עבירת משמעת של עובד מדינה שיש עמה קלון

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על הרשעה בעבירת משמעת של עובד מדינה שיש עמה קלון: א. בפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה (עו"ד י. תלרז - אב"ד, גב' ג. שמעיה, ומר ס. אבו זלאם) שניתן במסגרת בד"מ 113/08. המערער, עובד מדינה, יליד 1971, הועסק בתקופה הרלוונטית ככרוז (מוּאַזִּין) במסגד באום אל פחם, מטעם משרד הפנים. בית הדין למשמעת הרשיע את המערער ביום 2.4.2009 בעבירות לפי סעיפים 17(2), 17(3) ו-17(6) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן: "חוק המשמעת"). בגזר הדין מיום 20.4.2009 הושתו על המערער אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר משירות המדינה ופסילה משירות המדינה למשך שנתיים מיום גזר הדין. ב. הרשעתו של המערער בבית הדין למשמעת באה בעקבות הרשעתו במסגרת ת"פ 3093/04 של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ע. גרשון), בו הורשע בעבירות: חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) + 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיפים 380 + 382(א) + 29 לחוק העונשין. היזק בזדון, לפי סעיפים 452 + 29 לחוק העונשין. איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. בהכרעת דינו קבע בית המשפט המחוזי כי ביום 5.6.2004 בשעות הצהרים ליד מכללת אלפא שבאום אל פחם, הגיע המערער למקום כשבידו מקל גדול, הורה למתלונן שהיה ברכבו לפתוח את הדלת, ומשסרב המתלונן, החל המערער להכות בשמשה הקדמית של הרכב ואחר כך ניפץ את חלון דלת הרכב הימנית, והחל להכות את המתלונן בראשו ובידיו באמצעות המקל. עקב כך, המתלונן נלקח לבית החולים, שם אובחנו שפשופים ודימומים בידיו, נפיחות חזקה ורגישות בידו השמאלית, במרפק יד שמאל, באמת יד ימין ובשכם הימנית, ובשל כך נזקק הוא לטיפול רפואי. כמו כן, קבע בית המשפט שביום 2.6.2004 בסמוך לשעה 21:00, כאשר הגיע המתלונן עם אחיו טאאי לנקודת המשטרה באום אל פחם, הגיע למקום המערער, קילל את טאאי ואיים עליו באומרו לו שהלילה ימצא עצמו, הוא וילדיו, מתחת לאדמה ורכבו וביתו ישרפו. אוסיף שכתב האישום שבבית המשפט הוגש גם כנגד שני נאשמים נוספים. שלושת הנאשמים גם יחד הורשעו בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה הגורמת חבלה של ממש והיזק בזדון. הנאשם מס' 1 הורשע גם בעבירות בנשק (סעיפים 114(א) + 114(ב) של חוק העונשין, והמערער, שהיה הנאשם מס' 2, הורשע גם בעבירה של איומים. בגזר דינו השית בית המשפט המחוזי על המערער את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר, שניתן יהיה לרצותם בעבודות שירות, שנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, קנס בסך 8,000 ₪ (או 8 חודשי מאסר תחתיו) ופיצוי למתלונן בסך 7,500 ₪. ערעור שהגישה המדינה לבית המשפט העליון על גזר הדין - התקבל לגבי שלושת הנאשמים (ע"פ 2938/08 מדינת ישראל נ' אגבריה (מיום 27.10.2008)), ותקופת המאסר הועמדה על 12 חודשי מאסר בפועל, כאשר שאר חלקי גזר הדין נשארו בעינם. ג. לאחר שהתקבל ערעור המדינה על גזר הדין בהליך הפלילי, הגישה המשיבה ביום 14.12.2008 תובענה כנגד המערער לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה, בה יוחס לו ביצוע העבירות הבאות: התנהג התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד המדינה, או התנהג התנהגות העלולה לפגוע בתדמיתו או בשמו הטוב של שירות המדינה, לפי סעיף 17(1) לחוק המשמעת. אי קיום המוטל עליו כעובד מדינה, לפי סעיף 17(2) לחוק המשמעת. התנהג התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד המדינה, או התנהג התנהגות העלולה לפגוע בתדמיתו או בשמו הטוב של שירות המדינה, לפי סעיף 17(3) לחוק המשמעת. הורשע בעבירה שיש עמה קלון, לפי סעיף 17(6) לחוק המשמעת. כאמור לעיל, בית הדין למשמעת הרשיע את המערער ביום 