מתנה לילד לפני עיקול

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מתנה לילד לפני עיקול לטובת הבנק: רקע ועובדות שאינן שנויות במחלוקת המבקשת (להלן: "רוני"), היא בתו של המשיב מס' 2 (להלן: "גונן"). המשיב 1 (להלן: "הבנק") הינו תאגיד בנקאי אשר זכה בפסק דין כספי כנגד גונן, בתביעה משפטית, בגין חוב שיסודו בהלוואה לגונן. לאחר שניתן פסק הדין, הוטל ביום 01/09/07 צו עיקול לטובת הבנק, וכנגד גונן, על בית הרשום בלשכת רישום המקרקעין על שמו של גונן, והידוע כחלקה 25 בגוש 16692, (להלן: "הבית"). קודם להטלת העיקול, ביום 30/04/03 נחתם תצהיר העברת זכויותיו של גונן, ללא תמורה, לבתו רוני (ת/1 נספח ד'). בעקבות כך, אף דווחה העסקה לרשויות המס, והמיסים בגינה שולמו נכון לחודש 08/2003 (ת/1 נספח ה'). עובדות נוספות שאינן שנויות במחלוקת הן, כי ביום 24/06/96, במסגרת גירושיהם, חתמו אוסנת שגב (להלן: "אוסנת") וגונן שגב על הסכם ממון (ת/1 נספח ב'), וכן כי להסכם ממון זה ניתן תוקף של פסק דין על ידי בית הדין לענייני משפחה בת"א (ת/1 נספח ג'), ביום 27/06/96. באותו הסכם בסעיף 6, הוסכם כי בית, בתל עדשים, שזכויות החכירה בו מצויות בבעלותם בחלקים שווים, יישאר בחזקתה של אוסנת וכי תהיה לה הזכות להמשיך ולהתגורר בו עד 120 שנה, אולם היא התחייבה להעביר את הזכויות בבית על שם הילדים וכן לפנות את הבית, ולחלופין לשלם לילדיהם שכר דירה לפי מחיר שוק, במידה שתינשא או תעבור להתגורר עם גבר אחר תקופה רצופה של 6 חודשים לפחות. כמו כן, ניתנה לה הזכות באותו סעיף למכור את הבית ולרכוש תחתיו בית או דירה אחרת שתירשם גם היא על שם הצדדים שניהם. באותו מעמד ועל מנת להבטיח קיום ההתחייבות הנ"ל, הפקידו הצדדים ייפויי כח בלתי חוזרים המייפים את כוחה של עורכת דין רחל שגיא לחתום בשמם ובמקומם על כל המסמכים שידרשו להעברת הבית על שם ילדיהם. אין גם חולק כי הבית הנ"ל בתל עדשים נמכר בסופו של יום, וכי מאוחר יותר נרכש הבית בעפולה, כי לצורך רכישתו נתקבלה הלוואה מובטחת במשכנתא לגונן, וכי הזכויות בבית בעפולה נרשמו כולן על שם גונן. הדבר נעשה בשנת 1999. כאמור, בשנת 2003 בוצעה עסקת העברת הזכויות מגונן לבתו רוני. טענות המבקשת המבקשת ביקשה כי יוצהר שזכותה להירשם כבעלת הזכויות בבית הנ"ל, הרשומות כיום על שם אביה, קודמות לעיקול שנרשם לטובת הבנק ביום 04/09/07 על זכויותיו של גונן. לטענתה, זכויותיה קודמות בזמן ובמהות לאלו של הבנק. לטענתה, קיימת לה זכות בעלות מן הדין ומן היושר כיוון שזכותה בבית התגבשה זמן רב קודם לזכותו של המשיב 1 בעיקול. לטענתה, היא קיבלה את הזכויות ביושר ובתום לב בשנת 2003, וזאת לאחר שאמה החליטה שאין היא רוצה להחזיק בדירה כה גדולה, אולם באותה העת היה אחיה קטין ועל כן נרשמו הזכויות בדירה על שמה בלבד, תוך שחלקו של אחיה (להלן: "מור") נרשם בנאמנות (לטובתו) גם על שמה. כן טענה היא, כי זכויותיה נובעות מהסכם הממון הנ"ל שנכרת בין הוריה וקיבל תוקף של פסק דין עוד בשנת 1996, ואף קודם להתגבשות חובו של גונן כלפי הבנק. לטענתה, במועד רישום צו העיקול כבר עברו זכויות גונן אליה. היא הפנתה להלכת ע"א 189/95, בנק אוצר החייל בע"מ נגד אהרונוב, פ"ד נ (4) 199, שם נקבע כי במקרה בו נערכה עסקה מוקדמת בנכס, עיקול הנכס כפוף להתחייבות המוקדמת שקיבל על עצמו החייב בנוגע לנכס וכי אין ברישום עיקול כדי לשנות מזכות הנעבר בעסקה המוקדמת, שאף אם לא נסתיימה ברישום הרי היא זכות שביושר, מעין קניינית, במהותה. טענות הבנק בתשובתו לטענת הבנק נרשם העיקול לאחר שהתקבל פסק דין נגד גונן, וזאת ביום 29/05/08. עוד קודם למתן פסק הדין, ביום 01/09/07 הוגשה בקשה לעיקול זמני שאושרה, וזה אכן נרשם והוטל על הבית נשוא המחלוקת דנן. לטענת הבנק, החוב נשוא פסק הדין, נוצר כתוצאה מחוב שמקורו בחשבון אחר, משנת 2003. אותו חשבון היה של חברת נט-טרסט ישראל בע"מ, אשר לחובותיה ערב גונן, ואף שימש כמיופה כח בחשבון החברה הנ"ל, יחד עם ערב נוסף. נטען כי נכון ליום 01/04/03 עמד החוב בחשבונה של נט-טרסט על סך של 220,918 ₪. נוכח הסכמה בין הבנק לבין גונן והערב האחר, אלון שגב, (להלן: "אלון"), הוסכם בין היתר כי יפתח חשבון חדש על שם גונן (הוא החשבון נשוא כתב התביעה), וסך של 120,470 ₪ יועבר ממנו לזכות חשבון חברת נט-טרסט, וזאת לצורך סילוק חלק מהחוב המקורי. חשבון חדש זה על שם גונן נפתח ביום 24/11/03, ופעולת העברת התשלום בוצעה ביום 30/11/03 (לחשבון נט-טרסט). נטען כי בנסיבות אלה, ברי כי העיקול שהוטל על זכויות גונן בבית הוטל כדין ואין לבטלו. (הבנק אף טען, כי יש לצרף כמשיב נוסף את בנק משכן, שלטובתו רשומה משכנתא על הבית, אולם בקשתו