בקשת אב לעשות בדיקת רקמות לאחר פסק דין חלוט

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשת אב לעשות בדיקת רקמות לאחר פסק דין חלוט שקבע כי הוא האב הביולוגי: השופטת ש. שטמר - אב"ד: הסוגיה להכרעה 1. אשה פנויה ילדה בת מיחסיה עם גבר, שאף הוא היה פנוי. האם והבת-הקטינה תבעו כי הגבר יוכר כאבי הקטינה. הן זכו בתביעתן, ונקבע בפסק-דין, שניתן לפני מספר שנים ולא הוגש עליו ערעור, כי הגבר הוא אביה הביאולוגי של הקטינה. מכיוון שהגבר סרב לעבור בדיקת רקמות, התבסס פסק-הדין, שקבע את אבהותו, על ראיות אחרות, כאשר סרובו להבדק שימש כאחת הראיות לחובתו. לאחר מספר שנים מאז ניתן פסק הדין, התהפכו היוצרות: הגבר פנה בתובענה שהגדיר את מהותה כ"עיון חוזר בנושא האבהות" ודרש בה, כי תערך בדיקת רקמות על מנת לברר באופן מדעי ומוחלט אם הקטינה היא מזרעו. הקטינה ואמה סרבו לתביעתו זו. האם לדון מחדש בנושא האבהות, כך שהקטינה תחוייב לעבור בדיקת רקמות, ותוצאות הבדיקה, יונחו לפני בית המשפט, ובהתאם להן, יכריע את הדין מחדש בשאלת האבהות, זו הסוגיה המונחת להכרעתנו בערעור זה. רקע עובדתי 2. ביום 11/11/01 נתן בית משפט קמא (כב' השופט רחל ברגמן) פסק דין שקבע, כי המערער 1 (להלן - "המערער") הוא אביה של הקטינה, המשיבה מס' 1 בערעור (להלן - "פסק הדין הראשון"). על פסק הדין לא הוגש ערעור. המשיבה 1 (להלן - "המשיבה") נולדה ביום 12/5/00 ממערכת יחסים בין המערער לבין אמה של הקטינה (להלן - "המשיבה 2"), שהתנהלה בשנת 1999. לאחר לידתה, נישאה האם לאדם אחר, והיא ובעלה מגדלים את המשיבה יחד עם ילדתם המשותפת. אף המערער נישא ויש לו ילדה מנישואיו אלה. המערערת 2 היא אשתו של המערער, והמערערת 3 היא בתם המשותפת, אחותה למחצה של המשיבה. היועץ המשפטי לממשלה צורף כצד להליך הן לפני בית משפט קמא והן בערעור לפנינו, אולם הוא לא הגיש עיקרי טיעון מטעמו ואף לא התייצב לישיבה שבה טענו הצדדים לערעור. 3. פסק הדין הראשון ניתן, כאמור, מכיון שבית המשפט קמא שוכנע, בתום שלב ההוכחות ועל אף העדרה של בדיקת הרקמות, כי המשיבה היא בתו של המערער. עם מתן פסק הדין, חוייב המערער בתשלום מזונות למשיבה. בתביעתו, נשוא הערעור לפנינו, ביקש המערער לחזור ולעיין בנושא אבהותו. לעמדתו, נישואיו ולידת בתו מנישואין אלו, שינו את דעתו, והוא סבור כי סרוב לבקשתו, יפגע בזכויות יסוד שלו, של אשתו ובעיקר של בתו מנישואיו, הזכאית לדעת על פי בדיקת הרקמות, שהיא הוכחה מדעית כמעט ודאית, אם יש לה אחות ביאולוגית. עוד טען המערער בבית משפט קמא, כי אף טובתה של המשיבה היא לדעת מיהו אביה הביאולוגי על פי אותה הוכחה מדעית, שכן לידיעתה זו, יש השלכות נפשיות, גנטיות ובריאותיות אחרות עליה ועל צאצאיה. בנוסף, כך לטענת המערער, סרוב לבקשתו יפגע בכוחו לשמש כאפוטרופוס נוסף מוצהר ולהתערב בעניינים הנוגעים לטובת הקטינה. יצויין, כי המערער היה מוכן לשאת בהוצאות הבדיקה. 