כניסת מכונית לשטח בית ספר - עבירת גרם מוות ברשלנות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות מנהל בית ספר בגין דריסת ילד בבית ספר: השופט מ' רביד: 1. ערעור על הכרעת הדין של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת רבקה פרידמן פלדמן, סגנית נשיא) בת"פ 1144/04 מיום 28.09.2008, במסגרתו הורשע המערער, חסן גנאים, לאחר ניהול הוכחות, בעבירה של גרם מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן - "חוק העונשין"). המערער נידון בגזר הדין מיום 21.5.2009 למאסר של שלושה חודשים שירוצה בעבודות שירות. הערעור נסב הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. כתב האישום 2. לפי האמור בכתב האישום, בתקופה הרלוונטית לכתב האישום היה המערער מנהל בית ספר לבנים בבית חנינה (להלן - "בית הספר"). מתחם בית הספר לא היה מגודר. בחלק מחצר בית הספר היו מגרשי משחקים בעוד שחלק אחר שימש כמקום חניה. חרף הסכנה שבנסיעת כלי רכב במתחם בית הספר, כמצוין בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, התאפשרה כניסה ונסיעה של כלי רכב למגרש החניה וחזרה ממנו. בתאריך 8.9.1999 נהרג תלמיד בית הספר, סארי דומרי, יליד שנת 1993 (להלן - "המנוח") על ידי רכב שנכנס לחצר בית הספר ופגע בו. בכתב האישום נטען, כי רשלנותו של המערער מתבטאת בכך שלא מנע כניסה של כלי רכב לתחום חצר בית הספר, לא גידר את השטח ולא הנהיג נוהל בדבר מקום איסוף תלמידים בסיום יום לימודים. כל זאת, בהתחשב בעובדה שמדובר בתחום חצר בית ספר בו שוהים ילדים רבים בגילאים 10-6 שנים. הכרעת הדין של בית משפט קמא 3. בהכרעת הדין עמד בית משפט קמא על כך שמבנה בית הספר, אשר לא יועד מלכתחילה לשמש כבית ספר, כולל כניסה דרומית וכניסה צפונית. בכניסה הדרומית הותקנו שרשראות שמנעו כניסה. השרשראות הוסרו בהוראתו של משה עצמון, מנהל במחלקת בדק בית במינהל החינוך של עיריית ירושלים (להלן - "עצמון"), אך הותקנו מחדש בהוראת המערער סמוך לאחר מכן. הכניסה הצפונית, הרלוונטית לעניינינו, נותרה פתוחה והובילה למתחם הכולל חניון למורים, מקום איסוף תלמידים ומגרש משחקים. דרך כניסה זו נכנסה המכונית הפוגעת. רק לאחר התאונה הוצבו גדרות ושערים בכניסות לבית הספר. המערער פנה מספר פעמים לעצמון, כבר בסמוך לאחר שהחל לנהל את בית הספר, בבקשה לסגור את החניון, אך עצמון אמר לו, כי הושקע כסף רב בהקמת החניון ואין תקציב להעברתו למקום אחר. המערער לא נואש ופנה למכללה הנמצאת בסמוך לבית הספר, במטרה לשתף עמה פעולה ולהתקין שער בכניסה הצפונית. לאחר התקנת השער הורה עצמון למערער לפרק את השער וכך נעשה. גם לאחר מכן, לא הרים המערער ידיים ופנה לקבלת עזרה לגורמים שונים ובכלל זה לעצמון והדגיש את הסכנה לילדים בשל כניסת כלי רכב במהירות מופרזת לכניסה הצפונית. המערער אף ניסה לפגוש את עצמון בבניין העירייה בימי ראשון אך הדבר לא צלח. מסקנת בית המשפט קמא היתה כי המערער פעל להתקין שער וגדר בכניסה הצפונית, אך במה שעשה לא היה די. לדעת הערכאה המבררת, המערער היה יכול להתקין על דעת עצמו שרשראות בכניסה הצפונית ולהעמיד מחסומים שימנעו כניסת כלי רכב מכניסה זו, וזאת מאחר שהיה מודע לסכנה שבכניסת כלי רכב לחצר בית הספר. כמו כן, המערער היה יכול לפנות לגורמים אחרים בעירייה, זולת עצמון ולהעמיד את ההורים על הסכנה לילדיהם, אם הכניסה הצפונית לא תיסגר לכניסת כלי רכב. בית המשפט קמא לא קיבל את עדותו של המערער, שבהיותו מנהל במינוי זמני, חשש מעימות עם עצמון שיעלה לו במחיר משרתו. כמו כן, לא קיבל את עדותו של המערער, לפיה הוא לא נקט באמצעים חריפים יותר, כמו השבתת בית הספר, מחשש לסיכון התלמידים. את עמדתו סיכם בית המשפט במילים אלה: "גנאים אכן פעל לא מעט בנסיון להביא להתקנת