דחיית תביעה למינוי בורר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית תביעה למינוי בורר: 1. זוהי תובענה להורות על מינוי בורר על ידי המוסד לבוררות עסקית, ולחילופין - למנות בורר על ידי בית המשפט, על מנת שידון ויכריע במחלוקות שבין הצדדים. 2. המבקשת היא חברה פרטית המאוגדת בישראל ועיסוקה הוא במתן שירותי אחסון, שינוע, הובלה ועמילות מכס. המשיבה היא חברה ישראלית ואשר עיסוקה הוא ניהול לוגיסטי, שילוח בין לאומי, ייבוא וייצוא שירותים, עמילות מכס, הפצת שירותים, מתן מידע אודות ניהול מטענים וביטוח. בין הצדדים נערכו שלושה הסכמים: ההסכם הראשון נערך ונחתם ביום 23.7.06, הסכם זה עניינו יצירת יחסי סוכנות. הסכם זה, אשר יכונה "הסכם השילוח", קבע כי שתי החברות ישתמשו זו בשירותיה של זו ויחלקו ביניהן באופן שווה את הרווח או ההפסד שיצמחו משילוח המטענים. ההסכם השני נערך ונחתם ביום 26.4.07, לפיו רכשה המבקשת מהמשיבה את נכסיה ופעילותה. הסכם זה יקרא להלן "הסכם רכישת הפעילות". הסכם זה הביא לקיצו את הסכם השילוח. ההסכם השלישי נערך ונחתם ביום 04.9.07. ההסכם נערך בין המבקשת, המשיבה וצד נוסף אשר מונה כנאמן וזו החברה לנאמנות של בנק לאומי לישראל בע"מ. הסכם זה ייקרא "הסכם הנאמנות". על פי הסכם הנאמנות נקבע, כי על פי סעיף 2.8 להסכם רכישת הפעילות, תפקיד המבקשת סך של 3,000,000 דולר בנאמנות בידי הנאמן לתקופה של 18 חודשים מיום 15.10.07. עוד סוכם בין הצדדים, כי אם בתוך תקופת הנאמנות לא תגיש המבקשת כל תביעה ולא תהיה לה כל טענה כנגד המשיבה, יהיה רשאי הנאמן לשחרר את סכום הנאמנות בתום תקופת הנאמנות ולמסרו למשיבה. עוד סוכם, כי אם יהיו תביעות וטענות כאמור, יהיה על הנאמן להמשיך ולהחזיק את סכום הנאמנות עד להכרעת בורר בסכסוך. 3. נטען על ידי המבקשת, כי המשיבה רימתה אותה והציגה בפניה מצגי שווא וגרמה לה לנזקים כספיים בסכומים העולים על 4.6 מיליון דולר. לאור האמור בסעיף 9 בהסכם רכישת הפעילות עתרה המבקשת למינוי בורר, כמוסכם שם. הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני וצו עיקול זמני. דחיתי בקשות אלה, כאמור בהחלטה מיום 14.4.09. 4. לטענת המשיבה יש לדחות את התובענה מאחר ולא קיים הסכם בוררות רלבנטי, מאחר והתביעה אינה ראויה להתברר בפני בורר מאחר והיא מבוססת על טענת תרמית ומאחר והליך הבוררות לא ימצה את המחלוקות שבין הצדדים. 5. סעיף 11.11 להסכם רכישת הפעילות קובע, כי הסכסוכים בין הצדדים יידונו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בעניין זה כבר קבעתי בהחלטתי מיום 14.4.09, כי מאחר וההסכם נעשה באפריל 2007, טרם שהוקם בית משפט זה, אני סבור שיהיה זה נכון וצודק לפרש את תניית השיפוט הייחודית כך שתחול על בתי המשפט במחוזות תל-אביב והמרכז, שזה היה המצב בשעה שנעשה ההסכם בין הצדדים. ככלל, תניית שיפוט המגבילה את השיפוט למקום מסוים יש לפרש בצמצום, מקום שאפשר להקנות סמכות מקומית לבית משפט המוסמך עניינית לדון בסכסוך - יש לנהוג כך. סעיף 2.8 להסכם רכישת הפעילות מאזכר אפשרות