פיצוי קונה על עיכוב במסירת הנכס

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי קונה על עיכוב במסירת הנכס: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופט ה' סילש) מיום 25/5/09 (ת"א 6290/06) שבו קיבל בית המשפט תביעה כספית של המשיבה לפיצוי בגין הפרת חוזה, ופסק לה סך של 45,450 ₪ בתוספת מע"מ על חלק מהסכום והפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה וכן הוצאות משפט. רקע 1. העובדות המוסכמות על הצדדים הן כדלהלן: בין חברת אלי רוני ואבי יזמה ופיתוח בע"מ (להלן: "המוכרת" או "המערערת") לבין שיש האלונים בע"מ (להלן: "הקונה" או "המשיבה") נכרת ביום 15.7.2004 הסכם למכירת שטח מסחרי של 144 מ"ר (ברוטו כולל מעברים ציבוריים) המצוי במבנה מסחרי המיועד להי-טק בראשון לציון (להלן: "הממכר", ו"החוזה" בהתאמה) תמורת 150 אלף דולר בתוספת מע"מ. מועד מסירת החזקה בממכר נקבע ל- 30.10.2004, "וזאת בתנאי מפורש שתשלום יתרת הסך של 125,000 דולר ארה"ב בש"ח דולר יציג + מע"מ כחוק תשולם במלואה לחשבון המוכרת כמפורט בחוזה" (סעיף 11 לחוזה). יתרת התמורה בעד הנכס שולמה ב- 28.11.2004 (למעט רכיב המע"מ לגביו ניתן צ'ק ל- 15.12.2004, וזאת בהתאם לנוהג המקובל ביחס לעניין זה). 2. בעקבות השלמת תשלום התמורה הייתה הקונה זכאית לקבל את החזקה בממכר כבר בסוף חודש נובמבר 2004, אולם בפועל נערך בין הצדדים פרוטוקול מסירה רק ביום 13.4.2005 (קרי כ- 4.5 חודשים לאחר מכן), ובו צוינו שתי הסתייגויות בזו הלשון: "1) החברה תתקין מזגן מפוצל בחנות על חשבונה עד ליום 30/4/2005 2) יש לחבר את הממכר לרשת החשמל - תוך 14 יום ולהשלים החסר בחנות" (ההדגשות במקור - ע.ג.). עניין החשמל הוסדר על ידי המוכרת בסמוך לתחילת חודש מאי, אולם מזגן מפוצל לא הותקן על ידי המוכרת, והקונה התקינה בסופו של דבר מזגן מפוצל על חשבונה בעלות של 11,700 ₪. 3. הצדדים היו חלוקים ביניהם הן בשאלה מה גרם לעיכוב בהעברת החזקה לקונה, והן בשאלות נוספות, ובכללן האחריות לטיפול בנושא חיבור הממכר לרשת החשמל והתחייבות המוכרת להתקין מזגן מפוצל חדש. פסק הדין של בית המשפט קמא הכריע באופן מפורט ומנומק במחלוקות הללו לטובת הקונה, ועל כך, כמו גם על שיעור הפיצוי שנקבע לקונה בעקבות ממצאים אלה, ערערה המוכרת. למען שלמות התמונה אציין כי בשורה של מחלוקות אחרות שהתעוררו לפניו הכריע הית המשפט קמא לטובת המוכרת, אולם מאחר ואין בפני ערעור של הקונה, אין אני נדרש להכרעות אלו. פסק הדין של בית המשפט קמא 4. בית המשפט קמא מצא כי המוכרת היא שאחראית לעיכוב במסירת הממכר, וזאת משום שנמנעה מלהסדיר את חיבור הממכר למערכת החשמל ולהתקין מזגן מפוצל בהתאם להתחייבותה. בעקבות זאת פסק לרוכשת פיצוי הן בגין התקנת מזגן במקום המוכרת והן בגין הפסד האפשרות להשתמש בממכר למשך חמישה חודשים. ביחס להתקנת המזגן פסק שיפוי על ההוצאות שהוציאה הרוכשת (11,700 ₪), וביחס לאיחור במסירת ממכר תקין פסק את אובדן דמי שכירות, שנקבעו על ידו על פי דמי השכירות שהובטחו לרוכשת בחוזה שכרתה עם צד ג' בגין השכרת המושכר מה- 1 במאי ואילך (כלומר 1,500 דולר כפול חמישה חודשים). דיון