סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 קובע כי תקופת ההתיישנות של תביעה מתחילה ביום בו נולדה העילה. לפיכך, שאלת המפתח בכל דיון בטענת ההתיישנות הינה הגדרת אותו מועד בו נולדה העילה. איתורו של מועד לידתה של העילה מותנה כמובן בהגדרתה של עילת התביעה - כספית או מקרקעין. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעה כספית במקרקעין: 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה, כב' השופטת ר' פוקס, בת.א. 5513/04, , שניתן ביום 5/9/07 ולפיו נדחתה תביעתו של המנוח מוחמד עטיה אג'בריה ז"ל, שיורשו הוא המערער בתיק הנוכחי, בגין התיישנות. 2. המחלוקות בתיק זה נוגעות לאירועים שארעו לפני שנים רבות וגררו את הצדדים לדיונים רבים, ועל כן אפתח בתיאור קצר של הרקע לתביעה. 3. ביום 20/6/71 רכש המנוח מוחמד עטיה אג'בריה ז"ל (להלן המנוח), מהמשיבים 168/840 חלקים מהמקרקעין הידוע כגוש 2034, חלקות 27, 28 מאדמת אום אל פאחם (בעת הרכישה סומנו החלקות כחלקות 70 ו-71) (להלן "המקרקעין"). בעת רכישת הזכויות במקרקעין היה אביהם של המשיבים בעל המקרקעין, הסכם הרכישה נערך באמצעות יפוי כוח בלתי חוזר שנחתם על ידי המשיבים לטובת המנוח בפני הנוטריון הציבורי (נספח "א" לתיק מוצגי המערער). 4. לאחר חתימת ההסכם ובמסגרת הליכי הסדר על פי פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש] התשכ"ט - 1969; ביקשו הצדדים (המנוח והמשיבים), מבית המשפט לתקן את לוח הזכויות בנוגע למקרקעין האמורים ולרשום את המנוח כבעלים של הזכויות. פסק דין כמבוקש, ניתן על ידי כב' השופט בכור ביום 21/11/72 (תיק הסדר 979/אום אל פאחם). 5. זמן קצר לאחר מכן, הגיש האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: "האפוטרופוס"), בקשה לתיקון לוח הזכויות בנוגע למקרקעין, במסגרתה טען כי הזכויות במקרקעין שייכות לנפקדים שונים והועברו על פי חוק נכסי נפקדים לאפוטרופוס. התביעה הוגשה בתיק הסדר 980/אום אל פאחם. על פי הוראת בית המשפט, צורף גם המנוח להליך, וביום 3/10/84 נתן כב' השופט זהבי את פסק דינו ולפיו נקבע כי מחצית מהזכויות במקרקעין היו בבעלות הנפקדים והוקנו לאפוטרופוס. בהתאם, ניתן צו לתיקון הרישום, שעל פיו נגרעו מהמנוח 50% מהחלקים שנרכשו על ידו מהמשיבים. 6. 14 שנים לאחר מכן, ביום 19/5/98, הגיש המנוח תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה בת.א. 626/98, במסגרתה עתר לחייב את המשיבים לרכוש מהאפוטרופוס (או למעשה מינהל מקרקעי ישראל המנהל עבור רשות הפיתוח על שמה הועברו המקרקעין) את הזכויות במחצית מהחלקות על מנת להשלים את עסקת הרכישה. לחילופין, עתר לפיצוי כספי. הדיון בתביעה התנהל בפני השופטת נ' שרון. ביום 2/8/01 ניתן פסק הדין בתובענה. בית המשפט דחה את טענות המשיבים כי הסמכות העניינית לדון בתובענה הינה לבית משפט השלום, וכן דחה את טענות ההתיישנות שהועלו. למרות זאת, מצא בית המשפט כי לא ניתן ליתן למנוח צו עשה ועל כן הסתפק בחיוב המשיבים לפצות את המנוח בסך של 149,835 ₪ בצירוף שכ"ט והוצאות (להלן: "פסק הדין המחוזי"). 