2.4.2009 בעבירות שיוחסו לו בתובענה, מלבד בעבירה לפי סעיף 17(1) לחוק המשמעת, שיוחסה לו עקב טעות. ביום 20.4.2009 גזר בית הדין למשמעת על המערער את אמצעי המשמעת שהוזכרו לעיל (דהיינו: נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר משירות המדינה, ופסילה משירות המדינה למשך שנתיים). ד הערעור שבפניי מופנה הן כנגד חומרת אמצעי המשמעת שהושתו על המערער בגזר הדין, והן כנגד החלטת בית הדין למשמעת להרשיע את המערער גם בעבירה לפי סעיף 17(6) לחוק המשמעת, דהיינו הקביעה כי הוא הורשע בעבירה שיש עמה קלון. כמו כן, מלין המערער על כך שבהכרעת דינו של בית הדין צוינה עובדה, שלטענת המערער איננה נכללת במסגרת התשתית העובדתית בגינה הורשע במסגרת הכרעת הדין בהליך הפלילי. ה. הטענות בערעור: בערעורו טוען המערער שהקביעה בהכרעת דינו של בית הדין (בעמ' 2, פיסקה 6), לפיה בעת התקיפה הוא הוציא מרכבם של התוקפים רובה M-16 והחל לנוע לעבר הקרבן (אם כי, דבר לא נעשה באמצעות אותו רובה), אינה אחת מן הקביעות שנקבעו במסגרת הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתיק הפלילי. המערער טוען שהואיל והמדובר בהרשעה בהסתמך על סעיף 61ג לחוק המשמעת, דהיינו, שרואים כמוכחים את הממצאים והמסקנות של פסק הדין הפלילי החלוט, הרי שבהיעדר ממצא חד משמעי בהכרעת הדין הפלילית - לא היה מקום לקבוע ממצא זה במסגרת הכרעת הדין בבית הדין למשמעת. בנוסף, טוען המערער כי הוא לא הורשע כלל בעבירה בנשק במסגרת ההליך הפלילי. במהלך הדיון שנערך בפניי ביום 6.9.2009, הודיע ב"כ המערער כי הוא חוזר בו מטענתו זו (עמ' 4 לפרוט', ש' 14; הפרוטוקול נכתב בכתב יד עקב שביתת קלדניות), וב"כ המשיבה אישרה שמעיון בהכרעת הדין בהליך הפלילי, אכן אין הרשעה בדבר שימוש או אחזקת נשק על-ידי המערער. משכך, אינני נדרש לדון בטענה זו. ו. טענה נוספת אותה מעלה ב"כ המערער בערעור היא כנגד הרשעתו של המערער בעבירה לפי סעיף 17(6) לחוק המשמעת, דהיינו הרשעה בעבירה שיש עמה קלון. ב"כ המערער טוען שהרשעה בעבירות אלימות אינה גוררת אחריה אוטומטית הרשעה בעבירה שיש עמה קלון. מוסיף וטוען ב"כ המערער שבפסיקה נקבעו קריטריונים לצורך קביעה האם מדובר בעבירה שיש עימה קלון. אולם, לטענתו, במקרה שבפנינו לא מתקיימים קריטריונים אלה, שכן העבירה בוצעה שלא בהקשר לתפקידו של המערער בשירות המדינה, לא בוצעה במסגרת התא המשפחתי הגרעיני, לא בוצעה כנגד חסר ישע, ולא בוצעה כלפי מי שבינו ובין המערער מתקיימת מערכת יחסים מיוחדת בהקשר עם תפקידו בשירות המדינה. כמו כן, טוען ב"כ המערער שדרגתו של המערער בשירות המדינה (דרגה 17+ בדירוג המינהלי) - מצביעה על כך שאין המדובר בנושא משרה בכיר בשירות המדינה. ב"כ המערער טוען כי בית הדין למשמעת לא נתן את המשקל הראוי לכל הקריטריונים הנ"ל, וקביעת בית הדין בדבר קיומו של קלון - אינה עומדת במבחן השוואתי מול הכרעות במקרים אחרים שהיו חמורים אף יותר. מוסיף ב"כ המערער וטוען, שאילו סברה המשיבה שדבק קלון במעשיו של המערער, אזי היא לא היתה מאפשרת למערער להמשיך בעבודתו במשך כמעט ארבע שנים, עד לתחילת ריצוי עונש המאסר. ז. באשר לאמצעי המשמעת שננקטו בעניינו של המערער, טוען בא כוחו שבית הדין למשמעת לא נתן את המשקל הראוי לנסיבותיו האישיות של המערער ובהן: עברו הנקי, ביצוע עבודתו במשך תקופה ממושכת תוך שהוא זוכה להערכה רבה, והיותו בעל משפחה המונה אישה וחמישה ילדים קטינים. עוד טוען ב"כ המערער שבית הדין למשמעת לא נתן דעתו לכך שהמערער פיצה את המתלונן במסגרת הסכם סולחה, ישב במעצר במשך 45 ימים, שילם קנס כספי ופיצוי למתלונן. ב"כ המערער טוען שתקופת פסילה של שנתיים מלשרת בשירות המדינה, תסתום, ככל הנראה, את הגולל על אפשרות חזרתו של המערער לעבודתו, ומשכך המלצתו של בית הדין, בסיפא של גזר הדין, לפיה משרד הפנים ישקול את השבתו של המערער לתפקידו בתום תקופת הפסילה, לא תהא ברת יישום. עוד