4. אם הקטינה התנגדה בבית משפט קמא לפתוח את נושא האבהות מחדש ולקיים את הבדיקה הנדרשת. לעמדת המשיבות, נקבעה "פלוגתא פסוקה" או אף "עילה פסוקה" במשפט הראשון, והמערער עושה שימוש לרעה בהליכי משפט כאשר ניסה לחזור ולפתוח, בשיהוי ניכר, בתום כארבע שנים מאז ניתן פסק הדין הראשון, וללא הצדק את הנושא הכה כאוב להן. אם הקטינה הסכימה לערוך את הבדיקה, אם יתחייב האב לקחת את הקטינה אליו לביקורים שבועיים עפ"י הסדר שיקבע בית המשפט ואם לא יעמוד בכך יחול עליו קנס מתמשך בגין המחדל ועד להסרתו. המערער התנגד לכפיית סנקציה אם לא ייצור קשרים סדירים של אב-בת בינו לבין המשיבה. 5. בבית משפט קמא התייצב אף נציג היועץ המשפטי לממשלה ועמדתו היתה (וראו עמ' 3 לפ') כי "כשעושים את כל המאזנים אנו סבורים שטובתה (של הקטינה, תוספת לא במקור) לדעת מי הוא אביה על פי בדיקת רקמות. זו מסקנתה של פקידת הסעד בתסקירה". עמדה זו שונתה, ככל הנראה, לאחר ששמע נציג היועמ"ש, כי המשיבות מסרבות לעבור את הבדיקה: הוא הודיע, ככל הנראה, לבית משפט קמא, שעקב התנגדותה לא ניתן לקיים את הבדיקה (וראו בסעיף 5 לפסק דינו של בית משפט קמא). 6. אציין עוד, כי בא-כוחו של המערער בסיכומיו לפני בית משפט קמא ביקש למנות לקטינה אפוטרופוס לדין בסוברו כי האם איננה מייצגת נכונה את האינטרס של הקטינה. בקשתו לא נעתרה. 7. כן עמד לפני בית משפט קמא דו"ח של פקידת הסעד באשר למצבה של הקטינה, ועלה ממנו כי הקטינה לא מתנגדת לבקשה וכי, לדעת פקידת הסעד, טובתה של הקטינה היא, שהבדיקה תערך. פסק דינה של הערכאה הדיונית 8. בית משפט קמא כתב בפסק דינו, שהאם הסכימה לבדיקת הרקמות, אולם היא התנתה אותה בכך שהמערער יתחייב, שאם יתברר כטענתן, שהוא מולידה של המשיבה, הוא יעמוד בהסדר ביקורים שבועי סדיר כפי שיקבע בית המשפט, וכי אם ימנע מכך ויפר התחייבותו זו, יחוייב בקנס מתמשך בגין המחדל ועד להסרתו. האב בתשובתו לדרישה זו, לא סיפק את המשיבות והן סרבו לערוך את הבדיקה. 9. לפני בית משפט קמא עמד תסקיר מיום 3/8/05 של פקידת הסעד, ממנו עלה כי המערער לא קיים כל קשר עם המשיבה. הוא ראה אותה רק פעם אחת כשהיתה בת כמה חודשים. בית משפט קמא הביא מהתסקיר כדלקמן: לדעת פקידת הסעד, מטרת התביעה היתה שלא לשלם דמי מזונות, כיוון שלטענתו של המערער הצטבר אצלו מידע המראה כי הוא אינו אבי הקטינה וכיוון שהאם מטרידה אותו ואת בת זוגו בתביעות ובהפצת אמירות שונות (האם ובתה והאב ומשפחתו מתגוררים באותה שכונה). כשנשאל המערער על ידי פקידת הסעד אם יסכים לקיים