7. על פסק דין זה הגישו שני הצדדים ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 7228/01 וע"א 8130/01). , ביום 4/5/03 התקבל ערעורם של המשיבים ופסק דין המחוזי בוטל. 8. מפאת חשיבות הדברים לעניינו אדגיש מספר קביעות שנכללו בפסק הדין בבית המשפט העליון. בית המשפט העליון בחן תחילה את טיבה של עילת התביעה על מנת לקבוע לאיזה בית משפט נתונה הסמכות העניינית לדון בה. כב' השופטת א' חיות שכתבה את פסק הדין, הדגישה כי תביעת המנוח לא היתה תביעה לאכיפת עסקת המכר מ-1971: "לאמיתו של דבר, הסעד לצו עשה שעתר לו המשיב [המנוח - ר' ס'] בתביעתו, אינו סעד לאכיפת עיסקת המכר הנ"ל, אלא סעד לפיו עותר המשיב להורות למשיבים לרכוש עבורו מאת מינהל מקרקעי ישראל את חלקי הממכר שנגרעו ממנו ונרשמו על שם האפוטרופוס" (שם פסקה 2). הוסיפה השופטת חיות כי מהותה של התביעה הינה תביעה לאכיפת התחייבות אובליגטורית שניתנה למנוח בעל-פה ולפיה ירכשו המשיבים עבורו מהמינהל את הזכויות שנגרעו ממנו במקרקעין. בית המשפט העליון הפנה לסעיף 12 לכתב התביעה שהגיש המנוח לבית המשפט המחוזי, שם נרשם כי לאחר מתן פסק הדין בתיק 980/אום אל פאחם (בשנת 84), פנה למשיבים, ו"אלו הודיעו לו כי ידאגו הם להסדרת זכויותיו ע"י רכישתן מהמינהל, שהוא הממונה מכוח הדין על נכסי האפוטרופוס לנכסי נפקדים כמפורט בהוראת הדין". בשים לב לטיבה של עילת התביעה, אכיפה של התחיבות בעל-פה, נקבע כי הסמכות לדון בתביעה תקבע על פי שווי העניין. הואיל ושווי המקרקעין עמד על פי כתב התביעה על סך של 170,000 ₪, הורה בית המשפט העליון כי הסמכות לדון בתובענה הינה לבית משפט השלום. 9. בעקבות פסק הדין בבית המשפט העליון, הגיש המנוח את תביעתו לבית משפט קמא. בתביעה זו לא חזר המנוח על תביעתו לצו עשה המחייב את המשיבים לרכוש עבורו את המקרקעין מהמינהל אלא התביעה הוגשה לפיצוי כספי על סך של 159,535 ₪. התביעה הוגשה ביום 9/11/04. בכתב התביעה טען המנוח, כי על הנתבעת לפצותו בהתאם לשוויים של המקרקעין שנגרעו ממנו בעקבות פסק הדין בתיק 980/אום אל פאחם. שוויים של אלו הוערך על ידי בסך של 129,535 ₪ (נכון ליום 1/10/04), ועל כן נתבע הסכום המשוערך. את עילת תביעתו פירט בסעיפים 23, 24 לכתב התביעה, שם ציין כדלקמן: "23.התובע יטען כי הנתבעים, רימוהו, הונו אותו, והתנהגותם כלפיו היתה התנהגות בחוסר תום לב, ושלא בדרך מקובלת, ומכרו לו זכויות שלא היו שייכות להם, ביודעין ובזדון, וקיבלו הימנו תמורה שלא כדין. 24.התובע יטען כי אף שקיבלו הימנו סכום של 30,000 לירות תמורת הזכויות שמכרו לו כביכול, עת נערך היפוי-כח ונוסח ע"פ בקשתם ודרישתם, רשמו כי קיבלו אך סכום של 500 לירות, ועת התריע התובע בפניהם על מעשה זה, הצהירו כי יתקנו את תוכנו ו/או יפצוהו בגין כל נזק שיגרם לו עקב הצהרתם זו, תוך כדי אישור כי כך הם עשו ונהגו לעשות עת מכרו מקרקעין לאחרים מטעמים השמורים עמם". 10. המשיבים העלו בכתב הגנתם טענת התיישנות ואף הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף. בית המשפט החליט שלא לדון בה כטענת סף, אלא להכריע בה רק לאחר שמיעת הראיות (החלטה מיום 15/5/05). 