האזנת סתר של עיתונאי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האזנת סתר של עיתונאי: השופטת ד' ברלינר, סג"נ - אב"ד: 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב בת"פ 5644/06 (כב' השופט ד' מור), לפיו הורשע המערער במסגרת הסדר טיעון בהאזנת סתר שלא כדין, עבירה לפי סעיף 2(א) לחוק האזנת סתר, התשל"ט-1979 (להלן: החוק) ובשתי עבירות של שימוש שלא כדין בהאזנה, עבירה לפי סעיף 2(ב) לחוק. על המערער הוטלו 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות, 12 חודשי מאסר על תנאי וכן קנס בסך 10,000 ₪. האישום 2. המערער היה עיתונאי שהועסק בעיתון מעריב עד לפיטוריו ביום 27.03.06. במכשיר הטלפון בביתו של המערער היה מותקן מכשיר הקלטה שהקליט את השיחות הנכנסות או היוצאות ממנו. המערער נהג להשתמש במכשיר דרך קבע. בתאריך 02.04.06 התקיימה שיחה בין המערער לבין חשב עיתון מעריב ובהמשך הועברה השיחה לשלוחת הטלפון במשרדו של מנכ"ל מעריב, עופר נמרודי, על מנת שהמערער ישוחח עם נמרודי. בסיום השיחה עם נמרודי, שלא במודע ושלא בכוונה, לא נותק הקו מצדו של נמרודי וכך עלה בידי המערער להאזין ולהקליט שיחה פרטית שקיים נמרודי ב'ארבע עיניים' עם העורך הראשי דאז של מעריב, אמנון דנקנר. המערער לא הביא לידיעת דנקנר או נמרודי כי הוא מאזין לשיחתם, בוודאי שלא כי הוא מקליט אותה. לאחר השיחה הוציא המערער את הקלטת עליה הוקלטה השיחה ועשה בה שימוש שלא כדין. השימוש שעשה המערער בקלטת בא לידי ביטוי באישומים השני והשלישי בכתב האישום המתעדים את השיחות שניהל המערער על בסיס האמור בקלטת עם אנשים שונים. האמור לעיל משקף את עובדות כתב האישום המתוקן. לנסיבות התיקון ולשוני בינו לבין כתב האישום המקורי נתייחס להלן. הדיון בבית משפט קמא 3. הדיון בבית משפט קמא כלל מספר התפתחויות לא שגרתיות. בדיעבד, בערעור שבפנינו, הוקדש חלק לא מבוטל להתפתחויות אלה שעל כן יפורטו בקצרה, כדלקמן: כתב האישום בתיק זה הוגש בתאריך 10.09.06. המערער כפר בעובדות ובתיק החלו להישמע הראיות. תהליך שמיעת הראיות נמשך בערך כשנה. המערער יוצג בתיק על ידי עורכות הדין גלית לוי ושרון אהרוני החתומות על הודעת הערעור שבפנינו (להלן: הסניגוריות); עם פתיחת הדיון טענו הסניגוריות, בין היתר, כי אין להשיב לאשמה ככל שהדבר אמור בעבירה של האזנת סתר, שהיא עבירה על סעיף 2(א) לחוק האזנת סתר, תשל"ט-1979 (להלן: עבירת האזנת הסתר) שיוחסה למערער בכתב האישום. על פי הוראת בית משפט קמא, הוגש הטיעון בכתב בנושא זה בתאריך 20.03.07. במאמר מוסגר נעיר, כי הטיעון בהודעת הערעור בנושא זה הינו העתק מדויק של מה שנטען בזמנו בבית משפט קמא; בתאריך 21.03.07 ניתנה החלטתו של בית משפט קמא אשר בה נדחתה הטענה כאשר בית המשפט קבע כי "פרשנותה של ב"כ נאשם סותרת את