טוען ב"כ המערער שבית הדין לא נתן משקל ראוי לעובדה שבחוק המשמעת, להבדיל מחוקי משמעת אחרים, אין בית הדין יכול לגזור עונש "על תנאי", ולפיכך ראוי להתחשב בכך ולהקל באמצעי הענישה. ב"כ המערער מוסיף וטוען שהמערער למעשה נאלץ לשאת ב"ענישה כפולה", שכן אילו ההליך המשמעתי היה נדון במקביל להליך הפלילי, הרי אז תקופת הפסילה, כולה או מרביתה, היתה חופפת לתקופת הענישה שהושתה על המערער במסגרת ההליך הפלילי. ח. בדיון בערעור שהתקיים בפניי ביום 6.9.2009, חזר ב"כ המערער על הטענות שפורטו בהרחבה בהודעת הערעור. כאמור, ב"כ המערער חזר בו בדיון מטענותיו לעניין הקביעה בהכרעת דינו של בית הדין למשמעת, לפיה המערער אחז בנשק בזמן האירוע נשוא ההליך הפלילי. ב"כ המערער הוסיף וטען כי תפקידו של המערער זוטר, ולמעשה בתפקידו הוא משמש כמעין "אב בית" או "גבאי", כשתפקידו כולל ניהול שוטף ואחזקה של המסגד והוא איננו משמש כאיש דת. טענה נוספת אותה העלה ב"כ המערער היא שבדין המשמעתי לגבי עורכי דין, עובדי רשויות מקומיות ולפי חוק השיפוטי הצבאי, קיימת ענישה על תנאי, ולטעמו אף בית הדין למשמעת של עובדי המדינה מוסמך להשית עונש על תנאי, הגם שהדבר אינו מצוין בחוק המשמעת. ב"כ המערער מפנה לכך, שאף בחוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, תשל"ב-1972, לא מופיעה האפשרות של עונש התליית רשיון על תנאי, אולם כב' השופט ד"ר ע. מודריק קבע שהדבר ניתן, ולראיה הגיש ב"כ המערער את גזר הדין שניתן במסגרת ע"ש (מחוזי ת"א) 1262/06 מדינת ישראל נ' אמיר אברמסון (מיום 24.12.2006). כמו כן, הוגשו נימוקי גזר הדין שניתנו במסגרת ע"ש (מחוזי ת"א) 1096/02 היועץ המשפטי נ' למדן עידו (מיום 7.10.2002), שם ביקשה ב"כ המדינה כי תיגזר ענישה מותנית. כמו כן, הגיש ב"כ המערער פסיקה לתמיכה בעמדתו לעניין רמת הענישה הראויה. ט. איפשרתי גם למערער לומר את דברו. המערער סיפר כי הוא סבל בעת התנהלות ההליכים בערכאות השונות וכי כיום מצבו הכלכלי קשה ומזה 13 חודשים הוא ללא משכורת (עמ' 3 לפרוט', ש' 32 עד עמ' 4, ש' 7). עוד ציין המערער שהוא ביצע את תפקידו ככרוז במסגד ברמה הגבוהה ביותר, ובשל כך ישנם אנשים רבים המעוניינים שישוב לתפקידו. המערער אף הגיש מכתבים וכן אסופת חתימות של אנשים המעוניינים בכך שישוב לתפקידו במסגד, ולרבות מכתב של מנהל מחלקת שירותי דת בעירית אום אל פחם. י. בהמשך הישיבה הגיבה ב"כ המשיבה לטענות ב"כ המערער וביקשה לדחות את הערעור על כל חלקיו. ב"כ המשיבה טענה כי הקריטריונים אותם מנה ב"כ המערער לקיומו של קלון, אינם בגדר רשימה סגורה. לטעמה, קלון הוא פגם מוסרי שדבק בהתנהגות המערער ועל כן צדק בית הדין שבעבירות שביצע המערער דבק קלון. ב"כ המשיבה טענה כי כרוז במסגד הוא איש דת, ומשכך עליו לשמש דוגמה לקהילה. עוד טענה ב"כ המשיבה שבית הדין למשמעת נתן דעתו לנסיבותיו האישיות של המערער, ומשכך השית עליו תקופת פסילה מלשרת בשירות המדינה למשך שנתיים בלבד, בעוד שהמשיבה עתרה להשית על המערער פסילה למשך חמש שנים. לעניין טענתו של ב"כ המערער בדבר "הענישה הכפולה" בה נאלץ המערער לשאת, טענה ב"כ המשיבה שלדין המשמעתי ישנם אינטרסים שונים מאשר לדין הפלילי, וביניהם תדמיתו של עובד הציבור, ואמון הציבור בשירות המדינה. בנוסף הפנתה ב"כ המשיבה לכך שהוראת סעיף 61א לחוק המשמעת, קובעת שבמידה והוגש כתב אישום בגין עבירה פלילית, אזי מעוכבים ההליכים לפי חוק המשמעת עד לגמר ההליכים הפליליים. הוסיפה וטענה ב"כ המדינה שהעובדה שהושת על המערער מאסר בפועל, מצביעה על חומרת מעשיו, דבר שהביא את בית המשפט העליון לקבל את ערעור המדינה על גזר הדין הפלילי ולהחמיר בעונשו של המערער. ב"כ המשיבה טענה שבענייננו אמצעי המשמעת שננקטו כנגד המערער הם ראויים ובהתאם למדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים. יא. דיון והכרעה: הרשעת המערער בעבירה לפי סעיף 17(6) לחוק המשמעת: טענת