והכרעה 5. המוכרת העלתה במסגרת הערעור שורה של השגות נגד קביעותיה של הערכאה קמא, אולם מרבית ההשגות הללו נוגעות לקביעות עובדתיות הנראות לי מבוססות היטב. הקביעה שהאחריות לטיפול בנושא החיבור לרשת החשמל הייתה מוטלת על המערערת עולה בברור מפרוטוקול המסירה שצוטט לעיל, ונתמכת בכך שלא רק שהמוכרת היא זו שטיפלה בסופו של דבר בעניין זה, אלא שבתכתובת בין הצדדים במהלך אפריל 2005 עמדה על כך שתינתן לה האפשרות לעשות כן. אחריותה של המוכרת להתקנת מזגן מבוססת אף היא על פרוטוקול המסירה, ונתמכת הן במכתב ששלח עורך דינה של המוכרת לקונים ביום 16 בדצמבר 2006 ממנו עולה שהחברה נטלה על עצמה התחייבות בעניין "הטיפול במיזוג האוויר", הן בכך שהחברה לא טרחה כלל להכחיש בחודשיים שלאחר כתיבת הפרוטוקול את התחייבויותיה בעניין זה. שאלת אחריותה של המוכרת לדחיית המסירה היא למעשה נגזרת של שני אלה, ואם נדרשה לה ראיה נוספת הרי שבצדק מצאה אותה השופטת בדבריו של המצהיר מטעם המוכרת, מר גבי רייכפלד, אשר בתשובה לשאלה "מדוע לא נמסרה חזקה לתובעת" בסמוך ל- 28.11.2004, השיב אומנם כי הוא אינו הכתובת לבירורים מסוג זה, אולם הוסיף כי :"מסרתי את החזקה מהרגע שקיבלתי אישור שניתן למסור חזקה" (עמוד 30 שורה 10 לפרוטוקול). גם לעניין המועד בו נקבע כי המערערת חייבת בהעברת החזקה (סוף נובמבר 2004), והמועד בו יש לראות את הממכר ככזה שעמד לשימושה של המשיבה (תחילת מאי 2005), סבורני כי יש בסיס עובדתי איתן לקביעות השופטת קמא, ולא מצאתי לנכון להתערב בהן. 6. קביעות אלו מחייבות לדחות את מרבית הטענות שהועלו בערעור, ומותירות למעשה רק השגה מרכזית אחת, שבה מיקדו הצדדים את טיעוניהם במסגרת הטיעונים בעל פה. שאלה זו עניינה דרך הערכת הנזק שנגרם למשיבה בעקבות העיכוב במסירת הממכר למשך 5 חודשים (להלן: "תקופת ההפרה"). כאמור, בית המשפט קמא סבר כי לעניין זה ניתן להיעזר בדמי השכירות שסוכמו בין הקונה לצד שלישי, חברת אוטו לאופרד בע"מ (להלן: "הצד השלישי") במסגרת חוזה שנערך ב- 11 באפריל 2005, ושעל פיו הושכר הממכר תמורת 1,500 דולר החל מה- 1 במאי 2005. על כך משיג המוכר, בטענה שלמעט אמירה בעלמא של מנהל הקונה, מר אלי בקאל, אין כל ראיה לכך שלקונה הייתה אפשרות להשכיר את הממכר קודם למועד בו התקשרה עם הצד השלישי. נהפוך הוא העובדה שבכל התקופה עד שהתקשרה בהסכם עם הצד השלישי (קרי עד ל- 11 באפריל 2005) לא האיצה הרוכשת במוכרת לבצע את מסירת החזקה, וכי רק החל ממועד זה החלה לשלוח למוכרת בתדירות גבוהה, ובטונים הולכים וצורמים, תזכורות בדבר חובתה להסדיר את נושא החשמל והמיזוג, מעידה כי ההפסד שבו מדובר, אובדן דמי שכירות בשיעור של 1,500 דולר, לא נגרם כלל לרוכשת ביחס לתקופת ההפרה. 7. כנגד טענות אלו הפנה ב"כ המשיבה לקביעותיו של פסק הדין קמא בעניין זה, והביע עמדתו כי אין מקום להתערב בהן. עם זאת, עיון בפסק הדין מלמד כי בית המשפט קמא לא קבע כל ממצא עובדתי בשאלה האם יכלה הקונה להשכיר את הנכס בתקופת ההפרה. כל שנקבע (עמודים 9-10 לפסק הדין קמא) הוא שכעניין עובדתי דמי השכירות שננקבו בהסכם עם הצד השלישי משקפים את שכר הדירה הראוי, וכי כעניין משפטי זכאית הקונה לדמי שימוש ראויים ביחס לתקופת ההפרה. כמובהר, המחלוקת בין הצדדים היא האם הקביעה המשפטית היא נכונה, וזאת בהנחה שכעניין עובדתי לא היה לקונה שוכר בתקופת ההפרה. 