זו נדחתה בהחלטה מוקדמת). נוכח האמור לעיל, ביקש הבנק לדחות את בקשת המבקשת ולחייבה בהוצאות. תגובת גונן לבקשה גונן לא הגיב בכתב לבקשה, אולם במהלך הדיונים הבהיר שהוא מסכים לבקשת המבקשת ואף תומך בה. חומר הראיות מטעם המבקשת העידו המבקשת עצמה, אמה הגב' אוסנת שגב וגונן בעצמו. עדויותיהם הראשיות הוגשו בתצהירים, אליהם צורפו נספחים שונים. מטעם הבנק העידה הגב' שושנה שניידר וגם לתצהירה צורפו נספחים שונים. העדים כולם נחקרו בחקירות נגדיות ובתום הדיון נשמעו סיכומים בעל פה. המבקשת ביקשה שאביה גונן, יסכם בשמה וכך נעשה. סיכומי המבקשת בסיכומיה חזרה המבקשת וביקשה לקבל את בקשתה, תוך שהיא חוזרת על טענותיה ופירוט העובדות. היא שבה וטענה, באמצעות אביה כי זכויותיה קודמות לכל חוב או עסקה שנוצרו בין אביה לבין הבנק, ועל כן מן הדין להיעתר לבקשתה. לטענותיה אלה הצטרף גם אביה, המשיב 2. סיכומי הבנק לטענת נציגת הבנק לסיכומיה, שואבת המבקשת את זכויותיה בבית נשוא המחלוקת מכוח הסכם הממון משנת 1996, אולם הסכם זה לא יצא אל הפועל, שכן התנאים שנקבעו בו שלפיהם תועברנה זכויות גונן ואוסנת אל ילדיהם (וביניהם במידה שתינשא בשנית אוסנת, או תתגורר עם גבר אחר מעל חצי שנה), לא נתקיימו כלל ועל כך אין מחלוקת. עוד נטען מצידה, כי על אף שהסכם הממון קובע בעלות משותפת בין גונן לאוסנת, בפועל נרשם הבית שנרכש בעפולה רק על שם גונן, והוא אף זה אשר נטל משכנתא לצורך רכישתו ומשלם אותה. כן נטען, כי בעוד שלפי הסכם הגירושין ניתנה לאוסנת הזכות לגור בבית עד גיל 120, מתגורר בו כיום גונן ואילו אוסנת שוכרת דירה אחרת בעפולה. כן נטען, כי בעוד לפי הסכם הממון הופקדו מסמכים לצורך העברת זכויות על שם ילדי בני הזוג, הרי שבפועל נחתמה ככל הנראה עסקת המתנה בין גונן למבקשת, ובנאמנות לבנו. צוין כי, לבקשה לא צורפו מסמכי הנאמנות, לרבות אישורים על דיווח עסקת הנאמנות לרשויות המס, וכן לא צורף תצהיר מטעם בנם מור, אחי המבקשת. נוכח העובדות הנ"ל, נטען כי הסכם הממון שעליו מבוססת הבקשה, הינו חסר כל נפקות משפטית ועובדתית שכן הצדדים בעצמם הפרו כל אחד מתנאיו, ובמיוחד אלו הנוגעים לבית. עוד נטען כי, עסקת המתנה נחזית כפיקציה, שכולה נועדה לצורך הברחת נכסי גונן, וכן לצורך התחמקות מתשלום חובותיו לבנק. נטען כי, הוא זה המתגורר בבית, משלם את המשכנתא בגינו, וכן את התשלומים השוטפים, ותמוהה מאוד ויתורה של גרושתו על זכויות הבעלות מבלי שיתקיימו התנאים האמורים בהסכם הממון. כן נטען כי, אי הסדרת זכויות הבת על הבית משך למעלה מ-4 שנים לפני רישום העיקול, מדברת בעד עצמה. על כן, כך נטען, יש להעדיף את זכות הבנק על פי העיקול, על זכות המבקשת. באשר להלכת אהרונוב, נטען כי אין המבקשת יכולה להיבנות ממנו, שכן אף אחד מן המרכיבים בהלכת אהרונוב לא נתקיים, ובין היתר אין מדובר בעסקת מכר, אין מדובר בעסקה בתמורה, וכן לא נרשמה הערת אזהרה. עוד נטען, כי בפסק דין בעניין בנק המזרחי, ע"א 790/97, שהינו מאוחר להלכת אהרונוב, נקבע מפי כב' הנשיא דאז ברק, כי הזכות שביושר כפופה לחובה לנהוג בתום לב, והפרת חובה זו עלולה להביא לשלילת עדיפותו של קונה. בית המשפט הופנה גם להלכת גנז, ע"א 2643/97, ממנה ציטט כב' הנשיא ברק בפרשת בנק המזרחי. עוד נטען כי, בניגוד לטענת המבקשת, יכולה להירשם משכנתא לטובת מי שאיננו הקונה, כי דפי החשבון שהוגשו מהווים ראיה מוסדית וכן כי אי רישום הערת אזהרה על ידי המבקשת צריך להיזקף לחובתה. נטען עוד, כי המשיב, שנכנס לכלא בשנת 2004, הקדים ועשה מעשה של העברת זכויות לבתו, ויש בכך ניסיון להברחת הנכס. הבנק ביקש לדחות את התובענה. אדון להלן במחלוקת שבין הצדדים דיון מרבית העובדות, כפי שפורטו לעיל, ברקע, אינן שנויות במחלוקת. השאלה העיקרית השנויה במחלוקת היא, האם גוברת זכותה של המבקשת, שהוענקה לה על ידי אביה בשנת 2003, על עיקול שהוטל לטובת הבנק בשנת 2007. עניין לנו ב"התנגשות" בין זכות, שניתנה בעסקת מתנה, לבין עיקול שניתן לטובת נושהו של נותן המתנה. מסעיף 11 לתצהיר המבקשת עולה ללא כל ספק כי הזכויות בבית ניתנו לה במתנה, ללא תמורה. לטענת המבקשת, נובעת זכותה מהסכם הגירושין שנערך בין הוריה בשנת 1996. עיון מדוקדק בהסכם הגירושין ובתנאיו בכללותם, מלמד כי אין הטענה משוללת יסוד, הגם, כי מבחינה משפטית טהורה, לא בוצעה עסקת העברת הזכויות ע"ש המבקשת בדרך שהותוותה בהסכם הגירושין (שם הותנה כי זכויות הורי המבקשת תועברנה אל המבקשת ואחיה בחלקים שווים בהתקיים שני תנאים, שאין חולק, וגם המבקשת ועדיה הודו בכך, שלא נתקיימו). במה דברים אמורים? עיון בהסכם הגירושין מלמד כי גונן, ויתר מחד, למעשה על זכויות נלוות לזכות החכירה שהייתה