11. בתום שמיעת הראיות, החליט בית המשפט קמא לקבל את טענת ההתיישנות והורה על דחיית התביעה. בית המשפט קבע כי התביעה הינה תביעה כספית המתיישנת בתום 7 שנים מיום היוולד העילה. כן קבע כי עילת תביעתם של התובעים נולדה עם מתן פסק הדין בתיק 980/אום אל פאחם, דהיינו ביום 3/10/84. בית המשפט דחה את הטענה כי עילת התביעה נולדה רק בעת שנודע למנוח כי המשיבים אינם מוכנים לכבד את התחייבותם לרכוש עבור המנוח מהמינהל את המקרקעין שנגרעו ממנו. כן קבע כי אין בראיות להצביע כי המשיבים הודו בקיומה של זכות. בית המשפט הוסיף כי אפילו ניתן היה לראות במסמך שסומן ת/5 כמעיד על הודאה מאוחרת בזכות והתחייבות מאוחרת, הרי שמסמך זה אינו נושא כל תאריך. עם זאת מקריאתו ניתן להסיק כי נערך לכל המאוחר בשנת 1988, ועל כן התביעה התישנה עוד בטרם הוגשה התביעה לבית המשפט המחוזי בת.א. 626/98 שהוגשה ביום 16/5/98. בשים לב לכל האמור, נדחתה התביעה. 12. בערעור, חוזרים הצדדים על טיעוניהם בבית משפט קמא. המערער, יורשו של המנוח, טוען כי אף שהתביעה הינה לסעד כספי, יש לראותה כתביעה במקרקעין המתיישנת רק לאחר 25 שנה. כן טען כי יש לראות במשיבים כמי שחייבים כלפי המנוח חובת נאמנות לרכישת המקרקעין שנגרעו ועל כן עילת התביעה נולדה רק עם הפרת חובת הנאמנות. לבסוף, טען כי המסמך ת/5 מהווה הודיה בזכות. המשיבים חזרו על טענותיהם בבית משפט קמא ותמכו בפסק דינה של הערכאה קמא. דיון 13. אקדים ואציין כי דין הערעור להידחות, וכי בדין קבע בית משפט קמא שהתביעה התיישנה. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתישנות") קובע כי תקופת ההתיישנות של תביעה מתחילה ביום בו נולדה העילה. לפיכך, שאלת המפתח בכל דיון בטענת ההתיישנות הינה הגדרת אותו מועד בו נולדה העילה. איתורו של מועד לידתה של העילה מותנה כמובן בהגדרתה של עילת התביעה. כך נפסק כי תביעה נולדת לצורך מנין תקופת ההתיישנות רק כאשר התגבש בידי התובע "כוח תביעה" ומבהירה זאת השופטת פרוקצ'יה בע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים (לא פורסם, , ניתן ביום 22/6/08) בפסקה 20: המבחן המקובל לבירור קיומה של "עילת תובענה" לצורך התיישנות מחייב, קודם לכל, את קיומם של המרכיבים הנדרשים לגיבוש העילה על פי הדין המהותי. אולם לצורך ההתיישנות, עשוי מבחן זה לחייב קיומם של נתונים נוספים, אשר התקיימותם מהווה תנאי מוקדם ליכולתו של בעל הדין לפנות לערכאות, ולממש בפועל את זכות התביעה הנתונה בידו. שילוב מרכיבי התביעה הנדרשים לצורך גיבוש העילה בדין המהותי, ביחד עם אותם נתונים נוספים המכשירים את אפשרות פנייתו בפועל של התובע לבית המשפט, יוצרים את "כח התביעה" שבידו, אשר עם היווצרותו, מתחיל מניין ההתיישנות לפעול. "כח תביעה" כאמור, פירושו קיום אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש, באם יעמוד התובע בנטל ההוכחה העובדתי, ובנטל הביסוס המשפטי של תביעתו. (ראה גם ע"א 3319/94 פפר נ' הועדה המקומית פ"ד נא(2) 581, 594 (1997); ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 175 (2003); ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 684). 