תכלית החוק ומובנו ונוגדת את ההיגיון ושכל הישר. בענין זה אם יהיה צורך בכך ארחיב בהכרעת הדין ושמורות לב"כ הנאשם כל טענותיה"; בתאריך 15.07.07 ניתנה החלטה על-ידי בית משפט קמא (נספח ט' להודעת הערעור) ולפיה על-פי אינפורמציה שהובאה לידיעת בית המשפט בישיבה שקדמה לתאריך זה "אין עורכות הדין הנכבדות רשאיות להמשיך ביצוג הנאשם" וזאת בגין מצב של ניגוד עניינים. בהמשך ההחלטה מבהיר בית המשפט את הנסיבות והעובדות המדויקות שהביאו אותו לכלל מסקנה זו. בשורה התחתונה קבע בית המשפט "על כן אין מנוס אלא מלאפשר לנאשם לשכור שירותי סניגור אחר וזאת בהקדם לאור המועדים הקבועים להמשך המשפט"; בתאריך 15.10.07 התייצב בפני בית משפט קמא עו"ד גיל שפירא שקיבל את יצוג המערער באמצעות הסניגוריה הציבורית. בישיבות שלאחר מכן נשמעו מספר עדי תביעה נוספים; בתאריך 23.12.07, לאחר סיום פרשת התביעה, העלה סניגורו "החדש" של המערער את הטענה כי אין להשיב לאשמה. הטענה נטענה ביחס לכל העבירות שיוחסו למערער בכתב האישום לרבות העבירה של האזנת הסתר. באשר לעבירה זו - הטענה שנשמעה על ידי הסניגור היתה זהה לזו שהושמעה בזמנו על ידי הסניגוריות. בית המשפט דחה את הטענה פעם נוספת כאשר רוח הדברים בשתי ההחלטות זהה; בתאריך 17.01.08 נחתם הסדר טיעון בין המערער לבין פרקליטות מחוז תל-אביב. על-פי ההסדר הסכימה התביעה להגיש כתב אישום מתוקן ממנו נמחקה העבירה של סחיטה באיומים שיוחסה למערער מלכתחילה באישום השלישי. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לענין העונש; באותו תאריך, 17.01.08, הודיעו הצדדים לבית המשפט על הסדר הטיעון ובעקבות זאת הודה המערער בעובדות כתב האישום המתוקן והורשע בעבירות שיוחסו לו: עבירה אחת של האזנת סתר שלא כדין, ושתי עבירות של שימוש שלא כדין בהאזנת סתר, עבירות בניגוד לסעיף 2(ב) לחוק האזנת סתר; בתאריך 14.02.08 נגזר דינו של המערער. על המערער הוטלו כאמור 18 חודשי מאסר מתוכם 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות, והיתרה על תנאי. כמו כן הוטל עליו קנס בסך 10,000 ₪. הערעור 4. כפי שצויין לעיל, בערעור - מיוצג המערער על ידי שתי הסניגוריות שייצגוהו בבית המשפט קמא. על אלה מלינות הסניגוריות: פיטורן על ידי בית משפט קמא נעשה בחוסר סמכות; וזהו לב הערעור: שגה בית משפט קמא כאשר הרשיע את המערער בעבירה של האזנת סתר וממילא בשימוש בתוצריה, שהרי, עובדות כתב האישום אינן מגלות עבירה זוּ וההודאה איננה יכולה לרפא פגם זה; הסניגוריות מלינות גם על החלטות נוספות שניתנו במהלך הדיון בבית משפט קמא שהיה בהן, לשיטתן, כדי לפגוע פגיעה של ממש בהגנתו של המערער; הפרק האחרון מוקדש לגזר הדין. עתירתן של הסניגוריות בנושא גזר הדין כוללת שני ראשים: האחד - עתירה לבטל את ההרשעה ולהסתפק במקרה זה בשירות