עונש על בניה בשמורת טבע

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על עונש בגין עבירת בניה בשמורת טבע ללא היתר: המערערים מס' 1-3 הועמדו לדין בבית משפט השלום בעכו בת"פ 3745/06 וכתב האישום ייחס להם ביצוע של עבודות בנייה של שני בתי מגורים, האחד בשטח של כ-143 מ"ר והשני בשטח של 293 מ"ר וזאת בתחומי הישוב בית ג'אן, על קרקע חקלאית, באזור המוגדר כשמורת טבע, וללא היתר כדין. על פי כתב האישום ניתן כנגד המערערים צו הפסקה שיפוטי וכן צו למניעת פעולות אשר נמסר על ידי הדבקתו על גבי קירות הבתים ביום 1.5.06. עוד נטען בכתב האישום כי למרות הצווים השיפוטיים המשיכו המערערים בביצוע עבודות הבנייה תוך הפרת הצווים הללו. העבירות שיוחסו למערערים בכתב האישום, היו, אם כן, עבירות של ביצוע עבודות ושימוש הטעונים היתר, ללא היתר, ובסטייה מתוכנית, עבירה לפי סעיפים 145(א), 204(א),(ב),(ג), 208, 218 לחוק התכנון והבנייה וכן הפרת צו הפסקה מינהלי לפי סעיפים 237, 224 לחוק וכן הפרת צו הפסקה שיפוטי לפי סעיפים 239, 240 לחוק וכן הפרת צו למניעת פעולות לפי סעיפים 246, 249 לחוק. בישיבת בית המשפט מיום 18.9.07 הודיע אביהם של הנאשמים כי הוא זה אשר אחראי לעבודות הבנייה, ולא בניו, המערערים מס' 1-3, ולפיכך התיר בית המשפט הגשת כתב אישום מתוקן ואביהם של המערערים צורף כנאשם מס' 4. משהודיע בא כוח המאשימה כי בכוונתה לעתור למאסר בפועל למערערים מס' 1-3 הורה בית המשפט קמא כי מערערים אלה ייוצגו על ידי עורכי דין מן הסנגוריה הציבורית. משכפרו המערערים בעובדות כתב האישום, נקבע הדיון להוכחות ליום 12.5.08. בישיבה שהתקיימה באותו מועד הודיעו הצדדים כי הגיעו לידי הסדר טיעון לפיו יחזרו בהם המערערים מכפירתם, כתב האישום יתוקן על דרך של תיקון שטחי הבתים שנבנו (שטח המבנה הקטן יותר הוקטן ל-113 מ"ר ואילו שטח המבנה הגדול הוקטן ל-285 מ"ר) ועל דרך של מחיקת הוראת החיקוק בדבר הפרת צו מינהלי, והמערערים יורשעו על פי הודאתם. בישיבה זו אכן הורשעו הנאשמים ובא כוח המשיבה הודיעה כי בכוונתה לעתור להטלת קנס בשיעור כפל שווי של המבנים שנבנו שלא כדין, היא מסרה לידי הסנגורים חוות דעת של שמאי מטעמה וכמו כן הצהירה בפני בית המשפט כי הגיעה לכלל הסכמה עם הסנגורים שלפיה, כנגד המערער מס' 4 לא תבקש הטלת מאסר בפועל. בית המשפט דחה את הדיון לתאריך 14.7.08 לשם קיום דיון בטיעון לעונש. בישיבת 14.7.08 מסרו המערערים חוות דעת של מומחה מטעמם לעניין שווי הבניינים ובית המשפט קבע ישיבה נוספת ליום 7.10.08 לשם חקירת המומחים. בעת הישיבה שנקבעה כאמור, הודיעו הצדדים לבית המשפט, כי הגיעו להסדר טיעון חלקי לפיו יוטל על המערערים, בחלקים שווים, קנס כולל בסך של 290,000 ₪ הכולל בחובו אף מרכיב של כפל שווי על פי סעיף 219 לחוק התכנון והבנייה, וכי המשיבה לא תבקש לגזור מאסר בפועל על המערער מס' 4 וביתר העניינים יטענו הצדדים באופן חופשי את טיעוניהם לעונש. באותה