עם הקטינה מערכת יחסים שבין אב לבתו היה ויתברר כי היא בתו הביאולוגית, ענה שאינו רוצה כל קשר עם הקטינה. לאם הקטינה, המשיבה 2, אין כל ספק באשר לכך שהמערער הוא אבי הילדה. היא היתה מוכנה לקיים את הבדיקה רק על מנת להסיר ממנו ספק. בסיכום התסקיר, חיוותה פקידת הסעד את דעתה וכתבה שיש ל"אפשר לקטינה לדעת בטוח מי אביה בתקווה שעם השנים תוכל גם להכירו מקרוב". 10. בית משפט קמא פסק, כי שאלת האבהות נידונה לגופה ונקבע עניין האבהות. טענת האם באשר ל"מעשה בית-דין ו"השתק עילה" נכונה והיא התקבלה: היה למערער יומו, ולפיכך אין להתיר לו לחזור על טענותיו. השופטת היתה ערה לכך שהכלל של "מעשה בית דין" אינו מוחלט "בהיותו כלל שימושי, המיועד לעשות צדק בכל ענין וענין על נסיבותיו השונות והמשתנות, מותר לנהוג על-פיו בגמישות" וכי דיון בחריגים לכלל ייעשה כאשר שיקולי צדק או אינטרס ציבורי מחייבים זאת (ע"א 5610/93 זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, ראשון לציון, פ"ד נא(1) 68, להלן - "פרשת זלסקי"). לעמדתה של השופטת, עקרון מעשה בית דין אינו צריך לסגת במקרה זה מפני העקרון של חקר האמת. אינטרס חשוב הוא כי פסק הדין שניתן וקבע קביעת חפצא לא יהיה נתון לתקיפה מתמדת. 11. כן קבעה השופטת כי לבתו ולאשתו של המערער אין כל קשר ומעמד בהליכים אלו. 12. עוד נקבע, כי המערער חסר תום לב, שכן אין הוא מבקש להוכיח את אבהותו לשם מטרה לגיטימית ואין הוא מצהיר על רצונו לקיים קשר משפחתי עם הקטינה. "אין לו כוונה להעניק לקטינה, את אשר החסיר ממנה עד כה". 13. באשר ל"טובת הקטינה" פסקה השופטת, שלא יהיה זה לטובתה לערוך את בדיקת הרקמות עתה. המשיבה חיה מקטנותה עם הידיעה בדבר זהותו של אביה, כפי שנמסר לה מאמה. היא מתגוררת בקרבתו, אולם הוא מתעלם ממנה. התא המשפחתי שלה הוא של אם חד הורית. כל זעזוע של עולמה, המבוסס על אמון באמה, יגרום לה לטלטלה עזה. "יצוב חייה של הקטינה" הוא הגובר על "חקר האמת". סיים בית משפט קמא וקבע כי "ומה ירווח לקטינה אם תקויים הבדיקה? היה ויתברר כי התובע אינו אביה ישמט בסיס מרכזי מעולמה; ואם אכן תאשש הבדיקה את אבהות התובע, והנתק בין התובע לקטינה ימשיך להתקיים, כאב הדחיה יהיה כפול ומכופל". לעמדת בית משפט קמא, המצב הנוכחי, בנסיבות, הוא הרע במיעוטו. טענות הצדדים בערעור 14. לפנינו חזרו הצדדים על טענותיהם. המערער הדגיש את החשיבות של "האמת" על "היציב" ועל זכות הצדדים לדעת מי האב, הבת, האחות. האם עמדה על המאבק העיקש שניהל המערער בבית משפט קמא, ועל סירובו הבלתי מוצדק להבדק. בשל סרובו עברה אם המשיבה מסכת ייסורים במהלך המשפט הראשון, לרבות הכרח לחשוף את חייה הפרטיים. האם טענה בערעור כי הילדה מפחדת מבדיקת דם (נימוק