בעלות במקרקעין מכוח עדות שמועה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בעלות במקרקעין מכוח עדות שמועה: התובענות לפנינו שתי תובענות אשר אוחדו בשל זהות העניינים שבהן. שתי המבקשות הן עמותות של יוצאי עדת העיר משהד באירן. לב הסכסוך נשוא התביעות הנו הבעלות על מקרקעין: חלקה 11 בגוש 30085 בירושלים, נכס הידוע כ"הקדש הסרכסים" או "הקדש חג'י איברהים" ברחוב בן ציון גול 3 והרשום כיום ע"ש אברהם דוידוף (להלן: המקרקעין או הנכס). המשיבים 1-6 הינם נכדי המנוחה אסתר רחמני, בתו של אברהים דוידוף (להלן ייקראו: הנכדים, או המשיבים). המבקשות טוענות, שהנכס אמנם נרכש בשמו של דוידוף אך הוא שייך לכלל חברי העדה המשהדית כהקדש, ואילו המשיבים טוענים, כי הנכס שייך לעיזבון סבתם, אסתר רחמני ז"ל, בתו של חג'י אברהים דוידוף ז"ל וזאת בהסתמך על הרישום הפורמאלי בלשכה לרישום מקרקעין. 3. בה"פ 637/99, אשר הוגשה מטעם עמותת "הועד המרכזי לעולי (אנוסי) משהד איראן בישראל" (להלן: "המבקשת 1"), עותרת המבקשת 1 לקבלת פסק דין הצהרתי לפיו המקרקעין שייכים לעדה המשהדית בישראל באמצעותה, וכן להורות על רישום המקרקעין על שמה, בהיותה הזרוע באמצעותה העדה המשהדית מקיימת פעילותה. בה"פ 681/99, מבקשת עמותת "ועד חברת עולי משהד (אירן) ירושלים" (להלן: "המבקשת 2") להצהיר, כי אותו נכס הנו חלק מנכסי ההקדש הידוע בשם "הקדש הסרכסים ע"ש חג'י אברהים דודידוף". בנוסף, מתבקש בית המשפט לקבוע את מטרות ההקדש, תנאיו ותחולתו, למנות את המבקשת 2 כנאמן ההקדש ולקבוע סמכויותיה. פיצול הדיון 4. בהחלטה מיום 31.8.04, פוצל הדיון, כך שתחילה תידון המחלוקת שבין המבקשות לבין המשיבים. על פי ההחלטה (ר' סעיפים 10-11 לבקשה), יהיה סדר ההכרעה בשאלות שבמחלוקות כדלהלן: "א. האם הנכס נשוא התביעה הוא כטענת המבקשות, נכס אשר רישומו על שם אברהים דוידוף נעשה כשם מושאל וכנאמן לעדה המשהדית, והוא למעשה נכס השייך לעדה המשהדית באמצעות מוסדותיה המוסכמים (בין אם כנכס נאמנות ו/או מעין 'הקדש פרטי' (כטענת המבקשת 1) ו/או הקדש ציבורי (כטענת המבקשת 2) בעבור חברי העדה, או שמא הוא נכס שהיה והינו בבעלות עיזבון אברהים דוידוף, כנכס שלו, וככזה שייך ליורשיו. ב. שאלת מעמדם של המשיבים ...האם הם אכן בגדר יורשי אברהים דוידוף, כטענתם או שמא, כטענת המבקשות, לאור נוהגי העדה להוריש הנכסים אך לבנים ולא לבנות, אין הם כלל יורשים ומשכך הם משוללי כל מעמד להתנגד לתביעת המבקשות כאן". ההסכמה לפיצול הדיון מכתיבה את סדר השאלות בהן על בית המשפט להכריע. על כן, אתמקד תחילה בשאלה הראשונה ובהתאם לתוצאת ההכרעה בה אדרש לשאלה השנייה. רקע היסטורי - על פי המבקשות 5. הרקע ההיסטורי לתובענות מוסכם על שתי המבקשות. ואולם, כל אחת מהמבקשות בחרה להדגיש נושאים שונים: המבקשת 1 הנה עמותה רשומה המהווה ארגון גג בישראל של פלג יהדות פרס המכונה כ"עדת יהודי (אנוסי) משהד בישראל". יהדות זו החלה לעלות לארץ טיפין טיפין וחלק נכבד מהם התמקמו בשכונה הידועה בשכונת הבוכרים ומסביב לה. המבקשת 1 טוענת כי קיימה פעילות חברתית - כלכלית ענפה ורחבת ידיים בקרב אנשי הקהילה, כגון גמילות חסדים עזרה לעניי הקהילה, אחזקת בתי כנסת ועוד. פעילות זו התאפשרה הודות לתרומות מעשירי הקהילה בארץ ובחו"ל ומנכסים שנרכשו לטובת העדה בנאמנות על ידי עשירי העדה. תרומותיהם של עשירי הקהילה שימשו גם לרכישת קרקעות ומבנים, כגון הנכס נשוא התובענות. בתחילת דרכה של הקהילה בארץ לא היו אנשיה מאוגדים במסגרת גופים בעלי ישות משפטית. על כן, הנכסים שנרכשו על ידי העדה נרשמו על שמם של מכובדי ועשירי העדה. 6. הנכס נשוא התובענות נרכש בראשית המאה הקודמת. הנכס כונה "חצר סרחסיו" או "הקדש הסרכסים", על שם העיר סרכס בפרס. המבנים אשר נרכשו שימשו מעין "מעון קליטה" למשפחות חסרות אמצעים, אשר הגיעו לארץ לפני קום המדינה. במשך דורות הנכס היה מאוכלס על ידי עניי העדה, יתומיה ונזקקיה, עד שנפטר אחרון הדיירים לפני שנים מספר. מאז חדלה המבקשת 1 לאכלס את הנכס, לאור העובדה שחדריו אינם עוד ראויים למגורים בגלל מצבו המט ליפול, והוא, למעשה, נסגר. 7. באשר לזהותו של חג' איברהים דודיוף, מציינת באת כוח המבקשת 1 כי מדובר באחד מעשירי העדה אשר חי כלפי חוץ כמוסלמי, ואף עלה לרגל למכה כמוסלמי. חג' איברהים הגיע לירושלים בשלהי המאה ה- 19 או בתחילת המאה העשרים, היו לו שלושה בנים אשר עזבו את הארץ עוד בשנת 1930 והוא נפטר בשנת 1939. עובדות היסטוריות נוספות על פי המבקשת 2 8. נכס ההקדש מצוי בשכונת הבוכרים. אנוסי משהד עלו לארץ בשלושה גלים, שהאחרון בהם היה בשנת 1908. בני משפחת שאולוף, ובראשם מולא בנימין שאולוף, יוצאי משהד, עלו לארץ עוד קודם לכן (1892) וסייעו בקליטת העולים ממשהד ובנו עבורם חצרות ובתי הקדש, ובין היתר, הקדש הסרכסים (סרכסיא), שהינו נכס ההקדש, ובית הקדש לעדה האפגנית. בשנת תרס"ז הושלמה בניית נכס ההקדש, ועל קירותיו נחצבו באבן שני שטרות הקדש. באחד מהם נרשמו המלים הבאות: "לזכרון לפני ה' תמיד זה האלף אמות קרקע והששה בתים ובור אחד הקדישו ק"ק (קהילת קודש) סראכס הי'ו (ה' ישמרם ויחיים) לחברתינו גבעת שאול יהב"ץ (ירום כבודה בציון) כ"ז (כל זה) נעשה ע"י השתדלות האחים שאוולוף הי'ו בשנת תרס"ו לפ'ק (לפלג קטן) צדקתם תעמוד לעד ויזכו לראות בניין בית מקדשינו ב'ב'א (במהרה בימינו אמן). לא ימכר ולא יגאל עבגצבב (עד בא גואל צדק במהרה בימינו)". (נספח ה' לתובענה). נכס ההקדש שימש בפועל למגורי עניי העדה בירושלים ועולי רגל מבני העדה מחו"ל. הנכס הוחזק על ידי בני משפחת שאולוף כנאמנים ואחר כך על ידי נאמני ועד העדה בירושלים: פראג'ולא נסרוליוף, ולאחריו בנו חנניה לויאן נסרוליוף וחליפיהם בוועד. 9. ביום 2.11.1960 הושלם הליך הסדר של המקרקעין נשוא המחלוקת. (נסח הרישום צורף כנספח ט'). עיקר טענות המבקשת 1 10. המבקשת 1 טוענת, שלמן רכישת הנכס על ידי העדה ועד לימים אלו, היה הנכס בשליטתה, בחזקתה ובניהולה של העדה, הנוהגת בו מנהג בעלים מלא. המבקשת 1 היא אשר שילמה את המסים והאגרות שחלו על הנכס, אשר כונה על ידי הרשויות "הקדש חג'י איברהים דוידוף" או "הקדש הסרכסים", אף שהנכס לא היה מעולם הקדש כמשמעות מונח זה בחוק הנאמנות, תשל"ט - 1979. עוד מציינת המבקשת, כי העובדה שהנכס רשום על שמו של אברהים דוידוף, אשר היה ממנהיגי העדה, איננה רלוונטית. העדה בחרה בזמנו לכבד את מנהיגיה באמצעות רישום נכסים על שמם. היות שדוידוף היה אחד המנהיגים, מעשירי העדה ופעיל מרכזי בה, חלק מנכסי העדה נרשמו על שמו בהשאלה או כנאמן. 11. בשנת 1960 עבר הנכס האמור הסדר בפני פקיד הסדר המקרקעין, אז נרשמו מקרקעין אלה על שם איברהים דוידוף. מבקשת 1 אינה יודעת להסביר מדוע לא נרשם הנכס על שם אחד ממוסדות העדה. ברור לכל בני העדה כי הנכס שייך לכלל העדה ולא לאיברהים דוידוף או מי מיורשיו. על כן, לא עלה כל חשש בליבם לרשום הנכס על שם דוידוף. במהלך אותה תקופה המשיכה העדה לאכלס את הנכס בנזקקי העדה ולנהוג בו מנהג בעלים. באת כוח המבקשת 1 מפנה למכתבו של דוד כהן, המצהיר מטעמה, ממנו עולה בבירור כי הנכס נקנה על ידי העדה. כן מפנה באת כוח המבקשת 1 לתצהיר אחד מנכדיו של דוידוף - אייזק אברהימוף, בו הצהיר זה האחרון כי שמע מאביו שהנכס מעולם לא היה רכוש פרטי של סבו- חג'י איברהים דוידוף, אלא נרשם על שמו בתוקף תפקידו כנאמן של העדה. עובדה היא שלא אביו ולא הוא עצמו, כיורשי סבו, ראו בנכס כשייך להם. עיקר טענות המבקשת 2 12. המבקשת 2 טוענת כי מדובר בהקדש, שלא ניתן לבצע בו כל פעולות משפטיות, כולל העברת הזכויות בו בכלל או זכות הבעלות בפרט, על