לתועלת הציבור; השני - עניינו חומרת הענישה שאיננה פרופורציונלית, כך, לטענת הסניגוריות, לעובדות בהן הורשע ולנורמת הענישה הקיימת בעבירות דומות. דיון 5. לא מצאנו ממש בערעור זה על כל ראשיו. להלן נתייחס לעיקרי הטענות בפירוט ובהיקף הנראים לנו ראויים: באשר לפיטוריהן של הסניגוריות - בית משפט קמא סבר, כאמור, כי קיים ניגוד עניינים שמכוחו מנועות הסניגוריות לייצג את המערער. איננו רואים להיכנס לנימוקיו של בית משפט קמא בנושא זה ולבחון אותם, משום שלשיטתנו, בין אם צדק בית המשפט ובין אם שגה - הערעור איננו המסגרת המשפטית הנכונה לברר טענה זו. על פני הדברים קיבלו הסניגוריות וקיבל המערער את החלטתו של בית המשפט קמא, והשלימו עמה. בעקבות זאת מונה למערער, כאמור, סניגור אחר. הסניגור "החדש" ניהל פרשת הגנה מקיפה, ממצה ועניינית. בתום פרשת התביעה חזר הסניגור על הטענה כי כתב האישום אינו מגלה אשמה לענין העבירה של האזנת סתר (שנטענה כאמור בשלב הראשון על ידי הסניגוריות כטענה מקדמית), לצד טענות נוספות שהעלה, ואשר מכוחן עתר שלא לחייב את המערער להשיב לאשמה. בסופו של דבר הגיעו הצדדים להסדר טיעון שללא ספק היטיב עם המערער. בית המשפט אימץ את הסדר הטיעון ואיננו רואים כיצד נגרם למערער עיוות דין בדרך ההתנהלות שפורטה לעיל. אם סברו הסניגוריות כי נפל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא מיום 15.07.07 (לעניין אי יכולתן להמשיך ולייצג את המערער) היה עליהן לתקוף החלטה זו סמוך לנתינתה. בהודעת הערעור טענו הסניגוריות "הח"מ לא ערערו על ההחלטה וזאת לו רק משום הרצון שלא ליצור מראית עין לפיה בפעולותיהן יש כדי לפגוע בלקוח - המערער. ובמשנה תוקף כדי לא ליצור בעתיד עילה אשר תביא להרשעתו או תגרום נזק דיוני כלשהו למערער..." (עמ' 11 להודעת הערעור). הסניגוריות לא טענו, ובדין כך, כי לא עמדה להן כל דרך משפטית לתקוף את ההחלטה. איננו רואים לקבוע מסמרות באשר למתווה המשפטי האפשרי לתקיפת ההחלטה (האם בהליך של בג"צ או בכל צורה אחרת). מכל מקום, התנהלות הדיון עד תומו, תוך השלמה לכאורה עם החלטתו של בית משפט קמא, שומטת את הקרקע תחת העלאת הטענה כנימוק בערעור. יש בה משום זניחת הטענה כי החלפת היצוג פגעה במערער. מעבר לנדרש נעיר, כי עיון בפרוטוקול בהמשך הדרך, תחת ניהולו של הסניגור "החדש", מצביע על כך שזכויותיו של המערער נשמרו במלואן והדיון התנהל ביד רמה. 6. באשר לטענה המרכזית: כאמור המערער איננו מבקש לחזור בו מהודייתו אלא שלשיטתו - ההודיה אינה יכולה להביא להרשעתו משום שכתב האישום איננו מגלה עבירה. בחנו את הטענה ודעתנו היא כי מכל זווית ראיה שבה תיבחן - לא ניתן לקבלה. נתחיל בפן הדיוני: כפי שצויין לעיל הטענה כי כתב האישום איננו מגלה אשמה נטענה פעמיים. בשלב הראשון כטענה מקדמית ובשלב השני בתום