המערער היא שלא היה מקום להרשיעו בעבירה זו, דהיינו לקבוע כי הורשע בעבירה שיש עמה קלון. המערער טוען שהרשעה בעבירות אלימות אינה גוררת אחריה אוטומטית הרשעה בעבירה שיש עמה קלון, מה עוד שלטענתו אין המדובר בעבירות המוחזקות כעבירות שדבק בהן קלון, וכל זאת בשים לב לכך שדרגתו של המערער בשירות המדינה אינה בכירה (דרגה 17+ בדירוג המינהלי). יב. דין טענותיו אלה של המערער להידחות, וסבורני שצדק בית הדין למשמעת בקובעו שבעבירות בהן הורשע המערער דבק קלון. לעניין הגדרתו של ה"קלון", בהתייחס לדין המשמעתי, כתבה כב' השופטת א. פרוקצ'יה בער"מ 9449/06 מרדכי זזון נ' עיריית ירושלים (מיום 22.10.2007, בפיסקה 7 לפסק הדין): ”קלון הוא מושג כללי שאינו נתון להגדרה ממצה. עיקרו בהתנהגות שיש עמה שחיתות מידות, כתם מוסרי, הממיטים חרפה על מבצעם, ואשר יש בהם כדי לערער את אימון הציבור במבצע העבירה. אלו הם מעשים שיש בהם אי צדק, וחוסר תום לב; הקלון הוא מושג בעל "רקמה פתוחה" שיישומו קשור קשר אמיץ לנסיבות המיוחדות של העניין, על רקע מערכת הנורמות והערכים הרווחים בחברה (עש"מ 4123/95 יוסף אור נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 184).“ מעשי האלימות החמורים בגינם הורשע המערער במסגרת ההליך הפלילי, הינם מעשים שדבק בהם כתם מוסרי, ויש בהם כדי להמיט חרפה על מבצעם ולפגוע בתדמיתו של השירות הציבורי. יפים גם לעניין זה דבריו של כב' השופט (כתוארו אז) מ. שמגר בעש"מ 4/81 שלמה אוחיון נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 494, בעמ' 498: ”הקלון אינו נמדד, כמובן, לפי עצם מהותו, על-פי אמות מידה משפטיות, כי מדובר במונח, השאוב מתחום המוסר, אשר אומץ לתוך מערכת הנורמות המשפטיות. כפי שכבר הוזכר לעיל, בית המשפט או בית הדין הם הקובעים, אם דבק במעשה או במחדל פגם או פסול מוסרי, העולה כדי קלון, ואשר לו צריכה להיות השלכה על המסקנות המשמעתיות, אותן מסיקים כלפי מי שמשמש במשרה אשר עליו חלה הוראת החוק הספציפית המכוננת את הדין המשמעתי. הקלון יכול שינבע מנסיבותיו העובדתיות של העניין ויכול שינבע מאופיה וממהותה של העבירה. יש עבירות, שעמן כרוך, בדרך כלל, קלון, ואשר לגביהן קשה להעלות על הדעת נסיבות עובדתיות, אשר אינן כרוכות בקלון.“ (עיינו גם בדברי כב' השופטת מ. נאור בעש"מ 7118/04 דן בן ישראל שילה נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נט(3) 359, בעמ' 367). במקרה שבפנינו, חומרת העבירות עולה לכדי פסול מוסרי, כך שניתן לקבוע ללא כל צל של ספק כי אלה עבירות אשר דבק בהן קלון. כמו כן, העובדה שהמעשים הפליליים לא בוצעו במסגרת תפקידו של המערער בשירות המדינה, אין בה לכשעצמה כדי לשלול את קיומו של הקלון, וזאת כפי שכתבה כב' השופטת (כתוארה אז) ד. ביניש בעש"מ 2699/01 ג'מיל חלף נ' נציבות שירות המדינה, , תק-על 2001(2) 1172, בעמ' 1173 (מיום 15.5.2001, בפיסקה 4 לפסק הדין): ”טוען בא כוחו של המערער, כי העובדה שהעבירה בוצעה בידי המערער שלא במסגרת תפקידו, ובלא ניצול מעמדו כעובד מדינה, יכולה להסיר את הקלון מן העבירה לעניין דיני המשמעת של שירות המדינה (ראו: עש"מ 4123/95 אור הנ "ל, בעמ' 192). אכן, ביצוע העבירה שלא במסגרת תפקידו של העובד בשירות המדינה יכול ויהיה בגדר הנסיבות השוללות את קיומו של הקלון לצורך דיני המשמעת של שירות המדינה. עם זאת, כבר נקבע בפסיקתנו שגם אם העבירה בוצעה שלא במסגרת התפקיד יכולה היא להשליך על שירות המדינה ועל כשירות העובד לכהן בשירות וזאת עקב כתם הקלון שדבק בהתנהגותו (עש"מ 9/79 יונתן לוי נ' עיריית תל-אביב, פ"ד לד(528 (1), כך הדבר בנסיבות מסוימות, אפילו אם העבירה בוצעה עוד לפני שהעובד הפך לעובד מדינה (עש"מ 4411/99 מדינת ישראל נ' אשר אלקלעי (טרם פורסם)) על אחת כמה וכמה אם נעברה בהיותו עובד מדינה. לצורך קביעת היחס בין העבירה הפלילית שעובד המדינה הורשע בה ובין הזיקה לשירות המדינה, יהיה עלינו לבחון האם המעשה שעשה העובד, פוגע בתדמית שירות המדינה ובאמונו של הציבור ביושרם ובהגינותם של עובדי שירות המדינה... בנוסף, מושפעת קביעת הקלון לעניין דיני המשמעת של שירות המדינה ממעמדו ומתפקידו של המערער בתוך שירות המדינה. עבירה שאינה נושאת עמה קלון לצורך דיני המשמעת של עובד בתפקיד פלוני, יכולה להיות עבירה הנושאת עמה קלון כאשר מדובר במשרה אחרת.