ביטול הודעת ביטול חוזה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הודעת ביטול חוזה: מ ב ו א בפניי תובענה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו ביקשה המבקשת להצהיר, כי המשיבים 1 ו- 2 הפרו את התחייבותם על פי חוזה מכר דירה, שנערך בין הצדדים ביום 21/8/08 (להלן: "ההסכם") וכי המבקשת זכאית לאכיפת התחייבויות המשיבים 1 ו- 2 ולרישום הזכויות בדירה על שמה. ר ק ע ביום 21/8/08, נחתם הסכם, לפיו התחייבו הגב' אורנה בן שושן ויוסף בן שושן (להלן: "המשיבים" או "המוכרים"), למכור ולהעביר לקונה הגב' ריקה בן חיים (להלן: "המבקשת" או "הקונה"), את הבעלות וזכויות לרישום החכירה לדורות עפ"י חוזה, מיום 12/11/91, עם לורם חברה לפיתוח אזור לוד-רמלה בע"מ, (כיום המשיבה 4 לנדקו ישראל ייזום וניהול בע"מ), את הדירה המצויה ברחוב הכרמל 4/7 קומה א' ברמלה, בבניין D הידועה כחלקה 6-9 בגוש 4358 (להלן: "הדירה"). החוזה נערך עבור שני הצדדים, על ידי עו"ד אליהו שבי, שהינו המשיב מס' 3 (להלן: "עו"ד שבי") והוא גם מי שדיווח על העסקה לשלטונות המס, החברה המשכנת ומנהל מקרקעי ישראל. בהתאם לאישור הזכויות שהיו בידי עו"ד שבי ובידי הצדדים, הדירה הייתה משועבדת לטובת בנק לפיתוח משכנתאות לישראל בע"מ, במשכנתא מדרגה ראשונה, על סך 132,000 ₪ (להלן: "המשכנתא"), ובהתאם לאישור זה, בין המשיבים לבין מנהל מקרקעי ישראל, נחתם חוזה חכירה שתוקפו עד ליום 5/10/2040 (נספח ב'2 להמרצת הפתיחה). בהתאם לסעיף 3 להסכם, על הקונה היה לשלם למוכרים תמורת כל התחייבויותיהם על פי ההסכם, סך של 480,000 ₪, שישולמו בתשלומים המפורטים בסעיפים קטנים א1 עד א5 לסעיף 3. הקונה שילמה את התשלום הראשון בסך 16,000 ₪ בעת חתימת החוזה, וכן שילמה את התשלום השני בסך 50,000 ₪, שהיה אמור להיות משולם ביום 10/9/08 בכפוף לקבלת אישור החברה המשכנת - מנהל מקרקעי ישראל - בדבר מצב הזכויות בנכס וכן אישור על יתרת המשכנתא של המוכר למועד זה (להלן: "אישור המשכנתא"). אישור המשכנתא לא הוצג לקונה, אך למרות זאת מתוך אמונה במוכרים, שילמה הקונה תשלום זה, למרות שאישור לא הומצא לה. התשלום הבא היה אמור להתבצע ביום 21/12/08 בסך של 120,000 ₪. כשבוע לפני מועד זה, הוזמנה הקונה לפגישה במשרדו של עו"ד שבי, שם הודיעו לה המוכרים, כי הם מבטלים את החוזה והציעו לה פיצוי בסך 25,000 ₪. הקונה לא הסכימה לפיצוי זה ודרשה כי כל הכספים ששילמה יושבו לה וכי ישולם לה הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם, בסך 48,000 ₪, כנגד הסכמתה לביטול החוזה. המוכרים לא הסכימו לתנאי זה, למרות שקיבלו הצעה דומה במכתב ששיגר אליהם ב"כ הקונה, עו"ד דקל רדא ביום 16/12/08 (להלן: "מכתב עוה"ד"). למכתב עוה"ד לא השיבו המוכרים ולא הודיעו שהם חוזרים בהם מהביטול ולפיכך, הוגשה התובענה דנן ביום 13/5/09. המשיבים בתשובתם, הודו במפורש, כי "ההחלטה" לבטל את המכירה הייתה בעצם יוזמה של המשיבה 2- הגב' אורנה בן שושן, אשר ביקשה מבעלה, המשיב 1- מר יוסף בן שושן, לשכנע את