זיקת הנאה מכוח שנים מסוג זכות מעבר ברכב וברגל

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיקת הנאה זכות מעבר: האם התובעים, שהינם בעלי זכויות במקרקעין, רכשו זיקת הנאה מכוח שנים, מסוג מעבר ברכב וברגל, בדרך גישה המצויה בחלקה הסמוכה למקרקעין שבבעלותם, והשייכת לנתבעים, והאם מכוח חזקת שנים נטענת זו יש לרשום זיקת הנאה לטובת המקרקעין שבבעלותם, או, לחילופין, לטובתם באופן אישי? זו השאלה שנתגלגלה בתביעה זו לפתחו של בית משפט זה. התובעים הינם בני זוג והינם הבעלים הרשומים של דירה בבניין המצוי ברחוב שלומציון המלכה 27 בחיפה, הידוע כחלקת משנה 5 בחלקה 99 בגוש 10673. הנתבעים 1-7 הינם הבעלים הרשומים של דירות בבית המצוי ברחוב נעמי 27א בחיפה, הידוע כחלקה 83 בגוש 10673, אשר הינה החלקה הגובלת בחלקה 99 אשר בה, כאמור, מצויה דירתם של התובעים. התובעים רכשו את דירתם ביום 22.1.78, ולפי גרסתם קיבלו החזקה בה בחודשים אפריל-מאי 78' ומאז, כך הטענה, הם, ובאי ביתם, עושים שימוש של מעבר, בין רגלי ובין באמצעות רכב, בדרך המצויה בחלקת הנתבעים, וזאת על מנת להגיע לדירתם. זאת יש לדעת - הגישה לדירתם של התובעים, דרך המעבר המצוי בחלקת הנתבעים, הינה קלה יותר מאשר הגישה הישירה ממגרש החנייה המצוי למרגלות הבניין שבו מצויה דירתם, שכן כתוצאה מן המבנה הטופוגרפי של האזור, עליהם לעלות ממגרש החנייה לביתם במעלה מדרגות רבות, בעוד שהמעבר דרך חלקת הנתבעים הינו מעבר קל וישר שאינו כרוך במאמץ כלשהו. המעבר בין הדרך המצויה בחלקת הנתבעים לבית שבו מצויה דירת התובעים הינו דרך פתח המצוי בגבול שבין שתי החלקות. לטענת התובעים, משמשת אותם דרך הגישה המצויה בחלקת הנתבעים, החל מן המועד שבו החלו להתגורר בדירתם, וזאת, כך הטענה, במשך למעלה מ-30 שנה ברציפות, ומשכך הם פני הדברים טענתם היא כי נתמלאו התנאים לרישום זיקת הנאה מכוח שנים לטובתם, על פי הוראת סעיף 94(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). התובעים מוסיפים וטוענים כי השימוש שעשו בדרך הנ"ל נעשה בידיעתם ובהסכמתם המלאה של בעלי הדירות שבחלקה 83, ובמהלך השנים, כך הנטען, הם אף נתבקשו על ידי נציגות הבית המשותף להשתתף בתשלומים עבור אחזקת דרך הגישה הנ"ל, וכך אף עשו. משנתברר לתובעים כי הנתבעים, באמצעות נתבע מס' 8, החלו לבצע עבודות בנייה בקיר המפריד בין שתי החלקות, באופן שיחסום את המעבר הקיים היום ביניהן, ובכך תימנע מהם הגישה לדירתם, הגישו ביום 17.10.08 את התובענה נשוא תיק זה. הנתבעים כופרים מכל וכל בזכותם של התובעים לרישום זיקת הנאה, כמבוקש על ידם. בעניין זה טוענים הנתבעים כי המועד בו עברו התובעים להתגורר בדירתם הינו מאוחר יותר מן המועד