פרשת התביעה. בית המשפט קמא אמר את דברו בנושא זה בשתי הפעמים בהן הועלתה הטענה, שעל כן השקפתו ומסקנתו המשפטית היתה ידועה למערער. אם חלק המערער על מסקנתו של בית משפט קמא, דרך המלך היתה להשיב לאשמה, להמשיך בדיון עד סופו ואזי לערער על פסק הדין כולו, לרבות הפן המשפטי שעניינו הטענה דלעיל. משבחר המערער להודות בעבירות שיוחסו לו (לרבות העבירה שבמחלוקת) גילה בכך דעתו שהחלטת בית משפט קמא מקובלת עליו. העלאת הטענה לאחר ההודיה ולאחר מתן גזר הדין איננה מתיישבת עם התנהלות בתום לב. לא נטען ובוודאי לא הוכח כי הופעל על המערער לחץ להסכים להסדר הטיעון. כפי שציינו, סניגורו "החדש" של המערער ייצג אותו באמונה. אין טענה כי הסניגור פעל מתוך מניעים זרים. לאורך כל הדרך פעל המערער מרצון חופשי והאפשרות שלא לקבל את עצת סניגורו ולהמשיך בניהול המשפט עד תומו היתה ללא ספק ברורה לו. המערער הוא אדם אינטילגנטי וחזקה עליו שהבין בדיוק את משמעותה של ההודיה, לרבות המשמעות, שעניינה הסתלקות מן הטענה כי כתב האישום איננו מגלה אשמה (וראה לענין זה, בהקשר דומה, מ"ח 10468/06 ראיד קבוע נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 25.03.07). נזכיר שוב כי הסדר הטיעון היווה הישג עבור המערער, וכך הוצגו הדברים גם על ידי סניגורו: "... מדובר בשינוי מהותי בכתב האישום המתבטא במחיקת העבירה של סחיטה באיומים וכל המשתמע מכך וכן האישום הרביעי בכתב האישום המקורי" (עמ' 12 לישיבת יום 17.01.08). על רקע זה העלאת הטענה פעם נוספת בשלב הערעור, איננה אלא ניסיון לסובב את הגלגל אחורנית. לא לכך נועד הליך הערעור. 7. היבט נוסף עניינו הבחינה הפרטנית והמדויקת של העובדות בהן הודה המערער. בעובדה 6 לאישום הראשון בכתב האישום המתוקן נאמר כדלקמן: "בסיום שיחתו של הנאשם עם נמרודי שלא במודע ושלא בכוונה לא נותק הקו מצדו של נמרודי וכך עלה בידי הנאשם להאזין ... לשיחה פרטית ואישית שקיים נמרודי ... עם העורך הראשי של מעריב אמנון דנקנר ... וזאת ללא היתר כדין וללא הסכמת נמרודי או דנקנר..." (ההדגשה אינה במקור - ד' ב'). המילים "ללא היתר כדין" בהקשר שבו הן מובאות בכתב האישום כמצוטט לעיל, מהוות עובדה ככל עובדה אחרת. המערער הודה חד משמעית בכך שהוא האזין לשיחה ללא היתר כדין. הודיה זו מספקת את היסוד העובדתי לעבירה על פי סעיף 2(א) לחוק, שזו לשונה: "המאזין האזנת סתר שלא על פי היתר כדין דינו מאסר 5 שנים". ממילא משמשת ההודיה בעובדות אלה תשתית עובדתית שדי בה לענין העבירה של שימוש בהאזנת סתר, על פי סעיף 2(ב) לחוק. 8. בנוסף, ובבחינת למעלה מן הנדרש, מקובלת עלינו גם עמדתו של בית משפט קמא בשתי ההזדמנויות שבה הובעה, ולפיה המערער איננו יכול להחשב כ"בעל שיחה" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק. זו לשונו של