לו בבית שבתל עדים (לרבות זכות למגורים) עד לגיל 120 של גרושתו אוסנת בעוד שמאידך, התחייב הוא לשאת בכל תשלומי המשכנתא שרבצה על הבית בתל עדשים (בו גר עד לגירושיהם), כמותנה בסעיף 6.4 להסכם הנ"ל. בהסכם הובטח גם (סעיפים 6.3 ובהתאמה 6.5) כי במידה שתבחר גרושתו אוסנת לפתח מערכת יחסים זוגית חדשה, יועברו הזכויות בבית מיידית ע"ש ילדיהם, המבקשת ואחיה. גונן אף התחייב לשאת בדמי מזונות לילדיהם המשותפים בסך 4,000 ₪ לחודש, נכון לשנת 1996, ובנוסף הסכים לשלם לגרושתו תשלום חודשי (שכונה בהסכם בסעיף 5 "השתתפות הבעל בהוצאות האישה"), בסך 1,500 ₪ (צמוד למדד) למשך כל ימי חייה (כל עוד לא תפתח מערכת זוגיות חדשה). מחומר הראיות שהוצג בפניי, לרבות העדויות עולה בבירור כי על אף החלטתם להתגרש, שררו בין גונן לאוסנת יחסי אמון וכי לאוסנת ניתנה זכות פעולה בחשבון של גונן אף לאחר גירושיהם, לצורך מימון הוצאותיה והוצאות ילדיהם (עדות גונן עמ' 10 ש' 7). עוד מלמד ההסכם עצמו (ראה סעיפים 11-10) כי גונן התחייב בהסכם הגירושין להעביר לגרושתו אף את רכבם המשותף וכן כספים שצרכו במשותף, וכן לקחת על עצמו תשלום של חובות משותפים. גונן אף התחייב כי ילדיהם המשותפים יישארו מוטבים לפי פוליסת ביטוח חיים בחברת מגדל, שרכש קודם לכן. כל אלה מלמדים, כי מבחינת גונן כוונתו הייתה כבר אז (שנים רבות קודם להיווצרות החוב נשוא ערבותו לבנק), כי בסופו של דבר, וכל עוד אין הדבר פוגע בזכות הדיירות של גרושתו, תועברנה הזכויות בדירה ע"ש ילדיו, מור והמבקשת. הדבר גם מלמד כי על אף גירושיהם שררו בין אוסנת לגונן יחסי אמון. אמנם, בסופו של דבר נמכר הבית בתל עדשים ותחתיו נרכש בית אחר בעפולה, על שמו של גונן בלבד, אולם שוכנעתי כי בית זה (נושא התביעה דנן), על אף שנרשם על שמו של גונן בלבד, נועד גם הוא להיות מוקנה, בסופו של דבר, לילדיהם המשותפים, בדומה לייעודו של הבית בתל עדשים. (ראה: - עדות גונן עמ' 10 ש' 4, עמ' 11 ש' 12. עדות אוסנת עמ' 14 ש' 28 ואילך. תצהירי אוסנת, גונן והמבקשת). נתתי אמון מלא בעדויות אוסנת והמשיב 2, כי הבית שנרכש בעפולה, נרשם ע"ש המשיב 2 בשל כך שלאוסנת לא הייתה היכולת הכלכלית לשאת ביתרת הסכום בסך 100,000 דולר, שנדרשה לשם רכישתו לאחר מכירת הבית בתל עדשים. משום כך, לפי הסבר זה, נרשם הבית ע"ש המשיב 2, אשר קיבל כהלוואה מובטחת במשכנתא את הסך הנ"ל מבנק משכן. מצאתי כמהימנה גם את עדות עדי המבקשת לגבי הטענה כי למבקשת נשמרה הזכות לגור גם בבית הנ"ל עד 120 שנה (כפי שהותנה בהסכם הגירושין, לגבי הבית בתל עדשים), על אף שכבעלים נרשם המשיב 2. עדויות אלה של עדי המבקשת, תאמו ביניהן, ולא נסתרו ע"י ראיה חיצונית כלשהיא. אני קובע על כן, על יסוד האמור לעיל, כי על אף שבסופו של יום התחייב אביה של המבקשת לתת לה במתנה את זכויותיו (שנרשמו על שמו בלבד) בבית שנרכש בעפולה, הרי שאין מדובר אלא במימוש אותה כוונה מקורית מוסכמת שבין הורי המבקשת בהסכם הגירושין. כן אני קובע, כי הבית בעפולה נרכש מכספי מכירת הבית בתל עדשים, בתוספת הלוואה מובטחת במשכנתא שקיבל גונן בסך כ - 100,000 דולר. מהותו של הסכם המתנה שבין המבקשת לאביה אין חולק, כי עסקת המתנה הנ"ל בין המבקשת לבין אביה, לא נסתיימה ברישום (אף לא נרשמה הערת אזהרה בגינה). לא נטען גם מצד המבקשת ולא הוכח בפניי מימלא, כי אביה של המבקשת, המשיב 2, הודיע בהודעה בכתב (כדרישת חוק המתנה), כי הוא מוותר על זכותו לחזור בו מעסקת המתנה. כמו כן, לא נטען וממילא לא הוכח, כי המבקשת שינתה את מצבה בהסתמך על התחייבות אביה לתת לה את הדירה במתנה. אפילו את המיסים בגין העסקה שילם אביה (ראה סעיף 10 לתצהיר האם, אוסנת שגב, הסותר את המוצהר בתצהיר המבקשת ואביה לפיהם שילמו המבקשת ואביה יחדיו את המיסים). בנסיבות אלו, מדובר במתנה שטרם הוקנתה, משמע, מדובר בעסקת מתנה שהמשיב 2 רשאי עדיין לחזור בו ממנה ולבטלה, זאת נוכח הוראת ס' 5 לחוק המתנה. טענת הבנק להברחת נכסים מדובר בטענה לביצוע מעשה מירמה, ובכגון זו, מוטל על הטוען אותה נטל הוכחה מוגבר. לטעמי, הבנק לא הוכיח טענתו זו, ויש לדחותה. ראשית, הוכח בפני, אף מתוך עדות נציגת הבנק, הגב' שושנה שניידר, כי ההליכים המשפטיים כנגד המשיב 1, החלו עם הגשת תביעה נגדו בחודש 08/2007, היינו, יותר מ-5 שנים לאחר שנכרתה עסקת המתנה (זו נכרתה ביום 30/04/03). כמו כן, החשבון בו נצברה יתרת החוב, בגינה הגיש הבנק את התביעה כנגד המשיב 2, נפתח רק בחודש 11/2003, היינו, 7 חודשים לאחר שעסקת המתנה נכרתה (על כך הוצהר מפורשות בסעיף 11 לתצהיר הגב' שניידר מטעם הבנק). שנית, מעדויות המבקשת, אמה, הגב' אוסנת שגב וכן גונן, עלה באופן ברור כי היוזמה