הקונה, להסכים לפיצוי נמוך יותר מהסך הנקוב בהסכם, שכן סכום זה גבוה, מופרך ואינו הולם נזק כלשהו שנגרם לקונה. לטענת המשיבים, משראו כי המבקשת אינה מוכנה להסכים להפחית מסכום הפיצוי, הם הודיעו לה, שאם כך, ההסכם תקף והיא יכולה לשכוח גם משקל אחד של פיצוי, והם אינם מבטלים את ההסכם (להלן: "ביטול הביטול"). מאז לא יצרה הקונה קשר במשך חמישה חודשים עם המוכרים ולא שילמה את התשלום של 120,000 ₪ אותו היה עליה לשלם. לטענת המשיבים, הדרישה במכתב עוה"ד לקבלת הפיצוי המוסכם, כאשר הקונה לא שינתה את מצבה לרעה, הינה מוגזמת וההלכה היא, כי מקום בו הפיצוי המוסכם הינו מוגזם ואינו עומד בכל קנה מידה לנזק שנגרם, רשאי ביהמ"ש להתערב ולהפחית מדמי הפיצוי המוסכמים (סעיף 8 לתשובת המשיבים). לבסוף טענו המשיבים, כי הם לא הפרו את ההסכם, מאחר ולא הייתה התחייבויות שאותה לא קיימו כשהגיע מועד ביצועם ומי שלא עמד בהסכם הייתה המבקשת. ה כ ר ע ה רוב העובדות במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים, אינן שנויות במחלוקת. התובענה שבפניי הינה תובענה לסעד הצהרתי גרידא, כמפורט בסעיף א'+ב לתובענה ולאכיפת "חיובי המשיבים 1 ו-2 ולהעברת הזכויות בדירה על שמה, בכפוף לקיזוז סכום הפיצוי המוסכם." (ס' 2 ה' לתובענה) ולצורך כך להצהיר כי המשיבים 3 ו-4 יפעלו על פיו (ס' 4 לתובענה). מכתבי הטענות עולה, כי המחלוקת העובדתית העיקרית היחידה הנטושה בין הצדדים, הינה השאלה, האם אכן הודיע המשיב 1 לקונה, כי הוא מבטל את הודעת הביטול-"ביטול הביטול"-ומבקש לקיים את ההסכם, או שמא הודעה כזו לא נמסרה לקונה מעולם, עד שהוגשה "תגובת המשיבים" ביום 20.7.09 לבקשה למתן פסק דין הצהרתי, בתיק שבפניי. למעשה, אין חולק, כי המוכרים החליטו לבטל את המכירה, וכך אומר במפורש מר יוסף בן שושן בתצהירו כשאומר: "מכירת הבית, כמו גם ההחלטה לבטל את המכירה, היו יוזמה של אשתי אשר רצתה תחילה לשפר את איכות החיים של ילדינו ואחר כך חזרה בה מאחר וחששה כי הילדים לא יתאקלמו בסביבת מגורים חדשה" (סעיף 3 לתצהיר). מהאמור עולה ברורות, כי המוכרים החליטו לבטל את המכירה מהטעמים המפורטים לעיל, אלא שלטענתם, בסמוך לאחר מכן, הם חזרו בהם מהודעת הביטול, לנוכח דרישותיה של הקונה לקבלת מלוא הפיצוי והודיעו , כי הם חוזרים בהם מהביטול וכי הם מבקשים לקיים את ההסכם. לנוכח טענתם החדשה של המוכרים, לגבי ההודעה שמסרו על ביטול הביטול, שהועלתה לראשונה בתגובה, הגישה הקונה תצהיר משלים, בו היא טענה מפורשות, כי המוכרים מעולם לא הודיעו לה במישרין או בעקיפין, בטלפון או בכל דרך אחרת, כי הם מבקשים לקיים את החוזה והודעה כזאת גם לא נמסרה לעו"ד שבי. אני סבור, כי טענה זו של המשיבים הינה בגדר הודאה והדחה והנטל היה על המשיבים להוכיח, כי אכן הם מסרו הודעה כזו. נטל כזה לא הורם על ידם ובכל מקרה גם אם הנטל היה על המבקשת אני סבור כי הוא הורם. בעניין מחלוקת זו (האם נמסרה הודעת ביטול הביטול), אני מעדיף את עדותה של המבקשת שנחקרה בחקירה נגדית אך לא נחקרה ולא נשאלה, בעניין