שיהוי בנקיטת הליכים של רשות מקומית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שיהוי בנקיטת הליכים של רשות מקומית: מוגש בפני ערעור על החלטת בית משפט השלום בעכו (כב' השופט ו.חאמד) בבב"נ 2244-08-08 , מתאריך 11.11.08 (להלן: "בית משפט קמא"), לפיה נדחתה בקשת המערערת למתן צו שיפוטי להפסקת עבודות בניה ושימוש חורג לרבות שימוש לגן אירועים בשטח שפת הים באכזיב באתר המכונה "בננה ביץ'", בגוש 18205, חלקה 69, נ.צ. 209837/772079 (להלן: "המקרקעין"). מדובר בעבודות בניה של רציף/במה בשטח כ-576 מ"ר עשוי מסגרת פרופילים ממתכת המרותכים זה לזה וקורות עץ מחוברות מעל המסגרת הנ"ל (להלן: "העבודות"), עבורה ניתן, לכאורה, היתר בניה בתאריך 30.5.06 מאת הוועדה המקומית לתכנון ולבניה מטה אשר (להלן: "ההיתר"). כן, מדובר בשימוש חורג במקרקעין, בכך שהמשיבים מפעילים במקום גן אירועים, מסיבות ומופעים (להלן: "השימוש"). קביעת בית משפט קמא: בית משפט קמא לא הכריע בשאלת חוקיות היתר הבניה, באשר לקביעה האם ניתנה הסכמת הבעלים של הקרקע למתן ההיתר ולבניה בשטח, האם קיימת תכנית שמכוחה ניתן ליתן היתר בניה במקום ומה ייעוד הקרקע עליה הוצב אותו משטח, וקבע שההכרעה צריכה להיות על סמך ממצאים עובדתיים ומסקנות משפטיות שייקבעו בהליך העיקרי, לאחר בחינת עדויות וראיות הצדדים. בית משפט קמא ציין כי משלא ערערה המבקשת-המערערת שבפני (להלן: "המערערת") על החלטת כב' השופט ז.סאלח מיום 10.9.06 שקובעת כי המדובר, לכאורה, בהיתר כדין שניתן ע"י הרשות המוסמכת לכך ולה הסמכות להורות על ביטולו במידה והיא סבורה כי הינו בלתי חוקי, ולא עשתה כך, ההחלטה הנ"ל מחייבת את כל הצדדים, לרבות המערערת. נקבע כי בהתנהגותה זו המערערת יצרה מצג לפיו המדינה רואה באותו היתר חוקי ותקף, זאת מכוח ההחלטה הנ"ל. בהקשר זה גם נקבע כי אין זה נכון וצודק כי טענת אי חוקיות ההיתר תועלה בשנית, בפני אותה ערכאה שיפוטית, בחלוף כשנתיים, כאשר ההחלטה הנ"ל עומדת על כנה, לא בוטלה ע"י ערכאה אחרת ולא ניתנה הוראה של המערערת לביטול אותו היתר. עוד ציין בית משפט קמא כי מבלי לקבוע ממצאים בשאלת אי חתימת בעלי הקרקע על ההיתר והשלכתו על חוקיות ההיתר, כי לא צורפו לבקשה המסמכים הרלוונטיים לטענה זו, לרבות הבקשה שהוגשה לצורך קבלת ההיתר, ללמד האם הבעלים חתם שם על הסכמתו להיתר, אם לאו. מעבר לכך, צוין כי עצם העובדה כי ההיתר ניתן ע"י הרשות המוסמכת, לגביה קיימת חזקת תקינות המעשה המנהלי, יש בכך כדי ללמד כי ניתנה הסכמת המינהל להיתר. על הטוען אחרת הנטל להוכיח שההיתר ניתן ללא חתימת המינהל או אותה בקשה. בית משפט קמא קבע כי אף אם יפסק, בסופו של יום, כי ההיתר ניתן בחוסר סמכות והוא בטל מעיקרו, עדיין, לצורך ההליך הפלילי, יש להכריע בשאלת תום הלב של המשיבים ביחס לאותו היתר וטיב הפגם שדבק במתן ההיתר לאחר בחינת ראיות ועדויות הצדדים. בנוסף לכך, קבע בית משפט קמא כי מדובר בבניה הטעונה היתר בניה, כאשר מדובר במבנה המחובר חיבור קבע לקרקע ומקיים אחר כל התנאים המביאים אותו לגדר "בניה", החייבת בהיתר כאמור בחוק. אף נקבע כי הבקשה שהוגשה ע"י המשיבים למתן ההיתר הנ"ל ועצם מתן ההיתר תומכים אף הם בכך. כן, נקבע שלפי הדין, היתר בניה ניתן לבניה שתבוצע פעם אחת ואינו מכשיר את ביצועה בשנית במידה ונהרסה כאשר אף ההריסה עצמה טעונה היתר. ויש בכך כדי לתמוך בטענת המערערת לפיה ההיתר הנ"ל הינו לבניה חד פעמית של אותו משטח, ועם הריסתו בסוף עונת הרחצה בשנת 2006, אין ההיתר תקף עוד להקמת המשטח בשנית. בית משפט קמא גם הניח