סעיף 1 לחוק: ""בעל שיחה" - כל אחד מאלה: המדבר; מי שהשיחה מיועדת לו; המשדר בבזק; מי שהמסר המועבר בבזק מיועד להיקלט אצלו...". האזנת סתר מוגדרת בחוק כ"האזנה ללא הסכמה של אף אחד מבעלי השיחה". לטענת הסניגוריות, המערער מהווה "בעל שיחה" מכוח חלופה (3) בחלופות שפורטו לעיל, דהיינו: "המשדר בבזק". נמרודי, כך על פי הטענה, שידר מסר בזק לטלפון שבביתו של המערער. המערער קיבל אותו מסר בזק בעל כורחו. השליטה על העברת אותו מסר בזק והפסקת העברתו היתה נתונה אך ורק בידי נמרודי, ברצותו ינתק וברצותו ימשיך לשדר (סעיף 11 להודעת הערעור). משכך, בהתאם לחוק האזנת סתר, רואים במערער כמשדר בבזק. הסניגוריות מפנות בענין זה להצעת החוק ששם הובא כדוגמא מכשיר הפקסמיליה. אם שולח אדם הודעת פקס לפלוני, ועקב משגה כזה או אחר מגיעה הודעת הפקס לאלמוני, האם יעלה על הדעת כי אותו אלמוני יואשם בהאזנת סתר רק משום שהודעת הפקסמיליה הגיעה בטעות לביתו? לשיטתן, כשם שלא ניתן להאשים את מי שהודעת הפקסמיליה הגיעה אליו בטעות בהאזנת סתר, כך לא ניתן להאשים את המערער שהמשיך להאזין ולהקליט את השיחה חרף העובדה שהיא בעליל לא נועדה לאוזניו, בוודאי שלא למכשיר ההקלטה שלו וממנו הלאה. 9. הפרשנות שנתנו הסניגוריות לסעיף, אינה מקובלת עלינו ודעתנו היא כי לא לשון החוק ולא תכלית החוק אינן מתיישבות עם פרשנות זו. באשר ללשון החוק - לא בכדי מנה המחוקק מספר חלופות לענין "בעל שיחה". על פני הדברים שתי החלופות הראשונות: (1) המדבר; (2) מי שהשיחה מיועדת אליו - נועדו להסדיר את עניינו של "המשדר הקלאסי" במכשיר בזק. דהיינו מי שמשוחח בטלפון. החלופות הנוספות נועדו לענות על היבטים שונים כגון מי שמשדר הודעת פקסמיליה שזוהי הדוגמא השאובה מהצעת החוק אליה הפנו הסניגוריות. העובדה שגם שליחת הודעה במכשיר פקסמיליה הוגדרה כשידור בבזק - אין פירושה כי מה שנכון לגבי הודעה מסוג זה - שלמקבלה אין כל שליטה על נסיבות הגעתה אליו והוא איננו יכול להפסיק או למנוע את הגעתה - נכון גם לגבי משדר "קלאסי" בבזק, קרי: מי שמשוחח בטלפון. לענין הסיטואציה שבפנינו, רלוונטיות החלופות הראשונות. המערער היה "בעל השיחה" לענין השיחה שהתנהלה בינו ובין נמרודי. המערער אינו יכול להחשב כבעל שיחה שהתנהלה ב"ארבע עיניים" בין נמרודי לדנקנר רק משום שנוצרה אפשרות טכנית כי יאזין לה, משום שנמרודי לא סגר את שפופרת הטלפון. השליטה לענין האזנה או אי האזנה, היתה בידי המערער. כל שהיה עליו לעשות הוא להניח את שפופרת הטלפון מצדו, ולנתק את מכשיר ההקלטה. מחדלו של המערער מלנקוט בדרך זו, עולה כדי האזנת סתר. 10. מקובלת עלינו גם קביעתו של בית משפט קמא כי פרשנותן של הסניגוריות נוגדת את תכלית החוק. בגדר מושכלות יסוד: "מילותיו של החוק אינן מבצרים שיש לכובשם בעזרת מילונים אלא עטיפה