הנטען על ידם, וכי התובעים אינם מתגוררים בדירתם למעלה מ- 30 שנים. הנתבעים טוענים כי דרך המלך לגישה לביתם של התובעים הינה מרחוב שלומציון המלכה, מרחבת החניות הפרטיות השייכת לדיירי הבניין בו מתגוררים התובעים בחלקה 99, וכי מרבית דיירי חלקה 99 עושים שימוש רגיל ויומיומי בדרך הגישה שמרחוב שלומציון ולא עוברים כלל בחלקה 83. עוד טוענים הנתבעים כי הם מעולם לא הסכימו למעבר של התובעים, או של יתר דיירי הבניין שבחלקה 99, דרך חלקה 83, ברגל או ברכב. הנתבע 5 טוען כי הוא אף שלח מכתבים, הן לתובעים והן למשפחה נוספת (משפחת ברש) המתגוררת באותו בניין בחלקה 99, עוד ביום 17.9.07, המביעים התנגדות לשימושם בדרך הגישה, וכלולה בהם דרישה לחדול לאלתר מלעשות שימוש כלשהו בשטחו של הבניין בו גרים הנתבעים בחלקה 83. הנתבעים טוענים כי עקב דרישתו המפורשת של הנתבע 5 במכתבים אלו, חדלו התובעים מזה מספר שנים מלהחנות את רכבם במקרקעין השייך לנתבעים. הנתבע 5 טוען כי הוא אף הורה לתובעים בעל-פה, לא פעם אחת, שלא לעשות כל שימוש במקרקעין ששייכים לנתבעים. הנתבעים כופרים אף בטענת התובעים כאילו נתבקשו לשלם ואף שילמו סכום כלשהו עבור אחזקת כביש הגישה השייך לחלקה 83, ולטענתם הם מעולם לא ראו בתובעים ברי זכות או חובה כלשהי בכביש הגישה הנ"ל. הנתבעים טוענים כי כוונתם לבצע עבודות שיפוץ בכביש הגישה וגדר ההפרדה, לרבות סגירת פתח המעבר בין חלקה 83 לחלקה 99 - הייתה ידועה לתובעים מזה מספר שנים, וכי לא הופתעו כלל ועיקר מצעדיהם של הנתבעים בעניין זה. דיון והכרעה הזכות של זיקת הנאה היא שעבוד מקרקעין להנאה שאין עימו זכות להחזיק בהם, כך קובע סעיף 5 לחוק המקרקעין. זיקת הנאה מכוח שנים, היא הזכות הרלוונטית לענייננו, מוגדרת בסעיף 94 לחוק המקרקעין כך: "(א) מי שהשתמש בזכות הראויה להוות זיקת הנאה במשך תקופה של שלושים שנים רצופות, רכש את הזיקה והוא זכאי לדרוש רישומה. הודעה בכתב של בעל מקרקעין למי שהשתמש בזכות כאמור, לרבות הודעה לציבור, שהוא מתנגד לשימוש בזכות, מפסיקה את התקופה האמורה בסעיף קטן (א)". זיקת הנאה מכוח שנים מוקנית, אם כן, למי שהשתמש בזכות הראויה להיות זיקת הנאה במשך 30 שנים רצופות. על פי הפסיקה, מאפייניו של השימוש לעניין זה הינם אלו: על השימוש להיות נוגד את זכות הבעלים, ועליו להיות חשוף לעין כל, עליו להיעשות בידיעתו הקונסטרוקטיבית של בעל המקרקעין הכפופים, ומקורו של השימוש אינו בזכות חוזית או בזכות אחרת שהעניק בעל המקרקעין הכפופים למשתמש. [ראה: אריה איזנשטיין, יסודות והלכות בדיני מקרקעין, חלק שני [בורסי, תשנ"ו - 1996] עמ' 198-202; ע"א 700/88 אסטרחאן נ' בן-חורין, פ"ד מה(3), 720]. מאליו יובן, כי זיקת