דיון חוזר בבקשה לשחרור על תנאי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דיון בקשה לקיום חוזר בבקשה לשחרור על תנאי ממאסר: זוהי עתירה שהוגשה כנגד החלטת וועדת השחרורים מיום 19.11.08, שהחליטה לדחות את בקשת העותר לקיום דיון חוזר בעניינו. רקע עובדתי העותר מרצה עונש מאסר בן 16 שנים בגין עבירות של סיוע לאויב במלחמתו בישראל, ניסיון לסיוע לאויב במלחמתו בישראל ומסירת ידיעה לאויב בכוונה לפגוע בבטחון המדינה; כמו כן הואשם העותר בעבירות של שיבוש הליכי משפט והפרת איסור פרסום, אולם מעבירות אלו הוא זוכה. פרטי העובדות על יסודן הורשע העותר בעבירות הנ"ל, בתמצית, הינן, כי במהלך 1990 יצר קשר באמצעות מתווך אירני שהיה באותה עת ראש פרוייקט הנשק הכימי באיראן ויועץ לנשיא איראן. במסגרת הקשרים שנוצרו, נחתם הסכם בין חברה שהיתה בבעלותו של העותר לבין המחלקה האיראנית שהיתה אחראית לנושא התקפה והתגוננות בתחום חומרי לחימה כימיים. מתוקף ההסכם והמסמכים הנלווים אליו, התחייב העותר לספק ולבצע אספקה של ידע להקמת מפעל לייצור החומר "טיוניל כלוריד" בריכוז של 96% המשמש כחומר מוצא לגזי עצבים וגז החרדל, לרבות רשימה של ציוד הנדרש להקמת מפעל כזה. לציין, כי הציוד הנדרש להקמת המפעל הועבר במלואו לאיראן בין פברואר 92' לספטמבר 93'. כמו כן, התחייב העותר במסגרת אותו הסכם לספק ידע ורשימות ציוד לצורך הקמת מפעלים לגז רעיל מסוג חרדל ושלושה סוגים נוספים של גזי עצבים. בעבור המעשים הללו קיבל העותר 16 מיליון דולר. בנוסף לאמור, בחודש אפריל 93', התקשר העותר בזכרון דברים עם אחר לספק לאיראן ידע ורשימת ציוד להקמת מפעל לייצור פגזים בינאריים הנושאים חומר לחימה כימי שהינו גז עצבים מסוכן ובתמורה לעסקה זו היה אמור לקבל 2.4 מיליון דולר. הפרטים הטכניים לגבי עסקה זו סוכמו בין הצדדים בחודש מאי 93' ובאפריל 94' קיבל העותר עבור העסקה סך של 600,000$. מן הראוי לציין כי משנודעו המגעים בין העותר לבין האיראנים, הוא התבקש ע"י הרשויות להפסיק את המגעים, אך לא רק שלא עשה כן אלא אף העלים והשמיד מסמכים תוך שהוא מוליך שולל את שירותי הבטחון, כאילו הוא משתף פעולה עימם. לאחר שמיעת הוכחות, הורשע העותר בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב-יפו, ועונשו נגזר ל-16 שנות מאסר. העותר הגיש ערעור על פסק הדין, ובית המשפט העליון בדחותו את הערעור ציין, כי העותר ביצע את העבירות תמורת בצע כסף וכי "זהו אחד המקרים החמורים ביותר של עבירות בטחוניות שנדונו אי פעם בבתי המשפט במדינה, ואשר בוצעו ע"י אזרח ישראלי כנגד בטחון המדינה". העותר החל לרצות את מאסרו בתאריך 27.3.97. מועד תום ריצוי שני שליש (בניכוי מנהלי) חלף ביום 11.6.07. מועד שחרורו המלא (בניכוי מנהלי), יחול בתאריך 9.10.2012 ומועד השחרור המלא (ללא ניכוי מנהלי) יחול בתאריך 26.3.2013. לחובת העותר 3 הרשעות קודמות בהן הורשע בביצוע 27 