כפירתה בקשר להודעת ביטול הביטול. בעניין זה העיד בפניי גם עו"ד שבי, שהעיד מפורשות, כי המוכרים לא חזרו אליו לאחר הפגישה שהתקיימה אצלו, לא צלצלו אליו ולא אמרו לו שהם מבקשים לקיים את העסקה (עדות עו"ד שבי, עמ' 3 שורה 19-21 לפרוטוקול). עו"ד שבי הינו עד אובייקטיבי שייצג את שני הצדדים, הוא אינו נוגע בדבר ועדותו מהימנה בעיני ובקשר למחלוקת זו כאמור, גם עדותה של המבקשת עדיפה בעיני על פני עדותו של מר יוסף בן שושן. הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת היא מהמלאכות המובהקות והקשות המוטלות על בית-המשפט וביהמ"ש מחליט בו על פי אמירותיהם, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך האירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במשך המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"א - 1970). ההתרשמות הייתה מאז ומעולם אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. האמוציות, הטונציה, והמימקה שליוו את עדותה של המבקשת, היו לא פעם מוגזמות,אך אלו אינן מעידות כי הדברים שנאמרו אין לתת בהם אמון, ההפך הוא הנכון. חרף ההתקדמות הטכנולוגית בכל תחומי חיינו, עדיין לא נמצא המכשיר שיחליף את ההתרשמות וחרף כל מגבלה והקשיים שהיא מעמידה - אין לזלזל בערכה. לא הבעת פניו של בעל-הדין ולא יפי תוארו או צחות לשונו היא שתביא את בית-המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה. יכול בית-המשפט וצריך לשית לבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת או בצורה מקוטעת ומגומגמת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד כשלעצמה, אלא במסגרת ובמכלול המבחנים המקובלים להערכת עדויות לרבות מבחן ההיגיון, סתירות חיצוניות ופנימיות בדברי העדים וכיוצא בזה. מצד שני, עדותו היחידה של מר בן שושן, בקשר לביטול הביטול, אינה נתמכת על ידי ראיה או אסמכתא, וגרסה זו אינה מתיישבת עם התנהלות הצדדים והגיון הדברים. אין זה הגיוני בעיני, כי צד שהודיע על ביטול ההסכם ואחרי כן חוזר בו, ומקבל מכתב מעוה"ד ביום 16/12/08, אינו משיב למכתב זה. אם גרסת המשיבים הייתה נכונה, היה זה רק הגיוני ומתבקש, בנסיבות אלו, לשלוח מכתב תשובה, בה יצוין, כי בנסיבות העניין החליטו המוכרים לקיים את ההסכם והם חוזרים בהם מהודעת הביטול. מסקנה זו, מקבלת משנה תוקף, לנוכח טענת המשיבים, כי כשקיבלו את מכתב עוה"ד הם הלכו להתייעץ עם עו"ד מטעמם, אך למרות זאת, לא הם ולא בא כוחם, שלחו מכתב תשובה לאותו מכתב עוה"ד. יתר על כן, לא רק שהמוכרים לא שלחו מכתב תשובה, אלא אפילו לא הודיעו לעו"ד שבי בע"פ על חזרתם מביטול ההסכם. כאמור, משהודו המשיבים כי הם הודיעו לקונה על ביטול ההסכם, אני סבור כי הנטל היה על המשיבים להוכיח את הודעת ביטול הביטול, ובייחוד כאשר הקונה הכחישה בתצהיר המשלים את אותה השיחה. יש לזכור כי מטעם המשיבים העיד רק מר יוסף בן שושן-המשיב 1, שהינו בגדר "עד יחיד" שהינו בעל דין המעוניין בתוצאות המשפט. גרסתו של המשיב הינה גרסה יחידה של בעל-דין, אשר לא