הנאה הינה זכות קניינית שמהווה הרחבה לזכות הבעלות במקרקעין הזכאים ובה בעת היא גורעת, כמובן, מזכות הבעלות במקרקעין הכפופים. פגיעה כזו בזכות הבעלות במקרקעין, לאו מילתא זוטרתא היא. זכות הקניין הינה זכות חוקתית, ולא על נקלה ניתן לגרוע ממנה, ולפיכך ראוי שהתנאים לקיומה של זיקת הנאה מכוח שנים יפורשו בצורה דווקנית ומצומצמת. על ההשפעה של חוקי היסוד על מהותה של זיקת ההנאה, כותב מיגל דויטש, בספרו "קניין" , כרך א' (הוצאת בורסי, תשנ"ז - 1997), בעמ' 281, כך: "הכרה ביצירתה של זיקת שנים מהווה פגיעה בקניינו של בעל הזכויות במקרקעין הכפופים; קניינו של הלה מופקע בכך (חלקית, כמובן, בשיעור ההכבדה שיוצרת הזיקה), לטובתו של בעל הזיקה, מבלי שבאה הסכמתו של בעל הזכויות לכך [...] השאלה היא, אם אין לנקוט מלכתחילה גישה מצמצמת בפרשנותם של התנאים אשר מאפשרים יצירתה של הזיקה מלכתחילה, בניגוד לדעת הבעלים. לדעתנו, התשובה לכך היא בחיוב. זו תוצאה נוספת הנובעת מן העמדה, שלפיה יש לפרש חוקים קיימים באופן המתיישב ביותר עם חוקי היסוד [...] יוער, כי בית המשפט העליון כבר נקט ממילא במדיניות מצמצמת ביותר לעניין מידת ההכרה בזיקת השנים עוד בטרם חוקי היסוד, בעניין אסטרחאן, וניתן אפוא להניח כי מגמה זו רק תתחזק". השאלה שיש להשיב עליה בענייננו הינה האם אכן הוכח כי נתמלאו התנאים שיש בהם כדי להעניק לתובעים זכות של זיקת הנאה מכוח שנים במקרקעי הנתבעים? לדעתי, יש להשיב על שאלה זו בשלילה, ואבאר את דבריי. למרות שהתובעים יגעו יגיעות רבות לשכנעני כי עשו שימוש בדרך הגישה שבמקרקעי הנתבעים במשך 30 שנים רצופות, לא עלה בידם לשכנעני כי כך הוא הדבר. התובעים אכן עשו שימוש בדרך זו שנים רבות, עד שקפץ עליהם רוגזו של הנתבע מס' 5, אשר דעתו לא הייתה נוחה כלל ועיקר משימושם של התובעים בדרך, אך מניין השנים שבהן נעשה השימוש אינו עולה, לדעתי, כדי 30 השנים הנדרשות על פי הדין. התובעים רכשו את דירתם, כאמור, ביום 22.1.78, ועל פי הסכם הרכישה שלהם, החזקה בדירה אמורה הייתה להימסר להם עד תאריך 31.12.78. לטענת התובעים, הקבלן ממנו רכשו את הדירה הקדים את מסירתה והיא נמסרה להם בחודשים אפריל- מאי 78'. טענה זו בדבר מסירת הדירה במועדים הנ"ל, עומדת בסתירה להצהרת התובע בטופס הצהרה על מכירת/רכישת זכות במקרקעין, שנחתם על ידו ועל ידי הקבלן ממנו רכש את הדירה ביום 4.8.80 (נ/1), ובו הצהיר התובע כי החזקה נמסרה לו בתאריך 1.3.79. הצהרה זו איננה הצהרה צופה פני עתיד, בבחינת הערכה בלבד, אלא היא עוסקת בתאריך מסירה שכבר אירע בעבר. חזקה על התובע ועל הקבלן כי הצהירו בעניין זה הצהרת אמת, שביטאה את מצב הדברים אל נכון. טענתו של התובע כאילו