לרעיון חי המשתנה על פי נסיבות הזמן והמקום לשם הגשמת מטרתו הבסיסית של החוק" (ע"פ 787/79, 881/79 חיים מזרחי נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד, פ"ד לה(4) 421). לענייננו, כל תכליתו של חוק האזנת סתר היתה להגן על צנעת הפרט ועל זכותו לסוד שיחו (וראה לענין זה סעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו). פרשנות שמכשירה האזנה לשיחה, שבעליל לא נועדה לאוזניו של המאזין ושנוהלה בפרטיות בין בעלי שיחה אחרים, רק בשל משגה של אחד מבעלי השיחה שלא הוריד את שפופרת הטלפון - עומדת בסתירה לתכליתו הבסיסית של החוק, וגם מטעם זה לא ניתן לקבל את הפרשנות. 11. האמור לעיל מהווה תשובה גם לטענה הנוספת של הסניגוריות (שהיא מעין תמונת ראי לטענה הבסיסית) דהיינו, כי נמרודי הסכים למעשה להאזנה בכך שלא סגר את שפופרת הטלפון. נמרודי לא הסכים, ואין כל בסיס לטענה ולפיה המערער סבר כי נמרודי הסכים לכך. מדובר במשגה, כאמור, מצדו של נמרודי שאותו ניצל המערער בצורה צינית. נזכיר גם בהקשר זה, את מה שצוין כבר לעיל, דהיינו כי העובדות בהן הודה המערער, כוללות גם את הנתון ולפיו המערער האזין לשיחה, ללא היתר כדין וללא הסכמת נמרודי או דנקנר. 12. בשולי הדיון בנושא זה אני רואה להעיר כדלקמן: האמור לעיל, אין בו משום אמירה אבסולוטית ועקרונית ולפיה בית המשפט מנוע מלבטל הרשעתו של נאשם שניתנה על סמך הודייתו, על בסיס הטענה כי כתב האישום אינו מגלה אשמה. אין לך הרשעה מקום שלא בוצעה עבירה, ובית המשפט לעולם אינו מתפרק מסמכותו וחובתו לוודא כי ההרשעה היא בגין עבירה המצויה בספר החוקים. יחד עם זאת, ההודיה מצביעה לכאורה על כך, שאליבא דכולי עלמא (לרבות הנאשם עצמו), העבירה שיוחסה לו אכן בוצעה, שעל כן האפשרות כי הטענה כי כתב האישום אינו מגלה אשמה תתקבל, מצומצמת ביותר. הדעת נותנת כי המבחן לקבלת הטענה יהיה פונקציה של "מובהקותה". דהיינו, ככל שהעיון בכתב האישום יצביע על פניו על כך שאכן לא התקיימו יסודות העבירה (בהנחה שכל העובדות שנטענו בכתב האישום שרירות וקיימות) יטה בית המשפט לבטל את ההרשעה (או להימנע ממנה מלכתחילה) חרף ההודיה. אם לעומת זאת, העובדות על פניהן משקפות עבירה, ונדרשת "אקרובטיקה" משפטית מתפלפלת מסובכת ושנויה במחלוקת כדי לקבל את הטענה, נראה לי כי להודיה - יהיה משקל מכריע. כאמור לענייננו, האמור לעיל הוא בבחינת למעלה מן הנדרש משום שטענתו של המערער בהקשר זה נדחתה לגופה. 