ישיבה נשמעו טיעונים חלקיים ונקבעה ישיבה נוספת להשלמת הטיעונים ליום 12.10.08. בישיבה הנדחית ביקש המערער מס' 4 לחזור בו מהודאתו וכן מהסדר הטיעון וביקש כי הישיבה תידחה על מנת שיוכל לשכור את שירותיו של עו"ד פרטי עבורו ועבור שלושת בניו, המערערים מס' 1-3, במקום הסנגורים מן הסנגוריה הציבורית אשר ייצגו אותם עד אותה עת. בית המשפט נעתר לבקשה ודחה הדיון ליום 23.10.08. בישיבה זו, התייצב עו"ד שקיב עלי, הגיש ייפוי כוח בשם ארבעת המערערים, ובית המשפט שיחרר את הסנגורים מן הסנגוריה הציבורית מייצוג המערערים ודחה הדיון פעם נוספת, לתאריך 26.10.08, על מנת ליתן אפשרות לעו"ד עלי להכין את ייצוגם של המערערים כראוי. בישיבה שהתקיימה ביום 26.10.08 ביקש עו"ד עלי מבית המשפט לאפשר למערערים לחזור בהם מהודאתם, וכפועל יוצא מכך לבטל את הסדר הטיעון. בא כוח המערערים טען בעניין זה טענות שונות, ובהן כי היה פגם במסירת הצו השיפוטי למערערים, וכי הודאתם, על כן, בעבירה של בנייה בניגוד לצו הפסקה שיפוטי נעשתה מתוך טעות וחוסר הבנה, וכי עסקת הטיעון גורמת להם עיוות דין, וכן כי הטלת כפל שווי איננה ראויה כאשר המדובר בבנייה בלתי חוקית של בתים פרטיים, אלא בבניינים מסחריים בלבד, ולכן הייצוג המשפטי שניתן להם היה ייצוג בלתי ראוי, ויש לאפשר להם לחזור בהם מהודאתם. לאחר ששמע בית המשפט טיעון ארוך בעניין זה, הן של עו"ד עלי והן של בא כוח המשיבה, החליט הוא לדחות את בקשת המערערים לחזור בהם מן ההודאה אך התיר להם לחזור מהסכם הטיעון ואיפשר להם לטעון לעונש באופן חופשי. תוך שהוא מפרט את עיקרי ההלכות הנוהגות בקשר עם חזרה מהודייה, ביאר בית המשפט קמא כי בית המשפט יראה טעם מיוחד להתיר לנאשם לחזור בו מן ההודייה, כולה או מקצתה, במקרים בהם קיים חשש כי ההודאה נעשתה מחמת טעות, בין אם טעות בהבנת משמעותה של ההודאה או טעות לגבי תוצאותיה, הלכה למעשה, או בדרך הצגתה של ההודאה, וכי בכל מקרה עליו לבדוק מהי הסיבה הכנה והאמיתית המביאה את הנאשם לבקש את החזרה מן ההודייה, האם היא נובעת באמת מתוך אמונה כנה בחפותו, או שמא אין היא אלא תמרון פסול, בשל הערכה מחודשת לגבי סיכוייו בעת בירור המשפט לגופו של עניין. משמצא בית המשפט קמא כי המערערים לא הציגו בפניו שום נימוק המצדיק חזרה מן ההודייה, או להראות כי נעשה להם עוול כלשהו או עיוות דין, חלילה, מעצם ההודייה, וזאת בהיותם מיוצגים על ידי סנגורים אשר עשו מלאכתם נאמנה, דחה, כאמור, בית המשפט את בקשתם לחזור בהם מן ההודייה, אך על מנת להפיס את דעתם איפשר להם, כאמור, לבטל את הסדר הטיעון ולטעון טענותיהם לגבי העונש כרצונם. ראוי לציין כי בישיבה שנקבעה ליום 23.2.09 הודיע עו"ד עלי כי המערער מס' 4 הלך, למרבית הצער, לבית עולמו, ולפיכך ההליכים נגדו הופסקו. באותה ישיבה הוצגו חוות דעת של שמאים וכן נחקר השמאי מטעם המשיבה, ובישיבה נדחית שנתקיימה ביום 4.3.09 נתקיימה חקירת השמאי מטעם המערערים, וביום 19.3.09 נשמעו טיעוני הצדדים לגבי העונש. בתאריך 31.3.09 ניתן גזר הדין על פיו הוטלו על המערערים העונשים הבאים: 1. מאסר בפועל לתקופה של 4 חודשים על כל אחד מן המערערים. 