14. יוצא שעל מנת להכריע בטענת התישנות, יש תחילה להגדיר את עילת התביעה ולבחון מתי קם לתובע אותו "כוח תביעה" המאפשר לו לנקוט בצעדים כנגד הנתבע. עיון בכתב התביעה ובטענת המנוח בבית משפט קמא ואף בערעור מלמד כי המנוח לא הגדיר באופן ברור את עילת תביעתו. עם זאת עולה כי למנוח עשויות היו לעמוד שתי עילות שונות; האחת, תביעה בגין הפרת הסכם המכר מ-1971. הפרה זו מתבטאת בגריעת מחצית מהמקרקעין לאחר שהתברר בפסק דינו של בית המשפט בתיק 980/אום אל פאחם, כי המשיבים היו בעלים רק של מחצית מהזכויות שנמכרו. עילה זו נולדה על כן במועד ההפרה, דהיינו ביום מתן פסק הדין בשנת 1984; השניה, תביעה בגין הפרת התחיבות מאוחרת, מתחייבת משנית להתחיבות בעסקת המכר. הכוונה להפרת ההתחיבות האובליגטורית המאוחרת לרכישת המקרקעין שנגרעו, ממינהל מקרקעי ישראל. 15. עוין כתב התביעה מגלה שהמנוח פירט שלל טענות בשתי העילות, אולם כאמור לעיל בסעיפים 23 ו-24 לכתב תביעתו, מיקד את טענותיו רק בעילה הראשונה, דהיינו הפרת ההתחייבות בעסקת המכר. התובע בתביעתו לא פירט את העילה השניה, לא פירט מתי ניתנה ההתחייבות, מה היו תנאיה ומתי הופרה. 16. ככל שעסקינן בעילה הראשונה, פיצוי בגין הפרת ההתחייבות בעסקת המכר, הרי שזו נולדה ביום ההפרה. התביעה הינה לפיצוי כספי בגובה שוויים של המקרקעין שנגרעו (סעיף 25 לכתב התביעה) זוהי תביעה כספית ועל כן על פי סעיף 5(2) לחוק ההתישנות תביעה זו מתיישנת בתוך 7 שנים מיום היוולדה דהיינו בשנת 1991. טענת המערער כי התביעה לפיצוי הינה תביעה במקרקעין המתיישנת רק כעבור 15 שנים או 25 שנים, כאמור בסעיף 5(2) לחוק ההתישנות, דינה להידחות. אין כל רלבנטיות איזה הסכם הופר, האם הסכם מכר מקרקעין או הסכם מכר מטלטלין. התביעה עוסקת בפיצוי בגין הפרת הסכם ועל כן אין בפניינו תובענה במקרקעין (ראה והשווה לענין ההבחנה בין תביעת הפיצויים בעקבות גריעת מקרקעין לבין תובענה למקרקעין, כמוכן סעיף 5(2) לחוק ההתישנות, ע"א 5964/03 עזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עירית פתח תקוה (לא פורסם, , ניתן ביום 16/2/06). 17. גם אם עילת תביעתו של המנוח היתה בגין הפרת התחייבות אובליגטורית מאוחרת, הרי שזו התיישנה. גם עילת תביעה זו אינה תביעה במקרקעין ועמד על כך בית המשפט העליון בדיון בערעורים שהוגשו על פסק הדין המחוזי (ע"א 7228/01 מאוחד עם 8130/01), שם נאמר: ההתחייבות, אשר שימשה למשיב עוגן ובסיס הן לצו העשה והן לסעד הכספי שלהם עתר, היא, אפוא, התחייבות בעל פה, שהתחייבו כלפיו המערערים, לטענתו, ולפיה ירכשו עבורו זכויות מידי המינהל בחלקות 27 ו- 28, כדי החלקים שנגרעו ממנו. זוהי התחייבות אובליגטורית במהותה, שכן המערערים, אשר להם מיוחסת אותה התחייבות, אינם בעלי הזכויות במקרקעין נשוא ההתחייבות, והם אמורים לרכוש את המקרקעין עבור המשיב מידי המינהל, כמי שמנהל אותם עבור האפוטרופוס. כדי לקבוע מועד לידתה של עילת התביעה בגין הפרת ההתחייבות לרכישת מקרקעין מהמינהל יש לבחון את טיבה של ההתחייבות ולברר מתי הופרה. 18. המנוח טען, הן בתיק 626/98 והן בבית משפט קמא, כי מיד לאחר שניתן פסק הדין בתיק 980/אום אל פאחם פנה למשיבים, ואלו התחייבו כלפיו כי ידאגו להסדיר את רכישת הזכויות מהמינהל (סעיף 12 לכתב התביעה בתיק 626/98, סעיף 13 לכתב התביעה בבית משפט קמא, סעיף 15 לתצהירו ת/2 ועמ' 23 לפרוטוקול). לא פורט מהו המועד שנקבע לקיום ההתחיבות ועל כן בהתאם לסעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, היה על המשיבים לקיים התחייבותם זו תוך זמן סביר. זמן סביר לרכישת מקרקעין אינו יכול להמשך על פני שנים רבות. 19. יתירה מזו, המנוח העיד כי סמוך לאחר שקיבל את התחייבותם של המשיבים כבר פנה בעצמו למינהל (עמ' 24 שורה 5 לפרוטוקול). עצם פנייתו של המנוח למינהל לרכוש את המקרקעין בעצמו, מעידה כי ידע שהמשיבים מפרים את ההתחיבות לרכוש עבורו את המקרקעין. 