להעברת הזכויות הייתה זו של האם, שגרה אז בדירה, זאת היות שילדיה עברו לגור מחוץ לבית, וכי היא עצמה התקשתה להמשיך ולגור בבית כה גדול וביקשה לעבור ולגור בדירה קטנה יותר. עדויות אלה לא נסתרו, לא על ידי ראיה חיצונית ולא בינן לבין עצמן, והתרשמתי כי דברי אמת הן. לא שוכנעתי בטענת הבנק כי העברת הזכויות למבקשת נעשתה למראית עין בלבד. לו כך היה, ניתן היה לצפות כי העברת הזכויות תסתיים ברישום תוך זמן קצר, מה שיביא להקניית הזכויות באופן סופי, ואף תירשם לכל הפחות הערת אזהרה. דווקא ההתנהלות הלא חפוזה בעניין הרישום יש בה כדי לשלול את הטענה לרצון להבריח נכסים. מה גם, כפי שכבר קבעתי קודם, שוכנעתי כי מדובר במימוש אותה כוונה מקורית, שבסופו של דבר תועברנה הזכויות בבית ע"ש המבקשת ואחיה, כפי שהוסכם בהסכם הגירושין. אני דוחה על כן את הטענה כי הסכם המתנה הינו למראית עין בלבד. המסגרת הנורמטיבית עד למתן פסק הדין בע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ. אהרונוב (להלן - פרשת "אהרונוב"), חלה על סוגיית ההתנגשות בין זכותו של רוכש מקרקעין לבין זכותו של נושהו של המוכר, שלטובתו הוטל עיקול על המקרקעין, מאוחר לעסקת המכר (שלא הושלמה ברישום), ההלכה שנקבעה בע"א 178/70 בוקר נ. חברה אנגלו ישראלית, פ"ד כ"ה 2, 121 ( להלן - " הלכת בוקר") " 13. הילכת בוקר הבהירה, כי המצב ששרר במשפטנו בטרם חוקק חוק המקרקעין, שונה על-ידי החוק. השינוי נבע מביטול הזכויות שביושר. על-פי דיני היושר, נחשב מי שבידיו התחייבות חוזית למכור לו את המקרקעין, כבעל "זכות קניין שביושר", ותווית קניינית זו העניקה לזכותו תוקף כלפי צדדים שלישיים, למעט כלפי רוכש בתמורה ובתום-לב, ואילו עם ביטולן של הזכויות שביושר הופשטה ההתחייבות לעשות עיסקה במקרקעין מסממניה הקנייניים והיא הפכה להיות זכות חוזית גרידא. ככזו, אין להתחייבות שלא קיבלה ביטוי במרשם תוקף כלפי צדדים שלישיים. כל עוד בידי הרוכש זכות אובליגטורית בלבד, הנכס הוא בבעלות המוכרת, נושיו של האחרון רשאים לעקלו והעיקול עדיף על זכותו של הרוכש". (מתוך- ע"א 95 / 189 בנק אוצר החייל בע"מ נ' מזל אהרונוב נג (4) 199, עמוד 217). בפרשת אהרונוב שונתה ההלכה שנקבעה בענין בוקר. באותה פרשה התחרו זו כנגד זו זכותה של בת זוגו של בעל המקרקעין, על פי הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק דין אל מול עיקול מאוחר יותר שהוטל לטובת נושהו של בעל המקרקעין הנ"ל. בית המשפט הפך את הילכת בוקר הנ"ל וקבע כי זכותה של בת הזוג קודמת. רב חברי ההרכב המורחב בססו את הנמקתם על יסוד הוראת סעיף 9 לחוק המקרקעין הקובעת: "התחייב אדם לעשות עסקה במקרקעין ולפני שנגמרה העסקה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעסקה נוגדת, זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה, אך אם השני פעל בתום-לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום-לב - זכותו עדיפה". נומק, כי זכותו של נושה, שאיננו רוכש שני של המקרקעין, ואשר חיובו אינו קשור ביסודו למקרקעין, לא יכולה להיות טובה יותר מזו של רוכש שני בתנאיי ס' 9 הנ"ל, ואם רוכש שני, אינו זכאי למקרקעין הנ"ל בתחרות מול רוכש ראשון, אף אינו יכול לרשום עיקול על המקרקעין להבטחת החזר הכספים ששילם עבורם למוכר, וודאי שאפשרות שכזו אינה עומדת לנושה "חיצוני" שחובו לא נוצר כלל בזיקה למקרקעין הנ"ל. (ראה חוו"ד של הנשיא ברק בפרשת אהרונוב הנ"ל). יודגש כבר עתה, כי בפרשת אהרונוב ניתנה ההתחייבות להעברת הזכויות כנגד תמורה ולא במסגרת עסקת מתנה. כשנתיים לאחר שניתן פסק הדין בפרשת אהרונוב, באה בפני בית המשפט העליון שוב סוגיית התחרות, בין מי שלטובתו ניתנה התחייבות להעברת זכויות במקרקעין, בין נושהו של הבעלים הרשום , שלטובתו נרשם עיקול מאוחר למועד מתן ההתחייבות . בע"א 1516/99 לוי נ. חיג'אזי (פ"ד נה(4), 730 -להלן: "פרשת לוי"), חתם חיג'אזי, בשנת 1986, על ייפוי כח המייפה את כוחה של רעייתו להעביר מקרקעין שבבעלותו, על שם ילדיהם. שנים לאחר מכן, החלו עסקיו לעלות על שרטון והוא נקלע לחובות רבים כלפי נושים שונים וביניהם לוי הנ"ל. בתקופת היווצרות החובות הנ"ל, נרשמו על חלק מן המקרקעין הנ"ל הערות אזהרה לטובת ילדיו, ועל חלקן האחר לא נרשמו הערות אזהרה. בשלב מסוים אף הוכרז הוא כפושט רגל. בית המשפט המחוזי אשר דן בתחרות הנ"ל שבין נושיו של חיג'אזי לבין ילדיו, דחה את טענת הנושים כי לא נתקיים הסכם מתנה אמיתי בין חיג'אזי לבין ילדיו כבר בעת חתימת ייפוי הכח, וכן את הטענה כי הסכם זה נוצר מאוחר יותר למראית עין, וכדי להבריח את נכסיו. כמו כן קבע, הן לגבי המקרקעין שלגביהם נרשמו הערות אזהרה (שבוטלו עת