ההצהרה נוסחה על ידי עורך הדין של הקבלן והוא לא דיקדק בפרטיה בעת שחתם עליה, אינה נראית לי משכנעת כלל ועיקר, ואין בידי לקבלה. אם בכך לא סגי, הרי שעל פי ת/2 דירת התובעים חוברה לרשת החשמל רק ביום 9.4.79. משהוצג בפני התובע ת/2, אשר יש בו, לכאורה, כדי להדוף את הטענה בדבר התחלת השימוש בדירה עוד בשנת 78', טען הוא כי הוא התגורר בדירה אף לפני שחוברה לרשת החשמל, וכי בינתיים קיבל "חיבור זמני" לחשמל מהקבלן ממנו רכש את הדירה. הסבר זה אינו מניח את דעתי ואני נוטה לחשוב כי השימוש בדירה החל מעת שחוברה לרשת החשמל בחודש אפריל 79'. בעניין זה, ראוי לציין כי התובעים יכלו לפזר את הערפל סביב מועד מסירת החזקה לידם לו היו מציגים את פרוטוקול מסירת החזקה, אשר ככל הנראה נערך על פי סעיף 3 סיפא להסכם שבינם לבין הקבלן, אך הם לא עשו כן. על פי עדותו של המומחה מטעם הנתבעים, מר אברהם אביבי, שהינו מודד מוסמך ומהנדס גיאודט, הרי שעל בסיס צילומי האוויר שהוגשו לו, האחד מיום 16.10.78, והשני מיום 18.10.80, עולה שבחודש אוקטובר 78' הבניין שבו מתגוררים התובעים היה אז בשלבי בנייה בלבד, ולא הייתה כל מחיצה נראית לעין בין שתי החלקות, בעוד שבחודש אוקטובר 80' נראה כי הבניין היה בשלבי גמר ואפשר גם ראוי למגורים, וכמו כן נראה כי קיים היה כבר קיר לאורך הגבול המשותף בין החלקות. המומחה מטעם התובעים, מר סרגיי מאלישב, סבר כי אף שלא ניתן לומר בוודאות שבשנת 78' כבר התגוררו בבית, הרי אף לא ניתן לשלול זאת, ומשנשאל אם סביר בעיניו שאדם סביר היה מתגורר בבניין כפי שנראה מתצלום האוויר משנת 78', השיב: "יותר סביר שלא". תצלומי אוויר אלו, ועדויותיהם של המומחים בעניין זה מחזקים את התרשמותי כי התחלת השימוש בדירת התובעים לא הייתה בשנת 1978 כטענתם, אלא בתאריך כלשהו מאוחר יותר בשנת 1979. תנא דמסייע לטענתם של התובעים לגבי מועד תחילת מגוריהם בדירה מבקשים הם למצוא בעדותה של שכנתם, הגב' ג'וסיאן ונונו, אשר העידה כי משפחתה החלה להתגורר בדירה בסוף ספטמבר 78' וכשהחלו להתגורר שם, התובעים כבר גרו בבניין. עדותה זו של הגב' ונונו אינה עולה בקנה אחד עם הצהרתה לרשויות מס שבח מיום 4.8.80 (נ/8) , על פיה החזקה בדירתה נמסרה לה ולבעלה ביום 1.4.79, ואף בעניין עדה זו אני מעדיף את ההצהרה שניתנה אז, על פני עדותה דהיום. אף עדותה של עדת התביעה, הגב' מיכל ברש, אינה מסייעת לתובעים באופן ממשי. הגב' ברש, אשר אף היא עושה, לטענתה, שימוש באותה דרך מעבר, מתגוררת בדירה, לטענתה, החל משנת 91', אולם התגוררה בבית הוריה באותו מקום לאחר גירושיה במועד כלשהו "בסוף 78' תחילת 79'" (עמ' 5 לפרוטוקול). עדותה של הגב' ברש הייתה מהוססת מאוד, היא נמנעה