מלשונו של ההיתר הנ"ל כי תוקפו של ההיתר הינו לשנה אחת בלבד בה חלה אותה עונת רחצה במהלכה הוצב אותו משטח, בעוד שאינו מוגבל לסוף עונת הרחצה של שנת 2006, השנה בה ניתן ההיתר. נקבע שחרף הצבת המשטח שנית גם בשנת 2007 לא השיגה המערערת על כך ולא הגישה אז בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי ואף לא הגישה כתב אישום בגין כך בשנת 2007, דבר שיש בו כדי לתמוך במסקנה לפיה ההיתר הינו עונתי והמאפשר הקמת המשטח פעם אחר פעם, למשך שלוש שנים. בית משפט קמא פסק כי הטעם העיקרי לדחיית הבקשה הינו שיהוי המערערת בהגשת הבקשה, משגולתה הבניה, שביחס אליה נטענת אי החוקיות, בתאריך 16.4.08 ואילו הבקשה הוגשה בתאריך 7.8.08-בחלוף למעלה משלושה חודשים וחצי. בשיהוי זה, נקבע, יש כדי להשמיט את הבסיס מתחת לתכליתו של צו הפסקה שיפוטי שהינה למנוע המשך ביצוע עבודות בניה או שימוש שלא כדין, מיד עם גילוי דבר ביצוען, זאת על מנת לסכל שינוי בשטח ולא להנציח דבר עבירה. יתרה מכך - בית משפט קמא ציין שטענת השיהוי מקבלת משנה תוקף משהמשטח הוקם גם בשנת 2007 מבלי שהמערערת תגיש אז בקשה לצו הפסקה שיפוטי. זאת לאחר שהמשטח כבר הוצב בשנת 2006, לאחר שניתנה ביום 10/9/06 החלטת כב' השופט ז.סאלח הדוחה בקשה למתן צו הפסקה לבניה בשנת 2006. על החלטה זו לא השיגה המערערת. גם צוין שלאחר פירוק המשטח בסוף עונת 2007, גם כשידעה המערערת על הצבת המשטח פעם שלישית באפריל 2008 ובידעה שהמשיבים סומכים את ידיהם על אותו היתר בניה, לא טרחה המערערת לנקוט בכל הליך להורות על הפסקת הבניה, בפעם השלישית. פנייתה נשוא החלטה זו הייתה אך עם השלמת הבניה ובחלוף מספר חודשים. לאור זאת, נקבע, הסתמכו המשיבים על התנהלותה של המבקשת במשך השנים הנ"ל, אשר הביאה אותם להאמין, כך לכאורה, כי ההיתר שלא בוטל ע"י בית המשפט בתאריך 10.9.06 ומכוחו הוקם המשטח בשנת 2007 ללא הליכים נגדם, תקף ומאפשר לעשות כן בפעם השלישית. יחד עם זאת ציין בית משפט קמא כי אין באמור כדי לקבוע מאומה באשר לחוקיות ההיתר הנדון, היקפו ותוקפו. שאלות אלו יוכרעו בהליך העיקרי, במסגרת בירור האשמה. בסיכומו של דבר, הורה בית משפט קמא על דחיית הבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי. טענות המערערת: המערערת טוענת כי שגה בית משפט קמא משנמנע מלאסור מפורשות כל שימוש שאינו תואם את ייעוד הקרקע, ובפרט שימוש לאירועים, שנעשה בניגוד לייעוד הקרקע שהינו גן לאומי מוכרז, בחוף ים. נטען כי שגה בית משפט קמא משנמנע מלהכריע בשאלת חוקיות המסמך המוכתר כ"היתר בנייה", שניתן למשיבות ביום 30.5.06. ועוד נטען כי שגה בית משפט קמא מבחינה עובדתית כאשר קבע כי החלטת כב' השופט ז.סאלח מתאריך 10.9.06 בבקשה אחרת מטעמה, לפיה, לכאורה, מדובר בהיתר כדין, מחייבת את כל הצדדים, ומשהמערערת לא השיגה עליה ולא ביטלה את ההיתר היא יצרה מצג לפיו המדינה רואה באותו היתר חוקי ותקף. זאת כאשר בתאריך 12.12.06 הוגש כנגד המשיבות ואחרים כתב אישום המייחס להם ביצוע עבודות ושימוש טעוני היתר, ללא היתר ובניגוד לייעוד הקרקע וזאת, בין היתר, בגין העבודות שבוצעו, לכאורה, ע"פ ההיתר. לטענת המערערת שגה בית משפט קמא כאשר התמקד, בהתייחסו לשאלת חוקיות ההיתר, בנושא חתימת הבעלים-מינהל מקרקעי ישראל. זאת כאשר מדובר בהיתר שהוצא בניגוד לתכנית מתאר ארצית וללא שקיימת תכנית מפורטת שמכוחה ניתן להוציא היתרים. כך שההיתר אינו חוקי כלל ואין חזקת התקינות, על פניו, עומדת לרשות אשר הוציאה אותו. יתרה מכך, נטען כי ההיתר אינו עומד בתנאי תמ”א 13 כאשר בחוות דעת