8. אף אם אצא מנקודת ההנחה לה טען ב"כ המשיבה, שלפיה נטל ההוכחה להראות כי לקונה לא היה שוכר פוטנציאלי בתקופת הביניים מוטל על המערערת, הרי שסבורני כי המערערת עמדה בנטל זה. עיון בחומר הראיות שהוצג בתיק זה כמעט שאיננו מותיר ספק כי לקונה לא היתה אפשרות ממשית להשכרת הנכס לפני שהתקשרה בחוזה עם הצד השלישי. המצהיר מטעם המשיבה, מנכ"ל המשיבה מר אלי בקאל, לא איזכר בתצהירו כי היתה אפשרות להשכרת הנכס קודם להתקשרות עם הצד השלישי. משנחקר בעניין זה במסגרת החקירה הנגדית הסתפק באמירה בעלמא כי "היה לי גם שוכר קודם לכן", ומשנדחק בעניין זה על ידי ב"כ המערערת, הסתפק באמירה כי "הבאתי את כל החומר לעוה"ד. הוא מוצא לנכון מה רלוונטי" (עמוד 19 שורות 25-31 לפרוטוקול). לשתיקה רועמת זו יש להוסיף את העובדה כי לפני בית המשפט לא הוצגה ולו פניה אחת של הקונה למוכרת במשך כל התקופה שבין המועד בו הודיעה המוכרת כי ניתן לבצע את המסירה (מכתב עו"ד אילן שיין מה- 16.12.2004), למועד בו השכירה את הנכס לצד השלישי (קרי ה- 11 באפריל 2005), בעוד שהחל ממועד זה ואילך שלחה הקונה למוכרת תזכורות דחופות בתדירות גבוהה והולכת (בחומר הראיות מצויות לפחות 7 תזכורות שנשלחו מהמשיבה לרוכשת עד תום חודש אפריל, בתאריכים 13.4, 15.4, 22.4, 25.4, 26.4 בבוקר, 26.4 בערב ו- 28.4, ועוד תיזכורות רבות שנשלחו לאחר מכן ביחס לנושא המיזוג). אם לא די בכך, הרי שהלשון בה בחר מנכ"ל המשיבה, מר בקאל, לחידוש התזכורות יש בה כדי להסיר כמעט כל ספק בעניין זה. ואלה הדברים שכתב מר בקאל במזכרו האמור מה- 12.4.2004: "א. מספר פעמים קבענו ולא צלח בידיני (כך במקור - ע.ג.) לקבוע מועד למסירת החזקה ביחידה מס' 5. ב. בימים אלה מצאתי שוכר ליחידה, ובבדיקה באמצעות רוני סיני המחזיק במפתח, התברר להפתעתנו שאין חשמל בדירה הכיצד?" (ההדגשה במקור - ע.ג.) 9. קבלת הטענה העובדתית שלפיה לקונה לא היה שוכר בתקופת הביניים מעוררת שאלה משפטית לא פשוטה מתחום הערכת הפיצוי בגין הפרת חוזה. מחד גיסא, המוכרת הפרה את ההסכם, ובתקופת ההפרה לא מילאה אחר חובתה למסור לקונה את החזקה בממכר כשהוא מתאים לשימוש המסחרי שלשמו נועד (ראו סעיף 11(3) לחוק המכר, תשכ"ח-1968). מאידך גיסא, הקונה לא הוכיחה כי בתקופת ההפרה הפסידה עיסקה כלשהי. במצב דברים זה יש לבחון האם הנפגעת מההפרה (הקונה) זכאית לתבוע מהמפר (המוכר) פיצוי בגין אובדן פוטנציאל השימוש בנכס (נזק אובייקטיבי) וזאת גם כאשר הוכח כי לא היתה לה כל כוונה או אפשרות לעשות שימוש בפוטנציאל זה (קרי, לא נגרם לה נזק סובייקטיבי). 