סמכות המפקח על המקרקעין לדון בהתנגדויות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות המפקח על המקרקעין לדון בהתנגדויות: השופט ד"ר ע' זרנקין : המערערת והמשיבים הינם שכנים בבית משותף ברחוב קדימה 16 בחיפה. המדובר בבית דו-קומתי בן 6 דירות כאשר בכל קומה ישנן 3 דירות, והמערערת הינה חוכרת לדורות של אחת מהדירות בקומה העליונה, ואילו המשיבים הינם בעלי 3 דירות בקומת הקרקע. המערערת ביקשה להרחיב את דירתה אל מפלס הגג, שהוא בגדר רכוש משותף של כלל בעלי הדירות, על ידי הוספת 3 חדרים ובכללם אף ממ"ד, וכן מרפסת וחדר שירותים, ובשל כך פנתה לוועדה המקומית לתכנון ובנייה בחיפה וביקשה לקבל היתר בנייה, לשם תוספת הבנייה כאמור, והועדה אישרה את בקשתה והעניקה לה היתר כמבוקש. משניתן ההיתר כאמור, הגישו המשיבים תביעה בפני המפקחת על הבתים המשותפים בחיפה למתן צו מניעה קבוע אשר יאסור על המערערת לבצע את עבודות הבנייה על גג הבית המשותף כאמור. המשיבים טענו כי על פי הדין נדרשת הסכמת מי שבבעלותם 3/4 מהדירות ו-2/3 מהרכוש המשותף צמוד לדירותיהם לצורך הוצאה של חלקים מסויימים מהרכוש המשותף והצמדתם לדירה פלונית, והסכמה כאמור לא נתקבלה, ובשל כך אין המערערת רשאית להצמיד חלק מהגג לדירתה לצורך הרחבת הבנייה. המשיבים ציינו בתביעתם כי התנגדותם אינה נובעת מצרות עין גרידא, אלא שיש להתנגדותם טעם של ממש, שכן לא רק שבנייה נוספת על הגג תפגע בצורתו של המבנה, אלא שהיא אף תשמש להם מכשלה של ממש בבואם להוסיף דירות לבית ולחזקו על פי הוראות תמ"א 38, באשר לא ניתן יהיה להשתמש בזכויות הבנייה בגג כמשאב לצורך מתן תמורה לקבלן אשר ישפץ את המבנה ויחזקו. המפקחת על בתים משותפים (להלן: "המפקחת" ) קיבלה את התביעה ואסרה על המערערת לבצע את עבודות הבנייה על פי ההיתר שקיבלה. מקריאת פסק דינה של המפקחת עולה כי הטעם היחידי לקבלת התביעה היה כי אין באמתחתה של המערערת את שיעור ההסכמה הנדרש על פי סעיף 71ב(א) לחוק המקרקעין המתיר לבעל דירה להרחיב את דירתו, תוך מימוש זכויות הבנייה היחסיים שיש לו ברכוש המשותף, ובלבד שבעלי 3/4 מהדירות ש-2/3 מהרכוש המשותף צמוד לדירותיהם מסכימים לכך. הואיל ובבית המשותף בו עסקינן ישנן 6 דירות, כי אז נדרשה הסכמה של בעלי 4 דירות לפחות ומשלא הצליחה המערערת לגייס שיעור הסכמה שכזה, קבעה המפקחת כי דין התביעה להתקבל. אף כי המשיבים מצאו לנכון לבאר בתביעתם את נימוקי התנגדותם לבנייה המבוקשת, קבעה המפקחת כי אין היא מוסמכת להידרש לעניין זה כלל. המפקחת סברה כי העניין בו היא עוסקת בתיק זה הינו שינויים ברכוש המשותף ובזכויות הבנייה, והואיל ובפרק הרלוונטי בחוק המקרקעין (סימן ג'1 לחוק) בו מוסדר עניין זה, לא נקבעה במפורש