נתמכה בראיות שהובאו או בגרסת עדים נוספים, וככזו - לא תוכל לעמוד במבחן סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, שעל-פיו נדרש בית-המשפט לנימוקים מיוחדים אם משית הוא פסק-דין על יסוד עדות כזו לבדה בלא כל סיוע של עדות נוספת. לעניין זה רבה וענפה הפסיקה המנחה אשר נקבעה בסוגיה זו. "והנה בא סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 וקובע, שאין לפסוק על-פי עדות יחידה של בעל הדין עצמו או בן-זוגו, כשאין סיוע לעדות זו, אלא אם כן קיימים נימוקים מיוחדים שבית המשפט יפרטם בהחלטתו... אך חוששני, שעצם מהימנותה בלבד של עדות בני הזוג אינה מגיעה לעולם לכדי נסיבה מיוחדת אשר כזאת, שהרי בלעדי מהימנות שום עדות אינה יכולה לעמוד בלאו הכי" (ע"א 761/79 פינקל נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה(2) 48 בעמ' 55 ), כן ראה ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768, בעמ' 771: "פירושה של אותה 'אזהרה עצמית' אינו יכול להיות אלא זה שבשקילת עדות יחידה חייב השופט בזהירות כפולה ומכופלת. אולם עצם הצורך בזהירות מיוחדת כזאת עדיין אינו ממצה את החובה המוטלת על השופט לפי סעיף 54, לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה. לשון אחרת, אין השופט יכול לצאת ידי חובתו בהצהרה סתמית כי 'הזהיר את עצמו', כלומר שנהג בזהירות מיוחדת וזה אשר הניעו להסתפק בעדות היחידה, אלא כאן דרוש טעם אמיתי - טעם שבהערכת העדות היכול להיות נעוץ בהגיון הדברים או בטעם מיוחד אחר - שיש להעלותו על הכתב במצוות החוק". וכן ראה בספרו של י' קדמי על הראיות (כרך ב, תשנ"א), בעמ' 700: "ככלל, יש להתייחס בזהירות מרובה לעדותו של אדם שיש לו עניין בתוצאות הדיון, אם אזרחי ואם פלילי; ובעקרון - אין זה משנה מה מקורו של אותו עניין". בנסיבות אלו, תמיהה נוספת עולה, לנוכח החלטת המשיבים שלא ליתן תצהיר ולא להעיד את המשיבה 2- הגב' אורנה בן שושן . ההנחה היא, שכאשר קיימת ראיה רלבנטית וצד נמנע מלהביאה, מבלי לספק טעם משכנע לכך, המסקנה המתבקשת היא, שאילו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהבאתה ועל כן, ההימנעות תומכת בראיותיו של הצד שכנגד (ראה: ע"א 4226/05 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סאטא אטיאס (ניתן ביום 24.1.06 בביהמ"ש העליון), בפסקה 7, וכן ע.א. 989/03 חוטר ישי ואח' נ' חיננזון, ניתן בבית המשפט העליון ביום 26.1.05, וכן ראה: ע.א. 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ ואח' נ' רוזנברג ואח', פד מז (2) 605). גם בכך יש כדי להטות את הכף לטובת המבקשת במידה הנחוצה להרמת הנטל במשפט אזרחי. לא רק שהמשיבים לא הביאו כל ראיה התומכת בגרסתם כי מסרו את הודעת ביטול הביטול, אלא שמהראיות שבפניי עולה, כי הם גם לא נקטו בשום פעולה המצביעה על כך כי ברצונם לקיים את ההסכם. בהסכם נאמר במפורש, כי על המוכרים, כתנאי לביצוע התשלומים, להמציא אישור על יתרת המשכנתא. נכון שהקונה ויתרה על המצאת אישור זה כנגד התשלום השני, אך אין זה