המומחים מטעם המשיבים צוין שאחד מהמבנים נשוא הצו נמצא במרחק הקטן מ-100 מטר מקו החוף ודי בכך כדי לקבוע שההיתר אינו חוקי. בהקשר זה, ולגבי נשוא חתימת הבעלים על ההיתר, נטען שגם אם לא צורפו כל הראיות לבקשה, מדובר לכל היותר בפגם טכני, שהיה מן הראוי לתת למערערת הזדמנות לתקנו. בנוסף לכך, נטען כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע שיש טעמים שעשויים לתמוך בטענה לפיה ה"היתר" הינו היתר עונתי, המאפשר את הקמת המשטח פעם אחר פעם, למשך שלוש שנים, כאשר הדין אינו מכיר באבחנה לעניין היתר רב פעמי או עונתי, אלא נהפוך הוא. כן, נטען שטעה בית משפט קמא משהתייחס ל"היתר" במקרה זה ולהיתר בניה בכלל כמסמך שפתוח לפרשנויות במקום לתת לו פרשנות דווקנית. לגישת המערערת טעה בית משפט קמא כאשר קבע כי הגשת הבקשה נגועה בשיהוי שמחייב את דחייתה כטעם עיקרי. לשיטתה של המערערת, הבקשה נידונה לראשונה במעמד שני הצדדים בחודש ספטמבר 2008 ושברור היה שכל צו שינתן, יהיה רלוונטי לעונת הרחצה הבאה (שתחל באביב 2009), ולגבי עונה זו לא היה כל שיהוי בהתנהלות המערערת, נהפוך הוא. מעבר לכך, נטען כי משמעותה של החלטת בית משפט קמא הלכה למעשה הינה מתן לגיטימציה להמשך בניה בלתי חוקית ושימוש בלתי חוקי במקרקעין לרבות לגן אירועים, בעיקר לקראת עונת הרחצה הבאה. יתרה מכך צוין כי האינטרס הציבורי המובהק שבשמירה והגנה על הסביבה החופית מחייב מתן צו כמבוקש גם אם השתהתה המערערת. באשר להשארת הסוגיות לעיל להליך העיקרי, טוענת המערערת כי לאחר דחיית הבקשה לצו בשנת 2006, הושארו הסוגיות להליך העיקרי, אולם, טרם התקיים בהליך העיקרי דיון מהותי אחד, אף אין מועד לדיון ובינתיים, מדי שנה, נמשכות עבודות הבניה והשימושים החורגים. כן, באשר לחוות הדעת של רשות הטבע והגנים, טוענת המערערת כי הפרשנות של הרשות עשויה להיות נכונה בחלקה, ויתכן וע"פ תמ”א 13 ניתן להתיר אירועים בחוף ים, אלא שיש לעשות זאת כדין וע"פ תכנית מפורטת שאיננה קיימת במקרה זה. בתגובה לטענת המשיבים לגבי הצורך בהפעלת החוף ע"י חברות מטעם המועצות המקומיות, מציינת המערערת שאין למועצה המקומית ולא לחברה המקומית מטעמה זכויות בקרקע מול המינהל ופג תוקף חוזה החכירה שלהם ואין להם זכות להחזיק בקרקע או להחכירה או לעשות בה שימוש או להעביר לאחר. לאור זאת, מבקשת המערערת לבטל את החלטת בית משפט קמא וליתן צו שיפוטי להפסקת עבודות בניה וצו שיפוטי לאיסור כל שימוש חורג. טענות המשיבים: ב"כ המשיבים טען כי בשנת 2006 הגישה המערערת כתב אישום, שכלל גם את העבודה נשוא הערעור, וההליכים התעכבו אך ורק בשל מעשיה ומחדליה של המערערת. ב"כ המשיבים טוענים כי בשנת 2006 ניתן צו הפסקה שיפוטי לגבי פעולות בניה ושימוש באותו מתחם, ע"פ בקשתה של המערערת, ולאחר מכן הוא בוטל. באותו הליך, נטען, העיר השופט קמא למערערת כי היא לא מיצתה את סמכויותיה המנהליות באשר לא ביטלה את ההיתר שנתנה הועדה המקומית, לא הוציאה צו מינהלי וגם לא ערערה על עצם ההחלטה של כב' השופט ז.סאלח משנת 2006. עוד טוענים המשיבים כי נימוקו של בית משפט קמא לדחיית הבקשה היה שיהוי, דבר שמייתר את כל הדיון באי הכרעה בשאלת חוקיותו של ההיתר, פרשנותו ותוקפו, מכאן שאין כלל מקום לערעור זה. נימוקים אחרים, באם לא נגרם עיוות, אינם מהווים עילה לערעור. בהקשר זה נטען כי הבקשה נשוא ערעור זה הוגשה באוגוסט 2008 לאחר כארבעה חודשים ממועד תחילת הבניה והשימוש במתחם הנדון ושנעשו, לכאורה, באפריל 2008, ומשמדובר בסוף עונת הרחצה ישנו שיהוי ניכר. עניין זה, נטען, מתווסף להתנהלותה