שם המבקשת 1. לשיטתה, שטר ההקדש עצמו אוסר פעולה שכזו. על כן, מבקש בא כוח המבקשת 2 להכריז על קיומו של הקדש הידוע בשם "הקדש הסרכסים ע"ש חג'י אברהים דוידוף", וכן להכריז כי הנכס הידוע כחלקה 11 בגוש 30085 הנמצא ברחוב גול 3, בירושלים הנו מנכסי ההקדש. עוד מבקש בא כוח המבקשת 2 לקבוע מטרות ההקדש, למנות את המבקשת 2 כנאמן להקדש ולקבוע סמכויותיה. עוד התבקש בית המשפט להורות למשיבים הפורמאליים - רשם ההקדשות ורשם המקרקעין- לרשום את ההקדש ברישומים המתנהלים אצלם ולחייב את המבקשת 1 בהוצאות ובשכ"ט עו"ד באם תתנגד לבקשה. עיקר טענות המשיבים 1-6 13. באת כוח המשיבים מלינה על כך שהתובענה הוגשה "באופן סתמי" כנגד "יורשי אברהם דוידוף", בהם המשיבים 1-6 מבלי שהומצאה לידם ומבלי שנערך כל ניסיון אמיתי לאתרם. רק על סמך פניה מטעם האפוטרופוס הכללי נודע למשיבים על ההליך. באת כוח המשיבים טוענת, שעם קבלת כתבי בי דין הוגשה תשובה מטעם המשיבים לתובענות, אשר אוחדו, ובה טענו להתיישנות לפי סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") לפי הסעיף האמור, תקופת ההתיישנות באשר לתביעה במקרקעין, הנה 15 שנים לקרקע לא רשומה ו- 25 שנה לקרקע אשר עברה הליך הסדר זכות קניין. מאחר ואין חולק כי המקרקעין נשוא התובענות המאוחדת הנם מקרקעין מוסדרים שנרשמו על שם חאג' איברהים דוידוף ביום 2.11.1960, אזי תביעת הזכות בגינם התיישנה, לכל המאוחר ביום 2.11.85. עוד טוענת באת כוח המשיבים, כי בית המשפט התבקש לדחות את התובענה על הסף בטענת חוסר עילה, וזאת לאור האמור בסעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. (להלן:"חוק המקרקעין") לפיו רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לתוכנו, כל עוד לא הוכח שהרישום נעשה במרמה (סעיף 93,94), או שיש לתקן טעויות סופר (סעיף 95), או שמדובר בהשמטת זכות שהייתה רשומה או אי דיוק (סעיף 96), או בתיקון הפרשי מדידות (סעיף 97). 14. בדיון מיום 8.9.04, ולאחר שהתקיימו שתי ישיבות קדם משפט, שבה באת כוח המשיבים והעלתה את טענתה המקדמית בדבר התיישנות התובענות. באי כוח המבקשות התנגדו לטענה וגרסו כי הטענה נזנחה. לאחר ששמע בית המשפט את טענות הצדדים ומבלי להכריע בעניין, נקבע כי הטענה תוכרע במסגרת פסק הדין לאחר שהצדדים יעלו טענותיהם בסיכומים. טענות מקדמיות מטעם המבקשות 15. המבקשות העלו שתי טענות מקדמיות שיש בהן, לדעתן, כדי לדחות את התנגדות המשיבים על הסף והן: א. חוסר תום לבם של המשיבים בגין העלמת פרטים וניסיון מכוון להטעות את בית המשפט, וכן הגשת מסמך כוזב בידיעה שהנו מסמך כוזב. מדובר בהליך שחלים עליו דיני היושר המחמירים עם בעלי הדין והדורשים מהם גילוי מלא של הראיות והעובדות שבידיהם (סעיף 15 לסיכומי מבקשת 1, וסעיף 18 לסיכומי מבקשת 2). המבקשות שטחו בהרחבה ראיות לטענתן זו. ב. העדר זכות עמידה של המשיבים להתנגד לתובענות. בעניין זה נטען, כי אין המשיבים יורשי דוידוף בגלל העדר צווי ירושה; לדוידוף לא היה רכוש להוריש; וכן בשל הנוהג של יהודי משהד שלא להוריש לנשים. דיון 16. אדון תחילה בטענות המקדמיות של שני הצדדים ובראשן טענת המשיבים לעניין התיישנות התובענה. לאחר מכן אדון בטענות המקדמיות האחרות. טענת ההתיישנות 17. כאמור, המשיבים העלו טענה בדבר התיישנות התובענה נגדם בהסתמך על סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות הנוגע לתביעות הנוגעות למקרקעין. היות ומדובר במקרקעין מוסדרים, התיישנה התובענה כבר בשנת 1985, 25 שנה לאחר שהמקרקעין נרשמו בספרי האחוזה על שם חג' אברהים דוידוף בשנת 1960. ב"כ המבקשות ציינו בתשובתם לטענת התיישנות כי טענה זו איננה רלוונטית היות ולדידם טענת ההתיישנות בנאמנות מתחילה רק בעת כפירה של הנאמן בנאמנות (ראו ע"א 1559/99, שושנה צימבלר