10. העקרון היסודי בדיני התרופות החוזיות הוא כי מטרתן להעמיד את הנפגע במקום בו היה אלמלא הפרת החוזה. יישומו של עקרון זה בתחום הפיצויים הוא בכך שככלל הפיצוי שנפסק לנפגע צריך לייצג את הנזק הסובייקטיבי שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה. תפיסה זו מוצאת את ביטויה בסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970 (להלן: "חוק התרופות") הקובע בתחילתו כי "הנפגע זכאי לפיצוי בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה". עם זאת, לעקרון כללי זה חריגים חשובים. מרביתם של חריגים אלה מביאים לכך שהפיצוי שמקבל הנפגע נמוך מהנזק הסובייקטיבי שנגרם לו הלכה למעשה. כך, למשל, כלל ריחוק הנזק (המעוגן בסיפא של סעיף 10 לחוק התרופות) או כלל הקטנת הנזק (המעוגן בסעיף 14 לחוק התרופות). חריגים אלה אינם מעניננו. מקצתם של חריגים אלה יכולים להביא לכך שהנפגע יקבל פיצוי העולה על נזקו הסובייקטיבי. כך, למשל, כאשר קיים בחוזה פיצוי מוסכם, האפשרות לקבלו עומדת ללא הוכחת נזק, קרי גם כשהוא גבוה מהנזק שנגרם בפועל (ראו סעיף 15 לחוק התרופות). השאלה בה עסקינן משתייכת לקבוצה שניה זו של חריגות מעקרון הפיצוי הסובייקטיבי. עניינה, כאמור, באפשרות לתבוע על פי קריטריון אובייקטיבי, גם בנסיבות בהן מוכח שהוא עולה על הנזק הסובייקטיבי. 11. חוק התרופות אומנם אינו כולל התייחסות כללית לאפשרות לתבוע על פי קריטריון אובייקטיבי גם כשהוא עולה על הנזק הסובייקטיבי, אולם מצויה בו הוראת חוק, סעיף 11 לחוק התרופות, המאפשרת תביעה שכזו בשני מצבים מוגדרים. סעיף 11(א) לחוק התרופות מאפשר לנפגע אשר ביטל את החוזה לתבוע פיצוי על פי המידה בה המחיר החוזי נוח יותר מבחינתו מאשר שווי השוק ביום הביטול של נכס או שירות שמכר או רכש. תביעה זו עומדת לו גם אם לא נגרם לו כל הפסד סובייקטיבי בגין ההפרה (ראו רע"א 2371/01 אינשטיין נ' אוסי תכנון והקמת מבנים ופיתוח בע"מ, פ"ד נז(5) 787 (2003) (להלן: "עניין אינשטיין"). סעיף 11(ב) מאפשר לנפגע שלא קיבל סכום כסף במועד לתבוע פיצוי על פי שיעור הריבית שנקבע בחוק פסיקת ריבית, וזאת מבלי שידרש להוכיח כי נגרם לו הפסד סובייקטיבי בגין האיחור. האם מקרים אלה הם בגדר "חריגים המעידים על הכלל" או בגדר דוגמאות הממחישות את הכלל? על כך אין לנו תשובה ברורה בחוק התרופות. 12. כשלעצמי, סבורני שמוטב לראות בסעיף 11 לחוק התרופות את החריג ולא את הכלל. מחיר שוק משמש, וראוי שישמש, כמבחן עזר לצורך קביעת הנזק שנגרם לנפגע (השוו עניין אינשטיין, בע' 793) . יתר על כן, במקרים בהם מוכח נזק בהתבסס על מחיר השוק (קרי, נזק אובייקטיבי), ראוי לקבוע חזקה כי לנפגע נגרם נזק בשיעור זה, ולהטיל על המפר את הנטל לסתור חזקה זו (קרי, להוכיח כי נזק זה לא נגרם לנפגע הספציפי). עם זאת, במקרים בהם המחוקק לא הגביל את יכולתו של המפר לסתור חזקה זו (כפי שעשה בסעיף 11 לחוק התרופות), והמפר עמד בנטל סתירת החזקה, אינני רואה הצדקה לחייבו בפיצוי העולה על הנזק שגרם מעבר למצבים הספציפיים אותם תחם המחוקק. ראו לעניין זה אייל זמיר, "תרופות בשל הפרת חוזה: פיצויי ציפיה, פיצויי הסתמכות, השבת התעשרות ושחזור השקילות החוזית" משפטים לד(1) 91, 100-104 (תשס"ד) (להלן: "זמיר, "שחזור השקילות החוזית"" (פרופ' זמיר מבהיר כי הנפגע רשאי לתבוע דמי שכירות ראויים בגין עיכוב בהעברת הממכר גם מבלי שידרש להוכיח שהתכוון להשכירו, אולם בהערה 29 בע' 104 הוא מבהיר כי "אילו היה מוכח שהקונים לא התכוונו להשכיר את הדירה, להשתמש בה בעצמם או להתיר שימוש בה בידי אדם אחר, אלא התכוונו להותירה בשיממונה "כאבן שאין לה הופכין" כי אז היה מקום לטענה שהאיחור במסירה לא גרם להם נזק שבגינו הם זכאים לפיצויים לפי שווי השימוש בדירה"). 