מלנקוב במועד מדויק שבו התגרשה ועברה לגור בבית הוריה, ואף התקשתה להיזכר מתי נישאה בפעם השנייה, שאז עזבה את בית הוריה, האם היה זה בשנת 80' או 81' ואולי בשנת 82'? (עמ' 8 שורה 7 -9 לפרוטוקול). לדעתי, לא ניתן על בסיס עדותה של הגב' ברש לקבוע כי יש חיזוק לטענה כי התובעים התגוררו בבניין כבר בשנת 1978. העולה מכל האמור לעיל הינו, שהתובעים לא יצאו ידי חובתם להוכיח כי השתמשו בזכות הנטענת על ידם במשך תקופה של 30 שנים, באשר על פי התשתית העובדתית שנפרשה בפני, החלו להתגורר בדירתם בסביבות חודש אפריל של שנת 79', ותביעה זו, אשר הוגשה ביום 17.10.08, הוגשה לפני עבור 30 השנים הנדרשות על פי הדין. אף כי די בכך כדי להשמיט את הבסיס להכרה בזכות של זיקת הנאה מכוח שנים, הרי נתברר כי השימוש שעשו התובעים בדרך, אף כי היה במשך תקופה ארוכה, לא נעשה ברציפות. מתברר כי התובעים שהו בחו"ל במשך מרבית התקופה שבין השנים 1983 - 1986, לצורך השתלמות של התובע במסגרת עבודתו כרופא. הנתבעים הגישו תמצית פרטים על שהייתם של התובעים בישראל, מהם עולה כי התובע 1 שהה מחוץ לישראל מיום 14.9.83 ועד יום 4.9.86, וכך אף רעייתו התובעת 2 שהתה בחו"ל פרק זמן דומה באותה העת. התובע אישר עובדה זו, וכך אף הגב' ג'וזיאן ונונו, בעדותה מיום 1.12.08 (עמ' 2, שורה 11 לפרוטוקול): "משפחת פרידמן חלק מהתקופה 83'-86' היו בהשתלמות בארה"ב". וכן הגב' מיכל ברש, בעדותה מיום 1.12.08 (עמ' 5, שורה 14 לפרוטוקול): "בשנים 83'-86' כשמשפחת פרידמן הייתה בשבתון בארה"ב אח שלי היה גר בדירתם". הפסקה זו ברצף השימוש, יש בה, לכשעצמה, כדי לשלול את הזכות הנטענת על ידי התובעים. אמנם רציפות השימוש תלויה בסוג השימוש, ודרישת הרציפות אינה מחייבת שיתקיים שימוש יומיומי שוטף דווקא, אלא רציפות השימוש נקבעת על פי מהותה של הזכות הנטענת, וביחס לאותם מעשים המהווים מושא לזיקה המיועדת. כך, למשל, מי שטוען לרכישת זכות מעבר לא נדרש להראות כי עבר במקרקעין הכפופים במשך 30 שנים רצופות, בכל יום ויום, אלא נדרש הוא להוכיח כי עשה במשך תקופה זו שימוש רצוף במידה סבירה, לפי שיקול דעתו של בית המשפט. [ראה: ת"א (י-ם) 4141/02 יוסף טוינה נ' חיה לוי, (טרם פורסם, , ניתן ביום 31.8.03) ; ג' טדסקי, "זיקת הנאה מכוח שנים, ללא צורך בה", הפרקליט מ' (תשנ"א) חוברת ג',512, בעמ' 515]. לדעתי, כאמור, הפסקה של השימוש במשך תקופה של כשלוש שנים יש בה כדי לפגום בדרישת הרציפות על פי סעיף 94(א) לחוק המקרקעין. טענתם של התובעים כי בתקופת היעדרותם מן הארץ התגורר בדירה מר שאול ברש, ואפשר והוא עשה שימוש בדרך, אינה מועילה לתובעים. ראשית, לא הוכח כלל כי מר ברש אכן עשה שימוש בזכות המעבר, והאמת