עבירות מרמה, ובגינן נדון לעונש מאסר למשך 3 חודשים. בשנת 84' חזר העותר וביצע עבירות מרמה נוספות בנסיבות מחמירות, ובשנה זו נמלט מן הארץ תוך הפרת תנאי השחרור בערובה שהיו מוטלים עליו. מספר שנים לאחר מכן, בהיותו בחזקת עבריין נמלט, הגיע העותר באמצעות בא כוחו להסדר טיעון, שלאחריו התאפשרה חזרתו ארצה. הליכים קודמים העותר הגיש בקשה לשחרור על תנאי ממאסר לוועדת השחרורים והדיונים בפניה החלו בתאריך 30.5.07 ונמשכו לסירוגין עד להחלטת הוועדה ביום 28.8.07 (להלן: "ההחלטה המקורית"), הוועדה דחתה את בקשת העותר להשתחרר שחרור מוקדם ממאסרו וקבעה, בין היתר, כי העותר לא הרים את נטל השכנוע הדרוש להוכיח שאינו מסוכן לציבור וכי הוא ראוי לשחרור. על החלטה זו הגיש העותר עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בת"א. ביום 15.1.08 דחה בית המשפט המחוזי (השופטים א' טל; י' אמסטרדם; ר' לבהר שרון) את העתירה, בפסק דין מפורט ומנומק המשתרע על 34 עמודים (להלן: "פסק הדין בעתירה הראשונה"). בפסק דינו אימץ בית המשפט המחוזי את החלטת הוועדה כי אין לשחרר את העותר על תנאי הן בשל המסוכנות הנשקפת ממנו, הן בשל היותו בלתי ראוי לשחרור והן בשל הפגיעה הטמונה באמון הציבור אם ישוחרר, כמשמעותה בסעיף 10(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א - 2001 (להלן: "החוק"). הבקשה לעיון חוזר 6. ביום 26.3.08 הגיש העותר בקשה לדיון חוזר, לפי סעיף 19 לחוק. הבקשה הכילה 4 עמודים ולא הוזכר בה קיום העתירה הראשונה ופסק הדין שניתן בעתירה הראשונה. ממילא גם לא צורפו המסמכים עצמם. הבקשה לעיון חוזר נסמכה על הנימוק של שינוי נסיבות, והתבססה על שלוש חוות דעת שצורפו אליה: האחת של הפסיכולוג יורם בן יהודה, השניה של דר' חיים קנובלר והשלישית של מר יעקב פרי. לאחר הגשת הבקשה לוועדה הגיש ב"כ העותר שתי עתירות נוספות לבית משפט זה כנגד וועדת השחרורים, שתיהן בעניין מועד כינוס הוועדה. בעתירה הראשונה (עעא 1933/08), נדון פרק הזמן ממנו יש למנות 6 חודשים בס' 19(5) ונקבע - בהסכמת הצדדים - כי פרק הזמן אליו מכוונת הוראת סעיף 19(5) לחוק (עליה נעמוד להלן), יחל מיום מתן ההחלטה המקורית. כמו כן נקבע כי בית המשפט לא יתערב בסדרי עבודתה של הוועדה. נזכיר, כי כבר בשלב זה הודיעה המדינה כי תגיש תגובה כתובה לועדת השחרורים בעניין הבקשה לדיון חוזר. העתירה השניה - שכוונה לשינוי מועד הדיון בועדת השחרורים - נדחתה (עעא 2185/08). עובר לדיון בוועדה, ובהמשך להצהרה לפני בית המשפט המחוזי כאמור, הגישו באי כח היועץ המשפטי לממשלה תגובה בכתב ובה פרטו את טעמי התנגדותם לקיום דיון חוזר בעניינו של העותר. הדיון בוועדה בבקשה לעיון חוזר 7. הוועדה קיימה דיון ראשון ביום 11.8.08, כאשר לפניה הונחו בקשת העותר ותגובת היועץ המשפטי לממשלה, ההחלטה המקורית ופסק הדין בעתירה הראשונה. בדיון שהתקיים, שלא בנוכחות הצדדים, החליטה