למינוי בורר בסיטואציה ספציפית, בתנאים מיוחדים ובפרוצדורה מיוחדת. סעיף 9.1 להסכם עוסק בחבות המהותית של המפר לשלם פיצויים, והסעיף מגדיר וקובע את החבות האמורה במקרים מסוימים ובהפרות מסוימות. סעיף 9.2 קובע את האפשרות למנות בורר בסיטואציה מאוד מוגדרת עם פרוצדורה מאוד מוגדרת, ובנוגע לסכסוך מוגדר ומוגבל, שעניינו שחרור כספי הנאמנות. הפרוצדורה שנקבעה בסעיף 9.2 כוללת ארבעה שלבים: על פי השלב הראשון - צריכה המבקשת להגיש לנאמן ולמשיבה הצהרה חתומה על ידי נושא משרה, המפרטת את הנזקים אשר נגרמו ואשר צפויים להיגרם, לא יאוחר מ-28 ימי עסקים לפני תום תקופת הנאמנות. מועד זה חלף לכל המאוחר ביום 09.3.09. אין מחלוקת שהמבקשת לא ביצעה את האמור בשלב הראשון. על פי השלב השני - זכאית המשיבה להגיב תוך 14 ימי עסקים לאחר הגשת המסמך על ידי המבקשת, כאמור בשלב הראשון. השלב השלישי קובע, כי על הצדדים לנהל מגעים בתום לב על מנת להסדיר את המחלוקות שביניהם. גם שלב זה לא בוצע. השלב הרביעי קובע, כי בורר שמונה לדון בסכסוך בין הצדדים יתבקש, לא יאוחר מ-14 ימי עסקים לפני מועד סיום תקופת הנאמנות, להורות על עיכוב כספי הנאמנות. אין מחלוקת שהמבקשת פנתה למשיבה רק ביום 31.3.09 - כלומר לאחר חלוף המועד הנקוב בהסכם. כלומר, המבקשת פעלה בניגוד למתווה הקבוע בהסכם רכישת הפעילות, לא ביצעה את שלושת השלבים הראשונים והחלה מייד בשלב הרביעי, שגם אותו ביצעה לאחר שהמנגנון היחיד שאפשר מינוי בורר - פקע. כבר בהחלטתי מיום 14.4.09 קבעתי, כי על פי אותו סעיף היה על המבקשת להתחיל בהליכים הדרושים לצורך מינוי בורר, לכל המאוחר, 14 ימי עסקים קודם למועד שבו הנאמן צריך היה להעביר את הכספים למשיבה. אין מחלוקת שההליכים הללו החלו מאוחר יותר. אמנם טוענת המבקשת שהתרמית התבררה לה פחות מ-14 ימי עסקים לפני המועד הקובע, ולטענתה מדובר במצב בלתי אפשרי לפיו אם התרמית מתגלה לאחר חלוף הזמן אך טרם העברת הכספים - נותרת המבקשת ללא תרופה, אך כפי שהחלטתי כבר ביום 14.4.09, אין דעתי כדעתה של המבקשת. גם בסיטואציה אשר תוארה על ידי המבקשת היא אינה נותרת חסרת תרופה, עדיין היא יכולה לפתוח בכל הליך כנגד המשיבה ולפעול, לאו דווקא באמצעות בורר, למיצוי זכויותיה. אילו חפצה המבקשת לממש את זכויותיה על פי סעיף 9 להסכם, היה עליה לפעול בפרוצדורה האמורה באותו סעיף. אין מחלוקת כי המבקשת לא פעלה על פי הפרוצדורה שבסעיף 9.2 ולכן כל נושא הבוררות אינו רלבנטי עוד, מאחר והמועדים חלפו ולא קיים הסכם בוררות שניתן לפעול על פיו. 6. באשר לדווקנות הנדרשת בפרשנות הסכמי בוררות, ראוי להפנות לרע"א 5896/95, רחל סיליס נ' בן ציון אלקנה, שם נקבע כדלקמן: "עינינו הרואות כי בעלי הדין לא עמדו במועדים שנקבעו בהסכם הבוררות הראשון וגם לא הפעילו את המנגנון שנקבע בו לצורך מינוי הבורר. לפיכך בטל הסכם הבוררות ועבר מן העולם מאליו". יפים דברים אלה גם בענייננו. המבקשת לא עמדה במועדים שנקבעו בהסכם ולא הפעילה את המנגנון על כל ארבעת שלביו, ולכן המסקנה היא אותה מסקנה - הסכם הבוררות בטל ועבר מן העולם מאליו. 