20. אוסיף כי לעדות המנוח הוא קיבל מהמשיבים בשנת 1988 את המסמך ת/5 בו פירטו המשיבים רשימה של חלקות מקרקעין שבכוונתם להחליף עם המינהל (עמ' 23 לפרוטוקול). יוצא שכבר ב-1988 ידע המנוח כי המשיבים טרם מילאו את התחייבותם לרכוש עבורו את המקרקעין. בית המשפט קמא, ששמע את הראיות, לא נתן אמון בגרסת המנוח כי פנה שוב ושוב למשיבים. בית המשפט הדגיש כי ניתן להסיק מהראיות שהמשיבים התכחשו לדרישת המנוח וכפרו בהתחייבות הנטענת. עוד אציין כי לגרסת המנוח חזרו המשיבים על התחייבותם לרכישת המקרקעין עבורם גם בפגישה שנערכה בשנת 1996 אצל בא כוחו עו"ד אבו חוסין (עמ' 22). עו"ד אבו חוסיין לא מסר כל עדות. גם במכתבו (נספח "ח" לכתב התביעה) לא איזכר כל התחייבות שנערכה בפניו בשנת 1996. ההתחייבות היחידה שהזכיר הינה התחייבות שניתנה סמוך לאחר מתן פסק הדין בתיק 980/אום אל פאחם (סעיף 9 למכתב). יש להניח כי אם היתה ניתנת התחיבות נוספת בשנת 1996 כנטען, היה עו"ד אבו חוסין טורח להעלותה על הכתב. אין זאת אלא שהתחייבות מאוחרת שכזו מעולם לא ניתנה. 21. נותרים אנו על כן עם טענה כי המשיבים התחייבו כבר בשנת 84 לרכוש את המקרקעין מהמינהל. ברי שהתביעה לפיצוי בגין הפרת התחיבות זו התיישנה שנים רבות לפני שהוגשה התביעה בתיק 626/98. 22. גם לטענה בדבר הפרת חובת נאמנות מצד המשיבים אין כל בסיס. התחיבות לרכוש מקרקעין אינה מקימה חובת נאמנות. פסקי הדין אליהם מפנה המערער ע"א 6906/00 ענבטאוי נ' דר, פ"ד נ"ו(5) 280 (2002) וע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49 (2003), אינם יכולים לסייע למערער. פסקי דין אלו עוסקים בנסיבות מיוחדות בהן ניתן להסיק כי לרוכש עמדה זכות שביושר במקרקעין. באותם מקרים ציין בית המשפט כי המוכר שימש נאמן על זכויותיו של הקונה. התביעה לפיצוי בגין הפרת ההתחייבות לרכוש זכויות מהמינהל אינה מבוססת על יחסי נאמנות. אין בהתחייבות לרכישה כדי להצביע על החזקת זכויות או נכסים של המנוח בנאמנות על ידי המשיבים. נזכיר "נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב הנאמן להחזיק או לפעול לטובת נהנה או למטרה אחרת" (סעיף 1 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979). כל עוד לא רכשו המשיבים את המקרקעין מהמינהל, לא החזיקו כל נכס בנאמנות עבור המנוח. סוף דבר 23. בשים לב לכל האמור, אין מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא. עם כל הצער, על המנוח אשר לא זכה לקבל את התמורה לה ציפה בעקבות עסקת המכר, אין לו וליורשיו אלא להלין על עצמם על כי ישנו על זכויותיהם שנים כה רבות. אעיר כי במקרה זה השיהוי העצום בהגשת התביעה פגע באינטרסים ממשיים של המשיבים במיוחד בשים לב לשינויים הרבים בשוויים של המקרקעין. אשר על כן, הנני דוחה את הערעור. המערער ישלם למשיבים הוצאות הערעור בסך 7,500 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. אם הופקד פקדון יש להעביר את סך ההוצאות שנפסקו למשיבים והיתרה תוחזר למערער. מקרקעיןהתיישנות