של המערערת במהלך שנת 2007, והרי היו ביקורים של פקחים בשטח אך לא הוגשה כל בקשה לצו הפסקה או מניעה. המשיבים מציינים שלא הייתה כאן הסתמכות שלא יוגשו כתבי אישום, אבל הייתה הסתמכות מטעמם שהמערערת לא תשתמש בצווים לצורך אכיפת הפסקה או היעדר שימוש. ולשיטתם, ההליך הפלילי נמצא בעיצומו, לפני הוכחות, ואמור להסתיים בהקדם. בנוסף לכך, נטען שהצו הוצא מכוח סע' 239 לחוק התכנון והבניה ובמהותו הינו צו מניעה עכשווי. זאת להבדיל מצו ע"פ סע' 246 שהוא צו למניעת פעולות עתידיות. והרי, בזמן שהתבקש הצו הסתיימה עונת הרחצה, וכשהצו נידון בבית משפט קמא וכשניתנה החלטתו הבניה לא הייתה כבר במקום ולא נעשה שימוש באותו זמן. מכאן שהשימוש כאן בסע' 239 אינו מתאים והיה על המערערת, שמבקשת למנוע בניה ושימוש עתידיים במקום, להשתמש בסע' 246. באשר לטענה של שימוש חורג, נטען כי ככל שהשימוש החורג מתייחס לאירועים בחוף-אין מדובר בשימוש חורג, כאשר תכנית המתאר תמ”א 13 מדברת על שטחי תיירות וכוללת קיום מופעים ואירועים. ושע"פ חוות הדעת שהוגשה בשנת 2006 מטעם המשיבים, מדובר בשימוש מותר משלא מדובר בשטח של גן לאומי, ואף אם היה מוגדר כגן לאומי, נטען, שההגדרה של גן לאומי אינה מונעת שימושים אלה. ולגבי האינטרס הציבורי נטען כי המדינה לא מממנת את הרשויות המחזיקות חופים בשל בעיות תקציב, מכאן שאותן רשויות פועלות באמצעות מפעילים חיצוניים, תופעה שהיא נפוצה בכל הארץ. המפעיל לא יכול להתפרנס רק מהפעלת החוף כשלעצמה, לכן הוא מקיים אירועים, דבר שמשרת את האינטרס הציבורי. המשיבים טוענים גם שלפי חוות הדעת מיום 31.8.08 ניתן לראות כי הועדה המקומית לתכנון ובניה בדקה באם ניתן להוציא היתר בניה בטרם ניתן ההיתר ובדקה את ייעוד הקרקע, לכן לא נפל כל פגם בהיתר הבניה נשוא הערעור. והמשיבה 3 סבורה שחוות הדעת של רשות שמורת הטבע והגנים מבוססת ומדויקת יותר מאשר אותו מזכר של היועץ התכנוני של המינהל שהמערערת התבססה עליו. דיון והכרעה: דין הערעור להתקבל. להלן אפרט. הלכה היא כי אין דרכו של בית המשפט היושב כערכאת ערעור להתערב בקביעת ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות של בית המשפט קמא, אלא רק במקרים מיוחדים ובנסיבות חריגות בהן מסקנות הערכאה הראשונה מופרכות על פניהן, או לוקות בטעויות גסות, או יש בהן התעלמות מגורמים רלוונטיים שהיה בהם כדי להביא לשינוי התוצאה אליה הגיעה הערכאה הראשונה. ראו בהקשר זה את: ע"פ 6917/06 עמיד שרבל (חרמאן) נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, , ניתן ביום 1.9.08); רע"פ 9727/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, , ניתן ביום 8.8.2007); ע"פ 8332/05 יצחק איסקוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, , ניתן ביום 26.7.07); ע"פ 685/05 שליו דרעי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, , ניתן ביום 26.7.07). ע"פ 10711/07 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, , ניתן ביום 4/9/08). אין עילה להתערב בקביעתו של בית משפט קמא כי מדובר במבנה המחובר חיבור קבע לקרקע ומקיים אחר כל התנאים המביאים אותו לגדר "בניה" ע"פ ההגדרות שבסע' 1 לחוק התכנון והבניה. ומשכך, מדובר בבניה החייבת היתר בניה כאמור בחוק. עסקינן בעבודות בניית רציף /במה בשטח של כ-576 מ"ר, עשוי מסגרת פרופילים של מתכת, מרותכים זה לזה, וקורות עץ מחוברות מעל מסגרת המתכת הנ"ל (להלן: "המבנה"); וכן בשימוש חורג במקרקעין, בכך שהמשיבים מפעילים במקום גן אירועים, מסיבות ומופעים (להלן: "השימוש"). הן המבנה והן השימוש טעוני היתר. המבנה נבנה בשנת 2006, לאחר שניתן, לכאורה, היתר בניה בתאריך 30.5.06, הוסרו בתום עונת הרחצה-בחודש אוקטובר באותה שנה, נבנה בשנית לקראת עונת הרחצה בשנת 2007 והוסר שוב, ולאחר מכן נבנה שוב בתאריך 16.4.08 או בסמוך לכך. הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבנין קיים וכל תיקון בו... (הדגשה שלי ר.