סמכותו השיפוטית של המפקח להידרש לנימוקי ההתנגדות, כי אז ראתה עצמה המפקחת מנועה מלעסוק בכך. על פסק דינה של המפקחת הוגש הערעור שבפנינו. הטענה העיקרית בערעור הינה כי שגתה המפקחת כאשר קבעה שאין לה סמכות לדון בנימוקי ההתנגדות של המשיבים. לטענתה של המערערת , סעיף 14 לחוק המקרקעין הקובע כי בעלות וזכויות אחרות במקרקעין אין בהן כשלעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר, הינו סייג כללי לשימוש בזכויות לפי החוק, החולש על כל סעיפיו, והוא תולדה של סייג רחב יותר בדין הכללי המחייב לפעול בתום לב ובדרך מקובלת כקבוע בסעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים [חלק כללי], תשל"ג-1973.   לטענת המערערת, על פי סעיף 74 לחוק המקרקעין הרי שלמפקח הדן בסכסוך יהיו כל הסמכויות שיש לשופט בית משפט השלום הדן בתביעה אזרחית ואף מטעם זה עליו להידרש לטענה של שימוש לרעה בזכות. המשיבים טוענים כי צדקה המפקחת בקובעה כי משלא הושגה ההסכמה הנדרשת על פי החוק אין המערערת רשאית להצמיד חלק מן הרכוש המשותף לדירתה וכי הוראות סעיף 14 לחוק אינן באות לפגוע בזכותם הקניינית, ומימוש זכות זו לעולם אינה יכולה להיחשב כגרימת נזק לאחר. המשיבים שבים וטוענים כי התנגדותם אינה התנגדות סרק באשר הבנייה הנוספת טומנת בחובה פוטנציאל של נזק ופגיעה בזכויותיהם כפי שטענו בבית משפט קמא וכפי שבואר לעיל. לדעתי, שגתה המפקחת כאשר קבעה שחוק המקרקעין אינו מתיר לה להידרש לנימוקי ההתנגדות. למפקח על רישום מקרקעין ישנם שני סוגי סמכויות - סמכויות מינהליות וסמכויות שיפוטיות. הסמכויות המינהליות כוללות למשל, את הסמכות למתן רישום בתים בפנקס הבתים המשותפים, הסמכות לבטל רישומו של בית משותף וכו'. את סמכותו השיפוטית שואב המפקח מסעיפים 72(א), 72(ב) ו- 77ב ' לחוק המקרקעין המונים סוגים של סכסוכים בין בעלי דירות בבית משותף הנתונים כאמור לסמכותו השיפוטית של המפקח (ראה גם: א' אייזנשטיין בספרו "יסודות והלכות בדיני מקרקעין" , חלק שלישי: בתים משותפים (הוצאת בורסי התשס"א -2001 בעמ' 339-348). התביעה שהוגשה על ידי המשיבים בפני המפקחת עניינה היה התנגדותם של המשיבים לכוונתה של המערערת להשתלט על חלק מהרכוש המשותף המצוי אף בבעלותם. מבחינה זו עסקינן בסכסוך בין בעלי דירות בבית משותף בדבר הסגת גבול מצד בעל דירה לגבי הרכוש המשותף, שהוא מסוג הסכסוכים שבו עוסק סעיף 72(ב) לחוק המקרקעין. בקשר לסכסוך זה נאמר בסעיף 72(ב) הנ"ל כי רשאי תובע להביאו, לפי בחירתו, בפני בית משפט מוסמך או בפני המפקח. משכך הם פני הדברים, ומשהוקנו למפקח הדן בסכסוך כל הסמכויות שיש לשופט בית משפט שלום הדן בתביעה אזרחית, אזי מערכת השיקולים שעל המפקח לקחתם בחשבון בבואו