13. לכאורה עומדת העמדה שהוצגה לעיל בניגוד לכלל המקובל ביחס לחוזי שכירות, שלפיו אם השוכר אינו מחזיר את המושכר במועד זכאי המשכיר לדמי שכירות ראויים, וזאת גם אם לא היה באפשרותו של המשכיר להשכיר את הנכס בתקופת ההפרה (קרי, גם אם לא נגרם לו אובדן נפח עסקאות. ראו דעת הרוב בעניין Strand v. Brisford [1952] 1 All E.R. 796 (C.A.)). עם זאת, הגישה המקובלת בארץ (התואמת את גישתו של הלורד דנינג באנגליה) היא להסביר הלכה זו על בסיס דיני עשיית עושר ולא במשפט, קרי על יסוד הרווח שהפיק השוכר, ולא על בסיס דיני הפיצויים החוזיים, קרי לא על יסוד הנזק שנגרם למשכיר (ראו ע"א 889/75 דרים בע"מ נ' אגד, פ"ד לא(2) 20, 22 (1977); דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (מהדורה שניה, 1998) 426 הערה 19, 431-432). באופן דומה, באותן נסיבות בהן בתקופת ההפרה עשה המפר שימוש בממכר ניתן לתבוע ממנו דמי שימוש ראויים מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט בתקופת ההפרה, וזאת אף ללא הוכחת נזק (ראו ע"א 588/87 כהן נ' שמש, פ"ד מה(5) 297 (1991). עם זאת, אין בכך כדי לאפשר תביעת דמי שימוש ראויים כפיצויים, כפי שנעשה במקרה הנוכחי (בעניננו לא נטען כי המוכרת עשתה שימוש בממכר בתקופת ההפרה, וממילא אפשרות התביעה על בסיס דיני עשיית עושר ולא במשפט לא התעוררה). 14. הניתוח המוצג לעיל מוביל לכאורה למסקנה כי הקונה בעניננו אינה זכאית לפיצוי כלשהו בגין תקופת ההפרה. אולם מסקנה זו אינה נכונה. בע"א 1632/98 ארבוס נ' אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית, פ"ד נה(3) 913 (2001) (להלן: "עניין ארבוס") הכיר בית המשפט בזכותו של קונה שהממכר נמסר לו באיחור בעקבות הפרה של המוכר לפיצוי בשיעור הריבית הקבועה בחוק פסיקת ריבית בגין הכספים ששילם למשך תקופת הפיגור. ההסבר העיוני לפיצוי זה ניתן על ידי פרופ' איל זמיר במאמרו מאיר העיניים הנזכר לעיל. לשיטתו של פרופ' זמיר, הפיצוי שניתן על ידי בית המשפט מיועד להביא לשחזור השקילות החוזית שהופרה בעקבות ההפרה, וזאת בדומה לתרופת הניכוי מהמחיר, בה מכיר סעיף 28 לחוק המכר. ואכן בעניננו, סדר הביצוע שקבעו הצדדים בחוזה (תשלום ומיד לאחריו מסירת חזקה), לא מומש בשל ההפרה. במצבים דברים זה, מוצדק לאפשר לנפגע לשחזר את סדר הביצוע המקורי, על דרך של דחייה כלכלית של מועד ביצוע התשלום למועד סמוך למועד בו נמסר לו הממכר כשהוא מתאים ליעודו. 15. הסעד של פיצויים לפי העקרון של "שחזור השקילות החוזית", אשר נפסק כאמור בעניין ארבוס, מאפשר איפוא לבית המשפט להגיע לתוצאת ביניים הנראית ראויה מחלופות הקיצון של פיצוי על פי נזק שלא נגרם או הותרת הנפגע ללא כל פיצוי (לשימוש בסעד ביניים מסוג זה השוו גם Ruxley Electronics and Construction Ltd v Forsyth [1996] AC 344 [H.L.] בו פסק בית הלורדים סעד אמצע בין עלויות תיקון לירידת ערך). עם זאת, מתעורר בעניננו קושי דיוני לפסוק פיצוי על בסיס זה, מאחר שהקונה לא ביססה את תביעתה לפיצוי בגין הפרת חוזה על דרך חישוב זו בשום שלב של הדיון המשפטי. ודוק, הקונה דרשה פיצוי כספי בגין הפרת הסכם, אולם נימקה את זכותה לפיצוי זה על בסיס תחשיב של דמי שכירות ראויים, ולא על בסיס הריבית בגין כספי התמורה למשך תקופת ההפרה. 