ש.) הינם עבודות הטעונות היתר בניה, ע"פ סע' 145 (א)(2) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"). היתר בניה, ע"פ הדין, הינו היתר שניתן לבניה חד פעמית, לבניה שתבוצע פעם אחת בלבד. במידה והיא נהרסה, אין ההיתר מכשיר את ביצוע הבניה בשנית, אלא צריך לנקוט בהליכים המתאימים פעם אחר פעם בכדי לקבל היתר בניה מחדש. תכליתו של היתר הבניה הינה למנוע המשך ביצוע עבודות בניה או שימוש שלא כדין, מיד עם גילוי דבר ביצוען, זאת על מנת לסכל שינוי בשטח ולא להנציח דבר עבירה. סע' 239(א) לחוק התכנון והבניה מורה כדלקמן: "נעשתה עבודה, או השתמשו במקרקעין, בדרך ובנסיבות שיש בהם משום עבירה לפי סעיף 204, בין שהוגש על העבירה כתב אישום לבית המשפט ובין שטרם הוגש, רשאי בית המשפט לצוות על הנאשם, או על מי שנראה לבית המשפט אחראי לביצוע העבירה, ועל כל מי שעובד בשירותם — להפסיק את העבודה או את השימוש (להלן — צו הפסקה שיפוטי) ותקפו של הצו יהיה עד לביטולו או שינויו על ידי בית המשפט." הסע' הנ"ל מאפשר לבית המשפט ליתן צו להפסקת הבניה ו/או השימוש במקרקעין. צו זה הינו צו מהיר, מיידי שיכול ויינתן אף במעמד צד אחד (לפי תקנה 3 לתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בהליכים למתן צווים ע"פ המבקש בלבד) התשמ"ג-1982), זאת כדי למנוע מעשי עבירה. מדובר בצעד מניעתי הנוגע להקפאת הבניה ומניעת מצב בו יקשה להחזיר את הגלגל אחורנית, ואין מדובר בסנקציה עונשית המוטלת בגין הפרת הוראותיו של חוק התכנון והבניה, אלא שמטרתו של הצו הינה להפסיק את הפרתן המתמשכת של הוראות חוק התכנון והבניה מוקדם ככל שניתן (ראו את רע"פ 631/06 מיכאל אשר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, , ניתן ביום 23.1.06); כן, את רע"פ 5584/03 מאיר פינטו נ' עיריית חיפה, פ"ד נט(3) 577 (2004)). צו ההפסקה השיפוטי בא כדי להקפיא את הבניה בעודה באיבה כשהבניה שנעשית ו/או השימוש שנעשה חריגים מההיתר או מהתכנית עד אשר יתברר העניין לגופו בתיק העיקרי לאחר שהוגש כתב אישום על בניה שלא בהתאם להיתר או לתכנית (ראו את ע"פ 377/87 קלקא נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 673). מכאן אבחן את הנושא שבפני: מבלי לקבוע ממצאים לגבי חוקיותו של ההיתר שניתן, לכאורה, בשנת 2006, אין באותו היתר שלכאורה ניתן כחוק כדי להכשיר את המעשים שנעשו בו, לאחר מכן, בעונות הרחצה בשנים 2007, ו-2008, ולתת להם תוקף. זאת משאינו עומד עוד בתוקפו לאחר הריסת אותן עבודות ובנייתן מחדש, זאת ע"פ הדין. אין חוקיותו של היתר שניתן ביחס למעשה בניה ושימוש מסוימים נגררת למעשי בניה ושימוש נוספים ומאוחרים. זאת גם אם מדובר באותו מבנה שהיה קודם, ללא כל תוספות או שינוי. על המשיבים היה לנקוט בהליכים המתאימים לקבלת היתרי בניה, אחד לכל עונת רחצה אחת. משלא עשו כן, ומשלא התקבלו היתרי בניה לעבודות ולשימוש כאמור, מעשיהם של המשיבים מנוגדים לחוק התכנון והבניה. מכאן לטענת השיהוי שבגינה, בעיקר, נדחתה בקשת המערערת בבית משפט קמא. טענת השיהוי שהועלתה ע"י המשיבים, ושהייתה הטעם העיקרי לדחיית הבקשה למתן צווי הפסקה בבית משפט קמא, הינה