נ' רבקה תורג'מן, פ"ד נז(5), 49, עמ' 67, סעיף 17 לפסק הדין של כב' השופט מצא). במקרה זה, הכפירה הראשונה בזכות המבקשות הושמעה רק בעת הגשת תגובת המשיבים, בשנת 2001. בנוסף לכך, בדיון מיום 8.9.04, שהיה קבוע להוכחות, לאחר שהתקיימו שתי ישיבות קדם משפט, בית המשפט הביע דעתו כי טענת ההתיישנות נזנחה על ידי המשיבים. ב"כ המשיבים טוענת כי טענת ההתיישנות לא נזנחה. לדידה, הטענה נטענה במועד הנכון להכרעה, לאחר שהמבקשת 1 חזרה בה מטענת הזיוף, ולא נותרה בידי המבקשת 1 כל טענת הגנה "עובדתית או משפטית" שיש בה כדי להדוף את טענת ההתיישנות. היא הוסיפה, כי טענת הזניחה איננה נכונה עובדתית. ההתיישנות הינה טענה כבדת משקל שהמשיבים לא ביקשו לזנוח. טענת הזניחה איננה ראויה במישור המשפטי, היות שעומדת למשיבים חזקת בעלות, מכוח חוק המקרקעין וחוק ההתיישנות. כן טענה, כי "ויתור על זכות קניינית מן הראוי שתיעשה במפורש ותוך כוונה לעשות כן ולא כבדרך אגב" (ר' סע' 53 לסיכומי המשיבים). 18. לאחר ששקלתי טענות באי כוח הצדדים אני קובע כי הדין עם המבקשות. משלא מצאה ב"כ המשיבים להעלות את טענת ההתיישנות כבר בהזדמנות הראשונה אשר נקרתה בדרכה, בקדם המשפט הראשון, אין לה להלין אלא על עצמה. טענת התיישנות, הנה טענה מקדמית, שלפי טיבה ומהותה, הטוען לה חייב להעלותה בהזדמנות הראשונה, קרי בקדם המשפט הראשון שבית המשפט קובע. אי העלאתה כאמור, משמעה זניחתה על ידי הטוען אותה. כפי שקבלת הטענה משמעה כי אין להמשיך בדיון לגופה של התובענה, כן משמעות זניחתה על ידי הטוען אותה הנה הכרעה לטובת הצד שכנגד ודיון לגופו של עניין. טענות באת כוח המשיבים בדבר העדר משמעות "עובדתית או משפטית" לא גובו בהלכה משפטית או בסעיף חוק, ועל כן דינן להידחות. טענת העדר עילה 19. טענה מקדמית שנייה שהועלתה על ידי ב"כ המשיבים הנה טענת העדר עילה. לדידה, סעיף 125 לחוק המקרקעין, קובע כי רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לתוכנו, כל עוד לא הוכח שהרישום נעשה במרמה (סעיף 93, 94), או שיש לתקן טעויות סופר בפנקס (סעיף 95), או השמטת זכות שהייתה רשומה או אי דיוק (סעיף 96), או תיקון הפרשי מדידות (סעיף 97) (ראו סע' 9 לסיכומים). משלא התקיים אף אחד מסעיפי חוק המקרקעין, הרישום הנו הוכחה חותכת לתוכנו. עוד טוענת ב"כ המשיבים, כי אין בידי המבקשות כל טענה או הוכחה הסותרת את "חזקת הבעלות" שבסעיף 125 האמור (ר' סע' 17 לסיכומי המשיבים). המבקשות אינן מתכחשות לעובדת רישום הנכס בפנקס המקרקעין, אלא טוענות כי מדובר בנכס הקדש, שלא ניתן לבצע בו כל פעולה משפטית, כולל העברת הזכויות בו. מימון רכישת הנכס נעשה על ידי נדבני העדה, ולמן רכישת הנכס היה הוא בשליטתה המלאה של העדה, לטובת כלל בני העדה הנזקקים, ונהגה בו מנהג בעלים באמצעות אורגניה השונים. בתור שכזה, הנכס אף כונה על ידי הרשויות "הקדש חג'י איברהים דוידוף" או "הקדש הסרכסים", אף שהנכס לא היה מעולם הקדש כמשמעות מונח זה בחוק הנאמנות, תשל"ט - 1979. העובדה שהנכס נקרא על שם אברהים דודיוף, שהיה ממנהיגיה הבולטים של העדה, ואף בשלב מאוחר יותר נרשם על שמו, אין בה כדי לשנות מהעובדה שהנכס הנו חלק מנכסי העדה וכי הרישום על שם דוידוף נעשה בהשאלה או כנאמן. למרות שלדעתי, כפי שאבהיר בהמשך, כי טענה זו- יש לה בסיס, הרי שלא מצאתי לנכון לקבלה כטענה מקדמית הקובעת כי אין במקרה שלפנינו עילת תביעה. כך, אין היא חוסמת את דרכן של המבקשות לנהל הליך, אלא, נבחנת לגופה במסגרתו שלהליך שכזה. 20. המבקשות עצמן העלו שתי טענות מקדמיות, האחת - חוסר תום לב, והשנייה - המשיבים אינם יורשים ועל כן הם נעדרים זכות עמידה כיורשים. א. חוסר תום לבם של המשיבים 21. המבקשות טוענות כי המשיבים העלימו מבית המשפט עובדות הנוגעות לשושלת המשפחתית בכך