2. מאסר על תנאי לתקופה של 8 חודשים, על כל אחד מן המערערים, והתנאי כי המערערים לא יורשעו במשך 3 שנים בעבירה עליה הורשעו בתיק זה. 3. קנס כספי בסך 25,000 ₪ או 250 ימי מאסר תמורתו, על כל אחד מן המערערים. 4. כפל אגרה בסך כולל של 23,544 ₪ אשר ישולם על ידי שלושת המערערים בחלקים שווים. 5. כפל שווי מופחת בסך 420,000 ₪ אשר ישולם על ידי שלושת המערערים בחלקים שווים. 6. צו איסור שימוש שייכנס לתוקפו ביום 1.5.09. 7. צו המחייב את המערערים להרוס את המבנים נשוא כתב האישום לא יאוחר מיום 1.6.09 ולהחזיר את מצב הקרקע לקדמותו, לרבות שיקום הקרקע והצמחייה כפי שהיו לפני ביצוע העבודות במקום. בערעור שבפניי מלינים המערערים על כך כי בית המשפט דחה את בקשתם לחזור בהם מן ההודאה וכן מלינים הם, בה בעת, על החלטתו של בית המשפט לבטל את הסדר הטיעון. כמו כן, מערערים הם על חומרת העונש שהושת עליהם על ידי בית המשפט קמא, ובייחוד על חיובם בתשלום כפל שווי על פי סעיף 219 לחוק, וכן על עונש המאסר שהושת עליהם, ועל צו ההריסה שהוצא בקשר עם הבנייה הבלתי חוקית שבנו, כאמור. על מנת לבסס את טענות הערעור טוענים המערערים שלל טענות, מן הגורן ומן היקב, ומשלבים הם בטיעוניהם אף טענות כאלו שטוב להם שלא נטענו משנטענו. בין יתר טענותיהם טוענים המערערים כי בית משפט קמא אצה לו הדרך לגזור את דינם של הנאשמים, בשל העובדה כי השופט שדן בתיק בבית משפט קמא, עמד לצאת לחופשת שבתון, ולפיכך סירב לדחות הדיון כך שסנגורם של המערערים, עו"ד עלי, אשר החליף את הסנגורים מן הסנגוריה הציבורית, יוכל להעניק למרשיו הגנה טובה יותר. מעיון מדוקדק בתיק של בית משפט קמא נראה כי טענה זו הינה טענת קש שאין לה כל בסיס במציאות, ודומה כי בית המשפט גילה אורך רוח וסבלנות ראויים לשבח בניהול התיק בפניו, תוך שהוא מאפשר לצדדים לטעון באריכות, ואף נעתר מעת לעת לבקשות הדחייה של המערערים, על מנת לאפשר להם להגיש חוות דעת ולנהל הגנתם כראוי. תמוהה בייחוד הטענה שהעלה בא כוח המערערים בפניי כאילו בית המשפט קמא ביטל, כביכול, את עסקת הטיעון רק משום שגמר אומר בנפשו להחמיר עם המערערים, ולהטיל עליהם עונשים כבדים יותר מאלו שגובשו בעסקת הטיעון, ואם בכך לא סגי, אף מוסיף בא כוח המערער וטוען כי החמרה זו עם המערערים לא באה אלא משום "צבע עורם", כאשר באמירה זו מקופלת הטענה כאילו בית המשפט מפלה לרעה את הציבור הערבי ככל שהדבר נוגע בעבירות על חוק התכנון והבנייה (ראה עמוד 6, שורות 1-4 לפרוטוקול). טענה זו לא רק שהיא מקוממת לכשעצמה, ואין בה שמץ של אמת, אלא שהיא מעוותת את המציאות כפי שהתרחשה בפועל בבית המשפט קמא. האמת הינה פשוטה בתכלית. משנתמנה עו"ד עלי על ידי המערערים לשמש כסנגורם, סר חינה של עסקת הטיעון