נטל השכנוע בטענת פרעתי

בהחלטתו ברע"א 5438/09 גרוסמן נ' אסלן קבע כב' השופט ג'ובראן כי נטל השכנוע בטענת פרעתי, על פי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, קבוע ומוטל תמיד על החייב. ברע"א 3149/06 בית מימון מוצרי חשמל בע"מ נ' קלינטון סחר בינלאומי 2000 בע"מ צויין כי נטל השכנוע בטענת פרעתי הינו נטל ראשוני והוא אינו עובר אל הזוכה לעולם, מכיוון שהמוציא מחברו עליו נטל הראיה במהלך הדיון יכול לעבור אל הזוכה, הנטל המשני של הבאת ראיות לסתור, זאת כאשר החייב מביא למשל מסמכים אשר תומכים לכאורה בטענותיו. לנוכח מצב דברים כזה, צריך הזוכה להראות כי פני הדברים שונים ממה שהם נראים על פי טענת החייב. אך חשוב לזכור כי גם במצב דברים זה נטל השכנוע העיקרי הראשוני מוטל על כתפי החייב, ובמה דברים אמורים? אם בסוף הדיון עדיין נשאר ספק באשר לביצוע או אי-ביצוע פסק הדין, או כאשר כפות המאזניים באשר לעובדות הן מעוינות, מוכרע הדין לרעת הצד שעליו מוטל נטל השכנוע, קרי, החייב במקרה של טענת פרעתי. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נטל השכנוע בטענת פרעתי: כללי לפניי ערעור על החלטתו מיום 23/12/07 של כב' הרשם יגאל נמרודי (נספח א' להודעת הערעור), במסגרתה נדונו סוגיות מסויימות, אשר אופן ההכרעה בהן הוביל לבסוף, בהחלטה מיום 18/3/08, למתן הוראה בדבר סגירת תיק ההוצל"פ, בהעדר חוב, תוך קבלתה של טענת "פרעתי" (נספח ט"ז לתגובת המשיבה). על פי הנטען בערעור, המערער היה הבעלים של חלקה מסויימת ברחוב יפו בירושלים, אשר עליה היה בנוי מבנה חד קומתי אשר כלל חנות ודירה. בשלב מסויים, הפקיעה המשיבה את נכסיו של המערער, במסגרת תוכנית להרחבת רחוב יפו בירושלים, ולצורך בניית תשתית לרכבת הקלה. בין הצדדים התעוררה מחלוקת בעניין שווי הפיצוי לו זכאי המערער בגין ההפקעה, ובשל כך עתר המערער לבית המשפט המחוזי בירושלים לצורך קביעת שווי זכויותיו (ה"פ 319/00). ביום 26/9/00 הושג הסכם פשרה בין הצדדים, שאושר בפסק דינו מיום 26/9/00 של כב' השופט עזרא קמא (נספח ב' לתגובת המשיבה), ובמסגרתו מונתה גב' נאוה סירקיס כשמאית מכריעה, לצורך מתן חוות דעת בעניין שוויין של זכויות המשיב על פי הסדר הפשרה. ההסכם להעברת הזכויות במקרקעין (שהוא הסכם הפשרה), נערך ביום 24/12/00 (נספח ג' לתגובת המשיבה). ביום 10/10/01 מסרה גב' סירקיס את חוות דעתה בעניין שווי הנכס נשוא המחלוקת (נספח ה' לערעור), וקבעה כי סכום פיצויי ההפקעה הוא 335,000$, וכי פיצויי ההפקעה לבעלים ולדייר המוגן הוא 355,000$. המערער טען, כי המשיבה לא פרעה את מלוא הסכום שנפסק בהחלטת השמאית מיום 10/10/01, ונותרה חייבת כלפיו כספים בגין ההפקעה. לאור זאת, ביום 4/9/06, הגיש המערער בקשה לביצוע פסק הדין בלשכת ההוצל"פ, אשר בעקבותיה, הגישה