“ (ההדגשה שלי - י.ג.) אף אם אקבל את טענת המערער שאיננו איש דת, עדיין בתפקידו הוא שימש כשליח ציבור בתחום הדת, כאשר מאדם הממלא תפקיד זה מצופה שיהווה דוגמה ומופת לקהילה, ומשכך עוצמת הפגיעה בשירות המדינה במעשים הפליליים בגינם הורשע המערער - גדולה במיוחד. משכך, המסקנה היא שמעשיו של המערער פגעו בתדמית שירות המדינה, ועל אף שהם לא בוצעו במסגרת תפקידו בשירות המדינה, הרי ניתן לקבוע באופן חד משמעי כי דבק בהם קלון. בהכרעת הדין, הדריך עצמו בית הדין למשמעת כראוי, על-פי הפסיקה הרלוונטית, באשר לזיהויו של הקלון, כמפורט בעש"מ 4123/95 יוסף אור נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 184, ובעש"מ 2699/01 ג'מיל חלף נ' נציבות שירות המדינה, , תק-על 2001(2) 1172 (מיום 15.5.01). על כן צדק בית הדין למשמעת בקובעו כי נסיבות העניין מצדיקות הרשעתו של המערער אף בעבירה לפי סעיף 17(6) של חוק המשמעת. אוסיף, שבדיון שהתקיים בפני בית הדין למשמעת מיום 2.4.09 בענין אמצעי המשמעת הראויים, לא חלק נציג המשרד על כך שהמערער מילא את תפקידו במסגד על הצד הטוב ביותר, ויחד עם זאת תמך נציג המשרד באמצעי המשמעת שב"כ המדינה עתרה להם, ובכלל זה פיטורין לאלתר ופסילה משירות המדינה לתקופה של חמש שנים לפחות, בציינו שמי שממלא תפקיד של כרוז במסגד חייב להיות אדם אמין ונאמן. יג. הערעור על גזר הדין: המערער מלין כנגד אמצעי המשמעת שננקטו כנגדו על-ידי בית הדין למשמעת, וטוען שבית הדין החמיר עימו וזאת נוכח נסיבותיו האישיות והסכם הסולחה שנערך עם המתלונן. יד. הכלל הוא שערכאת הערעור לא תתערב באמצעי המשמעת שנקבעו על-ידי בית הדין למשמעת, אלא במקרים חריגים בהם קיים חוסר סבירות, או חוסר מידתיות ביחס לחומרת העבירות הנדונות, וזאת כפי שכתבה כב' השופטת (כתוארה אז) ד. ביניש בעש"מ 5771/01 ישראל פודלובסקי נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נו(1) 463, בעמ' 479: ”הלכה היא שאין בית-משפט זה נוטה להתערב בנקל באמצעי המשמעת שנפסקו על-ידי בית-הדין. הטעם לכך הוא שחזקה על בית-הדין כי מבין הוא את משמעות אמצעי המשמעת שהטיל על הנאשם, וכי הנורמות הראויות בשירות המדינה הן בתחום מומחיותו. התערבות בשיקול-דעתו של בית-הדין תיעשה במקרים חריגים שבהם קיים חוסר סבירות וחוסר מידתיות ביחס שבין אמצעי המשמעת שננקט לבין העבירה. כידוע, בהליך המשמעתי משמשים אמצעי המשמעת בתפקיד מניעתי. אמצעי המשמעת הנגזרים על עובד מדינה תכליתם מניעת הישנות מעשים דומים בעתיד. בלשונו של השופט זמיר: "בדין המשמעתי, אמצעי המשמעת אמור לשמש אמצעי מניעה יותר מאשר אמצעי ענישה: התכלית העיקרית של אמצעי המשמעת היא, כאמור, למנוע פגיעה משמעותית בתפקוד של שירות המדינה או בתדמית של שירות זה, שכן תדמית ראויה היא תנאי הכרחי לפעילות תקינה של השירות" (עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב [7], בעמ' 93). בבואנו לבחון את אמצעי המשמעת שהוטלו על המשיב ניתן דעתנו על כך שבית-הדין למשמעת שקל את ההיבטים השונים של הטלת העונש, הן את נסיבותיו האישיות של העובד והן את המסר המניעתי שיש להעביר בשירות המדינה.