ניתן במעמד צד אחד פסק דין בהעדר התייצבות מטעם ילדיו, שבוטל מאוחר יותר והן חודשו לאחר מכן), והן לגבי המקרקעין שמלכתחילה לא נרשמו עליהן הערות אזהרה, כי זכויות בניו של חיג'אזי גוברות על זכויות הנושים מכוח העיקולים. על קביעה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון, על ידי הנושים. כב' הש' פרוקצ'יה, בחוות דעתה קיבלה את טענות לוי, הנושים, שלפיהן לא היה מקום לקביעה, ולא הוכח על ידי ילדיו של חיג'אזי, שנכרת הסכם מתנה במסגרת מתן ייפוי הכח. כב' הש' פרוקצ'יה קבעה כי ייפוי הכח ייסד שליחות בלבד, ולא היווה הסכם מתנה. יתר על כן, קבעה כב' הש' פרוקצ'יה, כי אפילו תניח היא, שנכרת הסכם מתנה כבר במועד מתן ייפוי הכח, אזי הואיל שבהסכם מתנה שטרם נסתיים ברישום מדובר, הרי יש לסטות מן ההלכה שנקבעה בפרשת אהרונוב, אשר ביסודה עמדה העובדה כי ההתחייבות שניתנה הייתה התחייבות בתמורה ולא במתנה. בכל הנוגע להתחייבות לרשום זכויות במקרקעין, על יסוד הסכם מתנה שלא הושלמה, סברה היא כי הרציונל שחל בפרשת אהרונוב, ואשר הביא לייחוס זכות "מעין קניינית", לקונה בעסקת המכר, אינו בהכרח חל גם מקום בו מדובר בעסקת מתנה. לדבריה: "מסתמנת הבחנה מהותית בין קונה בעיסקת מכר לבין מקבל הבטחה למתנה במרחב הציפיות הראויות להגנה. ראשית, הקונה רוכש נכס בתמורה בין שכבר שילם את מלוא המחיר עבורה ובין שנותר חייב למוכר את התשלום, כולו או חלקו. נהנה בהסכם מתנה מקבל הבטחה לנכס בבחינת הענקת חסד בלא תמורה כלל. הגנה מוגברת על ציפיות קונה בעיסקת מכר נובעת, בין היתר, מעובדת תשלום התמורה. אך טבעי הוא כי השיטה תגן ביתר שאת על מי ששילם תמורה או התחייב לשלמה לעומת זה שמלכתחילה הובטחה לו מתת חסד (דויטש, שם [26], בעמ' 311). אכן, נמתחת הבחנה בין עיסקת מתנה שטרם הושלמה לבין עיסקה אחרת מבחינת עוצמת זכויותיו של מקבל הזכות, והדבר תואם את רגש הצדק ואת הצרכים החברתיים השונים, כדברי פרופ' ד' פרידמן, במאמרו "מושג התמורה בחקיקה הישראלית" [27], בעמ' 40: ההבחנה בין עיסקת מתנה לעיסקה אחרת היא, הבחנה התואמת את רגש הצדק ומשרתת מטרות חברתיות נכונות. הבחנה זו עולה בקנה אחד עם ההשקפה המקובלת אשר לפיה צריכים לחול כללים שונים לגבי שתי קטגוריות אלה". שנית, זכותו של מקבל התחייבות למתנת מקרקעין היא זכות שברירית במובן הזה: הקניה שלמה של מתנה במקרקעין הינה עיסקה במקרקעין המצריכה רישום במרשם בשם המקבל, וכל עוד לא בוצע הרישום לפנינו התחייבות לתת מתנה הנשלטת על-ידי סעיף 5 לחוק המתנה. הוראה זו מונה מקרים מספר שבהם רשאי נותן המתנה לחזור בו מן ההתחייבות: האחד - כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, זולת אם ויתר הנותן בכתב על רשות זו (סעיף קטן (ב)). המצבים האחרים מפורטים בסעיף קטן (ג), הקובע: מלבד האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן". קשת המקרים שבהם רשאי נותן המתנה לחזור בו מן המתנה, כל עוד לא הושלמה ההקניה, היא רחבה מאוד, בכפוף לעמידה בדרישות תום-הלב, ואין לדמותה לחוזה מכר המקנה לקונה מכוחו זכות משפטית מוצקה ומגובשת, ויכולת המוכר לסגת ממנו מוגבלת ומצומצמת ביותר. חזרה ממתנה מבטלת את התחייבות הנותן לא רק מכאן ולהבא אלא גם למפרע, כאילו לא נעשתה מעולם. זכות החזרה אינה מוגבלת בזמן, ובלבד שהמתנה לא הושלמה ומקבל המתנה לא שינה מצבו לרעה והיא אינה מחייבת הודעה בכתב. נותן המתנה פטור מפיצוי או מאכיפה שכן לא הפר חוזה אלא ניצל זכות שהדין הקנה לו (ראבילו בספרו הנ"ל [22], בעמ' 359-358). במצבים האמורים בסעיף 5(ג) - קרי, התנהגות מחפירה של מקבל המתנה או הרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן - מוקנית זכות חזרה לנותן המתנה ללא הגבלות אפילו ויתר הנותן בכתב על זכותו לחזור בו ואפילו אם הנהנה שינה את מצבו בהסתמך על המתנה (ראבילו, שם [22], בעמ' 384). וכך, עוצמת התחייבותו של נותן המתנה לתת אותה ולא לחזור בו ממנה חלשה מזו של מתקשר בחוזה אחר, והוא הדין במשקל ציפיותיו של הנהנה, וכבר נאמר כי משקל ההסתמכות על ההתחייבות לתת מתנה הוא "כמשקל נוצה" לעומת משקל זכותו של הנותן לחזור בו (דברי השופט טירקל בע"א 350/96 וייסר נ' שביט [16], בעמ' 813). ראה גם: ראבילו, שם [22], בעמ' 111; פרופ' ד' פרידמן "תורת התמורה בחקיקה הישראלית החדשה" [28], בעמ' 156. הזכות לבטל מתנה בהתקיים אחד התנאים הללו עשויה לעבור ליורשי הנותן או למנהל עיזבונו או לנאמן בפשיטת רגלו הבא בנעליו (ראבילו, שם [22], בעמ' 384, 387). כנגד זכות מקבל המתנה שלא הושלמה ברישום, על מאפייניה האמורים, עומדת זכותו של נושה החייב - נותן המתנה, המבקש להיפרע מנשייתו. במקרה שלפנינו, בעת