המשיבה בקשה בטענת פרעתי, בה ניתנה ההחלטה נשוא הערעור הנוכחי (יוער, כי המערער "תקף" את ההליך המקורי כולו בבית המשפט העליון במסגרת ע"א 8129/06; פסק הדין, שדחה את הערעור, ניתן ביום 27.10.09; לא ברור אפוא כיצד ניתן היה לקדם את הדיון בערעור שבפניי כל עוד פסק הדין לא הפך לחלוט. מכל מקום, ניתן לעשות כן עתה). טענת "פרעתי" סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 עוסק בטענת "פרעתי", ולפיו: "(א) חייב הטוען שמילא אחר פסק הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, עליו הראיה, ורשאי ראש ההוצאה לפועל לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין או עד לקביעתו כאמור, רשאי ראש ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין, כולו או מקצתו, מטעמים מיוחדים שיירשמו. (ב) החליט ראש ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין, יצווה על הפקדת ערובה להבטחת קיום פסק הדין, זולת אם החליט, בהתחשב בנסיבות הענין, שלא לצוות כן. (ג) בדיון לפי סעיף זה ינהג ראש ההוצאה לפועל כאילו היה בית משפט הדן בבקשה בדרך המרצה, ולענין ערעור, דין החלטתו כדין פסק דין של בית משפט שלום; דחה ראש ההוצאה לפועל את טענת החייב, יטיל עליו הוצאות מיוחדות אם מצא כי לא היה יסוד לטענתו". בהחלטתו ברע"א 5438/09 גרוסמן נ' אסלן (2009) קבע כב' השופט ג'ובראן: "נטל השכנוע בטענת פרעתי, על פי סעיף 19, קבוע ומוטל תמיד על החייב. נטל זה הינו נטל ראשוני והוא אינו עובר אל הזוכה לעולם, מכיוון שהמוציא מחברו עליו נטל הראיה (ראו רע"א 3149/06 בית מימון מוצרי חשמל בע"מ נ' קלינטון סחר בינלאומי 2000 בע"מ (1.11.2006) (להלן: פרשת בית מימון); דוד בר-אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות 189 (2008) (להלן: בר-אופיר)). במהלך הדיון יכול לעבור אל הזוכה, הנטל המשני של הבאת ראיות לסתור, "זאת כאשר החייב מביא למשל מסמכים אשר תומכים לכאורה בטענותיו. ולנוכח מצב דברים כזה, צריך הזוכה להראות כי פני הדברים שונים ממה שהם נראים על פי טענת החייב" (בר-אופיר, עמ' 189). אך חשוב לזכור כי גם במצב דברים זה נטל השכנוע העיקרי הראשוני מוטל על כתפי החייב, ובמה דברים אמורים? אם בסוף הדיון עדיין נשאר ספק באשר לביצוע או אי-ביצוע פסק הדין, או כאשר כפות המאזניים באשר לעובדות הן מעוינות, מוכרע הדין לרעת הצד שעליו מוטל נטל השכנוע, קרי, החייב במקרה של טענת פרעתי...". דיון בענייננו, הערעור נסב על חמש קבוצות של טעויות נטענות, חלקן עקרוניות וחלקן חישוביות, המשליכות כולן על גובה סכום החוב הראוי. יש לציין, כי בהתאם להחלטתה מיום 26/3/09 של כב' השופטת שרה ברוש, הגישו הצדדים את תחשיביהם בסוגיית סכום הפיצוי הראוי. המועד הרלוונטי לשיערוך המערער טוען, כי טעה ראש ההוצל"פ בקבעו כי יש לשערך את סכום החוב בהתאם לדולר, נכון למועד פתיחת התיק. לטענת המערער, החוב נשוא ההחלטה התגבש באחד משלושה תאריכים אפשריים שכולם קודמים במספר שנים למועד פתיחת תיק ההוצל"פ (אשר, על פי הנטען קודם לכן, הוא 4/9/06). המועד שקבעה השמאית בחוות דעתה כ"מועד הקובע" (30/8/98); מועד מתן חוות הדעת (10/10/01); מועד מסירת החזקה בנכס (20/2/02). לטענת המערער, חישוב החוב בהתאם למועד פתיחת תיק ההוצל"פ הוביל להקטנתו באופן משמעותי, בהשוואה לחוב האמיתי. המשיבה טוענת, כי על פי אומד דעת הצדדים, התשלום למערער בגין הפקעת המקרקעין אמור היה להתבצע על פי שערו היציג של הדולר במועד התשלום בפועל, ולמעשה (ככל שניתן להבין מהנטען), מדובר באי הבנה מצד המערער. בהקשר זה, מפנה המשיבה לאמור בסעיף 6 להסכם הפשרה (נספח ג' לתגובת המשיבה), בו נאמר- "התשלום על פי הסכם זה ייעשה בש"ח על פי השער היציג של הדולר הידוע במועד התשלום בפועל לפקודת...המשמש כנאמן של המפונה אשר ישלם למפונה את המגיע לו". ניתן להיווכח, כי בהסכם הפשרה לא נכללה הסכמה כלשהי בדבר רטרואקטיביות השיערוך ליום "המועד הקובע", בהתאם לחוות הדעת השמאית או למועד מסירת החזקה במקרקעין, אלא הסכמת הצדדים היתה כי הסכום יוצמד בהתאם לשער הדולר היציג במועד התשלום בפועל. במסגרת ההחלטה נשוא הערעור נקבע כי הוראת סעיף 6 להסכם הפשרה מהווה חלק בלתי נפרד מפסק הדין, למרות שמועד עריכת ההסכם מאוחר, מבחינה כרונולוגית, למועד מתן פסק הדין. בהתאם לכך, קבע כב' הרשם נמרודי, כי יש לחשב את שיעור החוב של החייבת בהתאם למנגנון התשלום המעוגן בפסק הדין, לפיו התשלום יתבצע בהתאם לשער הדולר היציג, הידוע במועד התשלום בפועל. מקובלת עליי מסקנתו של כב' הרשם. כידוע, ראש ההוצל"פ אינו יושב כערכאת הערעור על החלטות בית המשפט, והוא אינו מוסמך להחסיר או להוסיף לפסק הדין או לקרא לתוכו עניין שלא נאמר בו (רע"א 8494/08 סולוביי נ' אייכל (2009); רע"א 1300/09 עדן חשמל בע"מ נ' א. א. מרכזי שליטה בע"מ (2009); ראו גם: רע"א 6030/09 נגר נ' קבלני הדור-אלון בוחניק (2009)). בענייננו, הצדדים הסכימו ליישם את הוראות הסכם הפשרה, וביניהן ההוראות הנוגעות למנגנון חישוב החוב, ולכן כל החלטה שנועדה להוביל למימוש החיוב, אמורה להתיישב עם מנגנון זה. במילים אחרות, לראש ההוצל"פ לא היתה כל סמכות לקבוע מנגנון שיערוך השונה מהמנגנון המעוגן בהסכם הפשרה, ומועד השיערוך שנקבע בפועל הוא אכן המועד התואם את פסק הדין המוסכם. מעבר לכך, המשיבה טוענת (וטענתה לא נסתרה) כי תשלום יתרת פיצויי ההפקעה בוצע בהתאם לשער הדולר שהיה ידוע במועד התשלום, והמערער לא העלה השגה כלשהי בעניין. לפיכך, טוענת המשיבה, כי התנהגות הצדדים בהקשר זה, מעידה על אומד דעתם. בהתאם לכך, נדחית טענת המערער בהקשר