“ כמו כן, כתבה בעניין זה כב' השופטת א. פרוקצ'יה בעש"מ 11976/05 רוחי חליל נ' נציבות שירות המדינה, , תק-על 2007(2) 220, בעמ' 228 (מיום 11.4.2007, בפיסקה 20 לפסק הדין): ”הלכה פסוקה היא, כי, ככלל, לא יתערב בית משפט זה באמצעי משמעת שהוטלו על ידי בית הדין למשמעת, אלא במקרים חריגים, בהם קיימים חוסר סבירות או חוסר מידתיות בין חומרת העבירה לחומרתם של אמצעי המשמעת שננקטו לגביה. ההנחה הפועלת לענין התערבות בית משפט שלערעור באמצעי משמעת היא כי "חזקה על בית-הדין כי מבין הוא את משמעות אמצעי המשמעת שהטיל על הנאשם, וכי הנורמות הראויות בשירות המדינה הן בתחום מומחיותו" (עש"מ 5771/01 פודלובסקי נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נו(1) 463, 479 (להלן - פרשת פודולובסקי); וראו גם עש"מ 309/01 זרזר נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נה(2) 830, 837 (להלן - פרשת זרזר); עש"מ 7113/02 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד נז(3) 817, 843-844 (להלן - פרשת לוי)).“ (עיינו גם בדברי כב' השופטת ע. ארבל בעש"מ 7932/07 דורון מזרחי נ' נציבות שירות המדינה, , תק-על 2008(1) 3528, בעמ' 3535 (מיום 4.3.2008, בפיסקה 15 לפסק הדין) וכן בעש"מ 5917/07 נביל גרה נ' נציבות שירות המדינה, , תק-על 2007(3) 5347 ,עמ' 5352 (מיום 19.8.2007, בפיסקאות 13-12)). טו. בגזר דינו נתן בית הדין דעתו לנסיבותיו האישיות של המערער, ועמד עליהן בהרחבה (עמ' 18-17 לגזר הדין). בית הדין ציין כי המערער הינו אדם נורמטיבי, כבן 38, אב לחמישה ילדים קטינים, רעייתו עקרת בית ואינה עובדת, למערער אין עבר פלילי או משמעתי קודם, והוא מילא את תפקידו ככרוז במסגד במשך כ-9 שנים, כאשר תִּפְקוּדוֹ היה מקצועי ומסור. עוד סקר בית הדין את מידת ההתחשבות בנסיבותיו האישיות של נאשם בהליך משמעתי (עמ' 17-15 לגזר הדין), כפי שנקבעה בפסיקת בית המשפט העליון, תוך שהוא מגיע למסקנה מפסיקה זו, שעל בית הדין לשקול בכל מקרה ומקרה, האם יש באמצעי המשמעת המוטלים על הנאשם, כדי להגשים את תכליתם של דיני המשמעת, תוך איזונם עם הנסיבות האישיות. נוכח חומרת העבירות בהן הורשע המערער במסגרת ההליך הפלילי, כתב כב' השופט א. לוי במסגרת הערעור שהוגש על-ידי המדינה על קולת העונש (ע"פ 2938/08 מדינת ישראל נ' אגבריה (מיום 27.10.2008, בפיסקה 4 לפסק הדין): ”המשיבים אכן חטאו באלימות קשה, שאך במקרה לא הסתיימה בתוצאה חמורה פי כמה. לפיכך, ראוי היה כי העונש ייתן לאותה חומרה ביטוי הולם, ולדאבוננו לא רק שבית המשפט המחוזי לא נהג כך, אלא שלענישתו עלול להיות מסר שגוי לצבור, לפיו זוכים מעשי אלימות מסוג זה לתגובה עונשית מתונה. עם כך אין בידינו להשלים, ומקל וחומר שאין מקום לעשות זאת בתקופה בה נגע האלימות כפתרון לסכסוכים שונים, הפך לתופעה נפוצה.“ דברים אלה, אינם מותירים כל מקום לספק באשר לחומרת העבירות בגינן הורשע המערער בהליך הפלילי, ומשכך והיות ובית הדין למשמעת שקל היטב את מכלול השיקולים, וביניהם נסיבותיו האישיות של המערער, הרי שאין כל מקום להתערב באמצעי המשמעת שהושתו על המערער במסגרת גזר דינו של בית הדין למשמעת. כמו כן, יפים לעניין זה דברים שכתב כב' השופט א. רובינשטיין בער"מ 2950/08 עיריית חיפה נ' חנן ויסמן (מיום 22.5.2008, בפיסקה י"ב לפסק הדין): ”נחזור ליסודות בנושאי שירות המדינה, והוא הדין לרשויות המקומיות, "התכלית העיקרית של אמצעי המשמעת היא... למנוע פגיעה משמעותית בתפקוד של שירות המדינה, או בתדמית שירות זה, שכן תדמית ראויה היא תנאי הכרחי לפעילות תקינה של השירות" (עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב, פ"ד נב (3) 87, 93 (השופט זמיר). ועוד נאמר שם, כי במקרים אלה "המשקל שראוי לייחס לנסיבות שבהן בוצעה העבירה הפלילית, וכן גם המשקל שיש לייחס לנסיבות האישיות של הנאשם, פוחת בדין המשמעתי". ואף אנכי נזדמן לי לומר (עש"מ 4203/07 בוגייסקי נ' נציבות שירות המדינה : "ליבי אינו אטום לזכויותיו של המערער... אך ליבי נתון עוד יותר - איני רואה דרך אחרת - לצרכיו של שירות המדינה, שתדמיתו... אינה ברום המדרגה". ראו גם עש"מ 2165/08 זיקרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) , שם נאמר עם זאת כי "בסופו של יום מתבקש איזון כך שתוגשם תכלית דיני המשמעת ועם זאת לא יתעלם בית הדין, ובבני אנוש עסקינן, מן הנסיבות האישיות"; (ראו גם עש"מ 8372/05 גבריאלוב נ' עירית תל-אביב, , הנזכר; עש"מ 5917/07 גרה נ' נציבות שירות המדינה (השופטת ארבל)) ואולם, יסוד היסודות בדין המשמעתי הוא אמון הציבור בשירות הציבורי ותדמית השירות.