16. כידוע, "בדרך כלל, אין מעניקים לתובע סעד שלא עתר לו בכתב התביעה" (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, תשס"ה) 145 וראו גם בע' 70). עם זאת בפסיקה הובהר כי כלל זה איננו מוחלט, אלא ניתן לחרוג ממנו בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: א. הסעד נדרש לשם הכרעה בשאלות המהותיות שבמחלוקת או לשם עשיית צדק; ב. הסעד נובע ישירות מסעד שהתבקש; ג. העובדות הדרושות לצורך מתן הסעד מצויות בפני בית המשפט (ראו ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה (ניתן ב- 8.6.2005) פיסקה 12 לפסק דינו של השופט לוי; ע"א 9118/06 שנרום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ (5.3.2009) פיסקה 39; ע"א 10576/06 בזק בינלאומי בע"מ נ' תדיראן בע"מ (ניתן ב- 12.8.2009) פיסקה 8). בעניננו מתקיימים שלושת התנאים הללו: ראשית, פסיקת פיצוי שמטרתו שחזור השקילות החוזית מונע עוול מהרוכש, במובן זה שלא יצא קרח מכאן ומכאן, ומסיר חשש כי מפר חוזה יצא נשכר; שנית, דרך פיצוי זה היא אחד המופעים של סעד הפיצויים בגין הפרת חוזה, אשר נדרש על ידי הקונה בכתב תביעתה; ולבסוף, המדובר בדרך פיצוי שאינה מחייבת קביעת עובדות נוספות על אלה המצויות ממילא בפני. 17. לאור זאת הגעתי למסקנה כי יש מקום לפסוק לקונה סעד פיצויים המבוסס על "שחזור השקילות החוזית", ובכך למנוע ממנה עוול. יישום תחשיב פיצויים זה בעניננו משמעו כי לקונה תשולם ריבית לפי חוק פסיקת ריבית בגין מלוא הכספים ששילם למוכרת (קרי 150 אלף דולר + מע"מ) למשך חמשת חודשי ההפרה (קרי 2,500 דולר + מע"מ שהם שליש ממה שנפסק לקונה בבית המשפט קמא). 18. בשולי פסק הדין אציין כי התוצאה אליה הגעתי נראית לי צודקת גם בשים לב למכלול נסיבות המקרה. אומנם המוכרת היא שהפרה את ההסכם בכך שלא סיפקה מימכר התואם את התחייבויותיה במועד, אולם גם בקונה דבק אשם מסויים בכך שלא עשתה מאמצים של ממש להביא למסירת הממכר בתקופת הפיגור (ככל הנראה מהטעם שלא היה לה שימוש בעבורו). במצב דברים זה, לו הייתי סובר שיש מקום לפסוק דמי שימוש ראויים כפיצוי, היה מקום לבחון האם אין להפחיתם תוך שימוש בדוקטרינת האשם התורם, אולם מאחר שממילא כבר הארכתי במקום בו מוטב היה אולי שאקצר, אמנע מלהרחיב בסוגיה זו (המתעניין ימצא חומר רב ערך אצל אריאל פורת, הגנת אשם תורם בדיני חוזים (תשנ"ז)). 19. סיכום הדברים, הערעור מתקבל במובן זה שהפיצוי בגין תקופת הפיגור יופחת מ- 33,750 ₪ בתוספת מע"מ ל- 11,250 ₪ בתוספת מע"מ. הפיצוי בגין התקנת המזגן, כמו גם יתר קביעות ביהמ"ש קמא, יוותרו בעינם. לנוכח קבלת הערעור באופן חלקי אני מטיל על המשיבה לשאת בהוצאת שכר טרחת המערערת בשיעור של 3,000 ₪ בתוספת מע"מ. מסירת דירה / איחור במסירת דירהפיצויים