בעיני המערערים, מתוך שסברו, ככל הנראה, כי לכשישתחררו מכבליה, יהיו צפויים לעונש קל יותר, מאשר זה שהוסכם עליו עם המשיבה. משכך העריכו, ביקשו מבית המשפט כי יותר להם לחזור בהם מן ההודאה, ובהכרח אף מהסכם הטיעון, ולהביא טענות לעונש. בית המשפט סבר, ובדין סבר, כי אין כל סיבה של ממש להתיר למערערים לחזור בהם מן ההודאה. טענותיהם של המערערים כאילו נפל פגם במסירה של הצו השיפוטי, טענת סרק הייתה. המצאת הצו השיפוטי נעשתה על פי תקנה 4 לתקנות התכנון והבנייה (סדרי הדין בהליכים למתן צווים על פי המבקש בלבד), התשמ"ג-1982 על פיה משניתן צו הפסקה שיפוטי על פי המבקש בלבד, יביאו המבקש וב"כ לידיעת אחד מהמנויים בסעיף 208 לחוק, ואם נבצר הדבר, יודבק הצו על קיר חיצון של הבית אליו מתייחס הצו, ובהעדר קיר חיצון, במקום אחר הנראה לעין במקרקעין שהצו מתייחס אליהם. כך בדיוק נהגה המשיבה במקרה זה. משנכשלו הניסיונות למסור את הצו השיפוטי לידיהם של המערערים, הודבק הצו על המבנים, ובעניין זה הוצגו תמונות בפני בית משפט קמא בהם נראה הצו מודבק בצורה בולטת בשני מקומות, כאשר מצויין מועד ההדבקה והשעה שבה נעשתה, וכל טענה כאילו נפל פגם במסירה, אין לה כל שחר. אף טענת המערערים כאילו ראוי היה לאפשר למערערים לחזור בהם מהודאתם היות ו"קופחו" ולא היה להם יומם בבית המשפט, משום שיוצגו שלא כהלכה על ידי הסנגורים מן הסנגוריה הציבורית, אין לה כל שחר. בעת הטיעון בפניי אף הגדיל בא כוח המערערים לעשות כאשר טען שלא ניתן לצפות כלל לייצוג ראוי כאשר מדובר בעורכי דין מהסנגוריה הציבורית, באשר אלו משתכרים אל צרור נקוב, ולפיכך טיב השירות המשפטי שהם נותנים ללקוחותיהם אינו ראוי. טענה זו כשם שנדחתה על ידי בית המשפט קמא, אף נדחית על ידי בשתי ידיים. ראשית עצם ההכללה המשתמעת ממנה הינה פסולה לחלוטין, ושנית נראה כי ייצוגם של המערערים על ידי הסנגוריה הציבורית היה ראוי אף ראוי. למרבית האירוניה הרי הסכם הטיעון אליו הגיעו הסנגורים הציבוריים הללו עם המאשימה, הפך בעיני המערערים, לאחר מתן גזר הדין, מכלי אין חפץ בו, למשאת נפש, שהרי היום טוענים המערערים כי שגה בית המשפט קמא בשעה שביטל את הסכם הטיעון, ומנסים לאחוז בו כבקרנות המזבח. החלטת בית המשפט שלא להתיר למערערים לחזור מהודאתם הייתה החלטה נכונה וטובה ולא נפל בה כל פגם. הודאת המערערים לא נעשתה בהיחפז אלא לאחר מספר דיונים, וכשנתיים לאחר הגשת כתב האישום, ולאחר שקלא וטריא שעשו סנגוריהם, ולאחר שבאו בדברים עם המאשימה והגיעו עמה לידי עסקת טיעון חלקית. אין המדובר כלל וכלל במי אשר חש כי הודה בהיחפז על מעשה שלא עשה, והוא נחוש בדעתו להוכיח את חפותו. בענייננו המדובר בשינוי טקטי שהחליטו המערערים לעשות מתוך הערכה, שנתבררה כמוטעית, כי גורלם יהיה שפיר יותר אם יהיו פטורים מעונשה של עסקת הטיעון. משכך היו פני הדברים, לא התיר להם בית המשפט לחזור בהם מהודאתם, אך התיר להם להביא ראיות ולטעון לעונשם