שער וגדר בכניסה האחורית לבית הספר... כל זה לא מספיק, ודאי וודאי כאשר גנאים ראה למול עיניו את הסכנה הגדולה בחניון... גנאים לא עשה כל שיכול היה לעשות וכל שצריך היה לעשות: גנאים לא הציב מחסומים בכניסה האחורית של בית הספר, גנאים לא אסר על מורים ו/או על הורי התלמידים, להיכנס ו/או לחנות בשטח החניון. גנאים לא הדגיש בפני המורים כי הצבתם בחניון כתורנים נעשית כדי למנוע מרכבים להיכנס לשטח החניון. גנאים לא פעל דיו בפניה לגורמים בכירים יותר מעצמון בעירייה. כאשר שלח את רשימת התיקונים השנתיים לא הדגיש גנאים את הסכנה המוחשית שבחניון... גנאים לא פעל להדגשת הסכנה בפני הורי התלמידים" (עמ' 36-34 לפסק הדין). לעניין זה, בית משפט קמא הסתמך על דברים שכתב כב' השופט ס' ג'ובראן ברע"פ 1007/05 מדינת ישראל נ' דומי, טרם פורסם (1.9.2008) [להלן - פסק דין אנג'ל]: "מנהל בית ספר אשר מופקד על בטיחות תלמידיו, אינו יכול להמשיך בשגרת בית ספרו כאשר מצויה סכנה ברורה וגלויה בכיתותיו. מסוכנות החלונות מביאה אותי למסקנה כי לו לא היה בנמצא פיתרון זמני ונקודתי, הרי שהיתה לאנג'ל האפשרות לנעול את כיתות הלימוד ואולי אף להשבית את הלימודים של התלמידים בכיתות אלו עד למציאת פתרון הולם". נימוקי גזר הדין 4. בית משפט קמא לא נעתר לבקשת המערער שלא להרשיעו, בקובעו כי הכלל הוא שמי שהובא לדין ונמצא אשם יורשע בעבירות שיוחסו לו. בית המשפט לא מצא כי התקיימו התנאים בעטיים ימנע בית המשפט מהרשעת המערער. עוד קבע בית המשפט כי המערער לא השכיל להראות כי הרשעתו תגרום להעמדתו לדין משמעתי ולפיטוריו. אף אם המערער יועמד לדין משמעתי זו תהיה התוצאה הטבעית ממעשיו. גם אם יפוטר המערער לא יתקשה למצוא משרה אחרת. בהתייחס לתנאי לפיו סוג העבירה מאפשר בנסיבות המקרה המסוים לוותר על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים, קבע בית משפט קמא כי המדובר בעבירה חמורה - מותו בטרם עת של תלמיד כיתה א' בין כותלי בית הספר, במקום בו הוא היה אמור להיות מוגן. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי סיום ההליך באי הרשעה אינו עומד ביחס סביר לתוצאה הקשה של מעשיהם של המערער ועצמון. הרשעת המערער מהווה גורם משמעותי בצורך בהרתעת הרבים. בית המשפט לא התעלם מכך שמדובר בעבירה בודדת ושהסבירות שהמערער יעבר עבירה דומה בעתיד שואפת לאפס. כמו כן, קבע בית המשפט כי פסק דין אנג'ל, אינו משליך על עניינו של המערער. בית המשפט הוסיף וקבע, כי נסיבותיו האישיות של המערער ותִפקודו החיובי של המערער בבית הספר אינם שקולים כנגד היות המערער מופקד על שלומם של התלמידים ועל בטיחותם. בית המשפט התחשב גם בחלוף הזמן מאז שנעברה העבירה. לאור האמור, נגזרו על המערער עונש של שלושה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות ומאסר על-תנאי של שישה חודשים. טענות הצדדים בערעור 5. הודעת הערעור הופנתה הן כנגד הממצאים שקבעה הערכאה הדיונית והן לגבי העונש. במהלך שמיעת הערעור בעל-פה צמצמה באת כוחו המלומדת של המערער, עו"ד גלס, את הערעור לשתי טענות: האחת, שבנסיבות המקרה, אין להרשיע את המערער. השניה, כנגד חומרת העונש. בהתייחס להרשעה, טענה באת-כוח המערער, כי כאשר המערער נכנס לתפקידו, בית הספר היה מוזנח וקשה לניהול מבחינה בטיחותית ומשמעתית ועיריית ירושלים היתה מודעת למצב ששרר במקום. המערער פעל לשיפור הבטיחות בבית הספר וניסה לשנות את המציאות הקיימת באמצעות הצבת מחסומים מאולתרים ופניות חוזרות ונשנות לעצמון ולגורמים נוספים בעירייה. בנוסף, נטען כי יש ליתן משקל רב לעדותו של האב השכול שהעיד מטעם המערער וביקש להקל בעונשו. לטענת באת-כוח המערער, המערער עומד בקריטריונים המצדיקים הימנעות מהרשעה. המערער הורשע בעבירה שהיא עוון; המערער מקדיש את חייו לבית הספר ורואה הצלחה בעמלו; המערער קיבל לניהולו בית ספר בעייתי והצליח להביאו להישגים רבים תחת ניהולו; המדובר בעבירה ראשונה ויחידה שעבר המערער; הסבירות שהמערער יעבור עבירות נוספות היא אפסית; העבירה אינה משקפת דפוס התנהגות כרוני של המערער; יש להתחשב, לעניין זה, גם במצבו המשפחתי של המערער אשר הוא שדואג לילדיו ולהוריו החולים. בנוסף, המערער הביע צער על המקרה. 