זה (שאכן כנראה נבעה מאי הבנה). ההנחיה למזכירות בדבר חישוב החוב בסעיף 13 להחלטה נשוא הערעור (חלק האופרטיבי של ההחלטה) קבע כב' הרשם נמרודי: "שיעור החוב ביום פתיחת התיק, 4.9.06, עמד בשיעור 65,000$ בצירוף מע"מ עבור 40,000$ מהסך כאמור בלבד [שווי החנות בהתאם לחוות הדעת הוא 200,000$, כאשר בגין הסך של 160,000$, שהיווה חלק מהסכום שאינו שנוי במחלוקת, שולם רכיב המע"מ], לפי השער היציג ביום פתיחת התיק; מהסך כאמור יש להפחית סכומים כדלקמן: סך של 20,800$ (פיצוי מוסכם בגין איחור במכירת הנכס); סך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מיום 4.12.02 ועד ליום פתיחת התיק (בגין הוצאות לטובת החייבת); סך של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מיום 11.6.06 ועד ליום פתיחת התיק (בגין הוצאות לטובת החייבת). יש לחשב, בנפרד, מהו שיעור האגרה ושיעור שכ"ט א' המתקבלים בגין הסך שחושב בהתאם לאמור לעיל. לאחר שייערך תחשיב כאמור, תינתן החלטה משלימה לעניין הוצאות ההליך". המערער טוען, כי ראש ההוצל"פ הורה למזכירות לחשב את החוב נכון למועד פתיחת תיק ההוצל"פ, על אף שממועד נקיטת ההליך ועד כה חלפו כשבעה עשר חודשים שבהם החוב "קפא" ולא ניתנה הוראה למזכירות לחשב את החוב ולהורות למשיבה לשלמו נכון למועד ההחלטה, או למועד התשלום בפועל. בהקשר זה, אני סבור כי אין משמעות להנחיה האופרטיבית האמורה, שעה שממילא, ניתנה החלטה המורה על עיכוב הליכי ההוצל"פ, ועל פי הנטען, היא נותרה חלוטה. בהחלטה ברע"א 5420/07 דמארי נ' צוות ברקוביץ מאגרי בנייה בע"מ (2008) אוזכר העיקרון הידוע לפיו המשמעות של עיכוב ביצוע פסק הדין היא, שמועד הוצאת פסק הדין מן הכח אל הפועל הוקפא ונדחה למועד אחר. עוד נקבע כי: "כל עוד עומדת בתוקפה ההחלטה בדבר עיכוב ביצוע פסק הדין, לא ניתן להוציא מן הכוח אל הפועל את פסק הדין. מועד פירעונו של פסק הדין אינו עוד "המועד שבו ניתן פסק הדין" אלא הוא נדחה למועד אחר, עד לתום תקופת עיכוב הביצוע, לכשיינתן פסק הדין בערעור. למעשה, ההחלטה בדבר עיכוב ביצוע פסק הדין נבלעת בפסק הדין קמא, בכך שהיא דוחה את "מועד הפירעון" למועד אחר. בתקופת עיכוב הביצוע לא מתקיימת התכלית לעודד ולתמרץ את החייב לשלם את החוב הפסוק, ומכאן שאין כל טעם והגיון בחיובו בריבית פיגורים על תשלום שלא היה עליו לשלם בתקופה זו. ודוק. מועד פירעונו של החוב נדחה על פי החלטת בית המשפט אשר הורה על עיכוב ביצוע פסק הדין". בהתאם לעיקרון זה, אני מסכים עם טענת המשיבה, לפיה יש לחשב את החוב נשוא ההליך, נכון למועד פתיחת תיק ההוצל"פ, שכן כל שיערוך המאוחר למועד זה אינו מקיים אחר תכלית עיכוב הביצוע. לפיכך, נדחות טענות המערער גם בהקשר זה. אופן ביצוע הקיזוז המערער טוען כי ראש ההוצל"פ התעלם מכך שקיזוז יכול להתקיים