שהתעלמו, במסמכים שהגישו, מהעובדה כי לדוידוף היו שתי בנות, בנוסף לשלושת בניו. בכך התכוונו הם להגדיל את חלקם בירושה משישית לרבע. לטענת המבקשות, ההליך שלפנינו הינו הליך מדיני היושר המחייב כל צד לפעול בתום לב מרבי ולהציג בפני בית המשפט את מלוא העובדות הנוגעות לעניין הנדון, כמו גם את כל המסמכים שברשותו. המשיבים התעלמו מקיומן של שתי אחיות לסבתם, אסתר רחמני ז"ל, והעלימו שמותיהן מעץ המשפחה אשר הציגו בפני בית המשפט בתצהיריהם, חרף העובדה שדבר קיומן של שתי הבנות (מרים ושרה) נמסר להם על ידי דיויד איברהימוף, בנו של אייזק, תוך כדי התכתבות בינו ובין המשיבה 5 (דינה כהן ישר) (ר' מב7/ד', בו מביעה דינה את פליאתה על קיומה של הבת מרים). 22. אבהיר תחילה נקודה הנוגעת לחוסר תום לב בהליך שביסודו סעד מן היושר. ב"כ המשיבים טענה בסיכומיה (סעיף 306-307) כי: "דרישת תום הלב המוגברת היא למבקש הסעד מן היושר. הנטל המוגבר אפוא, מוטל על המבקשות מטבע הדברים ולא על המשיבים" (ההדגשה במקור). בעניין האמור, מסתמכת היא על ציטוט מפסק הדין בע"א 132/81 גי.בי. טורס נ' חאייק ואח', פ"ד לח(2), 425, פסקה 3, לפיו: "במקרה דנן, על-פני הדברים עניין לנו בפלוגתא הראויה להכרעה על דרך פסק-דין הצהרתי. אכן, מקורו של סעד זה בדיני היושר ולפיכך יירתע בית המשפט מלהעניק סעד הצהרתי לתובע, שהתנהגותו בנושא המשפט נגועה בחוסר תום-לב או באי-ניקיון-כפיים". לא ניתן להבין מדברים אלו את שמבקשת ב"כ המשיבים ללמוד ממנו. מה גם שחשוב להדגיש, כי חובת תום הלב חלה על כל הבא בשעריו של בית המשפט לבקש סעד. 23. לגופם של דברים: מקובלת עלי הטענה כי נפל פגם בתום לבם של המשיבים: המידע שמסר דיויד בן אייזק אברהימוף בדבר העובדה כי לדוידוף היו שתי בנות נוספות- שרה ומרים, לא היה ידוע תחילה למשיבים. המשיבה 5- דינה כהן, אשר קיבלה את המידע אודות שתי בנותיו הנוספות של דוידוף, בנוסף לסבתה אסתר, הביעה כאמור, את פליאתה לקיומה של בת בשם מרים, ולא התייחסה לבת הנוספת שרה. משמע, דינה ידעה על קיומה של שרה ונודע לה מדיויד על קיומה של מרים. חרף זאת, היא בחרה שלא להכליל את שמותיהן של שתי הבנות ל"עץ המשפחה" כיורשותיו של דוידוף. מידע כזה צריך היה להיות מוצג בפני בית המשפט על ידי המשיבים שלא עשו כן. גם מעדותו של המשיב 1- רמי מרגלית ניתן ללמוד כי היה ער לקיומה של מרים, לכל הפחות, ובחר שלא להזכיר את שמה. הראיות שהוצגו לפניי בעניין זה ברורות וחדות. מבלי להביע דעה לעניין המטרה מאחורי התנהלות זו, אם להגדיל את חלקם של המשיבים אם לאו, התנהלות זו מצביעה על חוסר תום לב. לכל הפחות היו המשיבים צריכים לציין את מלוא המידע שהגיע לרשותם, ואם יש להם הסתייגות להביע הסתייגותם זו מנכונותו. מדובר בהתנהלות שאין לה מקום בין כותלי בית המשפט וראוי היה להם, למשיבים, לנהוג ביושר ובתום לב בהצגת עניינם בפני בית המשפט. ב. המשיבים אינם יורשים ועל כן הם נעדרים זכות עמידה כיורשים 24. טענה מקדמית נוספת של המבקשות הנה כי המשיבים אינם יורשיו של דוידוף וזאת משלושה נימוקים: העדר צווי ירושה; לדוידוף לא היה רכוש להוריש, וכן, קיומו של מנהג לפיו יהודי משהד לא הורישו לבנותיהם. לשיטתן, משאין הם יורשים, אין להם זכות עמידה בהליך זה. באשר לנימוק הראשון - העדר צווי ירושה, אין חולק כי דוידוף לא השאיר צוואה ולא ניתן צו ירושה לאחר מותו. השאלה היא, האם יש בעובדה זו כדי להכריז על המשיבים שאינם יורשים? לדעתי התשובה שלילית. ישנן שתי דרכים אפשריות לקבלת ירושה: בהוראות צוואה מהמוריש, או בהיותו יורש על פי דין [ר' סעיף 2 לחוק הירושה, תשכ"ה- 1965]. משמע, העובדה שדוידוף לא הותיר צוואה אין בה כדי לשלול את העובדה כי הם יורשיו על פי דין. באשר לנימוק השני - לדוידוף לא היה רכוש להוריש: הרי שלא מדובר בנימוק