6. בא-כוח המשיבה, עו"ד מינטקביץ, טען כי יש לדחות את הערעור הואיל ומדובר בתוצאה קשה ביותר. יש משמעות רבה באמירה של בית משפט בהליך פלילי בכל הקשור לרמת ההתנהגות הנדרשת, ובמקרה זה בית משפט קמא קבע כי המערער עשה פחות מהנדרש. בתשובה לשאלת בית המשפט על השיהוי בהגשת כתב האישום, כחמש שנים לאחר האירוע המצער, טען בא-כוח המשיבה, כי כתב האישום המקורי הוגש נגד הנהג הפוגע, ולאחר מכן היתה פניה לפרקליטות להגיש כתב אישום נגד המערער. תסקיר שירות המבחן 7. בתסקיר שירות מבחן מיום 8.2.2010 נאמר, כי המערער גדל במשפחה בת 11 ילדים. המערער נשוי, אב לארבעה ילדים ומפרנס יחיד. המערער היה תלמיד מצטיין, למד בירדן ובגרמניה והוא מסייע להוריו. תפקודו כמנהל בית הספר חיובי ביותר ועל כך מעידים מכתבי המלצה רבים בין השאר, ממוכתאר בית חנינה, ממנהלת מרכז פסג"ה, ומצוות המורים. עוד עולה מהתסקיר, כי לאורך חייו בולט הצורך של המערער בריצוי הוריו, ומובנת מצוקתו הרגשית בשל הבאתו לדין פלילי בגין אחריותו למות המנוח. שירות המבחן עמד על כך שהמערער מתקשה להתמודד עם אחריותו ועם תחושת האשמה, באומרו כי עשה כמיטב יכולתו למניעת מות המנוח. המערער מוטרד מאד לגבי השלכות התיק על המשך עבודתו כמנהל בית ספר. בתסקיר משלים מיום 14.03.2010, ציטט קצין מבחן את תשובת משרד החינוך ביחס להשלכות של הרשעת המערער על המשך העסקתו: "הרשעה לא תביא בהכרח לפיטוריו או הפסקת העסקתו של המערער ואי הרשעה לא תביא בהכרח להמשך העסקתו... כל מקרה יבחן לגופו ואין למשרד החינוך נוהל או הנחיה בנידון". דיון המסגרת הנורמטיבית 8. האפשרות הקיימת בפני בית המשפט שלא להרשיע אדם למרות שהוכח מעל לכל ספק סביר שביצע את העבירה בגינה הואשם, נקבעה בסעיף 71א(ב) לחוק העונשין: "מצא בית המשפט שנאשם ביצע עבירה, רשאי הוא לתת צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו, ומשעשה כן יהיה דינו של צו השירות, לענין סעיף 9 לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, כדין צו מבחן" (ראו גם סעיף 1 לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט-1969). בקובעו כי לבית משפט ישנה אפשרות להטיל על נאשם צו שירות ללא הרשעה, השאיר המחוקק שיקול דעת נרחב לבית המשפט לקבוע באלו נסיבות יעדיף אפשרות זו על פני הרשעה. 9. את מרחב הפעולה שהשאיר המחוקק לעניין הימנעות מהרשעה מילאה הפסיקה בתוכן. מושכלות ראשונים הם, כי בית המשפט, אשר קבע כי נאשם ביצע העבירה המיוחסת לו בכתב האישום, ירשיעו בדין, שכן משנמצא כי אדם עבר עבירה, מתחייב כי ההליך הפלילי כנגדו ימוצה בדרך של הרשעתו וענישתו. כאמור בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685, 689 (2000), עקרון זה עומד ביסוד הליך אכיפת חוק תקין ושוויוני. יחד עם זאת, לכלל זה נמצאו, כאמור, חריגים. בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997) נדרש בית המשפט לסוגיית הימנעות מהרשעה, אשר השיקולים המנחים בהפעלתה דומים לשיקולים העומדים בבסיס הוראת סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, המסדירה סמכות בית המשפט לבטל הרשעה עובר למתן גזר הדין. בית המשפט קבע, כי בהידרשו לסוגיית הימנעות מהרשעה מונחים על כפות המאזניים, מחד גיסא, שיקולים של אינטרס הציבור, שעיקרו מיצוי ההליך הפלילי בדרך של הרשעת הנאשם, ומאידך