רק כאשר הזכות לקיזוז עצמה אינה שנויה במחלוקת. המערער טוען, כי חרף זאת, בוצע קיזוז בסכום של למעלה מ- 100,000 ₪ בגין נושא אשר לחלוטין שנוי במחלוקת. בהקשר זה, מפנה המערער לסעיף 9 להחלטה, בו אוזכר העיקרון לפיו: "הסמכות לדון בטענת קיזוז לא נקבעה ב(מ)פורש בסעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, אולם הלכה פסוקה היא שבמסגרת טענת "פרעתי" ניתן להוכיח גם טענת קיזוז...אולם סמכותו של ראש ההוצאה לפועל לדון בטענת קיזוז במסגרת הדיון בטענת "פרעתי" מתייחסת לזכות קיזוז קיימת (להבדיל מזכות קיזוז נטענת), היינו זכות קיזוז שקיומה אינו שנוי במחלוקת, לאחר שהזוכה הודה במפורש- בכתב או בעל פה- בקיומו של חוב כספי שהוא חב לחייב. זכות קיזוז נטענת הינה למעשה טענה בדבר קיומה של עילת תביעה שיש לחייב כנגד הזוכה, ועליה להידון בבית המשפט, שהרי לראש ההוצאה לפועל אין סמכות לדון בתביעות שיש לחייב כנגד הזוכה...". המערער טוען, כי ראש ההוצל"פ פעל בניגוד לעיקרון זה, והורה על קיזוז רכיב מסויים שהיה שנוי במחלוקת. המערער אינו מציין במפורש את רכיב החיוב עליו נסבה השגתו, אך מנוסח הדברים בהחלטה וכן מטיעוני המשיבה עולה, כי הכוונה לקיזוז בגין איחור במסירת החזקה בנכס, וכן קיזוז הוצאות שנפסקו לחובת המערער במסגרת החלטות שיפוטיות חלוטות. בהקשר דברים זה, נקבע בפסק הדין, כי על המערער למסור את הנכס למשיבה לא יאוחר מיום 1/1/01, בעוד שבפועל, הנכס נמסר לה רק ביום 20/2/02. המשיבה טענה, כי בנסיבות העניין, היא רשאית היתה לקזז את הפיצוי המוסכם המעוגן בסעיף 8.1 להסכם. במסגרת ההחלטה, קבע כב' הרשם נמרודי כי ההסכם, ובכללו סעיף 8.1, מהווה חלק בלתי נפרד מפסק הדין, ובנסיבות אלה גם זכות הקיזוז היא חלק מפסק הדין. מייד בהמשך, קבע כב' הרשם נמרודי, כי בשים לב לכך, שהנכס לא פונה ביום 1/1/01 וכן בהתחשב בשיהוי שנקט הזוכה בפתיחת התיק, הרי שהנטל להוכיח, כי לא היתה הפרה מצד המערער בעצם מסירת הנכס באיחור, מוטל על המערער. כב' הרשם נמרודי דחה את הסבריו של המערער באשר לטעמים בגינם נמסר הנכס, שכן הוא לא הציג אסמכתאות המעידות על כך שהוא מודיע על פינוי הנכס ועל דרישתו לקבלת התשלום. בנוסף, נקבע כי למרות העובדה, שבעת קבלת החזקה בנכס כבר היתה קיימת לזוכה עילת הקיזוז בגין האיחור במסירה, הרי שהמשיבה לא קיזזה את הסכום כמתבקש. עם זאת, נקבע כי לא קיימת מניעה מעריכת קיזוז במועד מאוחר יותר, בגובה הפיצוי המוסכם, בסך 20,800$. בניגוד לטענת המערער, איני סבור כי ראש ההוצל"פ נתפס לכלל טעות. בסעיף 1 להסכם הפשרה (נספח א' לתגובת המשיבה) נקבע- "המשיב ימסור את החזקה הבלעדית בנכס המופקע לידי המבקשת, כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ, לא יאוחר מיום 1 בינואר, 2001. במעמד הפינוי מתחייב