שאינו רלוונטי, כיוון שניתן לערוך את הבדיקה גם באמצעות דגימת רוק). לאחר סיום שמיעת הערעור, כתבה האם כי היא מוכנה שההרכב ייפגש עם הקטינה וינסה לשכנעה לעבור את בדיקת הרקמות, והחלטנו שאין לפעול בדרך זו. דיון והכרעה 15. הסוגיה הראשונה ואף המכריעה במשפט זה היא, אם יש לפגוע בעקרון של "מעשה בית-דין". סוגיה זו מערבת במידת מה את השאלה מהי "טובת הקטין" במקרה זה. בשתי שאלות אלה יתרכז דיוני. אקדים ואקבע, כי מסקנתי היא שאין בנידוננו לסטות מהעקרון של "מעשה בית-דין" ולפיכך דין הערעור להידחות. "מעשה בית-דין" 16. פסק הדין הראשון, מיום 11/11/01, הוא "מעשה בית דין" כנגד תביעתו של המערער. התביעה היתה להכרזת אבהות, ופסק הדין פסק בעילה לפיה המערער הוא האב. הוא מהווה מחסום דיוני כנגד תביעתו החדשה של המערער לדון באותה עילה שכבר נדונה ונפסקה משום שעשויה להיות לו ראיה חדשה, תוצאות בדיקת הרקמות לקביעת אבהות, ראיה שסרב להעמידה לפני בית המשפט בהתדיינות הראשונה. אין מחלוקת אם כן כי הכלל של מעשה בית דין חל על תביעתו של המערער. השאלה היא אם יש מקום לקבל את טענתו כי מדובר באותם מקרים חריגים בהם יש להעתר לבקשה. 17. הכלל של "מעשה-בית-דין" או של ה"עילה הפסוקה" מאפשר לסטות ממנו במקרים מתאימים וביניהם "טעמי צדק" או טעמים של "תקנת הציבור" (וראו בספרה של נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי, הוצאת רמות - אונ' ת"א (להלן - "ספרה של נינה זלצמן") בעמ' 618): "הכלל של השתק עקב מעשה בית דין אינו כלל טכני-פורמלי, אלא הוא כלל שימושי המיועד למנוע הטרדת בעל דין יריב על ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק, כל אימת שהצדק מצדיק את הדבר... בהיותו כלל שימושי המיועד לעשות צדק בכל ענין וענין על נסיבותיו השונות והמשתנות, מותר לנהוג על פיו בגמישות" ובע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ראשון לציון, פ"ד נא(1) 68 בעמ' 99: "די בדברים שהובאו כדי להבהיר, כי עקרון מעשה-בית-דין אינו עיקרון מוחלט. המדובר הוא בכלל של שכל ישר, אשר בתי המשפט קבעו לעצמם כעניין של מדיניות שיפוטית. על-כן קיימת נכונות, במקרים שבהם הצדק או האינטרס הציבורי מחייבים זאת, לקבוע סייגים לתחולת העיקרון הכללי". 18. אין אני סבורה כי תביעתו של המערער הצדיקה חריגה מהכלל של "מעשה בית דין" לא מבחינת עקרונות של צדק ולא בשל "תקנת הציבור". אזכיר את ההסבר לכלל של מעשה בית דין, על שני חלקיו - "עילה פסוקה" ו"פלוגתא פסוקה? נינה זלצמן בספרה התייחסה לנושא זה בכתבה בעמ' 625: "אולם, במערכת השיקולים הכללית מועדף השיקול של סופיות הדיון על פני השיקול של מיצוי זכות ההתדיינות או זכות השמיעה עד תום. אם כבר הייתה לבעל הדין