גיסא, שיקולים הנוגעים לשיקום הנאשם ולנסיבותיו האינדיבידואליות. כך כב' השופטת ד' דורנר, בקובעה, בעמוד 342 לפסק הדין, כהאי לישנא: "תכליתו של סעיף 71א לחוק, כפי שהיא משתקפת גם מן ההיסטוריה החקיקתית שלו, דומה אפוא לתכלית סעיף 1 לפקודת המבחן, המאפשר, כאמור לעיל, להטיל מבחן ללא הרשעה. מטרת שני אמצעים אלה הינה שיקומית. ואולם, כידוע, שיקומו של נאשם - הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו - הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מתווספים שיקולים אחרים הנובעים מאופייה של העבירה. אכן, ענישתו של נאשם היא אינדיווידואלית, ובית-המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשי העבירה - בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על יסוד שיקולים אלה - כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם. הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל." המשנה לנשיא, כב' השופט ש' לוין הוסיף וקבע, כי השאלה אימתי ובאילו נסיבות רשאי יהא בית המשפט לחייב נאשם בשירות לתועלת הציבור ללא הרשעה אינה יכולה להיות מוכרעת לפי שיקולים הרמטיים, בהתוותו קווים מנחים, אשר יהא בהם כדי להדריך את בית המשפט בהידרשו לסוגיה כאמור. בהתייחסו לשיקולי שיקום הנאשם, קבע כב' השופט ש' לוין, בעמוד 344 לפסק הדין, עיקרים כדלהלן: "א) האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם; ב) מהי חומרת העבירה והנסיבות שבהן בוצעה; ג) מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד; ד) מידת הפגיעה של העבירה באחרים; ה) הסבירות שהנאשם יעבור עבירות נוספות; ו) האם ביצוע העבירה על ידי הנאשם משקף דפוס של התנהגות כרונית, או המדובר בהתנהגות מקרית; ז) יחסו של הנאשם לעבירה, האם נוטל הוא אחריות לביצועה, האם הוא מתחרט עליה; ח) משמעות ההרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם; ט) השפעת ההרשעה על תחומי פעילותו של הנאשם." אשר לשיקולים שבאינטרס הציבור, הוסיף כב' השופט ש' לוין וקבע לאמור: "מנגד, קיימים שיקולים שבאינטרס הציבור ששמים הדגש על חומרת העבירה ונסיבותיה (גורם שגם שירות המבחן אינו מתעלם ממנו) ועל האפקט הציבורי של ההרשעה." בית המשפט הוסיף וקבע, כי במאזן השיקולים האמור, גוברים השיקולים שבאינטרס הציבור על שיקולי שיקום הנאשם, עת רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן, בהן שוכנע בית המשפט כי ידם של שיקולי שיקום הנאשם על העליונה, יסטה בית המשפט מחובת מיצוי הדין בדרך של הרשעת הנאשם. עמדה על כך כב' השופטת ד' ביניש, (כתוארה אז), בקובעה ברע"פ 2405/05 ג'מיל נ' מדינת ישראל, לא פורסם (3.4.2005) לאמור: "הלכת כתב קובעת כי רק במקרים יוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה, רשאי בית המשפט להימנע מהרשעתו של מי שנמצא אשם בביצוע עבירה." גם כב' השופטת א' פרוקצ'יה עמדה על העיקרון והחריג ברע"פ 11476/04 מדינת ישראל נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, טרם פורסם (14.4.2010): "על פי העקרון המשפטי הרווח, קיומה של אחריות בפלילים לביצוע עבירות על החוק מחייב הרשעה וענישה כחלק מאכיפת הדין, כנגזר ממטרות הענישה, וכנדרש מיישום עקרון השוויון של הכל בפני החוק. בהתקיים אחריות פלילית, סטייה מחובת הרשעה וענישה היא, על כן, ענין חריג ביותר. ניתן לנקוט בה אך במצבים נדירים שבהם, באיזון שבין הצורך במימוש האינטרס הציבורי באכיפה מלאה של הדין, לבין המשקל הראוי שיש לתת לנסיבות האינדיבידואליות של הנאשם, גובר בבירור האינטרס האחרון. כאשר מתקיים חוסר איזון נוקב בין הענין שיש לציבור באכיפת הדין, לבין עוצמת הפגיעה העלולה להיגרם לנאשם מהרשעתו וענישתו, עשוי בית המשפט להשתמש בכלי הנדיר הנתון בידו