היכול לשלול את זכות העמידה של מי מהצדדים. מדובר בטענה לגופם של דברים. עצם קיומה של מחלוקת גבי השאלה האם היה לדוידוף רכוש להוריש צריכה להתברר במסגרת ההליך ואין בה כדי לטעון שאין ליורשיו זכות עמידה. באשר לנימוק השלישי קיומו של מנהג לפיו יהודי משהד לא הורישו לבנותיהם: לדידי, אף אם היה מוכח בפניי קיומו של מנהג לפיו בני העדה המשהדית אינם מורישים נכסים לנשותיהם/בנותיהם, לא היה בכך כדי לגבור על העובדה שהחוק בארץ קבע מציאות אחרת לפיה, בהעדר צוואה, נשים הן בעלות זכויות שוות בירושה. לא מתקבל על הדעת כי מנהג המפלה נשים, יהיה בכוחו לגבור על חוק אשר נועד לשמירה על שוויון זכויות לשני המינים. קביעה כזו הנה במהותה מנוגדת לשכל הישר ולחוש הצדק. הפניית בית המשפט לצו הירושה של עבדול רחמן בקשר לנכס שלא נכלל בצוואה (מסמך 9 לסיכומי ב"כ המבקשת 1) במסגרתו הסתלקו הבנות מרצונן מחלקן בירושה, אין בו כדי להוות בסיס לקביעה עובדתית מחייבת. המסקנה מכל האמור לעיל היא, שגם בנימוק זה אין כדי לשלול את זכות העמידה של המשיבים. 25. משהכרעתי בעניין שאלות מקדמיות אלו, אפנה כעת לדון בשאלה הראשונה הרלוונטית לגופם של דברים. טענת הנאמנות והשאלת שמו של דוידוף 26. בעניין האמור, המבקשות סומכות טיעוניהן על היסודות העיקריים הבאים: האחד, לפי התכתבויות שונות של העמותה אשר ניהלה את ענייני הנכס, הרשויות התייחסו לנכס כאל "הקדש הסרכסים" או "בית דוידוף". היסוד השני, דוידוף, עת עלה ארצה, היה פושט רגל. בגין מעמדו החברתי הרם בעדה, נהגו בני העדה לשלוח אליו תרומות. הנכס נרכש מכספים אלה. היסוד השלישי, קיומן של שתי אבנים, שהמבקשות מכנות "שטרות הקדש" לפיהן הנכס הנו הקדש במלוא מובן המילה. היסוד הרביעי, הספרות אשר התייחסה לתקופה הרלוונטית, מאשרת ומחזקת את טענות המבקשות הנוגעות למטרות ויעוד הנכס ולאופן התנהלות העניינים בעדה המשהדית. היסוד החמישי, גם הוא נוגע לעניין היסטורי, הינו שני מכתבים שנשלחו מהעדה בארץ לבני עדתם במשהד (נספח מב' לתצהירו המשלים של בצלאל) משנת 1901, באחד מודים אנשי הקהילה בארץ לבני עדתם בסרכס על נכונותם להעביר לקהילה בארץ תרומה בסך 2,000 רובל, ובמכתב שני, שנכתב כחודשיים לאחר מכן, מזכירים את סך 2,000 הרובל שתרמו בני סרכס לבניית הנכס. לדידן של המבקשות, מראיות אלו מתחייבת המסקנה שהנכס הנו רכושה של העדה; כי דוידוף פעל כנאמן או השאיל את שמו לנכס אשר כונה על שמו; וכי למעשה מדובר בהקדש הלכה למעשה, אף שלא נרשם. 27. אינני יכול לקבל טענות אלו ודינן להידחות: כל העדויות אשר הציגו המבקשות אינן יותר מאשר עדות שמועה, או סברה. טענותיהן חסרות ביסוס ראייתי רלוונטי. אף אחד מהמצהירים, כולל אייזק, לא נכח בזמן אמת בעת רכישת הנכס ולא בעת התרחשות האירועים בעבר, ואין בידו להעיד מיד ראשונה על הנוגע לנכס. כל העובדות עליהן הצהירו המצהירים הן עדות שמועה אשר עברה מדור לדור. כך, לדוגמה, דיויד שמע מאביו אייזק, ואייזיק שמע מאביו, וכך נאמר בתצהירו של אייזיק: "סבי היה אחד ממנהיגי העדה והיה מאוד מכובד. הנכס הנקרא 'חצר סרחסיו' נרכש בשמו. אני יודע מאבי חג'י אגא (דוד) איברהימוף... ...ידוע במשפחתי היטב כי נכס זה מעולם לא היה מרכושו של סבי, אלא הוא פעל רק כנאמן של העדה" (ר' סע' 228, עמ' 57 מסיכומי המבקשת 1, ההדגשה הוספה). עובדה היא, כי אין בידי המבקשות כל מסמך רלוונטי המאשר טענותיהן. כל הדמויות אשר היו מעורבות אישית ברכישת הנכס הלכו לעולמן ולא הותירו מסמכים רשמיים עליהם ניתן לבסס את המסקנה המבוקשת. דוידוף לא הותיר אחריו צוואה או כל מסמך אחר הנוגע לנכס. כל אשר הותיר היה ייפוי כוח בלתי חוזר שלא ניתן לראות בו צוואה, בשונה מטענת המבקשות. הקונסטרוקציות שבאי כוח המבקשות עושים באשר לניתוח משמעות ייפוי הכוח, ולעובדה שהנכס האמור לא נכלל בייפוי הכוח האמור, אינן יותר מאשר תיאוריות שלא הוכחו כדבעי. המצהירים השונים, של שני הצדדים, לא יכלו להעיד מידיעתם האישית, וכל אשר יכלו למסור היה בבחינת מה ששמעו מאבותיהם שקדמו להם, ומה ששמעו אבותיהם מאלה שקדמו להם. קרי, שרשרת של עדויות שמועה מדור לדור, ללא כל ביסוס במסמכים כלשהם. 