ההזדמנות המלאה להשמיע את דברו בקשר לאותה עילה או ביחס לאותה פלוגתא במסגרת התדיינות קודמת, גובר השיקול של מניעת ריבוי ההתדיינות על מנת לחסוך בזמנה ובמשאביה של המערכת השיפוטית, מצד אחד, וכדי למנוע את הטרדתו של בעל הדין שכנגד, מצד אחר, ואפילו יוצא בעל הדין מקופח עקב כך. העובדה שלא ניצל הזדמנות זו במלואה אינה מהווה, כשלעצמה, סיבה ליתן לו הזדמנות נוספת בהתדיינות אחרת". 19. המערער אינו נכנס לאותה קטגוריה של מקרים בהם התירו בתי המשפט הסרת המחסום של מעשה בית-דין מטעם של צדק משום שנמצאה ראיה חדשה שיש בה לשנות את התוצאה. הושם הדגש כי שימוש בכללים אלה ייעשה רק לעתים נדירות ובעיקר משום שאי הצגת הראיה לא נבע מהתנהלותו של המבקש. המלומדת זלצמן הפנתה בספרה, בהקשר זה, לפסק דינו של כב' השופט אשר בע"א 882/77 בסה נ' "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, פ"ד לב(3) 21, 27-28: "אין בדעתי להיכנס במסגרת פסק דין זה לבירור השאלה הנכבדה אם ניתן, ואם רצוי לחבל מעקרונות תורת מעשה בית דין על ידי שיקולי צדק ויושר (שהרי בכל מקרה סבור הצד שכנגדו מופעל המחסום, כי ענינו צודק לעיצומו ומוכן אני להניח, לצורך הדיון דנן, שבמקרים מיוחדים יהיה בית המפשט מעוניין לשמור כוח זה בידו). אך ברור שגם אם קיים בידו כוח מעין זה, ישתמש בו בית המשפט רק אם זכותו של המבקש ברורה כל כך עד שאין כל אפשרות לחלוק עליה, ורק מכורח הנסיבות, ושלא באשמתו, נמנעה ממנו בפעם הראשונה ההכרעה לטובתו" (ראו המשך דיון בסוגיה בספרה של נינה זלצמן בעמ' 636-625). המערער, בענייננו, סירב לעבור בדיקת אבהות בהתדיינות הראשונה בין הצדדים. לא יכולה להיות הצדקה מוסרית לסרוב לבדיקה, כאשר ידועה מהימנותה של הבדיקה והעדר סיכון בריאותי כלשהו לנבדק. לא ניתן, אם כן, לקבל כי לא היה למערער יומו בבית המשפט או כי העדר הבדיקה נבע שלא מאשמתו. 20. טענותיו של המערער אף לא שכנעו כי "תקנת הציבור" מצדיקה בעניינו סטיה מהכלל של "מעשה בית-דין". "תקנת הציבור", מאפשרת, אף היא במקרים חריגים, הסרת המחסום שבכלל. "גם בהיעדר הוראת חוק מפורשת השוללת או מגבילה את חלותו של כלל מעשה בית-דין, עשוי בית המשפט לדחות את טענת המניעות במקרה קונקרטי משיקולים המעוגנים בתקנת הציבור, שחשיבותם או תרומתם לחברה גוברת על השיקול של סופיות הדיון" (שם בעמ' 618 וראו המשך דון בסוגיה בעמ' 618-624). אמנם, קביעה בדבר אבהות דנה בזכויות יסוד של האדם לדעת מיהו הורהו או מיהו צאצאו (וראו ע"א 5942/92 פלוני נ' אלמוני, פ"ד מח(3) 837, 844), ומודגש כי אף זכותו של האב לדעת אם הקטין הוא בנו, היא זכות יסוד: קשורים לכך אינטרסים חברתיים של תמיכת ההורה, פיזית ונפשית, בבנו, שיקולים שבלב יחסי