“ נוכח חומרת העבירות, הרי אף שהעבירות בגינן הורשע המערער בהליך הפלילי, לא בוצעו במסגרת תפקידו בשירות המדינה, יש בביצוען של עבירות אלה על ידי עובד ציבור כדי לפגוע פגיעה ממשית בתדמיתו של שירות המדינה. טז. מעשי האלימות הקשים אותם ביצע המערער, מחייבים מסר עונשי ראוי לא רק בתחום הפלילי, אלא אף בתחום המשמעתי, שמטרתו הגנה על תדמיתו הערכית של השירות הציבורי בעיני הציבור. באיזון הכולל, בין נסיבותיו האישיות של המערער מחד גיסא, וחומרת העבירות בהן הורשע במסגרת ההליך הפלילי מאידך גיסא, הרי שאין מקום להתערב באמצעי המשמעת שנקט בית הדין כנגד המערער. אופי העבירות בהן הורשע וחומרתן - מצדיקים ללא כל צל של ספק את אמצעי המשמעת אשר הושתו עליו. יז. יתרה מכך, בית הדין למשמעת הגביל את תקופת הפסילה משירות המדינה לשנתיים, והמליץ בסיפא של גזר הדין, שמשרד הפנים ישקול העסקתו של המערער בתום תקופת הפסילה. בכך יש לראות איזון ראוי בין השיקולים לחומרה והשיקולים לקולא הקיימים בעניינו של המערער, וסבורני שלא ניתן לומר שבית הדין החמיר יתר על המידה עם המערער. יח. בעניין טענת ב"כ המערער, לפיה המדובר למעשה בענישה ב"גלגול שלישי, רביעי וחמישי", שכן המערער פיצה את המתלונן, ישב במעצר במשך 45 ימים, ריצה עונש מאסר בפועל, שילם קנס כספי ופיצוי למתלונן - יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט א. רובינשטיין בער"מ 2950/08 עיריית חיפה נ' חנן ויסמן (מיום 22.5.2008, בפיסקה י"ג לפסק הדין): ”עלי להידרש גם לטענת ההגנה כי המדובר בסיכון כפול ובגלגול שלישי. טענה זו אין בה ממש, כמובן. עסקינן בגלגול שני, בערעור בזכות לאחר פסיקתו של בית המשפט קמא, שהיה ערכאה ראשונה בתחום המשמעתי.“ (ההדגשה שלי - י.ג.) יט. לעניין טענת המערער, לפיה בשל חלוף הזמן מביצוע העבירות בגינן הורשע המערער, כאשר במהלך כארבע שנים המשיך המערער לבצע את תפקידו, ומשכך אין לטעמו מקום להורות על פיטוריו ועל פסילתו משירות המדינה למשך שנתיים, אפנה לדבריו של כב' השופט (בדימוס) י. זמיר בעש"מ 309/01 אליעזר זרזר נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נה(2) 830, בעמ' 835-834: ”לטענת בא-כוח המערער, העובדה שחלפו למעלה מארבע שנים מאז שביצע המערער את העבירה משמיטה את הצורך ואת ההצדקה של פיטורים, שכן לאחר זמן כה ממושך נשחקה וניטשטשה חומרת העבירה. התשובה לטענה זאת היא, קודם כול, כי משך הזמן שחלף רובץ גם לפתחו של המערער. כל זמן שההליך הפלילי נגד המערער נמשך, היה אי אפשר, על-פי החוק, לסיים את ההליך המשמעתי. ראו סעיף 61א לחוק שירות המדינה (משמעת). המערער הכחיש בבית-משפט השלום את העבירות שיוחסו לו בכתב-האישום, ואף הגיש ערעור על הכרעת- הדין של בית-משפט השלום לבית-המשפט המחוזי. אכן, זאת הייתה זכותו. אך במצב זה התמשכות ההליכים בערכאות השונות במשך ארבע שנים אינה בלתי סבירה. מכל מקום, במצב זה אין המערער יכול להיבנות מהתמשכות ההליכים. והעיקר הוא, שעדיין השאלה הקובעת היא, בלי קשר לחלוף הזמן, מה התגובה הראויה של שירות המדינה כלפי עובד המדינה שנמצא אשם בעבירה שבה הורשע המערער, ומה המסר היוצא בעניין זה מבית-הדין למשמעת ומבית-משפט זה אל הציבור הרחב של עובדי המדינה.