להכריע בסכסוך אינה שונה במהותה ממערכת השיקולים המוטלת לפתחו של בית המשפט. השאלה שצריכה להישאל הינה, אם כן, האם, על דרך העיקרון, במקום שהבקשה להוצאה של חלקים מסויימים מן הרכוש המשותף והצמדתם לאחת מהדירות לא זכתה לרוב הדרוש בסעיף 71ב(א) לחוק, יש עדיין להידרש לשאלה האם התנגדותם של המתנגדים הינה תמת לב, והאם לא נתקיימו נסיבות בהן מן הראוי לכפות על המתנגדים את הסכמתם, הר כגיגית.   בעניין זה דעתי הינה כי אכן סעיף 14 לחוק המקרקעין מקפל בתוכו את עיקרון החובה לנהוג בתום לב גם באשר להפעלת זכות הקניין. בעניין זה ראוי להביא הדברים הבאים הלקוחים מפסק דינו של כבוד הנשיא ברק בפרשת רוקר: רע"א 6339/97 רוקר נגד סלומון , פ"ד נה (1), 199, בעמ' 279. "תום הלב מניח כי בעל הזכות דואג להבטיח את זכותו, עם זאת תום הלב מבקש למנוע הפעלת הזכות מתוך התעלמות מקיומו של הצד האחר ובהתעלם מהאינטרס החברתי. אכן תום הלב קובע אמת מידה אובייקטיבית של התנהגות הוגנת של בעל זכות המבקש על רקע האינטרס החברתי הכולל להגשים את האינטרס העצמי תוך התחשבות באינטרס של הזולת. עמדתי על כך באחת הפרשות בצייני: "עקרון תום הלב קובע רמת התנהגות של אנשים הדואגים כל אחד לאינטרס של עצמו. עיקרון תום הלב קובע כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר. אדם לאדם - לא זאב ולא מלאך; אדם לאדם - אדם". אף כי לא על נקלה יתערב בית המשפט ויטיל סייגים על דרך מימושה של זכות הקניין על ידי בעליה הרי ניתן לחשוב בהחלט על מצבים בהם עמידה על קוצו של יוד במימושה של הזכות תיחשב כבלתי הוגנת, ואפשר ובית המשפט יתערב בה. אף כי אפשר בהחלט והמקרה בו עסקינן איננו מסוג המקרים בהם ההתערבות נדרשת, ואפשר ובאמת טעמים אמיתיים וסבירים עומדים ביסוד התנגדותם של בעלי הדירות, לאפשר למערערת להרחיב את דירתה בתחומי הרכוש המשותף, הרי אין לומר שבאופן אפריורי אין להידרש לטעמים אלו כלל ועיקר. אם זה מצב הדברים, ראוי היה כי המפקחת תשמע את טענותיהם של הצדדים בעניין זה, ותכריע בבקשה אף בהתחשב בהן. סיכומו של דבר, לו דעתי הייתה מתקבלת היה הערעור מתקבל באופן שהעניין יוחזר למפקחת על מנת שתידרש לעניין נימוקי ההתנגדות ותיתן החלטתה לאחר מכן. ד"ר ע' זרנקין, שופט השופט י' כהן: 1. קראתי בעיון חוות דעתו של חברי המלומד, כב' השופט ד"ר ע' זרנקין, ולא אוכל לצרף דעתי לדעתו. 