משפחה, שיקולי הורשה, שיקולים של טיפולים בריאותיים, של השתייכות הנכדים ואף שיקול שלא יימצא כי הגבר משלם מזונות למי שאינו ילדו למשך תקופה ארוכה עד מאוד. אולם מנגד לזכויות היסוד של ההורה, ואף של הקטין, עומד האינטרס של החברה כי יושם קץ להתדיינות ולהטרדת הצד שכנגד בהליכים משפטיים חוזרים, מקום בו העילה נדונה ונפסקה. אף בתביעות לאבהות, אין זה ראוי, כי למי שניתן יומו בבית המשפט - היתה לו הזכות להוכיח באמצעות בדיקת רקמות שהיא ראיה בעלת משקל גבוה ביותר, אם לא מכריע, את עמדתו באשר להורות הביאולוגית, והוא סרב להביא להצגתה בבית המשפט - לתת לו הזדמנות נוספת חוזרת בלא נימוק בעל משקל רב. עצם חשיבותה של קביעת המעמד האישי של הקטין כלפי ההורים, המשפחה הקרובה והחברה, איננה מספקת, לדעתי, לגבור על המחסום שב"מעשה בית דין". כמדיניות משפטית ראויה - אין מקום להתיר הסרת ההשתק, שכן יש בכך פתח לעידוד המכחישים אבהות ל"שבת על הגדר". לא להסכים לבדיקה, והיה ולא תתקבל טענתם כי אינם ההורה הביאולוגי, יוכלו לחזור ולפתוח נושא זה לדיון מחודש, רק בשל חשיבותו, בכל עת שימצאו לנכון. 21. ברוח זו, של שמירה על האינטרס הציבורי לשים סוף להתדיינויות לאחר שלצדדים היה יומם בבית המשפט, ושלא לאפשר "תמרונים משפטיים" נפסק בע"א 335/81 פלוני נ' אלמוני, פ"ד לח(2) 530, כי מי שקיבל את עצת עורך דינו, שלא להסכים לבדיקת רקמות בערכאה הדיונית, לא יעתרו לדרישתו לקיים בדיקה זו בשלב הערעור. בית המשפט כתב כי "אין להעלות על הדעת שבעל דין יוכל לסרב לקיים בדיקה בערכאה ראשונה, ומשראה שיצא חייב בדינו, יציע בשלב של ערעור לקיים את הבדיקה" (שם, 533). 22. יהיו מקרים בהם "טובת הקטין", שהיא בראש מעייננו בקביעות אבהות (וראו, בין היתר, בבע"מ 2426/07 פלונית נ' פלוני, , ניתן ביום 25/04/07, ע"י כבוד השופטת ארבל), תצדיק, בשל "עקרונות של צדק" או "תקנת הציבור" (כגון שאלות של בריאות הקשורות בשיוך גנטי), להורות על דיון מחדש בשאלת האבהות, אולם אין זה המקרה שלפנינו. 23. אעיר, מעל לנדרש, כי אינני שלמה עם קביעתו של בית משפט קמא בכותבו כמובא להלן, שאם תיערך הבדיקה ויימצא כי המערער אינו אביה, הקטינה תיפגע קשות בשל אובן האמון באם ובשל חוסר הוודאות שייגרם לה: "העמדת הדברים למבחן מחודש תגרום לטלטלה עזה בבטחון שיש לקטינה בסובבים אותה ובראש ובראשונה באמה. שינוי במציאות החיים ושינוי בעובדות היסוד של הקטינה ישפיעו על זהותה העצמית והתפתחותה הנפשית ויגרמו אצלה לחוסר וודאות. פקידת הסעד דיברה על אמה מצד אחד ועל יציבות מהצד האחר. כלשעצמי, אעביר את כובד המשקל לייצוב חייה של הקטינה". אינני סבורה כי עמדו די ראיות לפני בית משפט קמא על מנת לקבוע כמובא לעיל. לא מונה לקטינה