כאוות נפשם. בעשותו כן נהג בית המשפט קמא כדין. טענה נוספת בפי המערערים היא כי לו היה בית המשפט נענה לבקשתם לחזור מההודאה היו טוענים כי יש לבטל את כתב האישום מן הצדק, וטעמם הוא כי מוסדות התכנון המשהות ומעכבות את תוכניות המתאר בבית ג'אן הופכות את תושבי הישוב לעבריינים, ומטעם זה ראוי היה לבטל את כתב האישום כנגדם. אין בדעתי להתעמק בטענה זו יתר על המידה, שכן לא מצאתי שנטענה בבית משפט קמא, אך למעלה מן הדרוש אומר, כי אפילו הייתה נטענת, דומה כי לא הייתה מועילה למערערים. הדרך להגשת עתירה מנהלית כנגד מוסדות התכנון פתוחה לכל, ובגדר הדיון שבפניי טענה מעין זו אינה יכולה להתברר. השאלה האמיתית שיש להידרש אליה היא האם גזר דינו של בית המשפט קמא החמיר עם המערערים יתר על המידה. בעניין זה טוענים המערערים, ראשית לכל, כי לא היה מקום להטיל עליהם קנס בגין כפל שוויים של המבנים שבנו על פי סעיף 219 לחוק, באשר, כך הטענה, אין נוהגים להטיל קנס מסוג זה על מבנים שאינם מסחריים. על דרך העיקרון, אין בידי לקבל טענה זו. פרשנות זו אינה עולה מלשונו של החוק ואף מנוגדת היא לרציונאל העומד ביסודו של סעיף זה. השיקול העומד ביסוד הטלת קנס על פי סעיף 219 לחוק אינו בהכרח סוג השימוש אשר נעשה במבנה הבלתי חוקי, אלא שיקולים נוספים אחרים כגון: היקף הבנייה הבלתי חוקית, אי קיום צו שיפוטי, הפרת צווים מנהליים, בנייה במקום שבו לא ניתן לקבל כלל היתר בנייה ועוד (ראה: ע"פ 1117/06 (ח"י) ועדה מקומית תכנון ובנייה גבעות אלונים נגד עוואלי רביע, ). הרציונאל העומד ביסוד הטלת קנס מסוג זה הינה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית, ואין נפקא מינא, אם הבנייה נועדה למגורים או לשימושים מסחריים. בגזר דינו מציין בית המשפט קמא כי תיק זה הינו אחד התיקים החמורים שהובאו בפניו בענייני בנייה והפרת צו שיפוטי וכי אלמלא התחשב באסון שנפל על המערערים מס' 1-3, לאחרונה, עם מותו של אביהם, היה גוזר על המערערים עונש חמור בהרבה מזה שגזר עליהם. אכן, העבירות שעברו המערערים, עבירות חמורות הן. הם עשו דין לעצמם, בנו בנייה נרחבת, ללא היתר, על קרקע המיועדת לשמורת טבע, תוך שהם מפירים בריש גלי צווים שיפוטיים. אין צורך להכביר מילים הרבה על הפגיעה הקשה בשלטון החוק, הנגרמת כתוצאה מהפרות בוטות של חוקי התכנון והבנייה, אשר הופכים למרמס בידי רבים. בייחוד רב הנזק מהתנהגותם של אלו אשר לבם גס בצווים השיפוטיים המופנים כנגדם, והם מפירים אותם ללא היסוס, ותוך תקווה כי בסופו של יום יצליחו להתחמק מאימת הדין. הסכנה החמורה הינה שזילות זו של שלטון החוק אינה נותרת נחלתם של עברייני בנייה בלבד, אלא שהיא מחלחלת לתחומים אחרים של החיים, וסופה מי ישורנו. בעניין זה, נשואות העיניים כולן לעברו של בית המשפט, הן עיני אלו המכבדים את החוק ונוהגים על פיו והן העבריינים אשר לבם גס בחוק, ואלו גם אלו ראויים לכך כי בית המשפט יאמר את דברו בצורה ברורה