אומר ואין זה הגיוני, כי היא ויתרה על קבלת אישור שכזה לגבי התשלומים הבאים. מסמך זה- עדכון של הבנק הממשכן, הינו מסמך מהותי שקונה צריך לקבל לידיו, כדי לדעת מה יתרת החובה הנכונה, על מנת שיוכל להבטיח זכויותיו במקביל להמשך התשלומים למוכרי הדירה. אישור כזה לא הומצא, אך היום למדתי, מפיו של המשיב 1, במהלך עדותו, כי דווקא לאחר הגשת התביעה הוא הוציא מהבנק אישור כזה (עמ' 9 שורות 6-11 לפרוטוקול). משמע, גם המשיב סבר שלצורך ביצוע ההסכם עליו להוציא את האישור, שאחרת לא יוכל לטעון כי הוא היה נכון לבצע את העסקה. העובדה כי אישור כזה הוצא רק לאחר הגשת התביעה, מוכיחה כי במועדים הרלבנטיים לא הוצא האישור ע"י המוכרים, דבר המהווה אינדיקציה נוספת לחוסר רצונם לקיים את העסקה וכי לא מסרו הודעה על ביטול הביטול. אין חולק, כי האישור לא הומצא לקונה במועדים הרלבנטיים, גם בהתאם להוראות סעיף 16 להסכם ולפי דבריו של עו"ד שבי, לא הייתה צריכה הקונה לשלם תשלום כלשהו, כל עוד לא נמסר לה האישור על יתרת המשכנתא ובלאו הכי יש לדחות את טענת המשיבים כי הקונה הייתה זו שהפרה את ההסכם. כשהקונה מקבלת הודעה מהמוכרים, על ביטול ההסכם והמוכרים לא עושים שום פעולה ובכלל זה לא שולחים מכתב על ביטול הביטול, או מציגים את האישורים הנדרשים לקיום ההסכם, אין זה מתקבל על הדעת כי הקונה ביוזמתה תפקיד תשלומים לגבי עסקה כשהצד השני מודיע על ביטולה. לסיום נקודה זו, יש להסיר מעל סדר היום, טענה נוספת של המשיבים, כי ממכתב עוה"ד, לא עולה דרישה מפורשת לקיים את ההסכם, אלא דרישה לקבל רק את הפיצוי המוסכם. איני מסכים עם טענה זו של המשיבים, שכן, המכתב נוסח כפי שנוסח, אך ברור ממנו, כי דרישת הפיצוי הינה רק אופציה למקרה בו ייענו המוכרים לדרישות המופיעות בו, ובכלל זה לתשלום הפיצוי המוסכם ולנטילת אחריות המוכרים לכל תוצאה הנובעת מביטול זה ובכלל זה לדרישות אפשריות של שלטונות המס. במכתב מצוין מפורשות בסעיף 4, כי הקונה תהיה "...מוכנה לביטול מוסכם של החוזה וזאת בכפוף לשני התנאים הבאים...". משמע, אם שני התנאים אינם מתקיימים, עומדת הקונה על קיום ההסכם ולמניעת ספק, ציין עורך הדין של הקונה, בסעיף 5 למכתב, כי היא מוכנה לבצע את כל התשלומים, אך זאת בכפוף להבטחת מלוא זכויותיה לנוכח הצהרת המוכרים על רצונם לבטל ולהפר את ההסכם. המשיבים ניסו במהלך הדיון להעלות טענות שלא עלו במפורש בתשובתם והיה בכך הרחבת חזית אסורה. אסרתי על שני הצדדים, להרחיב חזית וכך אסרתי למשל על המבקשת להציג בפניי ראיות לעניין יכולתה לבצע את התשלומים כמו שאסרתי על המשיבים, לדוגמא, להעלות את הטענה שלקונה לא היו האמצעים לביצוע התשלום או, כי הקונה נהגה שלא בתום לב, כאשר מחד לא שילמה את התשלומים ומאידך, היא מבקשת את אכיפת ההסכם. טענות אלו לא נטענו במפורש ולא במשתמע בתשובת המשיבים ויתכן, כי הן תעמודנה להם ככל שיקיימו הצדדים הליכים נוספים בקשר לתביעות כספיות העלולות להיות מוגשות, האחד כנגד רעהו, בסיומו של הליך זה. לאור כל האמור לעיל, אני מגיע למסקנה