אפוטרופוס לדין, שייצג את צרכיה האמיתיים. עורך דינה היה גם עורך דינה של אם הקטינה, ויש איזשהו שוני באינטרסים של שתיהן. מידע מסוים על עמדתה של הקטינה קיבל בית משפט קמא מהדו"ח של פקידת הסעד, אולם היא היתה בדעה כי טובתה של הקטינה היא ששאלת אבהותה תידון גם על פי בדיקת הרקמות, בכותבה כי "אני ממליצה על ביצוע רקמות ובכך להביא לסוף הרכילויות לגבי הסיפור יש לזכור שכל הצדדים גרים בקריית ים שזה ישוב קטן ומשפחות המוצא מוכרות וסיפורי הרכיל לא עוזרים לקטינה בהתפתחותה הבריאה". מי יידע נפשה של קטינה: יתכן שסרובו של המערער להכיר בה כבתו, גורם אצלה לבלבול רב ולחוסר יציבות ואף היא היתה רוצה "לסגור" נושא זה בראיה מדעית בעלת משקל מכריע. אין אף לשלול את האינטרס של הקטינה, שאם יתברר כי המערער אינו אביה, היא תהיה פנויה אולי בגיל מבוגר יותר לחקור ולדרוש מיהו אביה מולידה הנכון. אולי החשוב הוא שאם אמנם יווכח המערער מעל לכל ספק כי המשיבה היא בתו, תיפתח אצלו הדלת ליצירת קשרים איתה, שילכו ויתפתחו לכיוון חיובי של האב כלפי בתו והבת כלפי האב. 24. כאן המקום לציין שלא נראתה לנו עמדת האם לפיה דרשה כתנאי להסכמתה לבדיקה, כי המערער יתחייב ויחוייב, אם יתברר כי הקטינה היא אכן בתו, לקיים עמה סדרי ראיה ולהקפיד עליהם וכי אם לא יעמוד בהם יחוייב בקנס מתמשך. קשירת הקשרים צריכה להתפתח על רקע הבנת שני הצדדים בחשיבותם לשניהם ולא משום שתלוי ועומד על האב עונש כספי. 25. על כל פנים, אין אנו יודעים בנתונים העומדים היום לפנינו, אם נסיבותיה של הקטינה מצדיקות סטיה מעקרון "מעשה בית-דין" בשל טובתה, וזאת למרות סרובה היום לערוך בדיקה זו. על אף דעתי כי עריכת הבדיקה עשויה לפתוח "פתח לתקווה" להכרתה על ידי האב ומשפחתו כחלק ממשפחתם, הרי הראיות העומדות היום לפניננו אינן כאלה אשר מורות באופן ברור כי טובתה של הקטינה מחייבת, בשל "תקנת הציבור",לאפשר את בדיקת הרקמות. אם אי פעם תרצה הקטינה לחייב את המערער לעבור בדיקת רקמות, יש להניח כי המערער לא יסרב, ואם יסרב - ידון בית המשפט בטענותיה (לרבות היותה קטינה בעת ההתדיינות הראשונה), ויבדוק אם יש בהם כדי לגבור על "מעשה בית דין". 26. לאחר סיום שמיעת הערעור נכנס לתוקפו חוק מידע גנטי (תיקון מס' 3) התשס"ח-2008 לחוק מידע גנטי תשס"א-2000. לעתים, כאשר חוק חדש יוצר זכות חדשה, ניתן להתיר דיון מחדש בעילה שנפסקה. על פי סעיף 11א(א) לחוק מידע גנטי לאחר התיקון, ניתן לחייב עריכת בדיקה גנטית לקשרי משפחה. בע"מ 1260/07 ג.ק נ' י.