7. תביעתה של המבקשת מבוססת בעיקר על טענת תרמית. המבקשת טוענת כי מעשי המשיבה עולים כדי מרמה (ראה לעניין זה סעיף 59 להמרצת הפתיחה). לטענת המשיבה, טענות כאלה צריך לברר בבית משפט ולא בהליך של בוררות. המשיבה מפנה להלכה אשר נקבעה בע"א 157/50, ולטר נתן ויליאמס נ' ישראל בית אלי וחברת טיל בע"מ. שם נקבע כדלקמן: "אין לשלול מהצד שכנגדו טוענים טענות של תרמית, או טענות אחרות העלולות להכתים את שמו הטוב, את האפשרות לטהר את שמו בבירור פומבי בבית-המשפט ולא להכריח אותו להיכנע לבירור טענות אלה על ידי בוררים שידונו על העניין בחדרי חדרים ושהחלטתם לגבי העובדות אינה ניתנת לערעור... את הטעם הזה, שהוא משמש, כאמור, היסוד העיקרי להלכה הנ"ל, יעביר בית-המשפט לנגד עיניו בבואו לשקול איך להשתמש בסמכותו הניתנת לו כאשר עליו לדון על בקשה להפסיק את הדיון בבית-המשפט ולהעבירו לבוררים בהתאם לסעיף 5 של פקודת הבוררות, ובדרך כלל לא ייענה בית-המשפט לבקשת הפסקת הדיון הנ"ל אם הצד המבקש את ההפסקה טוען נגד יריבו טענות כנ"ל העלולות להכתים את שמו הטוב". עוד מוסיפה המשיבה ומפנה להמרצה (ב"ש) 469/84, בוטווין בע"מ נ' אהרון נפתלוביץ יבוא ומסחר בע"מ, וכן לבש"א (ת"א) 15816/05, יוסף ורבר ואח' נ' בועז מולכו, אשר בשניהם נדונו בקשות למינוי בורר כאשר עלתה טענת תרמית. אני סבור כי הדין עם המשיבה בעניין זה וכי טענת המבקשת, כי ההלכה השתנתה, אינה נסמכת על פסיקה. מעבר לכך, אף אני סבור שכאשר מדובר בענייני תרמית - מן הראוי שמחלוקת מסוג כזה תתברר בבית המשפט ולא בחדרי חדריו של הבורר, וזאת על מנת ששמו הטוב של אדם לא יוכתם לשווא בטענת מרמה. 8. הנושא היחיד לגביו ניתן להחיל את הסדר הבוררות הינו דרישה של המבקשת לשיפוי מתוך כספי הנאמנות, בהתאם לסעיף 9.2 להסכם רכישת הפעילות. דא עקא שמעיון בהמרצת הפתיחה עולה, שחובה של המשיבה כלפי המבקשת גבוה יותר מ-4.6 מיליון דולר, בעוד שבידי הנאמן הופקדו 3,000,000 דולר בלבד. לפיכך, הרי שגם על פי גרסת המבקשת, לא תוכל מלוא תביעתה להתברר בפני בורר כמקשה אחת ויהיה צורך לפחות בהליך אחד נוסף בבית משפט. הלכה היא כי אם הליך בוררות לא יהיה בו כדי למצות את בירור מלוא המחלוקות שבין הצדדים, ויידרשו דיונים נוספים בבתי המשפט - הרי שאין טעם בקיום הליך הבוררות (ראה בעניין זה את הפסיקה אשר הוזכרה בסעיף 43 לתגובת המשיבה להמרצת הפתיחה). 9. לאור כל האמור, אני סבור שהסכם הבוררות אינו קיים עוד לאור העובדה שחלפו המועדים הנקובים בסעיף 9.2 להסכם רכישת הפעילות. מעבר לכך, ראוי שטענת התרמית תתברר בבית משפט ומאחר ובבוררות לא ידונו כל המחלוקות שבין הצדדים - הרי שאין טעם ואין סמכות למנות בורר ולכן התובענה נדחית. מאחר שבהחלטה אשר דחתה את בקשת המבקשת לצווים זמניים לא חייבתי את המבקשת בהוצאות - הרי שאני מחייב את המבקשת לשלם למשיבה את הוצאותיה ושכ"ט עורך דינה, הן בהליך הביניים והן בתובענה העיקרית, בסכום כולל של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.בורריישוב סכסוכים