וקובע, כי המוכרים הפרו את ההסכם כשהודיעו לקונה כי הם מבטלים את ההסכם, ועוד אני קובע כי הם לא הודיעו לקונה או לעו"ד שבי כי הם חוזרים בהם מהביטול. בנסיבות אלו, זכאית המבקשת לסעד האכיפה שהינו הסעד המתבקש (ללא הסעדים הכספיים), מבלי לגרוע מטענות של שני הצדדים לסעדים כספיים הנובעים מהאכיפה שעל פי פסק דין זה, בתובענות כספיות שתוגשנה ככל שתוגשנה. עיקרון חופש החוזים קובע אפוא את חירותם של פרטים להתקשר בחוזים ואת חירותם לעצב את תוכנם של חוזים אלה. אולם בכך לא מתמצא עיקרון זה. פירושו של עיקרון חופש החוזים הוא גם, ואולי בעיקר, כי הסכמים שעשו פרטים, תוך הגשמת חופש החוזים - ייאכפו. מעיקרון חופש החוזים נגזרת הנורמה היסודית בדיני חוזים, אשר לפיה "חוזה עשית - עליך לקיימו" או "חוזים יש לקיים" (pacta sunt servanda). עפ"י תפישת עיקרון חופש החוזים כעיקרון שמרכזו מושג בהסכם האכיף, מוענקים לפרטים כוחות נרחבים להסדיר את ענייניהם על ידי חוזים. באמצעות ההסכם שהם עורכים, יוצרים הצדדים מערכת אכיפה של זכויות וחובות הדדיות, מעין דין פרטי לעצמם. דין פרטי זה המבטא את רצונותיהם החופשיים של הצדדים, ייאכף על ידי בית המשפט, כמו דין המדינה הכללי. באורח כללי ניתן לומר, כי בית המשפט הישראלי, כמו בית המחוקקים הישראלי, מכיר בעיקרון חופש החוזים, ולא רק מן השפה ולחוץ. בשורה ארוכה של פסקי דין הצהיר בית המשפט העליון על עיקרון חופש החוזים כעל עיקרון מנחה ויישם אותו הלכה למעשה, בהכירו בהרחבה בחוזים שנכרתו מתוך רצון חופשי ובאוכפו התחייבויות הכלולות בהם. עם זאת ברור כי חופש החוזים אינו חופש מוחלט, אלא חופש יחסי. ואכן היו מקרים שבהם ראה בית המשפט לסטות מעיקרון חופש החוזים ולהתערב בחוזים שערכו צדדים מתוך חופש התקשרות וחופש עיצוב. התערבות זו נעשתה בזהירות ומתוך ריסון שיפוטי, תוך מגמה לשמור על עיקרון חופש החוזים, כמו על יציבות משפטית (ג' שלו, "דיני חוזים", עמוד 25). במסגרת דיני החוזים התפתחה מערכת כללים שקבעה את דרך יצירת החוזה (הצעה וקיבול) ואת היקף האחריות במסגרתו. הכללים היו בעיקרם ברורים וחדים, וכמעט שלא הותירו מקום לשיקול דעת בית המשפט. בדרך זו הושגה רמה גבוהה של ביטחון, שהגבירה את מהימנות החוזה ואת יכולת הצדדים לתכנן ולסמוך על חוזים שנערכו על ידם. עיקרון "חופש החוזים" קרי, זכותם של הצדדים להתקשר בחוזה כראות עיניהם כפי הבנתם ועפ"י המוסכם ביניהם, הנו עיקרון יסוד בדיני החוזים, כנקבע במפורש בסעיף 24 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973: "תוכנו של חוזה יכול שיהיה ככל אשר הסכימו הצדדים".   