2. וזה למעשה מצב הדברים שלפנינו: המערערת זקוקה לרוב של בעלי הדירות בבית המשותף, כדי שתוכל להוציא לפועל תוכניתה להרחבת דירתה על חשבון הרכוש המשותף, אך אין בידה הרוב הדרוש. המערערת טוענת, כי הרוב הדרוש נמנע ממנה, משום שהמשיבים מתנגדים לתוכניתה בנימוקים שונים. להשקפתה של המערערת, התנגדותם של המשיבים היא בבחינת שימוש לרעה בזכויותיהם הקנייניות ברכוש המשותף, ועל כן משליכה המערערת את יהבה על הוראת סעיף 14 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, הקובע לאמור: "בעלות וזכויות אחרות במקרקעין, אין בהן כשלעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר." המערערת סבורה, כי שגתה כב' המפקחת על רישום המקרקעין, כאשר סברה שאינה מוסמכת לבחון את טעמי ההתנגדות של המשיבים לגופם, שכן לדעת המערערת כב' המפקחת מוסמכת לבדוק נימוקים אלה, ואם הייתה בודקת את נימוקי המשיבים, הייתה מוצאת שהם חסרי הצדקה, וכך ניתן היה לאיין את התנגדות המשיבים לתוכניתה של המערערת להרחבת דירתה. 2. אציין, כי בפסק דינה ציינה כב' המפקחת על רישום המקרקעין את טעמי התנגדותם של המשיבים, וכך כתבה כב' המפקחת: "[המשיבים] מתנגדים להרחבה המתוכננת בנימוק של פגיעה בזכות קניינית העומדת להם, לשמור את אופיו וחזותו של הבית שהנו מבנה אבן ייחודי שנבנה עוד בתקופת המנדט הבריטי. הבניה המתוכננת של [המערערת] בשים לב לקווי הבניין התכנוניים, גם לא תאפשר הוספת דירות בקומת הגן כדי לחזקו לפי תמ"א 38." כב' המפקחת לא העריכה את משקלם של נימוקי ההתנגדות, ולא ציינה אם קלים הם, בינוניים או כבדים. ואולם, כדי להעריך את משקלם, אין אני סבור שיש להחזיר את הדיון לשולחנה, ויכולים אנו לעשות זאת, אם אנו סבורים שיש לכך מקום. כשלעצמי, הנני סבור שאין מדובר בנימוקים של מה בכך, אלא בטעמים ענייניים ובעלי משקל לא מבוטל. חזותו המיוחדת של הבית היא עניין שיש לו ערך, וזכאים בעלי הדירות בבניין להבטיח שמירת ערך זה. גם לאפשרויות ניצול הרכוש המשותף לצורך חיזוק הבניין מפני רעידות אדמה, לפי תמ"א 38, יש ערך. לדעתי, כפי שאבהיר להלן, הפתרון הפתוח בפני המערערת הוא פתרון כלכלי, והוא מצוי מחוץ לכתלי בית המשפט. 3. במשטר שנקבע בסעיף 71ב(א) לחוק המקרקעין, נתן המחוקק את הכוח בידי רוב בעלי הדירות "להחליט בדבר הוצאה של חלקים מסויימים מהרכוש המשותף והצמדתם לדירה פלונית, לשם בניה שמטרתה הרחבת אותה דירה". במילים אחרות, הרכוש המשותף מוגן ב"הגנה קניינית", ולצורך הסרת ההגנה, דרוש רוב מסויים שנקבע בסעיף 71ב(א) לחוק המקרקעין. הפועל היוצא מכך הוא, שמי שאינו מצליח לגייס את הרוב הדרוש, כמו המערערת שלפנינו, לא יוכל לקבל חלק מסויים מהרכוש המשותף לשם הרחבת דירתו. 