטים נועדה למנוע, או לצמצם, את תופעת "הרוכב החופשי" (free rider), שלפיה ישנם סטודנטים המקבלים שירותים מן האגודה ואינם מוכנים להשתתף במימון פעולותיה. טענה זו נראית לי כבדת משקל, ואין להוציא מכלל אפשרות שאם היה עלי לשקול את מכלול הנסיבות, כמתחייב מהוראת סעיף 3 לחוק החוזים האחידים, הייתי מגיע למסקנה שאין מקום לקבוע שהתנאי הוא בטל. עילת התביעה האחרת שהמבקש טוען לה היא עילה מכוח חוק הגנת הצרכן, וטענתו היא שהאוניברסיטה הטעתה אותו, ולכן מתקיימת עילת הטעיה לפי סעיף 2(א)(1) לחוק הגנת הצרכן הקובע: "2. לא יעשה עוסק דבר - במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת, לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה - העלול להטעות צרכן בכל עניין מהותי בעסקה (להלן הטעיה); מבלי לגרוע מכלליות האמור ייראו עניינים אלה כמהותיים בעסקה: הטיב, המהות, הכמות והסוג של נכס או שירות; ..." כבר נאמר לעיל שלדעתי האוניברסיטה איננה עוסק והמבקש איננו צרכן, ולכך צריך להוסיף שהשכלה גבוהה איננה מצרך או שירות "הנמכרים" על ידי האוניברסיטה לסטודנטים. גם אם ההתקשרות שבין הסטודנט לאוניברסיטה היא התקשרות חוזית, והיא אכן כזו, לא נובע מכך שהתקשרות זו היא עסקה שחל לגביה חוק הגנת הצרכן. המבקש טען אמנם שהאוניברסיטה עוסקת במתן שירותי השכלה וכי הסטודנטים הם לקוחות הרוכשים שירותים אלה, אלא שטענה מרחיקת לכת ומופרכת זו אין ביכולתי לקבל ודי אם אומר, בעקבות דברים שנאמרו בעניין אלבלדה, שהבקשה הוגשה על ידי "תלמיד שלא שימש כל צורכו". גם בטענת ההטעיה אין כל ממש. בעמוד הרלוונטי של שנתון האוניברסיטה לשנת הלימודים תשס"ו (נספח ב' לתשובת האוניברסיטה) פורסם כי "דמי שירות כוללים - הינו תשלום רשות לאוניברסיטה עבור שנתון, כרטיס תלמיד, שימוש בתחנות מידע, שירותי מרפאה, השאלת ספרים, וכן תשלום המופנה לאגודת הסטודנטים בגין שירותי רווחה הניתנים לכלל הסטודנטים על ידי האגודה". ועוד נאמר שם שקיימת אפשרות לוותר על תשלום זה, וכי סטודנט שיוותר כאמור לא יוכל לקבל את השירותים של שימוש בתחנות מידע, השאלת ספרים, מענה קולי ואינטרנט ושירותי רווחה של אגודת הסטודנטים. נוכח הפירוט האמור בשנתון האוניברסיטה, קשה להבין על מה השתית המבקש את טענתו בדבר הטעיה, שהרי המידע הנמסר בשנתון, כמתואר לעיל, אינו בלתי נכון ואינו מעמיד את הסטודנט המעיין בו במצב שבו אינו יכול לדעת או להבין את מצב הדברים לאשורו. וגם את זאת יש לומר, שאפילו הייתה הטעיה מצד האוניברסיטה, ודעתי היא שלא הייתה כזאת, אין המבקש מראה את הקשר הסיבתי בין ההטעיה הנטענת על ידו לבין הנזק שהוא טוען שנגרם לו ולכלל הסטודנטים, שהם לטענתו הקבוצה המיוצגת. על אף ביקורת שנמתחה על דרישת קיומו והוכחתו של קשר סיבתי כזה (ראו: ס. דויטש, "תובענות יצוגיות צרכניות: הדרישה להסתמכות אישית על מצג השוא של המטעה", מאזני משפט ב', 97 (תשס"ב);דעת המיעוט (כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן) בדנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(6) 385 (2003) ("ענין ברזני")), ההלכה היא שהתובע מכוח עילת ההטעיה בחוק הגנת הצרכן חייב להראות את הקשר שבין ההטעיה הנטענת לבין הנזק (ראו:ענין ברזני, בעמ' 414 ולאחרונה גם בע"א 458/06 עו"ד יובל שטנדל נ' חברת בזק בינלאומי בע"מ, (טרם פורסם, 06.05.09)). בבקשה אין המבקש מראה קשר סיבתי כזה, וגם בכך, מעבר לכל מה שנאמר עד כה, די כדי להביא למסקנה שאין למבקש עילה לתביעה כנגד האוניברסיטה שניתן לאשרה כייצוגית. מסקנה זו נכונה גם לגבי התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(1) לחוק המורה, בין שאר התנאים לאישור תובענה ייצוגית, כי יש "אפשרות סבירה" שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה. תנאי זה איננו מתקיים, הן בעניין העילה הנטענת לפי חוק החוזים האחידים והן בזו הנטענת לפי חוק הגנת הצרכן. נוכח הנאמר עד כה, אין עוד צורך להוסיף ולדון בתנאים האחרים שעל פי סעיף 8(א) לחוק מילוים נדרש על מנת לאשר תובענה כייצוגית, ובהם יעילות והוגנות ההליך, ייצוג עניינם של חברי הקבוצה בדרך הולמת ובתום לב. טרם סיום אני מבקש להוסיף כי מעבר לעובדה שטענות המבקש הן ברובן חסרות יסוד של ממש, קשה שלא לתמוה על העלאתן כמו גם על עצם הגשת הבקשה. המבקש אינו טוען, וברור שגם אינו יכול לטעון, שתשלומי דמי הרווחה שגבתה האוניברסיטה נשארו בקופתה ולא הועברו לאגודת הסטודנטים. משכך, קשה לראות על איזה בסיס יכול המבקש להעמיד את תביעתו שהאוניברסיטה תשלם לו, כפיצוי על נזק שהוא טוען לו, סכומי כסף שהועברו לאגודת הסטודנטים, למטרה שגם המבקש אינו טוען שהיא בלתי ראויה. כל אלה עושים את תביעתו של המבקש למופרכת ואפשר שגם לחסרת תום לב. הבקשה נדחית. המבקש ישלם לאוניברסיטה הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסכום כולל של 35,000 ₪ בצירוף מע"מ. בקביעת סכום זה נתתי את הדעת לכך שמוסד התובענות הייצוגיות הוא חשוב ואין זה מן המידה לרפות את ידיהם של מי שמבקשים להגן על אינטרס הכלל באמצעות הגשת תובענה ייצוגית. אלמלא כך, הייתי רואה לחייב את המבקש בסכום גבוה במידה ניכרת. סטודנטיםתביעה ייצוגיתאוניברסיטההשכלה גבוהה