הצדדים כאן כולם אנשים בוגרים, יודעים קרוא וכתוב ואלו שהעידו בפניי עשו רושם שאין ספק, ולא נטען אחרת, כי הם הבינו את משמעות החתימה על חוזה המכר של הדירה. בע"א 1319/06 משה שלק נ' טנא נוגה (שווק) 1981 בע"מ, ( 20.3.2007), קבע בית המשפט העליון, כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה עדות לכך שאותו אדם קרא את המסמך, הסכים לאמור בו, והיה מודע למשמעות ולתוצאות חתימתו, ועל כן אין הוא יכול לנער חוצנו ממנו (ראה גם: ע"א 476/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117; ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591, 594). הלכה זו כוחה יפה, וביתר שאת, כאשר עניין לנו במסמכים בעלי חשיבות כמו הסכם למכירה או קניה של דירה, שכן ההיגיון מחייב, כי החתימה עליהם לא תעשה בהיסח הדעת (ראה: ע"א 6645/00 ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365, ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נד(2) 559). לאור כך נקבע, כי הנטל להוכחת טענה בנוגע לבטלותו של חוזה הוא כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים, והמעלה טענה זו נדרש לתמוך אותה "בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה". מחד, המבקשת הרימה את הנטל המוטל עליה ומאידך, המשיבים לא הרימו את הנטל שהיה מוטל עליהם, להזים את טענות המבקשת ו/או להרים את נטל המוטל עליהם להוכיח טענותיהם. כאמור הגעתי למסקנה, כי המבקשת זכאית לסעד האכיפה ולביצוע בעיין של ההסכם (ולמניעת ספק סעד זה אינו כולל את סעד הקיזוז של הפיצוי המוסכם. לסעד זה תוכל המבקשת לעתור בתובענה כספית נפרדת שתוגש, ככל שתוגש כאמור), אך אני סבור כי המבקשת השתהתה במימוש זכויותיה כשלא נקטה בהליכים מיד בחודש ינואר 2009 כשהיה ברור לה, כי המשיבים אינם מקיימים את התחייבויותיהם על פי ההסכם. שיהוי של כחמישה חודשים בנסיבות אלו, הינו שיהוי בלתי סביר, שיתכן וגרם נזק גם למשיבים שצרכים היום לרכוש דירה אחרת. כפי שכבר ציינתי, התובענה שבפניי איננה כספית וישנה אפשרות, שהצדדים יממשו כל אחד את זכויותיו טענותיו המשפטיות בפני הערכאה המתאימה בקשר לתוצאות הכספיות הנובעות מהאכיפה (ולצורך כך למניעת ספק, אני נענה לבקשת המבקשת לפיצול סעדים כמבוקש בס' 3 לתובענה), אך אין להתעלם מטענת השיהוי, כבר בהליך זה. אין בטענה זו שנטענה ע"י המשיבים (ס' 6 לתשובה) כדי לשנות מהתוצאה אליה הגעתי, אך השיהוי הבלתי סביר, שלא ניתן לו הסבר מניח את הדעת לטעמי, יתבטא כאן בעניין הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד. בנסיבות המיוחדות המתוארות לעיל, החלטתי כי כל צד ישא בהוצאתיו ובשכר טרחת עורך דינו. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני נעתר לתובענה ומצהיר כי המשיבים הפרו הפרה יסודית את התחייבויותיהם על פי ההסכם, וכי המבקשת זכאית לאכיפת ההסכם בהתאמה (ללא זכות לקיזוז סכום הפיצוי המוסכם, בשלב זה). המשיבים 3 ו-4 יפעלו למימוש ההסכם. עו"ד שבי יבצע את ההסכם בהתאם להודעתו לביהמ"ש מיום 7.9.09 והוא יפעל "להשלמת העברת הזכויות". יתרת שכר הטרחה של עו"ד שבי כמוסכם, תשולם ע"י הצדדים בתוך 60 יום מהיום. לא ישולם שכר הטרחה ע"י המוכרים תעביר הקונה לעו"ד שבי את השכר לו הוא זכאי וסכום זה יקוזז ויופחת מהתשלום שעליה לשלם למוכרים עפ"י ההסכם. בהתאם ובכפוף לאמור לעיל, התובענה מתקבלת, אין צו להוצאות, כל צד ישא בהוצאותיו ובשכר טירחת עורך דינו. ביטול חוזהחוזה