ע. ורונן דליהו עו"ד - אפוטרופוס לדין לקטין (ניתן ביום 06/10/2008) נדונה תביעתו של גבר לחייב קטין לערוך בדיקת אבהות על מנת לקובעה או לשוללה. אף שם לא היה חשש ממזרות. באותה עת לא נכנס עדיין לתוקפו תיקון 3 לחוק מידע גנטי. הדיון התנהל בשאלה אם על אף שבחוק בנוסחו לפני התיקון לא היתה התייחסות קונקרטית לסמכות בית המשפט לכוף בדיקה לעניין אבהות, סמכות זו אכן קיימת. נקבע כי לבית משפט הייתה סמכות להורות על בדיקת רקמות גם לפני תיקון מס' 3. מכאן שהחוק החדש לא יצר עילה חדשה. על כל פנים, לו היה המערער דורש את הבדיקה בהתדיינות הראשונה, ובקשתו היתה נדחית עקב סירובן של המשיבות, היה ככל הנראה מקום לפתוח את הדיון מחדש, על אף הכלל של סופיות הדיון, בשל הוראותיו של תיקון מס' 3 (וראו פסק הדין בערעור על ע"מ 1260/07 בע"מ 9638/08 פלונית נ' פלוני ואח', , ניתן ביום 21/12/2008 ע"י כב' השופט רובינשטיין). 27. באשר למעמדן בתביעה של אשתו של המערער ושל בתו מנישואיו אלה, דעתי היא כי נכון קבע בית משפט קמא כי בתביעה הנוכחית, בעילה שהוגשה, אין להן עילת תביעה. פסק דין הקובע אבהות הוא פסק דין חפצא, שכוחו יפה כנגד זרים ובעלי דין יחד (וראו עמ' 504 -505 לספרה של נינה זלצמן) . 28. לפיכך, מוצע כי הערעור יידחה. 29. בשולי פסק דיני, אוסיף כי - לצערי בשל הזמן שנאלצו הצדדים לחכות למתן פסק הדין - כתיבתו התעכבה בלשכתי עקב מתן קדימה לתיקים דחופים, לרבות תיקים פליליים. ש. שטמר, שופטת[אב"ד] השופט י' עמית: אני מסכים. לטעמי, ע"א 335/81 הנ"ל, שנזכר על ידי חברתי בסעיף 21 לחוות דעתה, מהווה תקדים מחייב לענייננו, ואף על דרך של קל וחומר. שבאותו מקרה, שינה המערער את טעמו בשלב הערעור על פסק הדין ואילו במקרה דנן, פסק הדין הראשון הפך כבר חלוט והמערער שינה טעמו שנים לאחר מכן. למעלה מן הצורך אציין כי ספק אם שיקולי צדק ותקנת ציבור עומדים דווקא לצידו של המערער. בתי המשפט נדרשים לתביעות אבהות מעשה של יום ביומו וקשה להלום כי בעל דין יוכל לסרב לעבור בדיקת רקמות ולשנות עמדתו בהתאם לתוצאת פסק הדין - אם נדחתה התביעה מה טוב, ואם נתקבלה, תמיד יוכל לעתור ב"סיבוב נוסף" לעריכת הבדיקה. ובכלל, המשפט מכיר בכך שהאינטרס הנעלה של בירור "האמת העובדתית", ניגף לעיתים בפני אינטרסים ושיקולים אחרים. במקרה דנן, מול הלהיטות הנוכחית של המערער לגילוי האמת העובדתית, ניצבים אותם שיקולים ואינטרסים עליהם עמדה חברתי בהרחבה בחוות דעתה. י. עמית, שופט השופטת י' וילנר: אני מסכימה לחוות דעתה של חברתי השופטת שטמר ולהערותיו של חברי השופט עמית. י. וילנר, שופטת לפיכך הערעור נדחה. על מנת לקרב ולא להרחיק החלטנו לפסוק את ההוצאות ושכ"ט עורך הדין על הצד הנמוך: אנו מחייבים את המערער לשלם למשיבות הוצאות ושכ"ט עו"ד בערעור בסכום כולל של 3,500 ₪ ובתוספת מע"מ. סכום זה יישא ריבית חוקית והפרשי הצמדה החל מתום 21 ימים מהיום. אבהות / בדיקת רקמותפסק דין חלוט