13. לא מצאתי ממש בטרוניותיהן של הסניגוריות באשר להחלטות ביניים שונות שניתנו על ידי בית משפט קמא. מדובר בהחלטות דיוניות שיגרתיות שכמותן ניתנות בכל יום דיונים מצוי, בכל אולם משפט, ואין סיבה להתערב בהן. נותר איפוא לדון בעתירותיהן החלופיות של הסניגוריות בענין ביטול ההרשעה תוך הסתפקות בחיוב המערער לבצע שירות לתועלת הציבור, ולחילופין, הערעור על מידת העונש. באשר לביטול ההרשעה - עיון בהודעת הערעור, כמו גם בפרוטוקול הדיון בע"פ בפנינו, אינו מבהיר על מה נשענת העתירה. ככלל, עבירה שבוצעה דינה הרשעה. בית המשפט ינקוט בדרך של הימנעות מהרשעה רק במקרים חריגים כאשר השיקולים שינחו אותו בהחלטתו, הובהרו בפסיקה עניפה ורבת שנים ואיני רואה לחזור על קוי היסוד בנושא זה. אין בהודעת הערעור כל הנמקה של ממש מדוע יש לפנות במקרה זה לדרך החריגה במקום לדרך המלך. לא נטען לפגיעה בלתי פרופורציונלית בעתידו של המערער שעניינה אך ורק בשאלה אם יסתיים ההליך בהרשעה אם לאו. לא הועלו גם טיעונים ייחודיים חלופיים ברוח זו. בין היתר נאמר אמנם בהודעת הערעור כי "המערער אמור להתחיל לעבוד בהפקה של סרטים דוקומנטריים ומעסיקיו ממתינים לתוצאות הליך הערעור", ואולם הטענה נותרה סתמית וחסרת ממשות. לא הוצגה כל ראיה לכך שיכולתו של המערער לעבוד בהפקת סרטים, תהיה פונקציה של השאלה אם יורשע או יחוייב בביצוע שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה. הסניגוריות מפנות גם בנושא זה לטיעונים לעונש, לעדי האופי שהעידו למענו של המערער בבית משפט קמא, להמלצות שהוצגו בעניינו, לתרומה שתרם המערער לחברה ולנכי צה"ל וכיוצא בכך. מקובל עלינו כי המערער אכן צבר לזכותו שנים רבות של עשיה חיובית ותורמת. זוהי התמונה העולה ממכלול הראיות שהגיש לענין העונש, ואין ספק שתמונה זו צריכה לקבל את המשקל המתאים לענין הענישה. ענישה אמרנו, ביטול ההרשעה לא אמרנו, ולא בכדי. מדובר בעבירה חמורה שעלולות להיות לה השלכות רבות, מגוונות וקשות. מי כמו המערער צריך להיות ער לחשיבות של אי חדירה לתחום הפרט ואי עשיית שימוש "בחומרים" שנקלעו לידיו, בדרך שבה מדובר בתיק הנוכחי. עדויות האופי, אינן יכולות להוות משקל נגד להיגד הנורמטיבי באשר לעבירות מסוג זה, שצריך להאמר על-ידי בית המשפט. ההיגד הנורמטיבי צריך בראש ובראשונה להתבטא בהרשעה. 13. באשר לענישה, בית משפט קמא ציין כי הוא מאמץ את עתירת המדינה להסתפק בתקופת מאסר בת שישה חודשים שתרוצה בדרך של עבודות שירות הגם שלשיטתו היה מקום לענישה מכבידה יותר. תוך בחינה מדוקדקת של כל הנסיבות הרלוונטיות, נראה לי כי עמדת המדינה אשר עתרה לענישה דלעיל, משקפת שיקלול נכון, ואף נוטה לקולא, של מכלול ההיבטים בתיק זה. לפיכך, כאשר אימץ בית משפט קמא את עמדת המדינה, אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור. דבורה ברלינר, סג"נאב"ד השופטת ב' אופיר-תום, סג"נ: אני מסכימה. ברכה אופיר-תום, סג"נשופטת השופטת מ' דיסקין: אני מסכימה. מרים דיסקין, שופטת לפיכך, הוחלט כאמור בחוות דעתה של השופטת ד' ברלינר, סג"נ- אב"ד, לדחות את הערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין.האזנת סתרעיתונות