שנצמח החוב הפסוק, לא הייתה רשומה על המקרקעין הערה אזהרה לטובת מקבלי המתנה. הנושה הינו בעל עיקול המוחזק כזכות חלשה במידרג הזכויות. מהו יחס הזכויות בין גורמים אלה? מה היחס בין הציפיות המוגנות של מקבלי המתנה לבין אלו של הנושה הכספי? האם יפעל כאן הכלל כי בהתנגשות בין חיוב בתמורה לבין חיוב חינם יש להעדיף את החיוב בתמורה, משקיים אינטרס חברתי וכלכלי חזק יותר בהעדפתם? האם ייושם כאן הכלל כי "אין אדם נדבן אלא אם שוחרר מחובות"? (LIBERATOS NEMO LIBERATOS NISI -ראבילו, שם [22], בעמ' 112-111). שאלות אלה קשות למתן תשובות גורפות. נראה על פני הדברים, כי המענה להן עשוי להיות שונה במצבים שונים בהתאם ליחס בין האינטרסים המוגנים של כל אחד מהצדדים במקרה המסוים. כך, למשל, ייתכן כי ראוי להבחין בין מקבל מתנה היכול באופן טכני לרשום את הקניית המקרקעין או לפחות הערת אזהרה במרשם והתרשל או נמנע מעשיית הדבר מסיבות אחרות, לבין זה אשר אינו יכול מבחינה טכנית לבצע רישום כזה שכן המקרקעין אינם רשומים במרשם המקרקעין. עשויה להיות חשיבות גם לבחינת מצבו של הנושה הכספי של נותן המתנה בקשר לשאלה אם בעת היווצרות החוב לזכותו ידע, או היה יכול לדעת, כי המקרקעין שמהם היה יכול לממש את נשייתו הובטחו במתנה על-ידי החייב לצד שלישי, ואם יכול וצריך היה להטיל על המקרקעין עיקול בשלב מוקדם כדי להבטיח את יכולת מימוש חובו קודם למועד שבו עשה זאת בפועל (ראה מ' דויטש "נפילתה(?) ועלייתה של הזכות שביושר במשפט הישראלי - המשפט בעקבות המציאות" [29], בעמ' 340-339). עשויה להיות רלוונטיות גם למצבו הכלכלי של נותן המתנה - החייב בעת שנושהו מבקש לממש את חובו. אם מצבו אותה עת הורע באופן משמעותי ונתונה לו זכות מכוח סעיף 5(ג) לחוק המתנה לחזור בו מן המתנה, כי אז קיומה של זכות כזו עשוי להחליש את מעמדו של מקבל המתנה ביחס לנושהו של נותן המתנה בתחרות הזכויות ביניהם, ובהליכי פשיטת רגל נתונה זכות חזרה כזו לנאמן. אכן, בסדר הדברים הרגיל אין לנושה ציפייה להיפרע את חובו דווקא מנכס מסוים. לא כך הוא כאשר החייב נקלע לקשיים כלכליים והופך אינסולבנטי. בנסיבות כאלה משקל ציפיותיו הלגיטימיות של הנושה להיפרע מהנכס שנותר למימוש עולה באורח ניכר. 34. אין צורך בהכרעה גורפת בשאלות אלה על דרך ההכללה, שכן מקרה קונקרטי זה נתון לבחינה בהתאם לנסיבותיו ומאפייניו המיוחדים". (ע"א 99 / 1516 מרים לוי נ' נזיה חיג'אזי נה (4) 730, עמוד 762-764). באותה פרשה נותרה דעתה זו, דעת יחיד, שכן יתר חברי ההרכב (כב' הנשיא ברק והש' זמיר), הסכימו לתוצאה אליה הגיעה מפאת קביעתה כי לא הוכח הסכם מתנה כלל, ובעניין התחרות בין העיקול לבין הזכות על פי הסכם המתנה, סברו שיש להותיר את העניין בצריך עיון. ביום 13.12.04, דן בית המשפט העליון שוב בערעור שבבסיסו עמדה שאלה התחרות בין זכותו של רוכש דירה עפ"י הסכם, לבין נושהו של המוכר, שלטובתו הוטל עיקול כנגד בעל המקרקעין. העניין נדון בע"א 790/97 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ. אברהם גדי (פ"ד נט (3), 697, -להלן: "פרשת בנק המזרחי"). בפרשת בנק המזרחי, היו ה"ה כרמל, רשומים כבעלי דירה. הם מכרו אותה למשיב, והעסקה דווחה לרשויות המס ואף שולמה כל התמורה בגינה, ונתקבלה החזקה בדירה, אך העסקה לא הושלמה ברישום. לימים נצבר חוב של כרמל לבנק המזרחי, ללא קשר לדירה, ולאחר מכירתה למשיב, נעשה הסדר פריסת חובות שלא קוים על ידי יורשיו של כרמל ועל כן הוגשה תביעה בגין החוב ויחד עימה הוטל עיקול זמני על הדירה. בית המשפט המחוזי בת"א שבפניו נדונה התחרות בין העיקול הרשום, לזכותו של הרוכש (גדי), קבע כי זכותו של הרוכש גוברת על זכות הבנק, בנימוק שהבנק לא נהג בתום לב, שכן נתן את האשראי לכרמל, לאחר מכירת הדירה, מבלי שידע כלל על קיומה, שכן, על קיומה נודע לו מאוחר יותר, עת לא הוחזרו החובות. הבנק גם ידע שכרמל אינם מתגוררים בדירה, והתעלם מן העובדה כי החזקה בה נמסרה זה מכבר לגדי, הרוכש. על פסק הדין הנ"ל הוגש הערעור. כב' הש' ברק שדן בערעור, קובע כי המסגרת הנורמטיבית הינה הילכת אהרונוב הנ"ל, אולם, בד בבד עם הילכת אהרונוב, על בית המשפט לבחון את נסיבות העניין לאור דוקטרינת תום הלב החלה גם במסגרת דיני הקניין וגם בגדריו של חוק המקרקעין, והיקף דרישת תום הלב עשוי להשתנות, על פי גדרי הזכויות המשפטיות הנידונות. נקבע כי עיקרון תום הלב חולש גם על התחרות בין בעל עסקה ראשונה, לבין נושה של המוכר/מעקל, וכי עדיפותו של הקונה אינה אבסולוטית, והיא עלולה לסגת מפני עיקרון תום הלב, שכן, גם זכויות שביושר, שרכש הרוכש בעל העסקה הראשונה, כפופות לחובת תום הלב, ואי עמידה בדרישות תום הלב, עלולה להביא