הוועדה לבקש מהצדדים השלמות שונות ובעקבות כך דחתה את הדיון למועד נוסף. בתאריך 19.11.08 התקיים הדיון הנוסף כאשר הובא בפני הוועדה קובץ המכונה "השלמת בקשה לדיון חוזר בוועדת השחרורים" שהוגש מטעם ב"כ העותר. לקובץ זה צורפו מסמכים נוספים ובכללם דו"ח העובדת הסוציאלית של שב"ס מתאריך 25.8.08. לאחר שהוועדה שקלה את הבקשה, הפנתה למסקנות בהחלטת הוועדה הראשונה, במסגרתה צויין - בין היתר - כי זו לא שוכנעה ואין כל אינדיקציה לשינוי משמעותי באישיות העותר. הוועדה הוסיפה, כי הואיל ועד היום לא עבר העותר "טיפול משמעותי ועמוק", המסוכנות הנשקפת ממנו לא נשללה. בסופו של דבר דחתה הוועדה את בקשתו של העותר לקיים דיון חוזר בנימוק כי: "מכלול העובדות שהוצגו בפניה איננו מצביע על שינוי נסיבות מהותי שיש בו כדי להצדיק זימון המבקש לדיון בפני הוועדה ועל כן נדחית הבקשה לדיון חוזר". טיעוני הצדדים 8. העתירה שבפנינו הוגשה כנגד החלטה זו. לטענת העותר נפלו פגמים מהותיים בהחלטת הוועדה שהתעלמה מחוות הדעת השונות אשר הצביעו על שינוי נסיבות מהותי; כן שגתה בקבעה כי "טיפול נפשי מעמיק" הינו בבחינת קריטריון לדיון חוזר, על אף שאין לכך סימוכין בדין. כן נטען לקיומם של פגמים דיוניים בהתנהלות הוועדה, פגמים הפוגעים בעקרונות הצדק הטבעי, בהיבטים הבאים: במתן החלטה שמונה חודשים לאחר הגשת הבקשה. ברשות שניתנה לב"כ היועץ המשפטי לממשלה להגיש תגובה, בניגוד לחוק ולנוהל. 9. ב"כ המשיב טוענת כי העותר לא הציג כל נסיבות חדשות שיש בהן כדי להצדיק קיומו של דיון חוזר, בחלוף שנה ו-5 חודשים בלבד לאחר החלטת וועדת השחרורים המקורית. כן טוענת כי אין בחוות הדעת שהוגשו, כדי להצדיק שינוי במסקנה בדבר מסוכנותו של העותר או שינוי בקביעה כי שחרורו יפגע פגיעה של ממש באמון הציבור ושלטון החוק בכלל, ובמערכת המשפט ובהרתעת הרבים בפרט. עוד נטען כי נקודת המוצא שקבע המחוקק בסעיף 19 לחוק הינה, כי משהחליטה וועדת השחרורים שלא לשחרר אסיר, הרי שכלל סופיות הדיון חל עליה וככלל לא תשוב לדון בעניין שנית, למעט בקטגוריות שנמנו בסעיף, שעניננו אינו נופל בגדרן. דיון 10. המסגרת הנורמטיבית של דיון חוזר בהחלטת הוועדה שלא לשחרר אסיר על תנאי, קבועה בסעיף 19 לחוק. ככלל קובע החוק כי: "החליטה הוועדה שלא לשחרר אסיר, לא תשוב לדון בעניינו אלא אם התקיים אחד מאלה..." לענייננו, רלבנטית החלופה המופיעה בסעיף 19(5) שזו לשונה: "האסיר הגיש לוועדה בקשה מנומקת לקיים דיון חוזר בעניין שחרור על תנאי בתום חצי שנה לפחות ממועד החלטת הוועדה שלא לשחררו... והוועדה סברה כי חל שינוי בנסיבות שהיוו בסיס להחלטתה שלא לשחרר את האסיר המצדיק קיומו של דיון חוזר". על סעיף זה אמרה כב' השופטת מ' נאור כך: "סמכותה של ועדת השחרורים לקיים דיון חוזר מצומצמת לאותם מקרים בהם היא סבורה כי "חל שינוי בנסיבות שהיוו בסיס להחלטתה". רע"ב 5612/06 פלוני נ' ועדת השחרורים (לא פורסם, , 17.1.07). הווה אומר, אין די בשינוי נסיבות סתמי, אלא נדרש שינוי כזה המצדיק - לפי שיקול דעתה של הוועדה - קיומו של דיון חוזר. כפי שמציין המלומד שרון: "גם כאשר האסיר טוען שחלו נסיבות חדשות, עדיין אין מדובר במילת קסם החייבת לפתוח בפניו את השערים לדיון חוזר, ועדיין מצוי בידי ועדת השחרורים שיקול הדעת לבחון אם נתקיימו לכאורה הנתונים לכך, או שמא אין מדובר אלא בבקשה שאינה מוצדקת ואין להיעתר לה כלל וכלל...". שרון, שחרור מוקדם ממאסר, 258 (2003) (להלן: "שרון"). החלטתה של ועדת השחרורים נתונה - כידוע - לביקורתו השיפוטית של בית משפט זה, על פי עילות הביקורת המקובלות במשפט המינהלי. להשקפת העותר, החלטת הוועדה במקרה זה הינה בלתי סבירה באורח קיצוני. נבחן איפוא את אופן הפעלת שיקול דעתה של הוועדה במקרה הקונקרטי שלפנינו. עלינו לבחון, אם כן, איזה נסיבות השתנו מהחלטתה המקורית של וועדת השחרורים - שעמדה בביקורת שיפוטית בפסק הדין בעתירה הראשונה - מן המועד בו ניתנה ביום 28.8.2007. עוד עלינו לבחון, האם החלטת הוועדה שלא לראות בשינוי הנטען על ידי העותר, משום שינוי נסיבות המצדיק דיון חוזר, חורגת ממתחם הסבירות. דא עקא, שלפנינו בחר ב"כ העותר להצביע על התמורות המהותיות שחלו בהתנהגות העותר ובאישיותו החל ממועד גזר הדין. הוא ביקש ללמוד כי במשך השנים חלו שינויים של ממש באופיו של העותר שמצאו ביטויים בהתנהגותו ובחרטתו על העבירות שביצע. נשוב ונדגיש, כי אנו נבחן אך ורק את שאלת קיומו או העדרו של שינוי נסיבות מהותי מפרק הזמן שחלף בין החלטתה המקורית של וועדת השחרורים, וביחס לנסיבות שעמדו בבסיסה, כמצוות המחוקק בסעיף 19 (5) לחוק. 11. עיון בהחלטה המקורית של וועדת השחרורים מלמד, כי זו קבעה את מסוכנותו של העותר כפועל יוצא של מהותן ואופיין של העבירות, שהינן עבירות בטחון מובהקות שהוגדרו ע"י בית המשפט העליון כמן החמורות ביותר שידעה מדינת ישראל, דרך ביצוען, חומרתן ותוצאותיהן. כמו כן, למדה הוועדה על מסוכנותו של העותר גם מעברו הפלילי, התנהלותו המניפולטיבית מול גורמי הבטחון, העדר תובנה לחומרת מעשיו ואי לקיחת אחריות. בית-המשפט המחוזי בעע"א 2859/07 אשר בחן את החלטת הוועדה המקורית בעתירה שהגיש העותר, אישר את דבר מסוכנותו של העותר ופסק כי: "קביעת הוועדה באשר לאופיו של העותר המלמד על מסוכנותו מבוססת כדבעי על קביעות בתי המשפט שדנו בעניינו של העותר, אשר התרשמו שמדובר בעותר תאב בצע, שקרן, בעל גישה חמקמקה וכוזבת, ובעל חוסר תום לב מובהק. בהכרעת הדין תוארה תכונתו הבולטת של העותר כ"שקרנות מופלגת" (עמוד 22 לפסק-הדין)." עוד נקבע כי: "מסקנת הוועדה בדבר מסוכנותו... מבוססת לא רק על חומרת מעשיו ופגיעתו הרעה בבטחון המדינה, אלא גם על אופיו השלילי המקים חשש כי למען בצע כסף, או מסיבות אישיות הוא יחזור ויבצע עבירות חמורות לאו דווקא עבירות נגד בטחון המדינה הקשורות