28. אין חולק כי דוידוף, או כל אדם אחר, לא הותיר כל מסמך הנוגע לנכס האמור, והנה בשנת 1960 הגיש יו"ר מבקשת 2, חנניה לויאן, תזכורת תביעה ללשכה להסדר מקרקעין, כך שבסופו של הליך נרשם הנכס על שם דוידוף, במצב דברים זה, אין נפקא מינה לכל דיבור בעלמא לעניין כוונותיו של דוידוף למה שייעשה בנכס בעתיד או למה ישמש הוא לאחר מותו. מעבר לכך- אין בכל הראיות שהציגו המבקשות (על חולשתן עמדתי לעיל) כדי לעמוד מול הראיה המשמעותית כל כך- העובדה כי הנכס רשום על שם דוידוף. 29. ב"כ המבקשת 1 מפנה למכתב הקשור בהוצאה לפועל של צוואת בנו של דוידוף בו נכתב כי מספר נכסים רב שלו הוחזק על ידו בדרך של נאמנות. לשיטתה מהווה המכתב "הוכחה חותכת" לכך "שדוידוף שימש כנאמן עבור כמה נכסים ולא רק עבור הנכס נשוא התביעה". עוד טענה ב"כ המבקשת 1, כי לויאן רשם את הנכס על שם דוידוף משום שנדרש לרושמו על שם אישיות משפטית כלשהי. כמו כן אימצה את טענת המצהיר מטעמה, מנשה לוי, לפיה "הנושא המשפטי רישומי באותן שנים לא היווה חשיבות לאנשי העדה וזאת אני יודע מנכסים אחרים שהיו בעדה". עוד נטען ע"י המבקשות, כי מן הראיות עולה כי אסתר רחמני, סבתם של המשיבים, הייתה מודעת למהותם של נכסי המשפחה שאכן היו של אביה, אותם דאגה לרשום על שמו בהליך ההסדר, כך שטענת המשיבים כי נוצלה על ידי בני משפחתה- אין בה ממש. 30. לדידי, אין בטענות אלו, גם לו הוכחו כעובדות, כדי לגבור על רישום סופי בטאבו על שם דוידוף. כאשר באים להעריך את שלל "הראיות" עליהן נסמכות המבקשות, עולה, כי מדובר, לכל היותר בראיות נסיבתיות שחלקן הגדול אינו רלוונטי. בתור שכאלו אין בכוחן לעמוד אל מול רישום בספרי האחוזה. חולשתן של ראיות אלו היא גם הסיבה לכך שפסק הדין אליו מפנות המבקשות (ע"א 6406/03 נאמני הקדשות של העדה הספרדית נ' תומר שמעון כמוס, ) לפיו אין בעובדה שהחלקה עברה הליכי הסדר כדי לחסום את האפשרות להצהיר על קיומו של הקדש מכוח סעיף 17 (ג) לחוק הנאמנות, ככל שדבר קיומו אכן ניתן להוכחה, פסק דין זה אינו רלוונטי לעניין שלפנינו שכן קיומו של ההקדש אינו מוכח. כאמור, לא הובאו בפניי די ראיות שיובילו למסקנה כי הנכס שימש הקדש בפועל. מעבר לנדרש אציין, כי בפרשה אליה מפנה ב"כ המבקשות מבקר בית המשפט את טענת הבעלים הרשום כנגד קיומו של הקדש היות שידע, עת רכש את החלקה, כי חלק ממנה הוקדש לשימוש כבית כנסת, זאת בשעה שהמשיבים שלפנינו אינם רוכשים, כי אם יורשי נכס, שכלל לא ידעו על קיומו. 31. אין חולק כי הנכס שימש את עניי העדה ונזקקיה, והספרות אליה מתייחסות המבקשות מאשרת עובדה זו, כולל הכתוב על שתי האבנים, אשר כונו על ידי המבקשות "שטרות", אך מכאן ועד למסקנה כי הנכס בו התגוררו עניי העדה הנו רכושה הבלעדי של העדה, רחוקה הדרך. לא מן הנמנע שאדם מסוים יאפשר לנזקקי עדתו, שבטובתם הוא דורש, להתאכסן ברכושו ללא תשלום או עבור תשלום סמלי, אך אין הדבר הופך את הנכס המסוים לרכוש כלל הנזקקים או לכלל העדה אליה הם משתייכים, גם אם מי שניהל את הנכס הייתה עמותה המטפלת בנזקקים אלה, ואף אם אותו אדם (דוידוף) היה ממקימי אותה עמותה. 