לשלילת עדיפותו. כב' הש' ברק מציין, כי בפרשת אהרונוב, הוא לא נדרש לשאלה זו לאור נסיבותיה. עוד קבע הוא: "כי בעיקרון, במצב הדברים הטיפוסי, אין הקונה מפר, באי רישומה של הערת אזהרה, את חובת תום הלב כלפי מעקל שהטיל עיקול לאחר היווצרות זכויות הקונה. אי רישום הערת אזהרה אינו שולל את עדיפותו הקניינית בנכס". כן קובע הוא כי המחדל מאי רישום הערת האזהרה לא גרם ל"תאונה משפטית" במובן של עסקאות נוגדות בין רוכש ראשון לרוכש שני, וחובת תום הלב, אין פרושה אחריות מוחלטת לכל התנגשות כלכלית. כן קובע הוא, בבוחנו את שאלת ההסתמכות כי לבעל התחייבות לעסקה מבעל המקרקעין, אינטרס הסתמכות גדול לאין שיעור מאינטרס ההסתמכות של המעקל, שכן: "המעקל אין לו, על דרך העיקרון, אלא מה שיש לחייב - אמור הוא לבוא בנעלי החייב - ואילו הזכאי לעסקה סומך על בעל הקרקע כי התחייבות חפה מכל פגם וכי לא נפלה בה כל סרחה". כן קובע הוא בעניין זה, כי טיב הזיקה לנכס של מעקל פחות מטיב הזיקה של בעל העסקה. שכן, בעוד לבעל העסקה (הרוכש) אינטרס קונקרטי בנכס, הרי שלמעקל רק אינטרס להיפרע את חובו. נשייתו לא קשורה כלל לנכס הנמכר, ולכאורה יכול הוא אף להיפרע את אותה נשייה מנכסים אחרים של החייב. מכאן מסקנתו שאי רישום הערת אזהרה אינו מנוגד לעיקרון תום הלב במצב טיפוסי של תחרות בין קונה לבין מעקל. בסופו של דבר, דחה בית המשפט העליון את הערעור והותיר את קביעת בית המשפט המחוזי על כנה. שוב יודגש כי בפרשת בנק המזרחי ההתחייבות שניתנה לביצוע עסקת מקרקעין הייתה בתמורה ולא במתנה. בשנת 2008 שוב באה הסוגיה לפתחו של בית המשפט העליון בע"א 11502/05 אילנה לאניאדו נ. הולנד ישראל בע"מ ( - להלן: "פרשת לאניאדו"). הפעם, כמו בפרשת לוי, התחרו זו מול זו זכותו של מקבל מתנה שלא בתמורה, אל מול זכותו של נושיו של בעלי הקרקע, נותן המתנה, שרשמו עיקול לטובתם על המקרקעין, לאחר כריתת הסכם המתנה. באותו מקרה, הייתה הגב' בלה אבדור ז"ל (להלן:- "הבעלים"), בעלי זכויות שכירות של דירת מגורים בת"א. בשנת 1997 חתמה היא על תצהיר ובו העבירה לבתה ולשני ילדיה של בתה (להלן:- "מקבלי המתנה"), את זכויותיה במתנה וללא תמורה. שנים קודם לכן, חתמה היא, יחד עם שותפיה לתאגיד (להלן:- "חברת אבדור") על כתב ערבות לטובת המשיבה (חברת הולנד). חברת אבדור צברה חובות בהיקף של כ-12 מיליון ₪ כלפי חברת הולנד, ומונה לה עקב כך כונס נכסים. חברת הולנד זכתה בפסק דין כנגד חברת אבדור והערבים, וביניהם הבעלים הנ"ל, ואף הטילה עיקול על הדירה. מקבלי המתנה הנ"ל, עתרו לבית המשפט להצהיר כי זכותם, מכח התחייבות המנוחה להעניק להם מתנה משנת 1997, קדמה לעיקול והיא גוברת עליו. מנגד טענו הנושים כי ההסכם הוא למראית עין. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת מקבלי המתנה, על אף שדחה את הטענה כי הסכם המתנה היה למראית עין. לטעמו, הלכת אהרונוב אינה חלה מיני וביה גם על ההתחייבות לתת מתנה. במאזן הכולל של האינטרסים המוגנים של שני הצדדים, ובנסיבות המקרה שבפניו, העדיף את עניינה של המשיבה (הנושה בעלת העיקול) על פני זכותם של מקבלי המתנה. נקודת המוצא שלו הייתה כי אין די בשלילת העוצמה של ציפיית הנושה הכספי, אלא, יש להצביע על עוצמה מספקת של אינטרס מקבל המתנה המצדיקה את עדיפותו. בית המשפט המחוזי סבר כי ההימנעות מלרשום הערת אזהרה, על אף השנים הארוכות שחלפו עד לרישום העיקול, הביאו לכך כי חברת הולנד לא יכלה לדעת כל אותן שנים על עסקת המתנה, ונוצרו אצלה הציפיות וההסתמכות על היות הדירה, הנכס היחידי שממנו תוכל להיפרע את חובותיה מהמנוחה, ובנסיבות אלה עולה משקל ציפיותיה של חברת הולנד באורח ניכר על ציפיות מקבלי המתנה שלא שילמו כל תמורה. בדונו בערעור בבית המשפט העליון, אימץ כב' הש' י' אלון את גישתה של כב' הש' פרוקצ'יה בפרשת חיג'אזי, ומחוות דעתו עולה הלכה שלפיה, במצב הדברים הרגיל, כאשר מתחרים זה מול זה מעקל, נושהו של נותן המתנה, ומנגד מקבל המתנה, שלא נתן תמורתה מאומה, גוברת בדרך כלל זכותו של הנושה על זה של מקבל המתנה, למעט במקרים חריגים, שהנטל להוכחתם, חל על מקבל המתנה. כב' הש' אלון אימץ את ההנמקות שעמדו בבסיס החלטת כב' הש' פרוקצ'יה בפרשת חיג'אזי. לדעתו זו, הצטרפו כב' השופטים פרוקצ'יה ורובינשטיין. ומן ההלכה, למקרה דנן כמו בפרשת לאניאדו גם במקרה דנן, עומדים זה מול זה עיקול, שהוטל לטובת הבנק, על זכויותיו של חייב, גונן, מחד, ומאידך זכות חוזית, של המבקשת, לקבלת מתנה, שלא הושלמה ברישום בלשכת רשום המקרקעין, ואשר בגינה אף לא נרשמה הערת אזהרה. לאחר שקילת נסיבות המקרה דנן, לאור הילכת לניאדו, ובחינת הציפיות המוגנות של הצדדים על יסוד נסיבות המקרה