המשיב, בין השאר, כי הנכס המופקע יהיה מנותק מרשת החשמל, המים, והגז". כאמור, בעקבות הסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, נערך ביום 24/12/00 הסכם להעברת זכויות במקרקעין, אשר בסעיף 8.1 בו נאמר- "היה והמפונה לא יעביר את החזקה בנכסים המופקעים במועד הקבוע בהתאם להסכם זה, ישולם לעירייה פיצוי מוסכם ומוערך מראש בסך בשקלים חדשים השווה ל- 50$ (חמישים דולר של ארה"ב) ליום בגין כל יום של איחור בהעברת החזקה בנכסים המופקעים לידי העירייה, וזאת מבלי לפגוע בזכות העירייה לפעול או לתבוע כל סעד אחר שיראה לה בהתאם לדין ו/או להסכם זה, לרבות תביעת פיצויים גבוהים יותר עבור נזקים שיגרמו לעירייה בפועל. סכום הפיצוי לפי סעיף זה ניתן לקיזוז מכל תשלום המגיע למפונה". על פי נוסח הדברים בהוראות אלה, ניתן להתרשם, כי כפי שטוענת המשיבה, זכות הקיזוז של 20,800$ נובעת מכח פיצוי מוסכם בגין איחור מצד המערער של 416 יום בהעברת זכויות המקרקעין. בענייננו, בהתאם לפסיקה הכללית בדבר שיקול דעתו של ראש ההוצל"פ, המוגבל למתווה שבפסק הדין נשוא החלטתו, ניתן לקבוע, כי מסקנתו האופרטיבית בדבר זכות הקיזוז אינה מוגבלת לנושאים שלחלוטין אינם שנויים במחלוקת, אלא ניתן להחילה גם על סוגיית הפיצוי הנתבע בגין האיחור במסירת החזקה, הנובע ישירות מהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. לפיכך, לא ניתן לשלול את זכות הקיזוז האמורה בנסיבות ענייננו. רכיב קיזוז נוסף עניינו הוצאות שנפסקו לחובת המערער ולזכות המשיבה בשני הליכים משפטיים שהתקיימו בין הצדדים- קיזוז בשיעור 5,000 ₪ בצירוף מע"מ מכח פסק דינו מיום 4/12/02 של בית המשפט העליון (רע"א 5837/02, נספח ז' לתגובת המשיבה); קיזוז בסכום של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ מכח פסק דינו מיום 11/6/06 של בית המשפט המחוזי (ת"א 7152/05, נספח ט' לתגובת המשיבה). בהקשר זה, קבע כב' הרשם נמרודי- "פסק-דין בו אוחז חייב, במסגרתו נפסק לזכותו סכום כספי לחובת הזוכה, מקים עילת קיזוז ברורה ומובהקת; לפיכך, אני מקבל את טענות הקיזוז בגין חיובו של הזוכה בתשלום הוצאות משפט..." כידוע, על פי הפסיקה, במסגרת טענת "פרעתי" ניתן להוכיח טענת קיזוז שאינה שנויה במחלוקת (ראו בהקשר זה ע"א (מחוזי תל אביב-יפו) 2998/07, ע"א 2939/07 ארביב נ' תחנת מעבר השרון בע"מ (2008)). נראה כי רכיבי חיוב אלה אינם שנויים במחלוקת, ולכן גם הם ברי קיזוז כנגד חיוביו של המערער. לאור זאת, נדחה הרכיב בערעור המשיג על אופן ביצוע הקיזוז. השמטת הפיצוי לדייר מוגן המערער טוען, כי שגה בית המשפט קמא בכך שהשמיט את רכיב הפיצוי לדייר המוגן מתיק ההוצל"פ, מבלי שפנה לבית המשפט המחוזי בירושלים (שהוא בית המשפט המוסמך), לצורך הבהרה. רכיב פיצוי זה אוזכר בחוות דעתה של שמאית המקרקעין גב' נאוה סירקיס, באופן הבא- "בכתב המינוי נתבקשתי לחוות דעתי לענין השווי של זכויותיו של מר פרץ עפ"י הסדר הפשרה שנחתם בין הצדדים...