4. סעיף 14 לחוק המקרקעין, עליו משליכה המערערת את יהבה, הוא סעיף הדדי. הוא חל על כל בעלי הרכוש המשותף באותה מידה. כשם שהמשיבים אינם זכאים לעשות שימוש בזכויותיהם הקנייניות, כשלעצמן, לשם גרימת נזק או אי נוחות למערערת, כך אף המערערת אינה רשאית לעשות שימוש בזכויותיה הקנייניות, כשלעצמן, לשם גרימת נזק או אי נוחות למשיבים. סעיף 14 לחוק המקרקעין פועל לזכותה או לחובתה של המערערת, ממש כשם שהוא פועל (בהתאמה) לחובתם או לזכותם של המשיבים. עתה, אם נחזיר את העניין לשולחנה של כב' המפקחת על רישום המקרקעין, כדי שהמערערת תשטח בפניה את טענותיה, ותעשה שימוש בסעיף 14 לחוק המקרקעין, כדי לאיין את נימוקי המשיבים, העומדים בבסיס התנגדותם לתוכניתה של המערערת, יהיו המשיבים זכאים לעשות בסעיף 14 אותו שימוש, ולטעון כלפי המערערת אותן טענות ממש, כלומר, שיש לאיין את תוכניתה של המשיבה להרחבת דירתה על חשבון הרכוש המשותף. 5. הנימוקים המשמשים את המשיבים, להצדקת התנגדותם לתוכניתה של המערערת להרחבת דירתה על חשבון הרכוש המשותף, אינם טובים פחות מהנימוקים המשמשים את המערערת להצדקת תוכניתה להרחבת הרכוש המשותף, והנני סבור, שלא ניתן לאיין את נימוקיהם של המשיבים תוך עשיית שימוש בסעיף 14 לחוק המקרקעין. זכותם של המשיבים להתנגד מעוגנת במשטר הזכויות שנקבע בסעיף 71ב(א) לחוק המקרקעין, ומשעה שהמערערת לא הצליחה להשיג את הרוב הדרוש למימוש תוכניתה, לא ניתן לכפות על המשיבים את תוכניתה, שכן זכויותיהם ברכוש המשותף קיבלו מהמחוקק הגנה קניינית, שלא "פוצחה" על ידי המערערת ברוב הדרוש. 6. אפשר והייתי מגיע לתוצאה שונה, אילו המחוקק היה קובע הגנה אחרת לזכויותיהם הקנייניות של בעלי הרכוש המשותף. אילו המחוקק היה קובע, כי בעל זכויות ברכוש המשותף רשאי להרחיב את דירתו על חשבון הרכוש המשותף, ולפצות את יתר בעלי הרכוש המשותף בגין הנזקים שיגרמו להם, כי אז ניתן היה לכפות על המשיבים את תוכניתה של המערערת מחד גיסא, ולחייב את המערערת לפצות את המשיבים, מאידך גיסא. ואולם, לא זה המשטר שנקבע. 7. אם חפצה המערערת לפתור את בעייתה, ולממש את תוכניתה להרחבת דירתה על חשבון הרכוש המשותף, הפתרון מצוי מחוץ לכתלי בית המשפט. על מנת לקבל את הרוב הדרוש לשם מימוש תוכניתה, על המערערת לנהל מו"מ עם יתר בעלי הרכוש המשותף ולנסות לקנות את הסכמתם. אחת האפשרויות למשל, היא האפשרות שאם המערערת תציע לכל יתר בעלי הדירות בבית לבצע חיזוקים לבית לפי תמ"א 38, על פי תוכנית חיזוק שתקבע, אפשר ותוכל לקבל, בתנאים שייקבעו (כמו למשל תנאים בנוגע לשמירת חזותו המיוחדת של הבניין), את הסכמת הרוב הדרוש, לשם הרחבת דירתה על חשבון הרכוש המשותף. אמנם, פתרון זה אינו נקי מבעיות, והוא עלול לפתוח פתח לסחטנות, אך זה הפתרון לבעייתה של המערערת לאור משטר הזכויות וההגנה עליהן, שקבע המחוקק. בניהול מו"מ בין הצדדים, אפשר והצדדים ימצאו מחיר שלמערערת יהיה כדאי לשלם ולמשיבים יהיה כדאי לקבל, כדי להגיע להסכמות. והיה אם לא יגיעו הצדדים להסכמה על המחיר, דבר המחוקק הוא שיהיה - בהעדר הרוב הדרוש, לא תוכל המערערת להרחיב את דירתה. 