שבפניי, סבורני שדין בקשת המבקשת להתקבל באופן חלקי ויחסי, היינו, כי המבקשת עמדה בנטל להוכיח כי בכל הנוגע לחלק היחסי בזכויות בבית, אשר מקור המימון להן מכספים שהיו שייכים לאמה (על אף שהבעלות בדירה רשומה על שם אביה, גונן), נמנה עניינה על אותם חריגים שבהם, במאזן הציפיות המוגנות שלה ושל הבנק, תיטה הכף להעדפת עניינה. לא כן, בנוגע לאותו חלק בבית שמקורות המימון לו הם מחלקו של האב ממכירת הבית בתל עדשים ומההלוואה הנוספת שנטל בסך 100,000 דולר. ומדוע? באשר לחלק היחסי בדירה שנרכש ממקורותיו של גונן (חלקו ממכירת הבית בתל עדשים, והלוואה המשכנתא), לא מתקיימות נסיבות חריגות המלמדות כי במאזן הציפיות, ציפיותיה המוגנות של המבקשת עדיפות על אלו של הבנק. ראשית, אין מדובר במתנה שהושלמה, אלא בכזו שגונן עפ"י הדין רשאי לחזור בו ממנה בכל עת. אף הערת אזהרה לא נרשמה בגין ההתחייבות להעניק המתנה. יותר מכך, כפי שהוכח בפניי על ידי הבנק, אמנם משפטית נוצר חובו של גונן, נשוא העיקול ופסק הדין (שניתן לטובת הבנק כנגד גונן) אחרי כריתת הסכם המתנה. ברם, חוב זה נוצר בגין הלוואה שניתנה לגונן, שמטרתה כיסוי חוב של חברת נט טרסט אשר גונן ערב לחובותיה (עם העברת סכום ההלוואה שקיבל גונן, לחשבון נט טרסט, פקעה ערבותו - ראה עדות הגב' שניידר, עמ' 21 ש' 27 -26). חוב חברת נט טרסט וערבותו של גונן לחוב זה, נוצרו כבר בשנת 2002 וקודם לכריתת הסכם המתנה, כפי שהוכח מתוך עדותה של הגב' שניידר, וכן מתוך נספחי ד' 1 לתצהירה. בהתייחס לטענת המשיבה, לפיה, הסכם המתנה הינו למראית עין, קבעתי כי מקור החוב נשוא העיקול הינו בחשבון של גונן שנפתח לאחר כריתת הסכם, וכך אכן הדבר, אולם במסגרת הדיון בבחינת מאזן הציפיות המוגנות ניתן לשקול גם שיקולים ערכיים ומוסריים (ראה דברי כב' הש' אלון בפרשת לניאדו, סוף פיסקה 5), וביניהם ניתן לבחון, לאיזו תכלית נוצר אותו חוב. במקרה דנן, נוצר אותו חוב לצורך כיסוי התחייבות אחרת של גונן, קודמת להסכם המתנה (ערבותו לנט טרסט). עניין זה, יש להביאו במאזן השיקולים, על אף הקביעה כי הסכם המתנה לא נכרת בחוסר תום לב ואינו הסכם למראית עין. עובדה זו במקרה דנן, מכריעה את הכף לחובת המבקשת בכל הנוגע לאותו חלק בזכויות, נשוא הסכם המתנה, שמומנה רכישתו בשעתה, ממקורותיו של גונן. לא כן, באשר לאותו חלק מן הבית בעפולה שרכישתו מומנה ממקורותיה של אוסנת, היינו ממחצית כספי מכירת הבית בתל עדשים, שמחצית הזכויות בו הייתה בבעלות אוסנת לפי הסכם הגירושין. בעניין זה, ועל אף העובדה שהזכויות בדירה בעפולה נרשמו רק על שם גונן, לא מתקיימים אותם שיקולים. שכן, במועד היווצרות ערבותו של גונן לחובות נט טרסט, היו גונן ואוסנת גרושים ונעשתה, בהסכם הגירושין, הפרדה משפטית ברורה בין זכויותיהם המשותפות. אין כל הצדקה מוסרית לכך שנכסים או כספים שהשקיעה אוסנת ברכישת בית, ישמשו בסופו של דבר לכיסוי חובותיו של גונן, שנוסדו לאחר גירושיהם. אמנם, נרשם הבית על שם גונן בלבד, אך כפי שקבעתי לעיל, כוונת הצדדים הייתה , שבסופו של דבר, הבית יירשם על שם ילדיהם. אשר על כן, יש לטעמי לקבוע כי העיקול גובר על זכויות המבקשת באופן חלקי. מידת חלקיות העיקול כפי שקבעתי לעיל מומנה עסקת רכישת הדירה נשוא צו העיקול דנן מכספי מכירת בית קודם בתל עדשים, שמחציתם שייכים היו לאסנת, וכן מסכום נוסף של הלוואה שהובטחה במשכנתא ע"ס 100,000 $. ממוצג במש/1 (הסכם רכישת הבית בעפולה) עולה כי הבית נרכש בסכום של 260,000$. מכאן, ובהפחתת סכום ההלוואה בסך 100,000$, נמצא כי חלקה של אסנת במימון הבית עמד על מחצית היתרה (בסך 160,000$) היינו סך של 80,000$, המהווים 30.77% מן המימון. את תחולת צו העיקול, שניתן לטובת הבנק, יש אם כן לצמצם ואני מורה כי צו זה אינו חל על 33.77% מן הזכויות בבית. לגבי חלק (בלתי מסוים) זה של הזכויות, רשאית המבקשת להמשיך בהליכי הרישום על שמה (בכפוף לזכויות צדדי ג' אחרים שאינם צדדים להליך שבפני). כמו כן, והואיל שכספי הלוואת המשכנתא שימשו לרכישת החלק בבית, אותו מימן גונן ואשר לגביו חל צו העיקול, הרי שבמידה שיתבצע הליך מימוש כלשהוא על ידי הבנק המלווה, אזי בהתחשבנות בין הצדדים דנן לגבי יתרת סכום המכירה, יופחתו הכספים שישולמו לבנק בהליך המימוש, מאותו חלק בזכויות נשוא צו העיקול המצומצם. שב אני ומבהיר, כי האמור לעיל חל בהתחשבנות עתידית בין הצדדים להליך דנן בלבד ואין בו כדי לחול על הבנק המלווה. סיכומו של דבר העיקול שהוטל יצומצם, באופן שלא יחול על חלק מן הזכויות שהועברו במתנה למבקשת בשיעור של 30.77 מסך הזכויות בדירה. נוכח קבלת הבקשה בחלקה בלבד, אין אני עושה צו להוצאות לטובת מי מהצדדים.עיקולמתנהקטינים