ניתנת להיאמר כי בעדותו אף העיד כי את רכבו נהג להחנות במגרש החנייה ברחוב שלומציון 27, ולא ברחוב נעמי, אך גם מעבר לכך, רכישת זיקת הנאה מכוח שנים מצריכה שהמשתמש עצמו יעשה שימוש בפרק הזמן שדורש החוק, ואין משתמש אחד יכול לזכות את רעהו, אלא אם כן השימוש מלכתחילה הוא למען מישהו אחר, כמו, למשל, עובד למען מעבידו. [אריה איזנשטיין, "יסודות והלכות בדיני מקרקעין" (כרך ב', הוצאת בורסי, 1996) עמ' 204]. אין אף לומר כי מר שאול ברש הינו חליפם של התובעים. "חליף" התפרש על ידי ביהמ"ש ככזה שאותה זכות עברה אליו מהחייב המקורי מכוח החוק, כגון במקרה של ירושה, אפוטרופסות, ניהול עיזבון, כינוס נכסים וכיוצא באלה חליפים מכוח הדין. לא זה היה מעמדו של מר ברש, אשר התגורר כבר - רשות בדירת התובעים, כאשר אלה שהו בחו"ל, ואין לצרף את תקופת שימושו בדרך, ככל שהייתה כזו, לתקופת השימוש שעשו התובעים. מעבר לדרוש, אוסיף כי רציפות השימוש של התובעים הופסקה גם מטעם נוסף והוא עקב התנגדותם המפורשת של הנתבעים 5 ו-6 לשימוש, התנגדות שהתובעים היו ערים לה, והייתה למגינת ליבם. הנתבע 5 העיד כי הוא הביע את התנגדותו לשימוש שעושים התובעים בדרך הגישה שבחלקה 83, גם בעל-פה. וכך אומר הנתבע 5 בעדותו מיום 10.12.08 (עמ' 19, שורות 21-32 לפרוטוקול): "אני ואשתי רונית רכשנו את הדירה ב- 12/98 ברחוב נעמי 27א' בחיפה [...] תמיד הייתה התנגדות מצידי שהובעה בכל מיני דרכים למעבר הן של משפ' פרידמן והן של משפ' ברש, אני זוכר שבאופן אישי לפחות שני עימותים שהיו לי אחד עם איש מקצוע שבא למשפחת פרידמן וסילקתי אותו משם, ולאחר מכן, גב' אורה פרידמן פנתה ושאלה אם אינני מגזים, אלו היו מילותיה, אני זוכר כאילו היה אתמול. זכור לי עוד עימות שמר פרידמן נכנס עם רכב הג'יפ שלו, יצאתי אליו החוצה, הוריתי לו לצאת, ואמרתי לו שאם לא יצא עכשיו לא יצא עוד הרבה זמן, זו הייתה התמונה". התובע בעצמו העיד כי "כל הבית שהיה הסכימו לפני שבאתם ואפילו מוטי גדלאון והוא החבר ואיתו דנתי והוא ידע ועשינו את זה גם בהסכמתו. משפח' שגיא הסכימה. חוץ ממך אנחנו בידידות עם כולם. גם סוניה, מה אכפת לה שהיה מעבר או לא. לא עשינו לך דבר רע והתחלת להמריד וסוניה הצטרפה אליך מהרגע שנכנסת".( עמ' 5 פרוטוקול בש"א, שורות 22-27). אני אף מקבל את גרסתו של הנתבע 5 כי התנגדותו לשימוש שעושים התובעים בדרך, אף הובעה בכתב. הנתבע 5 הציג עותק של מכתב אשר נשלח, על פי גרסתו, הן לתובעים והן לגב' ברש, בו הביע את התנגדותו לשימוש שעושים התובעים בשטח כלשהו של רחוב נעמי 27א'. הגב' ברש אישרה שקיבלה המכתב, אך התובע טען כי לא הגיע לידיו, ואני נוטה, בעניין זה, לחשוב כי אפשר והמכתב הגיע אך