8. על כן, הנני סבור שאין מקום ואין צורך להחזיר את העניין לדיון בפני כב' המפקחת על רישום המקרקעין. אם יקבלו חברי את דעתי, כי אז נדחה את הערעור. י' כהן, שופט השופטת ש' וסרקרוג, ס' נשיאה: 1. המחלוקת בין חבריי, מצומצמת היא, ומתמקדת למעשה בשאלה, אם בנסיבות העניין יש מקום להחזיר את הדיון למפקחת כדי שתבחן את נימוקי ההתנגדות של המשיבים. 2. בטרם אתייחס למחלוקת האמורה ראוי להעיר, כי יכולה הייתה להעלות השאלה בדבר סמכותה העניינית של המפקחת לדון בתביעה שהוגשה בפניה. יושם לב, כי התביעה הוגשה לפי סעיף 71ג(א) של החוק המקנה סמכות לבעל דירה המתנגד להחלטה שנתקבלה לפי סעיף 71ב(א) של החוק וטוען לפגיעה מהותית בזכויותיו. סעיף 71ב(א) מאפשר כאמור, הוצאת חלקים מסוימים מהרכוש המשותף והצמדתם לדירת פלונית לשם בנייה שמטרתה הרחבת הדירה, כאשר לצורך כך לא דרושה הסכמת הכול. במקרה כזה, קובע סעיף 71ג(א), כי בידי המתנגד כמיעוט, הזכות לפנות למפקחת ולהביא את נימוקי התנגדותו. בענייננו, הפנייה למפקחת באה מצד מי שהרוב התנגד להצמיד חלקים מהשטח המשותף לדירתו לצורך הרחבה. משלא הועלתה המחלוקת האמורה, אין מקום לדון בה. יחד עם זאת ראוי לציין, שלמרות לשונו של סעיף 71ג(א) של החוק, אין לדעתי, לכאורה, לצמצם את הסמכות במקרה דנן ולהורות על הבאת סכסוכים בנסיבות כפי שהיו בתיק זה, לבית משפט השלום, תוך מניעת סמכותו של המפקח. יתרה מזאת, מקום בו נתונה הסמכות לבית המשפט לדון בתביעתו של מי שרואה עצמו נפגע מההחלטה, בין אם הוא המיעוט המתנגד ובין אם הוא המיעוט שלא אושרה ההצמדה לדירתו, וליתן סעד מתאים למקרה - סמכות דומה צריך שתינתן בידי המפקחת, שהרי הכוונה היא ליתן בידי המפקחת סמכות מקבילה לבית המשפט באותם עניינים ולאפשר לבעלי הדין למצות את הסכסוך בפני המפקחת ולקבל מלוא הסעדים העומדים לרשותם באותה ערכאה אליה פנו. סעד שונה צריך שיהא רק מקום בו הסמכות שונה. 3. בשאלה העקרונית, אם שגתה המפקחת כאשר קבעה שאין לה סמכות לדון בנימוקי ההתנגדות של המשיבים, וכי בכל מקרה כאשר לא ניתנה הסכמתו של הרוב הדרוש - למעט מקרים הנוגעים להתאמות נדרשות לאדם עם מוגבלות, לפי סעיף 59ג(ד) של החוק - אין סמכות למפקחת להידרש לנימוקי התנגדותם של המתנגדים, מבקשת אני להצטרף לפסק דינו של חברי כבוד השופט זרנקין ולקבוע כי למפקחת נתונה הסמכות לדון בנימוקי ההתנגדות ואף חובתה לעשותה כן. כשם שנתונה למפקחת הסמכות לבחון את הפגיעה בזכותו המהותית של המיעוט ואף לבטל כליל את החלטת הרוב, כך נתונה הסמכות לעשות כן כאשר מדובר בהתנגדות הרוב ועליה לבדוק את נימוקי ההתנגדות. כל זאת גם אם הבדיקה הנדרשת תיעשה בזהירות ותבחן אם אכן מדובר בהתנגדות