ולהימנע מהרשעת הנאשם...". (ראו גם, ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל, לא פורסם (21.8.1985); ע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש, פ"ד נ(3) 682, 683 (1996); ע"פ 2972/97 כהן נ' מדינת ישראל, לא פורסם (3.2.1998); ע"פ 2669/00, שם, 690; רע"פ 1189/06 בר לב נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (12.9.2006); ע"פ 10709/06 פלוני נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (29.3.2007); ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' ביטון, טרם פורסם (23.7.2009); ע"פ 3069/05 מדינת ישראל נ' אבוטבול, טרם פורסם (2.8.2006); רע"פ 1666/05 סטבסקי נ' מדינת ישראל, לא פורסם (24.3.2005); ע"פ 1042/03 מצרפלס שותפות מוגבלת בע"מ (1974) נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 721, 730 (2003); יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני (א) (תשס"ט-2009), 1536-1533). 10. העולה מן המקובץ, על בית המשפט, בהידרשו להחלת הכלל בדבר ביטול ההרשעה, לאזן בין שני מישורים של שיקולים: האחד, השיקול הציבורי, לרבות הצורך במיצוי ההליך הפלילי בדרך הרשעת הנאשם, במסגרתו ישקלו חומרת העבירה שנעברה על נסיבותיה המיוחדות, צורכי ההרתעה וההגנה על הציבור וגורם האכיפה השוויונית. השני, עניינו של הנאשם ונסיבותיו האינדיבידואליות, לרבות הנזק הצפוי לו כתוצאה מהרשעתו. כאמור, ככל שהדבר נוגע לנאשם בגיר, רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן יסטה בית המשפט מן השיקול הציבורי, זאת מקום בו עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מההרשעה לבין חומרת העבירה. ויודגש, ככל שחומרת העבירה גדולה יותר והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים, יקטן משקלו של השיקול השיקומי. 11. אם כן, בבואי ליישם עקרונות אלו בנסיבות מקרה דנן אבחן מהו השיקול המכריע, האם האינטרס הציבורי שבהרשעת המערער הוא שיגבר, או שמא יש לתת משקל רב יותר לנסיבותיו האישיות ושיקומו של המערער. הכללים שקבעה הפסיקה הינם קווים מנחים וכל מקרה שמובא בפני בית המשפט נידון על-פי נסיבותיו הספציפיות. האינטרס הציבורי 12. מטרות המשפט הפלילי לא מסתכמות בשיקולי הרתעה וגמול, אלא מתפרשות על פני תחומים נרחבים יותר כגון הצבת סטנדרט התנהגותי ראוי לחברה בכלל ולנושאי תפקידים ציבוריים בפרט: "...יש לדיני העונשין מטרה עמוקה יותר והיא היותם כלי לחינוך הציבור ולהעברת מסרים על ידי התווית הגבול התחתון של האסור והמותר בחברה. במובן זה שואפים דיני העונשין לגרום לפרט להפנים את הנורמות הרצויות ולנהוג על פיהן, במנותק מהחשש מפני סנקציה במקרה נתון" (יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין, 19-18 (2008)). 13. השיקולים שעל בית המשפט לשקול, בין היתר, הם חומרת העבירה, הרתעת הרבים למען לא יעברו על האיסור הפלילי, האם מדובר בעבירה ראשונה ויחידה ומה הסיכויים שהנאשם יחזור ויבצע עבירות. בפסק דין אנג'ל אמר השופט ג'ובראן את הדברים הבאים, היפים אף לעניינינו: "מקרה זה נושא כמה מאפיינים ייחודיים הממקמים אותו מחד כמקרה חמור ביותר ומאידך כמקרה גבולי לקולא בהקשר הפלילי". במקרה מושא פסק הדין, נפלה ילדה מאדן החלון בקומה שניה בבית ספרה אל מותה הטראגי. החומרה שבעבירה במקרה ההוא, כמו במקרה דנן, היא מותם של תלמידים רכים בשנים בנסיבות המצדיקות רמת זהירות גבוהה מן הרגיל מצד המורים ומנהלי בתי הספר, מקומות אשר בהם אמורים התלמידים לשהות במקום בטוח. החובה החלה על מנהל בית ספר אינה מסתכמת בדאגה לחינוך התלמידים, אלא גם בדאגה לשלומם וביטחונם במתחם בית הספר. הורים השולחים את ילדיהם למוסד חינוכי סומכים על כך שהוא מהווה מקום בטוח לילדים ואם