בשלב מאוחר יותר במהלך הדיונים שקוימו בפני, הגיש המבקש חוזה שכירות בדיירות מוגנת המצביע כי דירת המגורים מושכרת בשכירות מוגנת לבנו וכלתו, ה"ה מרים ויצחק פרץ. משכך, יש להפריד בשומת הפיצויים בין דמי הפינוי הראויים לדייר המוגן לבין הפיצוי לבעלים. עלי לציין כי חוו"ד כזו אינה עולה בקנה אחד עם כתב המינוי בו אני מתבקשת להתייחס לזכויות המערער בלבד וכן אינה מתיישבת עם הסדר הפשרה. בנסיבות כאמור וע"מ למנוע עיכובים נוספים, בחרתי להציג בפני כב' ביהמ"ש שתי חלופות לגבי הפיצוי לדירת המגורים כאשר בחלופה השניה הוערכו גם זכויותיו של הדייר המוגן בנכס". (סעיף 9, עמ' 6 לחוות הדעת). כב' הרשם נמרודי התייחס לדברים אלה בהחלטתו, וקבע: "קביעת השמאית לעניין דמי פינוי לדייר המוגן (בהתאם לנטען על ידי הזוכה) אומנם מהווה חלק מפסק-הדין (שהרי חוות הדעת נערכה על בסיס מינוי בפסק-הדין), אולם מדובר בקביעה שהיא בגדר, לכל היותר, אמרת אגב, שאין בה כדי להשפיע על מערכת הזכויות שבין הזוכה והחייבת, שהרי צדדים אלו הינם הצדדים היחידים בפסק-הדין; עוד ובנוסף יצוין, כי אם מקבלים את עמדת הזוכה, לפיה, למעשה, יש להביא בחשבון גם את סוגיית קיומו (כך על פי הנטען) של דייר מוגן, הרי שזכויות הזוכה (מכוח החלופה השנייה בחוות הדעת) הינן בשיעור 265,000$ בלבד (שכן הסך הנוסף, סך של 90,000$, ממילא מגיע לצד ג'-הדייר המוגן- ולא ל"משיב", הזוכה). ר' לעניין זה גם עמדת השמאית עצמה, שהבהירה, באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי עריכת שומה המתייחסת לזכויותיו של צד ג' כדייר מוגן חורגת מכתב המינוי שניתן לה, על כל הכרוך והמשתמע מכך. לעניין מחלוקת זו, אני דוחה, אפוא, את טענת הזוכה ומקבל את טענת החייבת; מכאן נובע, כי התחשיב על סמכו נפתח התיק הינו שגוי". בסוגייה זו, כמו בקודמותיה, איני סבור כי כב' הרשם נמרודי נתפס לכלל טעות, שכן, כפי שטוענת המשיבה בתגובתה, קיימות נסיבות שונות המחזקות את מסקנתו. במסגרת הסכם הפשרה בין הצדדים שקיבל תוקף של פסק דין וכן במסגרת ההסכם למסירת המקרקעין, הצהיר המערער במפורש כי הוא בעל מלוא הזכויות במקרקעין. בהתאם לכך, מונתה השמאית למתן חוות דעת לעניין שווי זכויותיו של המערער בלבד, ורק לאחר מינויה, טען המערער כי לבנו וכלתו ישנן, כביכול, זכויות של דיירות מוגנת בדירה, והדייר המוגן מעולם לא היה צד להסכמים בין הצדדים ולהליכים המשפטיים. לטעמי, מאחר שבנו וכלתו של המערער לא היו צד להסכם הפשרה, הרי שממילא לא ניתן לקבוע מסקנה אופרטיבית כלשהי בדבר זכויותיהם בנכס, ולכן מקובלת עלי עמדת כב' הרשם נמרודי, לפיה מסקנותיה של