בשלטונות אירן...... סוג העבירות בגינן מרצה העותר את מאסרו והתנהלותו במהלך הפלילי מלמדים על אופיו של העותר ועל המחיר שהיה מוכן לשלם בפגיעה בבטחון המדינה בשל הסתבכותו העסקית. יש בכך כדי להעיד על אופיו השלילי של העותר ועל המסוכנות שצפויה ממנו, אף מבלי להתייחס לעבירות המרמה שביצע..... (עמ' 24 לפסק הדין) נסיבות העבירות שעבר העותר, חומרתן, היעדר חרטה כנה מצידו ואופיו השלילי כפי שבאו לביטוי במעשיו ובהתנהגותו במהלך משפטו ובהרשעותיו הקודמות, מלמדות על הסיכון הרב הנשקף לבטחון המדינה והציבור באם ישוחרר ועל החשש כי ישוב לפעילות עבריינית, ומצדיקות את החלטת הועדה שלא לשחררו על תנאי." (עמ' 27 לפסק-הדין). 12. כאן המקום לבחון את שינוי הנסיבות המהותי לו טוענים באי כח העותר בעתירתם. ארבעה מסמכים הוגשו לוועדה שדנה בבקשה לדיון חוזר. הפסיכיאטר, ד"ר חיים קנובלר, הגיש חוות דעת מתאריך 24.2.08 ומסקנתו היא כי העותר עבר שינוי משמעותי באישיותו בשל המאסר הממושך, ולאור השינוי שעבר חרטתו הינה אמיתית ומלאה. מסוכנותו, לדעת המומחה, לא קיימת, שכן, הוא רואה את עצמו כפטריוט ישראלי ובשל החרטה הכנה והמלאה נוכח השינוי המשמעותי שחל באישיותו בתקופת המאסר והפגישות הקבועות עם העובדת הסוציאלית בכלא. יצוין, כי חוות הדעת ניתנה כחודש ימים בלבד לאחר פסק-הדין בעע"א 2859/07, שניתן ביום 15.1.08. חוות הדעת מסתמכת על מסמכים שעמדו בפני הוועדה המקורית ואין בה כל נתון עובדתי חדש לאלה שהיו קיימים בפני הוועדה המקורית ובית המשפט המחוזי. לא פורט בחוות הדעת איזה שינוי משמעותי עבר העותר במהלך אותו חודש שבין החלטת בית-המשפט לבין מתן חוות הדעת, זולת העובדה שחלף חודש נוסף לשהייתו במאסר של העותר, ואף לא צויין מהו השינוי שחל מאז ההחלטה המקורית - שהוא העילה הסטטוטורית לבקשה לדיון חוזר. ממילא חוות הדעת נעדרת עילה על פניה. 13. חוות דעת נוספת הינה של הפסיכולוג יורם בן יהודה, אשר נתן את חוות דעתו ב- 20.2.08 כלומר, גם כן כחודש לאחר החלטת בית-המשפט המחוזי בעע"א 2859/07. גם מסקנתו של כותב חוות דעת זו הינה שחל שינוי חיובי באישיותו של העותר לעומת אישיותו בטרם מאסרו. חרטתו מלאה אמיתית וכנה ולכן, לדעתו, לא נשקפת סכנה עתידית מצידו למדינת ישראל ובטחונה. כפי שאמרנו לגבי חוות הדעת של ד"ר קנובלר, גם חוות דעת זו אינה מצביעה על כל שינוי עובדתי בעניינו של העותר מאז ההחלטה המקורית. עצם קיומה של חוות דעת מקצועית, המסיקה מסקנות שונות מאלו של הוועדה ושל בית-המשפט, אך אינה מצביעה על שינוי שחל מאז ההחלטה הקודמת, אין בה כדי להוות שינוי נסיבות שמחייב את הוועדה לקיים דיון חוזר בבקשה לשחרור מוקדם. 