קיים מפגע בטיחותי, על המנהל, העומד בראש הפירמידה, האחריות לכל מה שמתרחש ברחבי בית הספר, ועליו לעשות כל שביכולתו על מנת לדאוג לסילוקו או לתיקונו. קל וחומר, כאשר מדובר בבית ספר יסודי בו מתחנכים ילדים קטנים בעלי יכולת מוגבלת להבחין בסכנות ולהיזהר מפניהן (על חובת זהירות מוגברת של מנהל בית ספר ושיקול דעתם המוגבל של ילדים ראו פסק דין אנג'ל; ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802 (1993); ע"פ 131/56 לחם נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יב(1) 320, 325 (1958)). 14. מאידך, מדובר בעבירה שנעברה במחדל (על ההבדל בין עשייה אקטיבית למחדל ראו מרדכי קרמניצר וראם שגב "על המחדל בדין העונשין" ספר תמיר 197 (יוסף תמיר ואורה הירש עורכים, 1999). בשני המקרים לא המנהלים היו הגורמים הישירים למות התלמידים. יש חומרה יתרה במעשה אקטיבי לגרום ברשלנות למותו של הקורבן לעומת מקרה שבו הוסב מותו של הקורבן עקב מחדלו של הנאשם. בעבירת מחדל אף יש להצביע על החובה לפי דין או חוזה שהופרה במחדל (סעיף 18(ג) לחוק העונשין). רשלנות היא עבירה של אי מודעות ליסודות העבירה, במקום שאדם מן הישוב היה מודע להם. במילים אחרות: יסוד האשם הוא אובייקטיבי, להבדיל ממרבית העבירות אחרות בספר החוקים בהן יסוד האשם הוא סובייקטיבי. היסוד הנפשי הוא מודעות בכוח של המבצע ויכולתו להפעיל שיקול דעת, שאותו זנח בהתרשלותו (סעיף 21 לחוק העונשין). העבירה של גרם מוות ברשלנות, שהיא עבירת עוון, הינה עבירה תוצאתית. הווה אומר, לולא האסון, לא היה המערער עומד לדין בגין אותם מעשי התרשלות שגרמו למותו של המנוח. במילים אחרות: אלמנט המקריות אף הוא מכרסם בחומרתה של העבירה. 15. יחד עם זאת, אל לנו לשכוח כי מדובר במקרה חמור לאור תוצאתו הטרגית - מותו של המנוח, תלמיד בית הספר בן ה-6. חומרתה של העבירה מתעצמת עקב העובדה שהתאונה ארעה בשטח בית הספר שעליו להיות מקום בטוח ביותר עבור ילדים כה קטנים הבאים בשעריו. כעולה מהממצאים העובדתיים המערער לא עשה די כדי ליצור סביבה בטוחה לילדים בחצר בית הספר, שהרי ילדים בגיל המנוח אינם מסוגלים להעריך את הסכנה ולהבחין בה, כאשר כלי רכב נכנסים לחצר בית הספר. היה על המערער לעשות יותר ממה שפעל, כדי להרחיק את הסכנה הנשקפת לתלמידיו. בנוסף, נתתי את הדעת כי אי הרשעה, לכאורה, עלולה לפגוע בעקרון השוויון בפני החוק וביסוד ההרתעה. קיים חשש כי מנהלים של בתי ספר לא יפנימו את החומרה שבאי שמירה על סביבה בטוחה לתלמידיהם בתוך כתלי בית הספר ובחצריו. נסיבותיו האישיות של המערער 16. הנשיא שמגר, בר"ע 432/85, שם, אמר: "לא ניתן לקבוע דפוסים נוקשים ומוגדרים מראש אימתי ישתמש בית-המשפט בסמכותו להטיל מבחן ללא הרשעה. כל שהמחוקק יכול היה לקבוע לעניין זה הוא מיניינם של הנתונים העיקריים, אשר אותם רשאי בית-המשפט להביא בחשבון, והם נסיבות העניין, ובכללם אופיו של הנאשם, עברו, גילו, תנאי ביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי, טיב העבירה שעבר וכל נסיבה מקילה אחרת (ראה סעיף 1 לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט-1969). תנאי נוסף הוא עונשי-טכני, והוא כי אין על הנאשם אותה שעה עונש מאסר על-תנאי שבית-המשפט רשאי לצוות על הפעלתו". כפי שעמדתי על כך בהרחבה לעיל, אמות המידה שקבע בית המשפט העליון בשאלה מתי ניתן להימנע מהרשעה אינן נוקשות ומטרתן להנחות אותנו בשאלה זו. 17. כעולה מתסקיר שירות המבחן המערער אדם נורמטיבי, העושה את המירב על מנת לבצע את עבודתו, בעל מוטיבציה להצליח ולשפר את פני בית הספר וכעולה מהמלצות רבות שסיפק הוא אף הצליח בכך. גם העדים שהעידו בבית המשפט קמא מצביעים על המאמץ והעבודה הרבה שהשקיע המערער כדי לקדם את בית הספר ולשנות את תדמיתו לתדמית