השמאית בהקשר זה הן בגדר אמרת אגב בלבד. לפיכך, טענותיו של המערער נדחות גם בהקשר זה. אי פסיקת שכר טירחת עו"ד המערער משיג על אי פסיקת שכ"ט עו"ד במסגרת ההליך, בשיעור מסויים מהחוב שנפסק, וזאת בהתחשב בכך שטענת "פרעתי" נדחתה, נקבע כי קיים חוב כלפיו וסיכומי המשיבה הוגשו באיחור. החלטת כב' הרשם נמרודי בהקשר זה, ניתנה ביום 24/12/07, לאחר עריכת התחשיב שהתבקש (נספח י"ב לתגובת המשיבה), ובמסגרתה נקבע: "אשר לשיעור ההוצאות בבקשה בטענת ה"פרעתי": בנסיבות העניין, בשים לב למכלול הנסיבות הרלבנטיות לעניין, אני מורה, כי כל צד יישא בהוצאותיו; במסגרתי (צ"ל במסגרת) החלטתי כאמור הבאתי בחשבון, בין היתר, את העובדות הבאות: תיק ההוצאה לפועל נפתח בשיעור גבוה מהחוב הנכון ועל יסוד נתון, אשר לא היה מקום- באופן ברור- להעמיד את שיעור החוב על סמכו (פיצוי ע"ס 355,000 דולר במקום פיצוי ע"ס 335,000 דולר); עמדת החייבת התקבלה, אולם לא במלואה; סיכומי הזוכה הוגשו עוד קודם למועד בו הוגשו סיכומי החייבת". להחלטה זו מתווספת החלטה נוספת, מיום 16/3/08 (נספח י"ג לתגובת המשיבה) במסגרתה, בין היתר, נדחתה בקשת המערער להורות על עריכת תחשיב המביא בחשבון שיערוך מסויים, החזר אגרה ופסיקת שכר טירחה ב'. כב' הרשם נמרודי התייחס גם לעניין החיוב בהוצאות, וקבע: "הבקשה שהוגשה על ידי ב"כ הזוכה מהווה, למעשה, מעין ערעור אחר ההחלטה; בנסיבות העניין, משאיני משמש ערכאת ערעור אחר החלטותי, אינני נעתר לבקשה. החלטתי כאמור מתייחסת להסתייגויות ב"כ הזוכה מאופן קביעת השיערוך (לעניין כאמור ניתנה התייחסות מפורשת בהחלטתי בבקשה בטענת ה"פרעתי") וכן לעניין פסיקת שכר טרחה א' בלבד (בשים לב לנסיבות העניין, כאמור וכמפורט בהחלטה בבקשה בטענת ה"פרעתי", לא מצאתי מקום לזכות את ב"כ הזוכה בתשלום שכר טרחה ב', שכן לו היה נפתח התיק בשיעור החוב הנכון, לא היה צורך בפסיקת שכר טרחה ב'". יומיים לאחר מכן, בהחלטתו מיום 18/3/08, התייחס כב' הרשם נמרודי לתחשיב הגזברות שנערך בהתאם להחלטתו הקודמת, וקבע- "בנסיבות העניין, בשים לב להחלטתי מיום 16.3.08 ולתחשיב הגזברות שנערך בהתאם להחלטה כאמור, משלא קיים כיום חוב, אני מורה על סגירת התיק". (נספח ט"ז לתגובת המשיבה). ניתן להיווכח, כי כב' הרשם נמרודי התייחס בהחלטתו למכלול השיקולים הרלוונטיים בענייננו לצורך קביעת רכיב ההוצאות, וקבע כי בנסיבות העניין, אין הצדקה לחייב בהן מי מהצדדים. על רקע שיקולים אלה, אין בכוונתי להתערב במסקנה שהושגה. בדיעבד, נראה כי אי החיוב בהוצאות מתיישב גם עם העדרו של חוב מגובש של המשיבה כלפי המערער, וגם מבחינה זו, אין הצדקה להתערב ברכיב זה של החלטת כב' הרשם. לאור האמור, הערעור נדחה, על כל רכיביו. המערער יישא בהוצאות בסכום כולל של 15,000 ₪ + מע"מ.נטל השכנועטענת פרעתי