14. הוא הדין גם באשר לחוות הדעת השלישית של הפסיכולוג יהודה גל שערך בתאריך 12.8.08 דו"ח פסיכודיאגנוסטי לעותר, שצורפה למסמך הנוסף שהגיש העותר לוועדה, ובסיכומה מגיע מר גל למסקנה המתייחסת לעותר, לפיה: "מיעוט הכוחות העומדים לרשותו מקשה עליו להתמודד עם הגירויים המגיעים הן מהפנים והן מהחוץ. כיוון שכך, הוא עלול לחוש מוטרד ולחוות תסכול על נקלה. יכולתו של אדם בעל המאפיינים המתוארים לעיל להוות סכנה לאחרים נראית על כן, מוגבלת". נראה שזולת העובדה שגם לשיטת כותב חוות הדעת לא נעלמה כליל הסכנה לציבור מפני העותר בעל המאפיינים שפירט, גם חוות דעת זו עניינה הבעת דיעה כללית, ולא הצבעה על שינוי נסיבות כלשהו בין מועד החלטת הוועדה המקורית לבין החלטת הוועדה בדיון החוזר. 15. בטיעון לפנינו הפנה בא כח העותר לחוות דעת של עובדת סוציאלית משרות בתי הסוהר הנושאת את התאריך 25.8.08 ובה מצויין כי תפקודו והתנהגותו של העותר במאסר חיוביים, וכי התמיד להגיע לשיחות ופיתח תובנה לחלקים בעייתים באישיותו. לאחר מספר שנים של קשר פרטני, התרשמות גורמי הטיפול הייתה כי העותר מיצה את השיחות ובשנה האחרונה נמצא בקשר תמיכתי עם עו"ס של האגף. עוד צויין, כי מאחר וכתב-האישום חסוי לא ניתן בתהליך הטיפולי לעמת את העותר מול פרטי העבירה ולהעמיק ביחס אליה. עיון בדוחות הסוציאלים הקודמים מטעם שרות בתי הסוהר שהוגשו לוועדה המקורית (נספחים ל"ו - ל"ז למסמכי המשיב 2) מעלה כי קיימת זהות בין הדברים שנאמרו בדוח מתאריך 25.8.08 לבין הדוחות הקודמים מתאריכים 22.4.07 ו - 4.6.07. ממילא, לא מצאנו כל חידוש או שינוי לעומת הדוחות שהיו כבר בפני הוועדה המקורית בטרם נתנה את החלטתה. 16. חוות דעת נוספת שהוצגה בפני הוועדה בבקשה לדיון חוזר, כמו גם בפנינו, הינה חוות דעתו של מר יעקב פרי, ראש השב"כ לשעבר. נאמר בחוות דעת זו, כי כותבה הגיע למסקנה והכרה שהגיעה העת לאפשר לעותר שחרור מוקדם. מסקנתו זו מבוססת על ספקות שמעלה הכותב ביחס לתרומתו של העותר ליכולות האירניות ובעיקר בגלל שלהתרשמות הכותב הסיכוי שהעותר ינסה לחזור לפעילות עסקית או אחרת "נראית הזויה". נראה לכותב חוות הדעת, כי ניתן להעריך ברמת וודאות גבוהה שהעותר לא יהיה סיכון בטחוני אם הוועדה תחליט על שחרור מוקדם. כפי שמבהירים באי כח היועץ המשפטי לממשלה, חוות הדעת עומדת בניגוד לעמדות שרות הבטחון הכללי והמוסד, ניתנה על ידי מי שלא היה בתפקיד במועדים הרלבנטיים, ואינו חשוף למידע המצוי כיום בידי גורמי הבטחון. מכל מקום גם בחוות דעת זו, אין כדי להצביע על שינוי מאז נקודת הזמן הרלבנטית, קרי החלטתה המקורית של הוועדה. 17. גם בטענת העותר כי הוועדה הציבה תנאי סף חדש לדיון חוזר, הלא היא הדרישה ל"טיפול נפשי מעמיק", לא מצאנו עילה להתערבותנו. התייחסותה של הוועדה לנושא זה, היתה בגדר יישום קונקרטי של השאלה האם היה בידי העותר להצביע על שינוי נסיבות מהותי. וכפי המבואר, שינוי כזה לא נמצא על ידה. 18. עולה מן המקובץ כי שינוי הנסיבות צריך להתקיים ביחס לנסיבות שהיו בסיס להחלטה הראשונה שלא לשחרר את העותר על תנאי, ועליו להיות שינוי ממשי ומהותי במידה המצביעה על