32. כאמור, רישום הנכס במרשם המקרקעין הינו הוכחה חותכת לכך שדוידוף הינו הבעלים. עובדה זו מחוזקת ביתר שאת היות שמי שהגיש את תזכורת התביעה לרשם המקרקעין (נספח א/7 לתצהירו של דוד כהן) הייתה העמותה באמצעות חנניה לויאן, יו"ר מבקשת 2. לדידי, זו הודאה מפורשת שמבקשת 2 איננה הבעלים, וכי אין לה כל זכות קניין בנכס האמור. חזקה על לויאן שהיה מודע היטב לטיב הנכס - אם הוא נכס מנכסי דוידוף או של העמותה, בראשה הוא עמד ואת עניינה הוא אמור לייצג נאמנה. לא קשה יהיה להניח כי יו"ר עמותה יהיה מודע לזכויות העמותה, אם היו לה כאלה, בכל נכס שהוא, במיוחד בנכס דנן. אין כל הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע רשם לויאן את הנכס על שם דוידוף (לאחר מותו) ולא שמר על זכויות העמותה בראשה עמד- אם היה הנכס רכוש העמותה. 33. המבקשות טוענות כי אין הן יוצאות כנגד רישום הנכס בטאבו. לדידן, הרישום על שם דוידוף משקף את יחסי הנאמנות, ומדובר ב"שם מושאל" כהגדרתה של ב"כ המבקשת 1. הנכס נרכש מבראשיתו על מנת להיות "הקדש" עבור בני העדה, אולם לא ניתן היה לרושמו ככזה בשעתו. 34. אינני יכול לקבל טענות אלו- כל הנטען על ידי המבקשות בעניין המצב בעת השלטון העותומאני והמנדט הבריטי, לא היה רלוונטי עת נערך הרישום ב 1960. מה גם שאין מדובר במצב בו הובאו בפניי ראיות בעלות משקל לכך שאכן דובר בנכס השייך לעמותה. כל שנטען על ידי המבקשות בעניין קיומו של הקדש זה, אין לו על מה לסמוך והוא נטען בעלמא. אין כל מסמך התומך בטענה, וכל הצהרות המצהירים בעניין האמור, מקורן בשמועה או בסברה, כאמור לעיל. ברי שסוג כזה של ראיות אין בו כדי לגבור על מרשם. 35. רישום הנכס במרשם המקרקעין סותם את הגולל על כל הטענות אשר הועלו כנגדו. הרישום מהווה הכרעה חד משמעית בזכויות המתנגשות במקרקעין הספציפיים אשר התרחשו בטרם הרישום. סעיף 125 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 קבע בס"ק א': "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו, אלא אם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93-97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשס"ט - 1969". הסעיפים מפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשס"ט - 1969 המוזכרים בסעיף האמור מפרטים את העילות המצדיקות התערבות ברישום. אף אחד מהם אינו תקף בעניין שלפנינו: אין מדבור במקרה של תיקון הפנקס- הרישום לא הושג במרמה ולא נרשמה זכות שלא כשורה (סע' 93); לא מדובר בטעות סופר או בהשמטת סופר (סע' 95); אין במקרה זה השמטת זכות שהייתה רשומה בפנקסים (סע' 96) וכן אין זה מצב של מדידה שגויה של שטח (סע' 97). 36. אף אחת מהטענות אשר נטענו על ידי המבקשות אינה נכנסת לגדר אחד מחריגים אלו. המבקשות נתלות במספר עובדות מהן מבקשות הן להסיק כי הנכס הנו רכוש של כלל העדה המשהדית ואלה הן: הנכס היה "רשום" ברשויות אחרות של המדינה כגון "ספר השדה" של מס הכנסה בשנת 1938 לערך, שם נרשם תחת הכותרת "בעלים": "ואקף חאג' איברהים מהכתובת מר ע. לויאן נאצרליוף, גאולה 24 ירושלים"; הנכס הופיע ברישומי הארנונה כ"הקדש הסרחסים" או "הקדש חאג'י אברהים" (נספח א/23 לתצהיר מנשה לוי), במסמכים עליהם חתם לויאן צוין הנכס בשם "הקדש הסרחסים" (נספח א/10 לבקשת מבקשת 1), רק בשנת 1960 נרשם הנכס על שם אברהים דוידוף, ועובדות אחרות כגון אלה (ראה תצהיריו של לויאן מש/5ב). 37. המסקנה מכל האמור לעיל היא, כי יש לדחות את טענות המבקשות בכל הנוגע לבעלותן בנכס. הרישום, כאמור, סתם את הגולל על כלל טענותיהן של המבקשות. כמו כן, אין בחומר שהוצג לפניי כדי לקבוע עצם קיומו של הקדש. על כן אינני נעתר לבקשת המבקשות לקבוע כי הן בעלות זכויות בנכס האמור. 38. משקבעתי כי אין למבקשות זכויות בנכס, הרי שאין צורך שאדרש לשאלה השנייה- שאלת מעמד המשיבים כיורשי דוידוף. 39. לאור הקביעה דלעיל דין שתי התובענות להידחות. כל אחת מהמבקשות, תשא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של המשיבים בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. מקרקעיןבעלותעדות מפי שמועהדיוןקרקעותעדות