“ דבריו אלה של כב' השופט (בדימוס) י. זמיר יפים הם, בשינויים המחויבים, אף לענייננו. כ. בנוסף טען ב"כ המערער, שלמעשה הושתה על המערער "ענישה כפולה", שכן לטענתו אילו ההליך המשמעתי היה נדון במקביל להליך הפלילי, הרי במקרה זה תקופת הפסילה, כולה או חלקה, היתה חופפת לתקופת הענישה שהושתה על המערער במסגרת ההליך הפלילי. בעניין זה אציין כי מקובלים עליי דבריה של ב"כ המשיבה, לפיהם סעיף 61א לחוק המשמעת קובע כי משעה שהוגש כתב אישום פלילי בשל אותו מעשה, יעוכבו ההליכים לפי חוק המשמעת, עד לאחר גמר ההליכים הפליליים: ”הוגשה קובלנה על אדם לפי סעיף 32 והוגש בשל אותו מעשה או מחדל גם כתב אישום לבית משפט על עבירה פלילית או שהיועץ המשפטי לממשלה הודיע לאב בית הדין שבכוונתו שיוגש כתב אישום כזה, יעוכבו, על אף האמור בסעיף 61, ההליכים לפי חוק זה עד גמר ההליכים בפלילים, והוא הדין אם הוגשה הקובלנה לאחר הגשת כתב האישום כאמור.“ (סעיף 61א(א) לחוק המשמעת). כמו כן, מקובלים עליי דברי ב"כ המשיבה, לפיהם העובדה שנגזר על המערער עונש במסגרת ההליך הפלילי, אין בה כדי להביא להקלה באמצעי המשמעת שיושתו בדין המשמעתי, שכן בדין המשמעתי קיימים אינטרסים נוספים, השונים במהותם מן האינטרסים במשפט הפלילי. בעניין זה אבקש להפנות לדבריו של כב' השופט (בדימוס) י. זמיר בעש"מ 1928/00 מדינת ישראל נ' עמוס ברוכין, פ"ד נד(3) 694, בעמ' 703: ”לצורך הכרעה בין הטענות משני הצדדים יש להקדים ולהציג את ההבדל המהותי בין הדין המשמעתי לבין הדין הפלילי. ההבדל נובע מן התכלית: הדין המשמעתי נועד לשרת תכלית שונה מן התכלית של הדין הפלילי. עיקר התכלית של הדין המשמעתי הוא הגנה על השירות הציבורי. הצורך בהגנה על השירות הציבורי אינו בא לידי ביטוי מלא בהליך הפלילי. גם אם בהליך הפלילי נגזר על עובד הציבור עונש של קנס, מאסר או עונש אחר, עדיין יש צורך לברר אם ראוי לנקוט נגדו גם הליך משמעתי: האם ראוי שאותו עובד ציבור יישאר בתפקידו, או שמא ראוי להעבירו לתפקיד אחר או להורידו בדרגה או אף לפטרו מן השירות? וזאת, כדי למנוע פגיעה נוספת של אותו עובד בשירות הציבורי או כדי להגן על תדמית השירות ועל אמון הציבור וכן כדי לשרש תופעות פסולות בשירות הציבורי ולהרתיע עובדי ציבור אחרים מהתנהגות שאינה הולמת את השירות. "לפיכך, המשקל שראוי לייחס לנסיבות שבהן בוצעה העבירה הפלילית, וכן גם המשקל שיש לייחס לנסיבות האישיות של הנאשם, פוחת בדין המשמעתי. בדין המשמעתי, אמצעי המשמעת אמור לשמש אמצעי מניעה יותר מאשר אמצעי ענישה: התכלית העיקרית של אמצעי המשמעת היא, כאמור, למנוע פגיעה משמעותית בתפקוד של שירות המדינה או בתדמית של שירות זה, שכן תדמית ראויה היא תנאי הכרחי לפעילות תקינה של השירות. לכן, השאלה העיקרית היא, מה ההשלכה שתהיה על שירות המדינה, אם עובד המדינה שהורשע בעבירת שוחד יורשה להמשיך את עבודתו בשירות המדינה" (עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב [1], בעמ' 93-94. ראו גם בג"ץ 13/57 צמוקין נ' בית-הדין המשמעתי לעובדי המדינה [2], בעמ' 861). בהתאם לכך, "טעות היא להתייחס לפיטורים כאל עונש גרידא", גם אם מבחינתו של עובד הציבור פיטורים הם בגדר עונש המתווסף לעונש שהוטל עליו בדין הפלילי. ראו עש"מ 356/96 פלוני נ' נציבות שירות המדינה [3].“ (ההדגשה שלי - י.ג.) כא. משכך לא שוכנעתי כי קיימת עילה להתערבות בגזר דינו המנומק והמפורט של בית הדין. כב. משעה שהגעתי למסקנה כי אמצעי המשמעת שננקטו בגזר דינו של בית הדין למשמעת הולמים את נסיבותיו של המקרה ומאזנים כראוי בין נסיבותיו האישיות של המערער לבין האינטרס הציבורי, הרי שאיני נדרש לדון בשאלה האם ניתן להטיל ענישה מותנית (עונש "על תנאי") במסגרת הליכים לפי חוק המשמעת. כג. לפיכך, דין ערעורו של המערער הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין להידחות, וכך אני מחליט. אשר על-כן, הערעור נדחה. כד. בהחלטתי מיום 7.6.2009 הוריתי על עיכוב ביצוע הפיטורין עליהם הורה בית הדין למשמעת ועל השעיית המערער מתפקידו עד למתן פסק הדין בערעור, וזאת לפי סעיף 43(ב) סיפא של חוק המשמעת. הואיל וערעורו של המערער נדחה, הרי שיש מקום להורות על ביטולו של עיכוב הביצוע, וכך אני מחליט.עבירות משמעתעובדי מדינהקלון