הצדקה לקיום דיון חוזר. על פי אמות המידה לביקורת שיפוטית, לא מצאנו כי הוועדה חרגה ממתחם הסבירות בקבעה כי העותר לא הצביע לפניה על שינוי נסיבות מהותי כאמור. לפיכך אין עילה להתערבות בית משפט זה בהחלטתה. הפגם הדיוני הנטען 19. במסגרת טיעוניו העלה העותר טענה דיונית, לפיה המדינה פעלה בחוסר סמכות כאשר הגישה את תגובתה בכתב לבקשה לדיון חוזר, ואף לא יידעה אותו בדבר הגשת מסמך זה. העותר טוען כי בדיון מעין זה אין לקבל תגובת היועץ המשפטי לממשלה, וכי עמדתו של האחרון תבוא לידי ביטוי רק אם יוחלט לקיים דיון חוזר (שרון, שם 258). לא מצאנו ממש בטענה זו. סעיף 16 (א) לחוק קובע לאמור: "דיון בועדה, למעט דיון בבקשת אסיר לקיים בענינו דיון חוזר ולמעט דיון לפי פרק ה', יתקיים בנוכחות האסיר ובא כוחו אם הוא מיוצג, וכן בנוכחות בא כוח היועץ המשפטי לממשלה..." . מהוראה זו עולה - אם כן - כי ניתן לקיים דיון בבקשה לדיון חוזר שלא בנוכחות הצדדים. אולם ההוראה "שותקת" בכל שאמור בקבלת עמדת הצדדים בכתב. ענין אחרון זה מסור איפוא לסמכותה של הוועדה, אשר רשאית לקבוע נוהל עבודה וסדרי דיונים, ככל שאלה לא נקבעו בחיקוק - ס' 17(א) לחוק הפרשנות, התשמ"א - 1981 (והשוו: זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב' 688 (1996). אכן, הכלל הנהוג הוא כי הוועדה לא נזקקת לתגובת היועץ המשפטי לממשלה וזו לא מוגשת לה בשלב דיוני זה. עם זאת אין מניעה כי במקרים מתאימים - וכזה הוא המקרה שלפנינו (שהוגדר כאמור כאחד המקרים החמורים ביותר של עבירות בטחוניות שנדונו אי פעם בבתי המשפט), תוגש לוועדה עמדה מטעם היועץ המשפטי לממשלה, בכפוף לכך שיישמרו כללי הצדק הטבעי. כך אכן נעשה בעניננו, כאשר לעותר ניתנה הזדמנות להגיב, באריכות ובכתב, על תגובתו הכתובה של היועץ המשפטי לממשלה. נוסיף ונציין, כי - כפי שכבר הוזכר - נוכח הצהרת המדינה בדיון בעע"א 1933/08, באי כח העותר היו מודעים, מבעוד מועד, לכוונת המשיב 2 להגיש תגובה. נוסיף, כי בפסק הדין שניתן באותה עתירה, נפסק כי: "אין זה מדרכו של בית המשפט להתערב בסדרי עבודתה של הוועדה. חזקה על הוועדה שתקבע את סדרי עבודתה ואת המועדים לשמיעת הבקשה לעיון חוזר בפניה, בהתאם לכללי המשפט המנהלי". טענות נוספות שבעתירה 20. גם בטענה לביטול ההחלטה בשל עיתוי קבלתה לא מצאנו ממש, מה גם שעתירה קודמת של העותר בעניין מועד הדיון בוועדה, נדחתה עוד בשעתו, כמבואר לעיל (עעא 2185/08). הואיל, וכפי שנקבע בפסק הדין בעתירה הראשונה (פסקה 43), די במסוכנות הנשקפת מן העותר כדי לדחות את הבקשה לשחרור מוקדם, גם בלא להזקק להוראת סעיף 10(א) לחוק, אין אנו נדרשים לתחולתה של הוראה זו בענייננו. לסיכום 21. העותר לא הצביע על חוסר סבירות קיצוני, או על כל פגם מהותי אחר שנפל בהחלטת הוועדה נושא העתירה, או בהליכים שקיימה. לפיכך, העתירה נדחית.שחרור על תנאישחרור מוקדם מהכלאמאסרדיוןדיון חוזר