סתמית, שאינה עניינית (בהבדל מהתנגדות בלתי סבירה לפי סעיף 59ג(ד) לחוק), כדוגמת התנגדות אשר יש בה כדי להצביע לכאורה, על שימוש לרעה במימוש זכות הקניין או שמא מדובר בהתנגדות ממניעים ענייניים. כך למשל, אם ההתנגדות של הרוב "המאורגן", או רוב הנתון בידי אדם אחד, בהיותו הבעלים של מספר דירות בבניין, נעשתה מכוח כוונת קנטור או בשל מוצא או מסיבות אחרות שנוגדות את עקרונות שיטת המשפט, ואשר אין להם דבר או חצי דבר, עם הפגיעה בזכות הקניינית לכשעצמה, לא יהיה מקום לאשר את ההתנגדות. סמכות כזו נתונה מכוח סעיף 14 לחוק המקרקעין, ועולה בקנה אחד עם העקרונות הבסיסיים של תום לב בשיטת המשפט. ההתנגדות, כפי שהזכיר חברי השופט זרנקין תוך הפנייה לפס"ד רוקר (רע"א 6339/97, פ"ד נה(1) 199) צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר. 4. כבוד המפקחת ביקשה להסתמך בפסק דינה על פס"ד הלפרין (ע"א (י-ם) 4049/98, , תק-מח 98/1, 1885) וללמוד ממנו כי די בהתנגדות הרוב הנדרש כדי לסלק על הסף את בקשת המערערת לאשר לה את הבנייה המבוקשת. אכן פסק הדין הנ"ל ניתן עוד קודם לתיקון חוק המקרקעין בנושא התאמות לאדם עם מוגבלות, ואולם לדעתי, לא הייתה מניעה לבחון את ההתנגדות מטעמים בלתי סבירים, מכוח העקרונות של תום הלב, כמפורט בסעיף 14 של חוק המקרקעין עוד קודם לתיקון הנ"ל. עוד מבקשת אני להבהיר, כי בסעיף 59ג(ד) של החוק, מדבר המחוקק על דרישה ל"טעמים בלתי סבירים". בענייננו, התייחסתי למונח התנגדות סתמית שעניינה כאמור, התנגדות בלתי הוגנת, בלתי ראויה ואשר יש בה כדי לפגוע בעקרונות יסוד של השיטה, התנגדות שאינה נוגעת למעשה לפגיעה בזכות הקניין ככזו, עד כדי שימוש לרעה באותה זכות. 5. במחלוקת אם יש בנסיבות העניין כדי להחזיר את הדיון למפקחת, מבקשת אני להצטרף לפסק דינו של חברי כבוד השופט י' כהן, אשר הפנה לנימוקי ההתנגדות שפורטו בפסק דינה של המפקחת, כמפורט בסעיף 2 של פסק דינו וכמובא בפסק דינה של המפקחת. קרי; מראה הביתה הייחודי, הן בשל גובהו והן בשל חיפוי האבן על המעטפת החיצונית והן בזכות החצר רחבת הידיים בקדמותו ועצים המרשימים מסביבו (ראה שם סעיף 4א), וזכאותם של המשיבים להבטיח שמירת ערך זה. יודגש כי המפקחת גם קיימה ביקור במקום בנוכחות הצדדים ויש בפנינו ממצא כי אכן מדובר במבנה בית ייחודי בשל קומתו ומראהו. בנסיבות העניין, ולאור התוצאה האמורה, הייתי מציעה לחבריי שלא ליתן צו להוצאות. ש' וסרקרוג, ס' נשיאהאב"ד אשר על כל האמור לעיל הוחלט לדחות את הערעור, ללא צו לתשלום הוצאות. במידה והמערערת הפקידה פיקדון להבטחת תשלום הוצאות הערעור, יוחזר הפיקדון למערערת באמצעות בא כוחה.מקרקעיןהמפקח על רישום מקרקעין (בתים משותפים)בתים משותפיםקרקעות