שונה במהותה מטענת השיהוי "הרגילה" כטענת סף. כך, נפסק: "בטרם נתייחס לטענה לגופה נעיר כי טענת שיהוי זו נבדלת מטענת שיהוי המועלית כטענת סף נגד עותר אשר אינו מזדרז לפנות לבית-המשפט, אף כי השיקולים לבחינתה דומים הם. עיקר ההבדל נעוץ בכך שכאשר דנים אנו בהשתהותה של הרשות בפעולותיה, בוחנים אנו למעשה טענה מהותית הנוגעת לפגם בפעולת המינהל. מטעם זה, במסגרת הביקורת השיפוטית שאנו מפעילים על הרשות המינהלית נבחן בין היתר את דרכי פעולתה, את הימנעותה מלקיים את חובותיה במהירות הראויה ואת התוצאה המתחייבת מהימנעות זו. כך למשל נבחן אם יצרה התנהגות הרשות מצג כלפי הפרט, אם הקימה התנהגותה אינטרס הסתמכות ואם אינטרס זה ראוי הוא להגנה בעומדו אל מול אינטרסים אחרים של הציבור ובהם האינטרס של שמירת החוק, כך בדרך-כלל. (השוו:בג"ץ 135/71 פרסמן נ' המפקח על התעבורה [2], בעמ' 541-539; בג"ץ 465/93 טריידט ס.א., חברה זרה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, הרצליה [3], בעמ' 633-629). אולם כאשר הפעולה המינהלית שאותה אנו בוחנים נוגעת לאכיפת החוק, ההשתהות בהפעלת אמצעי האכיפה כשלעצמה לא תיצור מניעות כלפי הרשות האוכפת אלא במקרים קיצוניים ויוצאי-דופן. רשות החייבת לבצע פעולות על-פי דין, ובייחוד רשות הממונה על אכיפת חוק, אינה יכולה להשתחרר מחובתה עקב העובדה שלא נקטה אמצעים למילוי החובה במועד. מכל מקום, בדרך-כלל, בנסיבות של אי-חוקיות, ובייחוד כאשר אי-החוקיות ברורה ומובהקת, הימנעותה של הרשות מלפעול אין די בה כדי לבסס אינטרס מוגן של הפרט כנגדה (השוו:בג"ץ 5992/97 ערער נ' ראש-עיריית נתניה, פולג [4], בעמ' 656-655; י' זמיר הסמכות המינהלית (כרך ב) [5], בעמ' 732-724). [...] עם זאת התנהגותה של הרשות והשתהותה אין די בהן בנסיבות שלפנינו כדי למנוע מן הרשות להפעיל את סמכויותיה כדי לאכוף את חוקי התכנון והבנייה. נוכח חומרת ההפרות של ההוראות התכנוניות קשה לקבל טענת מניעות ביחס לפעולות האכיפה של הרשות. זאת ועוד, על-אף המחדלים מצד הרשויות קשה לקבל ברצינות את טענת ההסתמכות כשהיא נשמעת מפיהם של המבקשים. אין לומר כי פעולותיה של הרשות לניתוק הדירות מן החשמל, מכוח סעיף 157א(ו) לחוק, ופתיחת ההליך, מכוח סעיפים 239 ו246- לחוק, נפלו כרעם ביום בהיר על המבקשים. [...]" (רע"פ 1520/01 יעקב ורות שוויצר ואח' נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, פ"ד נו(3) 595 (2002)). ולצורך ההכרעה בטענת השיהוי, בית המשפט בוחן שלושה יסודות: שיהוי סובייקטיבי, שיהוי אובייקטיבי וחומרת הפגיעה בשלטון החוק (ראו את בג"צ 170/87 אסולין נ' ראש עיריית קרית-גת, פ"ד מב(1) 678 (1987); עע"ם 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פ"ד נו(3) 673; ועע"ם 8723/03 עיריית הרצליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חוף השרון, פ"ד נח(6) 728). בבג"צ 1262/06 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' סיעת ש"ס (טרם פורסם, , ניתן ביום 5.3.06) דן בית המשפט באיזון שבין שלושת היסודות ועמד על החשיבות שבמתן משקל מכריע להגנה על שלטון החוק, אל מול היסודות האחרים של השיהוי. במקרה שבפני לא נערך, לגישתי, האיזון הראוי בין שלושת היסודות הרלוונטיים. חובת הרשויות בלהקפיד על קיום הוראות חוק התכנון והבניה היא אינטרס הגובר על כל אינטרס אחר, לרבות השיהוי בנקיטת ההליכים. להלן אפרט. שגה בית משפט קמא משקבע כי ביצוע העבודות גם בשנת 2007 והשימוש שנעשה בבניה באותה שנה, ללא שהמערערת תגיש דאז בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, יש בה כדי מצג שהסתמכו עליו המשיבים לפיו, ההיתר שלכאורה ניתן בשנת 2006 תקף ומאפשר גם את ביצועם של עבודות ושימוש בפעם השלישית. כאמור, היתר הבניה ניתן, לכאורה, בשנת 2006 על עבודות ושימוש שנעשו באותה שנה, והוסרו בסוף עונת הרחצה באותה שנה (פעולות הריסה אשר לכשעצמן טעונות היתר). העבודות שבוצעו והשימושים שהיו לאחר מכן, קרי בשנים 2007 ו-2008, היו טעונות היתרי בניה, שלא ניתנו. מכאן שהעבודות שבוצעו בטרם כל עונת רחצה בשנים 2007 ו-2008 והשימושים שנעשו, נעשו ללא היתר ושלא על פי הדין. על זאת יש להוסיף כי המערערת הגישה כתב אישום כנגד המשיבים בגין עבודות בניה ללא היתר ומכאן שלא ניתן לראות בהתנהגותה משום מצג או הסכמה לקיומו של היתר בניה בתוקף. בכל התקופה שחלפה, למרות שלא היה בידי המשיבים היתר כדין לעבודות הבניה שבוצעו ולשימוש במקרקעין, המשיכו המשיבים במעשיהם ובהפעלת גן האירועים. וחרף כתב האישום שהוגש נגדם בשלהי שנת 2006, בחרו המשיבים לעשות דין לעצמם ולהמשיך ולהפעיל את גן האירועים ללא היתר, תוך התעלמות מההליכים התלויים ועומדים נגדם. להגשת כתב אישום בשנת 2006, בסמוך לקבלת צו ההפסקה השיפוטי חשיבות כפולה. ראשית, יעילות באכיפת דיני התכנון והבניה. שנית, מתן הזדמנות נאותה לנאשם להוכיח את חפותו מהר ככל האפשר. הרי, לא ניתן על סמך ראיות לכאורה להחזיק את הנאשם כבן ערובה לתקופה ארוכה ובלתי סבירה. מחד גיסא, הוא מוחזק כעבריין לכאורה, ומאידך גיסא, יארך זמן רב עד שתגיע העת בה הוא יוכל להוכיח את חפותו, אם בכלל. קיום הליך של מתן צו זמני ללא נקיטת הליך עיקרי, יש בו משום פסול ושימוש שאינו ראוי בכוח השלטוני, מכאן חשיבות פעולות המערערת, בענייננו, בנקיטה בהליך עיקרי והגשת כתבי אישום, עוד בשנת 2006. יתרה מכך, סבורני ששגה בית משפט קמא עת קבע שמשגולתה הבניה, שביחס אליה נטענת אי החוקיות, בתאריך 16.4.08 ואילו הבקשה הוגשה רק בתאריך 7.8.08, ישנו שיהוי אשר יש בו כדי להשמיט את הבסיס מתחת לתכליתו של צו הפסקה שיפוטי. קביעה זו אינה עומדת משהמדובר בעונת הרחצה העומדת בשנה נוכחית זו, ובפעולות של עבודות ושימוש שחוזרים ונשנים מידי שנה עד כה, זאת כאמור שלא ע"פ הדין. ועוד, דיני התכנון והבניה הם אחד הכלים שיצר המחוקק כדי להבטיח את הגנת הסביבה בכלל והחופית בפרט ושמירה על נכסי נוף השייכים לציבור הרחב, והרי עקב האינטרסים העומדים מנגד, מצווים מוסדות התכנון והבניה למלא את חובתם ולשמש כבלם אל מול הפרות הוראות חוק התכנון והבניה. מכאן סבור אני כי שגה בית משפט קמא כאשר דחה את בקשת המערערת למתן צו הפסקה שיפוטי בהתאם להוראות סעיף 239 לחוק התכנון והבניה. היה על בית משפט קמא לבדוק ולברר האם לגופו של עניין יש עוד טעם בצו המבוקש. בדיקה זו לא נעשתה, כפי שעולה מההחלטה, מאחר ובית משפט קמא דחה את הבקשה מחמת השיהוי. כיום, ומשמבקשת המערערת ליתן צו הפסקה בכדי להפסיק כל עבודת בניה או שימוש במשטח לקראת עונת הרחצה באביב שעומד בפתחנו, סבורני שיש צורך בהוצאת הצווים כאמור. אשר-על-כן דין הטענה שלפיה מנועות רשויות התכנון מלנקוט אמצעים עקב השיהוי בפעולותיהן, להידחות. טענות אחרות המופנות כנגד אי קביעת ממצאי עובדה ומהימנות ע"י בית משפט קמא בהליך שהיה בפניו דינן להתברר בפני ההליך העיקרי שעניינו כתבי האישום שהוגשו בגין עבירות התכנון והבניה נשוא החלטה זו. אעיר גם בעניין כי הערעור שבפני הוגש על החלטת בית משפט קמא (כב' השופט ו.