נשכח מליבו של התובע. במכתב כך נאמר: "הנני פונה אליכם בזאת, כדייר בבנין שברחוב נעמי 27א' בחיפה, בדרישה כי תפסיקו לאלתר - אתם או מי מטעמכם- לעשות שימוש כלשהו בשטחו הפרטי של הבנין ברחוב נעמי 27א' בחיפה. שימושכם בשטח השייך לבנין ברחוב נעמי 27א'- למעבר ו/או לחניה- מהווה מטרד לדיירי הבנין ומכל מקום נעשה בניגוד לדין, שכן השטח שייך לדיירי הבנין ברחוב נעמי 27א' [...] ברצוני להדגיש כי הנכם דיירי רחוב שלומציון!!! וככאלה אין ולא אמורה להיות לכם גישה מרחוב נעמי- משטחו של הבנין בו אני גר...". (ההדגשות במקור). אם כך הם פני הדברים, כי אז אפשר לראות במכתב זה הודעה בכתב של בעל מקרקעין למי שמשתמש בזכות, שיש בה התנגדות לשימוש האמור ושיש בכוחה להפסיק את תקופת השימוש הנדרשת על פי החוק. העולה מכל האמור לעיל, הינו כי התובעים לא הוכיחו את זכותם לרישום זיקת הנאה מכוח שנים במקרקעי הנתבעים. לתובעים אף טענה חילופית והיא כי ניתנה להם הרשאה בלתי הדירה לעשות שימוש במקרקעי הנתבעים. אין בידי לקבל אף טענה חילופית זו. הרשאה בלתי הדירה אומצה בדין הישראלי מדיני ה- equity וההשתק האנגליים והיא מוכרת בעיקר במקרים בהם המשתמש הסתמך על הסכמתו המפורשת או המשתמעת של הבעלים, ביצע השבחות בנכס, ושינה את מצבו לרעה עקב ציפיותיו להמשיך ולעשות את השימוש. [ראה בעניין זה: ע"א (מצ') 1276/07, בן עזרא ניסים נ' ויצמן גולן (טרם פורסם, ניתן ביום 4.11.08), וכן ה"פ (נצ') 345/97 ברבירו נ' כפר יהושע, פ"מ, כרך תשנ"ט, חלק שני, תשנ"ט - 1999, 817, בעמ' 824, וכן נינה זלצמן, "רישיון במקרקעין", הפרקליט, כרך מ"ב תשנ"ה - 1995, 24 בעמ' 30 ], אין זה המקרה בו עסקינן. ההרשאה שניתנה לתובעים להשתמש בדרך במקרקעי הנתבעים, הרשאת חינם הייתה, ובנסיבות העניין ניתנת היא לביטול בכל עת. בעניין זה אוסיף כי טענתם של התובעים כאילו במשך תקופה מסויימת השתתפו בהוצאות הכרוכות באחזקת הדרך, לא הוכחה בפני. אין לומר כי התובעים שינו את מצבם לרעה בעקבות ההרשאה שניתנה להם בעבר. דרך המלך להגעה לדירתם הייתה ונשארה דרך המדרגות העולות ממגרש החנייה מרחוב שלומציון המלכה 27, ואף כי דרך זו פחות נוחה, כפי שאף התרשמתי בעת ביקורי במקום, מן הדרך העוברת במקרקעי הנתבעים, הרי שניתן לעשות בה שימוש, כפי שעושים אף דיירים אחרים, שכניהם של התובעים. משכך הם פני הדברים, אין מנוס מדחיית התביעה. צו המניעה הזמני שניתן ביום 1.12.08 בבש"א 15608/08 בטל. התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪, בתוספת מע"מ, כאשר סכום זה כולל כבר את הסך של 5,000 ₪ שנפסקו כהוצאות בבקשת צו המניעה הזמני ונקבע כי יחולו על פי תוצאות התיק העיקרי.רגלייםרכבזיקת הנאה