בסוגיה זו. בעניין זה, אמירה מהוססת או כפל לשון אינם משרתים את המטרה. לא די באמירה נורמטיבית כי עבירות התכנון והבנייה ועבירות של הפרת צווים שיפוטיים, עבירות קשות הן, שפגיעתם קשה בשלטון החוק, אם לא נלווית אליהן גם ענישה משמעותית התואמת את חומרתן. אכן, עונש קשה גזר בית המשפט קמא על המערערים. ארבעה חודשי מאסר בפועל אינם עניין של מה בכך כלל וכלל, אך גם העבירות אותן ביצעו המערערים עבירות קשות הן, וראוי היה לגזור בגינן עונש של מאסר בפועל, וכן מאסר על תנאי, ואין מקום להתערב ברכיב זה של העונש. לעניין הקנסות שהוטלו על המערערים החליט בית המשפט קמא להטיל עליהם, בנוסף על הקנס על פי סעיף 204 לחוק, אף קנס על פי סעיף 219 לחוק, וסה"כ הקנסות שהוטלו על כל אחד מן המערערים עומד על סך של 165,000 ₪, ובנוסף חוייבו המערערים בחלקים שווים בתשלום כפל האגרה, בסך כולל של 23,544 ₪. בהתחשב ברכיבים האחרים של העונשים שהוטלו על המערערים, ובהם כאמור עונשי המאסר, נראה לי כי ראוי היה להפחית משיעורן של הקנסות ולהעמידן על סך כולל של 100,000 ₪ לכל אחד משלושת המערערים. בשל מצבם הכלכלי הקשה של המערערים, ביקש סנגורם בבית המשפט קמא כי תשלום הקנסות הכספיים יהא בתשלומים לשיעורין ואף נקב בסך של 400 ₪ לכל תשלום חודשי. ב"כ המשיבה לא התנגדה, על דרך העיקרון, כי תשלומי הקנסות יהיו בתשלומים לשיעורין, אך התנגדה לפריסה כה ארוכה. בית המשפט קבע כי היענות לבקשתו זו של הסנגור משמעה פריסת התשלום לתקופה העולה על 30 שנה, שהינה תוצאה בלתי סבירה לחלוטין, המחטיאה את מטרת הענישה, ולפיכך החליט לדחות את הבקשה מכל וכל. לדעתי, לאור הסכמתה העקרונית של ב"כ המשיבה לפריסה כלשהי של תשלומי הקנס, ניתן היה לאפשר תשלום הקנס על פני תקופה סבירה, ובעניין זה נראה לי כי תשלום הקנס ב-25 תשלומים חודשיים שווים ורצופים יהא הולם בנסיבות העניין. סיכומו של דבר, עונשי המאסר שהוטלו על המערערים, הן המאסר בפועל והן המאסר על תנאי יישארו על כנם. כמו כן, יישאר על כנו החיוב הכספי בגין כפל אגרה וכן צו איסור השימוש וכן צו ההריסה, כפי שהורה בית המשפט קמא. כל אחד מן המערערים ישלם קנס כספי בסך של 25,000 ₪ או 250 ימי מאסר תמורתו, המהווה קנס על פי סעיף 204 לחוק, ובנוסף ישלם כל אחד מן המערערים קנס בסך של 75,000 ₪ המהווה קנס על פי סעיף 219 לחוק. שני הקנסות ביחד, בסך כולל של 100,000 ₪, ישולמו ב-25 תשלומים חודשיים שווים ורצופים בסך של 4,000 ₪ לכל תשלום, החל מיום 1.9.09. צו ההריסה יבוצע עד ליום 1.9.09, והיה והמערערים לא יבצעו את ההריסה עד למועד זה, תהיה הועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז צפון רשאית לבצע את ההריסה, ואת שיקום פני הקרקע, כפי שהורה בית משפט קמא, בעצמה, על חשבון המערערים. המערערים יתייצבו לריצוי עונשי המאסר שהוטלו עליהם ביום 1.9.09 בשעה 09:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה. שמורת טבעבניה