חיובית. כך למשל, העיד עבדל מאגיד רמאדן, מוכתר בית חנינא, במסגרת הטיעונים לעונש: "אני הייתי רואה את חסן [המערער] מגיע בשעה 7 בבוקר לכביש כדי לסדר את הילדים. הוא לא היה עוזב את בית הספר עד שאחרון התלמידים היה עוזב... היה בעבר בלאגן. תוהו ובוהו. אני הייתי בתקופה של שמונה מנהלי בית ספר. הצלחת חסן בבית הספר הזה היתה הצלחה גדולה" (פרוטוקול מיום 30.11.2008, עמודים 46-45; ראו גם עדותו של קראוס, מנהל מחלקת החינוך אז, עמודים 51-50). גם פארג' דומיר, אביו של המנוח סיפר בעדותו כי תחת הנהלתו של המערער בית הספר עבר מקצה שיפורים: "אני לא רואה שהוא אשם במשהו. אני הנפגע, לא המדינה ולא בית הספר... אני חייב ליתן עדות על הבן אדם הטוב הזה... הבית ספר לפניו לא היה שווה... אפילו מחוץ לבית חנינא באים לבית הספר הזה בגלל שראנם [המערער] שומר תמיד, גם לפני המקרה. היום אני רואה הכל מסודר ויפה... זה לא בית ספר. זה כמו מסגד. שקט, בלי רעש. לא כמו פעם. את חסן אני לא מאשים" (שם, עמודים 46-47). כמו כן, סיפר דומיר כי גם לאחר התאונה המשיך וימשיך לשלוח את ילדיו לבית הספר בהנהלתו של המערער. למותר לציין, כי עדות אב ששכל את בנו בתאונה בשטח בית הספר לטובת מנהל המוסד אינה מובנת מאליה, והיא מחזקת את ההתרשמות החיובית מהמערער כמנהל מוערך. לכל האמור לעיל מתווספת העובדה שמדובר בעבירה ראשונה ויחידה של המערער ונראה כי אין סבירות שיעבור אותה שוב. גם בדבריו בפנינו המערער לא התנער מאחריות והביע צער על התוצאה הטרגית (פרוטוקול מיום 25.03.2010, עמוד 3). האם הרשעה תפגע בנאשם? 18. להרשעה במסגרת המשפט הפלילי יש משמעות חברתית בהדבקת אות קין על מצחו של העבריין, אות שמלווה אותו לשארית חייו. על כן, לצד החשש מפני העונש הצפוי, מושגת ההרתעה, לעיתים, גם באמצעות חשש מעצם ההרשעה בפלילים. כאמור, קיימות נסיבות יוצאות דופן בהן יימנע בית המשפט מהרשעה במקרה מסוים, לאחר שהגיע למסקנה, כי אין זה מן הראוי להדביק לנאשם תו של עבריין, אם בשל נסיבות הקשורות בעבירה שביצע ואם מפני שהפגיעה בו בעקבות הרשעה לא תהיה מידתית בנסיבות העניין (יהודית קרפ "המשפט הפלילי - יאנוס של זכויות האדם: קונסטיטוציונליזציה לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" הפרקליט מב 64, 114 (1995)). 19. מאז ארעה התאונה בשנת 1999 המערער מכהן כמנהל בית הספר, הן הפיקוח המקצועי והן ההורים מרוצים מעבודתו. המערער זכה לשבחים על עבודתו. מהיום שהחל לכהן כמנהל, בית הספר התקדם בצורה מרשימה. מהאמור בתסקיר המשלים של שירות המבחן מתברר, כי בין אם יורשע הנאשם ובין אם לא יורשע, יהיה צורך לשקול את המשך העסקתו כמנהל בית הספר. אם יורשע המערער יובא עניינו בפני וועדה מיוחדת, אשר דנה בעניינם של עובדי הוראה שהורשעו בפלילים או שהתיקים נגדם נסגרו מסיבה זו או אחרת. גם אם המערער לא יורשע אין רבותא שתימשך העסקתו. כל מקרה נבחן לגופו ואין למשרד החינוך נוהל או הנחיה אחידה בנידון. חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה ועד להגשת כתב האישום ומאז ועד לגזירת דינו 20. עניין נוסף אליו אבקש להתייחס הינו חלוף הזמן עד הגשת כתב אישום בעניינו של המערער. התאונה המצערת ארעה ביום 8.9.1999 וכתב האישום הוגש רק ביום 11.1.2004, כחמש שנים מאוחר יותר. אין ספק שמשך הזמן יצר אצל המערער ציפיות כי לא יועמד לדין. אמנם, עינוי דין הנגרם לנאשם לאחר הגשת כתב האישום הוא רב יותר מאשר עינוי דין עקב שיהוי בהגשת כתב אישום, שכן להגשת כתב אישום יש השלכות כלכליות, משפחתיות וחברתיות (ראו גם עמנואל גרוס "הזכויות הדיוניות של החשוד או הנאשם על-פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" מחקרי משפט יג 155, 168-167 (תשנ"ו-1996)). אך כאמור אין להתעלם גם מההיבט של השיהוי הרב בהגשת כתב האישום. 