חאמד) מתאריך 11.11.08, כאשר הבקשה למתן צווי הפסקה שיפוטיים הוגשה בתאריך 7.8.08, בעיצומה של תקופת הרחצה בה נערכו העבודות והשימוש כאמור לעיל, כך שהוראות החוק הרלוונטיות הן קבועות בסע' 239 לחוק התכנון והבניה, ולא בסע' 246 לחוק הנ"ל, שדן בפעולות עתידיות. הערות בנוגע לחשיבות ההגנה על הסביבה החופית: על חשיבות האכיפה היעילה והמהירה של חוקי התכנון והבניה נפסק כבר הרבה. נעיר לעניין המקרה שבפני (כאשר לכאורה הקמת רציף או במה, בענייננו, מצמצמת את רצועת החוף, את המעבר החופשי של הציבור הרחב ופוגעת בערכים מוגנים, שלא ע"פ היתר כדין) כי חלות על נשוא הערעור גם הוראות חוק שמירת הסביבה החופית התשס"ד -2004. סע' 9(א) לחוק שמירת הסביבה החופית מסמיך את השר לאיכות הסביבה או מי מטעמו ליתן צו מנהלי למניעה או להסרת הפגיעה בסביבה. הסדר זה דומה להסדרים הקבועים בסע' 239 ו-246 לחוק התכנון והבניה. כאשר סע' 239, כאמור, מאפשר לבית המשפט להוציא צו הפסקה שיפוטי מקום שבו נעשו פעולות בניה או שימוש ללא היתר ושלא כדין, ואילו סע' 246 מאפשר לבית המשפט להוציא צו להפסקת פעולות שמטרתו להפסיק פעולות הכנה, שלא בהכרח מנוגדות לדין, שנועדו להכשיר בעתיד פעולות בניה שלא כדין. הוצאת צווים מכוח ס' 239 ו-246 לחוק התכנון ובניה אינה מותנית בהגשת כתבי אישום ואף רמת ההוכחה לצורך הוצאת הצווים הינה קלושה למדי. לעניין חשיבות שימור החופים שהינם משאב טבע נדיר המנוצל באופן מוגדר ולא תמיד לטובת כלל הציבור ראו את ע"א 1054/98 חוף הכרמל נופש ותיירות 98 נ' עמותת אדם, טבע ודין, פ"ד נו(3) 385; ואת ע"פ (חיפה) 2479/07 , 2488/07 אזרן ליאת ואח' נ' המשרד לאיכות הסביבה (טרם פורסם, , ניתן ביום 27.12.07, ואושר ברע"פ 195/08 אטדגי אסף נ' המשרד לאיכות הסביבה (טרם פורסם, ניתן ביום 11/3/08). עם זאת ראוי גם לציין כי אכן צודקים המשיבים בטיעוניהם כי הרשויות המקומיות אינן מפעילות את החופים בעצמן אלא באמצעות זכיינים ואלו אינם יכולים להצדיק כלכלית את פעילותם רק מהשמירה על החוף וגביית כספים עבור החניה או הכניסה לחוף. מציאות זו היא הגורמת לכך שהזכיינים המפעילים את החופים מספקים במתחם החוף גם שירותים נוספים לבאי החוף, כגון גני אירועים, שירותי נופש וספורט ועוד. המדינה אינה יכולה להתעלם מהמציאות בה אין היא מסוגלת להפעיל בעצמה את החופים לרווחת הציבור ומהצד השני להגביל את המפעילים הפרטיים בדרכי הפעלת החוף באופן בו לא יוכלו הם להתפרנס בכבוד ממתן השירות לציבור. ראוי כי הסדרים אלו ייבחנו ע"י המדינה, לטובת הציבור כולו וכדי לשפר את ההגנה על החופים ורמת השרותים הניתנים לציבור הרחב. סיכום:   בסיכומו של דבר, בשים לב לפגיעה בסביבה החופית ובשלטון החוק, כמו גם הצורך באכיפת תחום התכנון והבניה, אני קובע כי דין הערעור להתקבל במובן זה שאני קובע כי דחיית הבקשה למתן צו בהתאם להוראות סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, וזאת מחמת השיהוי, בטעות יסודה, כאמור משהצווים מופנים לתקופת האביב בשנה הנוכחית, קרי שנת 2009. בשלב זה, אני מורה על מתן צווי הפסקת פעולות הבניה של המשטח הרלוונטי והשימוש בו וזאת עד למתן החלטה אחרת לאחר דיון בבקשת המערערת בהליך העיקרי. אני מורה על ביטולה של החלטת בית משפט קמא ועל מתן צווי הפסקה כנגד העבודות והשימוש שמבצעים המשיבים, ככל שהם רלוונטיים לעונת הרחצה הקרובה, באביב שנת 2009, זאת בהתאם לסע' 239 לחוק התכנון והבניה. בד בבד ראוי הוא כי בית משפט השלום יחיש את הדיון בכתב האישום שהוגש עוד בשנת 2006 כך שטענות הצדדים יבחנו ויוכרעו בהליך העיקרי, וזאת בהקדם האפשרי. שיהויבנקרשויות מקומיות