21. ככלל חלוף הזמן לא משפיע על החלטה אם להרשיע אלא מהווה שיקול לקולא בעניין העונש (ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל, סעיפים 343-336 לפסק הדין, טרם פורסם (31.12.2008)). כפי שנאמר: "לחלוף הזמן יש השלכה הן על האחריות הפלילית, והן על מידת העונש. הוא מקהה את הטעם החברתי והמשפטי שבמיצוי הדין... הוא מביא עמו טעם של מחילה והקלה" (רע"פ 1147/04 מדינת ישראל נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, סעיפים 33-32 לפסק הדין, טרם פורסם (14.4.2010), שגם בו סירב בית המשפט העליון לבטל את הרשעתו של אחד המערערים בשל היותו שותף למעשי הפרות חוק חמורים במשך שנים; השוו ע"פ 845/02 מדינת ישראל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית, סעיף 43 לפסק הדין, לא פורסם (10.10.2007)). יחד אם זאת, נקבע בפסיקה כי חלוף הזמן יכול להוות שיקול, במקרים מסוימים, שלא להרשיע נאשם, וקל וחומר, בעבירה מסוג עוון שנעברה במחדל והיא מסווגת כעבירת רשלנות. ויוטעם, בענייננו אין המדובר בשיהוי בהגשת כתב אישום בשל טעמים הקשורים, בין היתר, לטיבו של האישום, לאופיה ולמורכבותה של המאטריה העובדתית והמשפטית, כפי שהיה ברע"פ 11476/04, שם, סעיף 29 לפסק הדין). מעורבים נוספים הקשורים לפרשה שלא הועמדו לדין 22. כעולה מהסיפא של הכרעת הדין, בדומה לפסק דין אנג'ל, גורמים בעירייה לא טרחו לקרוא את חוזר מנכ"ל משרד החינוך מר בן-ציון דל (התשנ"ז) שכותרתו הינה "נוהלי בטיחות במערכת החינוך" (מוצג ת/20). במסגרת החוזר נקבעו נוהלי בטיחות וחלוקת התפקידים בין הגורמים השונים, שמטרתם להסדיר בטיחות תלמידי בתי הספר. גורמים בעירייה אף לא ידעו על קיומו של חוזר מנכ"ל משרד החינוך עד לאסון שפקד את משפחת כהן (פסק דין אנג'ל). המערער העיד, כי עד לתאונה לא קיבל את חוזרי מנכ"ל משרד החינוך. בכך, לדעת בית המשפט יש משום התנהגות רשלנית. סיכום 23. לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים בשאלה האם לקבל את הערעור ולבטל את הרשעתו של המערער, באתי לכלל מסקנה, כי בדומה לפסק דין אנג'ל, יש לקבל את הערעור. המדובר, לדעתי, בנסיבות מאד מיוחדות המצדיקות ביטול ההרשעה. העבירה שאותה עבר המערער נעברה בשל מחדלו. מחדלו - בכך שלא חסם את הכניסה לכלי רכב מהשער הצפוני של מתחם בית הספר, כניסה דרכה נכנס נהג הרכב הפוגע. כעולה מהתשתית הראייתית שהונחה לפנינו, המערער פעל לחסימת השער הצפוני אך לא זכה לשיתוף פעולה של הגורמים המתאימים בעיריית ירושלים, אשר אף הכשילו אותו. המערער יכול היה לעשות יותר להסרת הסכנה ולכן נקבע כי עבר את העבירה. יחד עם זאת - מבלי להתעלם מן התוצאה הקשה והמצערת בה קיפח תלמיד בית הספר את חייו - התרשמנו כי המערער מתפקד ללא דופי כמנהל בית ספר וזכה לשבחים רבים על פועלו. מאז האירוע לא נפל רבב על בגדו. בנסיבות אלה, נראה כי אין מקום לחשש כי ביטול ההרשעה יפגע ביסוד ההרתעה או בשיווין בפני החוק העומדים בבסיס דיני העונשין. השיהוי בהגשת כתב האישום, בחלוף חמש ממועד ביצוע העבירה, ומשאין מדובר בפרשה מסובכת, היווה אף הוא שיקול בהימנעות מהרשעת המערער. הרשעת המערער כיום, לאחר שנקפו אחת עשרה שנה מהאירוע, נראית לי תוצאה קשה למערער ובלתי מידתית. עוד יש לזכור, כי כמו בפסק דין אנג'ל, לא הועמדו לדין גורמים נוספים, בגין מחדליהם הרשלניים לכאורה. צירופן של כל הנסיבות דלעיל לכדי מארג אחד מוביל למסקנה, כי יש לבטל את הרשעת המערער. סוף דבר 24. הערעור מתקבל. יקבע כי המערער ביצע העבירה ללא הרשעה. המערער יבצע עבודות שירות לתועלת הציבור בהיקף של 150 שעות. השופטת א' אפעל-גבאי: אני מסכימה. השופט א' פרקש: אני מסכים.בית ספרגרימת מוות ברשלנותמקרי מוותדיני חינוךרכב